בנימין נתניהו חזר אמש (ה') שוב על התרגיל הקבוע של הקדנציה שלו: פירוק מפלגה. בפעם הראשונה הוא פירק את העבודה והוציא ממנה את סיעת העצמאות. המהלך הזה התפוצץ לו בפרצוף: העבודה, משנפלט מתוכה הגוף הזר של אהוד ברק, בנתה את עצמה במהירות כאלטרנטיבה שלטונית. בפעם השניה פירק נתניהו את מפלגת קדימה; תחילה השקיע מאמצים אדירים בהעברת "חוק מופז", ששינה את סדרי החיים במערכת הפוליטית כך שיתאפשר לשבעה ח"כים לערוק ממפלגה, ואחר כך גרם למופז להשמיד את עצמו, בלוקחו איתו את קדימה, בכך שצירף אותו לממשלתו.

קצת מוקדם להעריך מה יקרה בפירוק המפלגה השלישי של נתניהו. הפעם, עם זאת, הוא מפרק את מפלגתו-שלו; הוא מחדיר אליה אלמנט פאשיסטי במובהק, שידחוק לאחור את רגליהם של חברי הכנסת של המפלגה.

בהחלט לא בטוח שהתרגיל המבריק הזה יביא תוצאות בקלפי. לליכוד ולליברמן יש יחדיו, כעת, כ-42 מנדטים. ספק אם המפלגה המאוחדת תגיע להישג כזה בבחירות הקרובות. סביר הרבה יותר שהיא תקבל בין 35 ל-40 מנדטים.

נתניהו מנסה כעת להעביר במהירות את המחטף שלו. ועידת הליכוד צפויה להתכנס ביום שני ולהצביע על האיחוד עם ברה"מ ביתנו. יש לקוות, אבל לא לתלות בכך יותר מדי תקוות, שהוועידה תדחה את ההצעה: השר מיקי איתן כבר מנסה לשכנע את אנשי הליכוד לדרוש הצבעה חשאית על קבלת ההסכם, מה שיאפשר לבאי הוועידה להצביע נגד מבלי שיפול עליהם מוראו של נתניהו ומבטו המאיים של המיני-פוטין.

אז למה הלכו נתניהו וליברמן למהלך הזה? סביר מאד ששניהם יודעים שהסקרים הכלליים מעניקים להם יותר כוח משהם יקבלו באמת ביום הבחירות. לליברמן אין מה להראות לקהל שלו, והצעירים בקרב יוצאי ברית המועצות הופכים במהירות לישראלים, וכבר אין להם צורך במפלגה סקטוריאלית. נתניהו יודע שלרוב הישראלים אין סיבה להצביע עבורו לעוד קדנציה. הרבה בוחרי ליכוד חשים על בשרם את מחיר המדיניות הכלכלית של נתניהו. רבים מהם ודאי יתקשו להצביע לעבודה, אבל אין שום דבר שיכריח אותם להגיע לקלפי ולהצביע עבור מי שדפק אותם עד העצם ושהמדיניות שלו מכרה את עתידם הכלכלי של ילדיהם.

אז מה הטעם במהלך? להרוג את הבחירות. אל תצאו מהבתים, אומרים ליברמן ונתניהו למתלבטים. אין לכם סיכוי. אנחנו נהווה את הסיעה הגדולה ביותר בכל מקרה, הממשלה שלנו תמשיך בכל מקרה. שינוי לא יהיה פה. אז אל תנסו בכלל. נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהבחירות כבר גמורות, שידוע מי ירכיב את הממשלה.

כדי להרוג את התשוקה לשינוי, נתניהו מוכן לגרום נזק מדיני ניכר לישראל. לאורך כל הקדנציה שלו, הוא העמיד פנים שהוא רוצה שלום אבל הפלסטינים הארורים לא מוכנים. לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שליברמן פצח בריקוד סוער על תקוותיהם של ישראלים ופלסטינים, נתניהו הודיע ששר החוץ שלו לא מייצג את הממשלה.

המשחק הזה נגמר. האיש ששיווק את עצמו כמתון מזמין כעת את שר החוץ הלא מייצג לא סתם לממשלתו, אלא ללב מפלגתו. הוא יציג את הליליפוטינים שלו – דוד רותם, פאינה קירשנבאום, אלכס מילר; כנראה שאנחנו נפרדים לשלום מאנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב – במקומות קדמיים בליכוד. לדני דנון ומירי רגב תהיה עכשיו הרבה תחרות מבית על תואר הגזען הקולני ביותר. האגף הליברלי של הליכוד, שדנון כבר מנסה לחסל, כנראה מת.

זה יציב את המפלגה הגדולה ביותר בישראל הרבה יותר ימינה מכפי שהיא נראתה עד כה. כמובן, היא היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו אי אפשר יהיה להסתיר את זה יותר. אפילו שמעון פרס לא יצליח הפעם. שילובה של ברה"מ ביתנו בליכוד יקרב את ישראל עוד יותר למעמד של מדינה מצורעת, רק כזו שמתגאה בצרעת שלה.

וכמובן, אחרי הבחירות יהיה צורך להעביר תקציב. הרי זו סיבת הבחירות: חוסר יכולתו של נתניהו להעביר תקציב. ואנחנו יודעים איזה סוג תקציב יעבירו נתניהו וליברמן. נתניהו וליברמן חזרו אתמול שוב ושוב על המילה "איום" בהטיות שונות. ככה הם אוהבים אותנו, מאוימים: אם נחשוב על האיום האיראני או דחליל אחר, כנראה שלא נחשוב על כך שמחירי המזון שוב עומדים לזנק, שיוקר המחיה עולה, שמשפחה במעמד התחתון הישראלי מוציאה כל חודש 777 שקלים יותר משיש לה ושהבנקים הופכים אותה למקבילה של אותו כורה שאיננו יכול להגיע לגן העדן כי משכן את נשמתו לחנות החברה, שמשפחה ממה שמכונה כאן מעמד בינוני מסוגלת בקושי לסגור את החודש.

אבל, כמובן, העובדה שמפלגה היא המפלגה הגדולה ביותר לא אומרת שהיא מרכיבה את הממשלה. נתניהו יודע זאת היטב: הממשלה שלו הוקמה למרות שקדימה בהנהגת לבני קיבלה יותר מנדטים. המשחק הזה לא נגמר עד שהערפד הזקן בבית הנשיא לא ישיר, והנסיון של נתניהו וליברמן לשכנע את הישראלים לא ללכת לקלפיות בהחלט עשוי להתפוצץ להם בפרצוף, לגרום לישראלים להבין שמנסים להוציא אותם מהמשחק. ואנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים את זה מספיק עד כדי כך שהם עשויים להתעצבן, כלומר לעשות את ההיפך ממה שליברמן ונתניהו רצו. בכלל לא בטוח שהמהלך של נתניהו, שעשוי בהחלט להגדיל את מספר המנדטים של הליכוד, גם יסייע לגוש שלו. להיפך. אבל נתניהו לא רוצה שנחשוב, הוא רוצה שנפחד. בינתיים, הוא אילץ את שלי יחימוביץ' לעשות את מה שהתחמקה ממנו חודשים: היא הודיעה אתמול שלא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן. עכשיו אין לה ברירה אלא להיות מחויבת ולשחק על כל הקופה (הליצן שעדיין מנסה להרכיב את רשימת "יש עתיד", בינתיים, תקף בעיקר את יחימוביץ'. אנחנו יודעים איפה הוא יהיה אחרי הבחירות.)

השינוי העיקרי שהשיג נתניהו במהלך האיחוד שלו נוגע לאפשרות של תבוסה: מה יקרה אם אחרי שיסיימו לספור את קולות הימאים, שלי יחימוביץ' היא זו שתתבקש על ידי פרס להקים ממשלה. במצב כזה, הסכינים בליכוד יישלפו במהירות – ויש סיכוי יותר מסביר שליברמן, עם גוש מלוכד במפלגה, גם יצליח להשתלט עליה. המהלך של נתניהו מקרב את החקיין של פוטין לתפקיד הנהגת הליכוד.

במדינה נורמלית היו קוראים לזה חוסר אחריות לאומי. עוד סיבה לצאת ולהצביע – ועוד סיבה לשכנע כמה שיותר אנשים שלא לבזבז קולות על סייעני ליברמן-נתניהו כמו יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

התייחסתי אתמול לאמירות של ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ברה"מ ביתנו) על ספרים דיגיטליים והחשש מקונספירציה פלסטינית. היום פורסם פרוטוקול ישיבת הכנסת מאמש, שבו מופיעים דבריה – אפשר לראות אותם כאן (זהירות, מסמך), בעמ' 168. הם הרבה יותר גרועים משחשבתי. אני רוצה להודות לקורא ערן ר. על העדכון.

כה אמרה מיכאלי:

תאמינו לי שחברות היי-טק יפתחו אפליקציות חדשות בעתיד, פרוטוקולים מיוחדים, מערכות הפעלה בשביל להפעיל את אותם ספרי לימוד. אני מהנדסת אלקטרוניקה ורציתי להיות גם מתכנתת. אני מכירה טוב מאוד תוכנה ומחשבים.

אגיד לכם שעוד מעט, בעוד 10 שנים, אנחנו לא נוכל לפקח על ספרי הלימוד במחשבים. תסתכלו איזו פרופגנדה יודעים לעשות ערביי ישראל. הם יכנסו לכל מערכת הפרוטוקולים של ספרי הלימוד, הם יכתבו בשבילנו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. תתעוררו.

אני מצטערת שגדעון סער לא נמצא כאן, ששר החינוך גדעון סער לא נמצא כאן. יהיו הרבה האקרים שיתקינו לנו ספרי לימוד משלהם. אתם תשכחו את התורה, אתם תשכחו מה זה תהילים. ילדי ישראל ילמדו את ההיסטוריה של פלסטין. אני מאוד מבקשת להיזהר לפני שאתם תתמכו בהצעת החוק הזאת. אני בטוחה שהיא תעבור, אבל אני מזהירה אתכם שבעוד כמה שנים אנחנו "נאכל" את הטעויות האלה. ועוד יותר, ההורים בזמן הזה ישלמו את המחיר שלהם. תודה רבה.

עכשיו, כרגיל, אנחנו צריכים להחליט אם היא מטומטמת שמאמינה בבולשיט שהיא מנסה למכור לנו, או שהיא חושבת שקהל המצביעים שלה הוא זה הנבער והמטומטם.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה עוד ספק למה מיועד חוק החרם – תועמלני הימין טוענים תחת כל עץ רענן שמיועד בחוק למניעת החרמת מדינת ישראל, בהתעלמם מכך שהסעיפים האופרטיביים של פגיעה בתושבי חוץ הוסרו ממנו – בא ח"כ אלכס מילר (ברה"מ ביתנו) ונתן את הדוגמא הסופית. מילר, אחד מיוזמי החוק, הודיע שלשום (ג') כי יגיש תביעה כנגד ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), משום שזה, לדבריו, קרא לפירוקה של אריאל. באם יתברר שחסינותו של טיבי תעמוד לו, אמר מילר, הוא יגיש את התביעה נגד סיעתו של טיבי.

קריאה לפירוקה איננה קריאה להחרמתה של אריאל, או של מוצרים שמיוצרים בה (אלא אם הכוונה היא למובן התנ"כי של המונח "חרם"), . ובכל זאת, מילר – שוב, מיוזמי החוק; מישהו שאי אפשר לומר שהוא אינו יודע מה כוונת החוק – מתכוון להפעיל את חוק החרם נגד טיבי. המשמעות היא, כפי שנאמר מלכתחילה, שמטרת החוק איננה מניעת חרמות; היא רדיפה של יריבים פוליטיים. מלשכת טיבי נמסר בתגובה כי הן טיבי והן סיעתו שבים וקוראים להחרים את ההתנחלויות ותוצריהן, וכי התלונה היא המשך הרדיפה של טיבי ושל מי שחושב אחרת.

מי שנזקק להוכחות נוספות, קיבל אותן אתמול בהתקוטטות הפומבית בין נתניהו וליברמן, כשזה האחרון מבהיר שאם נתניהו יעמוד בדרכן של הצעות החוק של סיעתו, ליברמן ימצא את הדרכים להתעלל בו. כותרת אחרת היום אמרה שבברה"מ ביתנו חוששים שנתניהו מתחיל להלחץ מתגובת הנגד. ספק אם זה המצב: אמש עמד נתניהו מעל בימת הכנסת ולקח אחריות על הצעת החוק, שכזכור הוא לא טרח לבוא ולהצביע עבורה. הוא, הכריז נתניהו ברהב, זה שדאג להעביר אותה. כדי להבהיר עד כמה הוא רציני בנסיונו להוביל את האספסוף, נקט נתניהו בשיטה החריגה לו ושהיתה שמורה עד כה לחברי הכנסת הימניים יותר: הוא שלח את ח"כ זועבי לסוריה. מסתמן שליברמן ונתניהו אימצו שניהם את סיסמת הפורעים של דניקין, בשינוי קל: "הכו בשמאלנים והצילו את ישראל". עכשיו הם רבים על השלל. בינתיים אץ-רץ לו קומישר החינוך, גדעון סער, ופרסם החלטה על כך שמעתה גם תלמידי גן יצטרכו ללמוד את התקווה ולעמוד דום מול הדגל. ואשר לילדי הגנון הערביים? הקומישר עדיין עובד על זה.

תושבי ישראל, שמשוכנעים ברובם שדמוקרטיה היא שלטון מוחלט של מי שזכה בבחירות – קשה להאשים אותם; קודמיו של סער בתפקיד עשו עבודה נהדרת – עוד לא מבינים מה לא בסדר. הכנסת של נתניהו יכולה להעביר איזה חוק שהיא רוצה, ונראה שזה מסחרר אותה.

יש לאתנוקרטיה היהודית שני עלי תאנה: בג"צ והבחירות לכנסת. אולי הגיע הזמן להוריד את שניהם. על בג"צ כבר דיברתי. הגיע הזמן לדבר על השני. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, נסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אלא שבשביל זה, כמובן, צריך להפנים שחוק החרם הוא לא עוד חוק – הוא קו פרשת מים. מי שרוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, למרות הדוגמא שנתן לנו אלכס מילר, משחק לידיו.

ועוד דבר אחד: חוק החרם מתחיל לשאת תוצאות מבורכות. ג'פרי גולדברג, תומך מושבע של מערכת ה-Hasbara מאסכולת בן דרור ימיני – מתנגד להתנחלויות, אבל מתנגד בעוצמה רבה יותר לכל לחץ על ישראל לפנותן – קורא לעורכי הדין היהודים בארה"ב להחרים את בנימין נתניהו בשל קידום חוק סתימת הפיות. בפרפרזה על לינדון ג’ונסון, אם נתניהו איבד את גולדברג, הוא איבד את היהודים הליברליים. מרצ התנערה גם היא, והתחילה לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסופרמרקטים. נאה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לכל התורמים. אני קורא את מה שאתם כותבים.

הערה מנהלתית ב': מחר תיערך בירושלים צעדת סולדיריות עם הפלסטינים לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית. היא עשויה להסתמן, דווקא על רקע הימים האלה, כהפגנת כוח של המחנה הדמוקרטי בישראל. בואו בהמוניכם.

ולסיום: אני קורא לאזרחי ישראל לצרוך אך ורק מוצרים שנוצרו בתחומי מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה אתמול עוד אחד מחוקי הנאמנות הנלעגים של ברה"מ ביתנו, ולקול מצהלותיהם של דוד רותם ואביגדור ליברמן, מעתה יוכל בית המשפט גם לשלול את אזרחותם של אנשים שיורשעו בטרור, בגידה, ריגול, גרימה למלחמה, שירות בכוחות האויב וסיוע לאויב במלחמה.

יש שורה של בעיות עם החוק הזה. נתחיל מזה שכפי שאמר ליברמן עצמו, הוא היה מיועד להעניש את עזמי בשארה – שמשום מה קולו נדם לאחרונה, לאחר שכס אדוניו הסורי החל לרעוד; כמה משונה – אבל לא יוכל לעשות זאת. כדי להפעיל אותו נגד בשארה, יהיה צורך לעצור אותו ולהרשיע אותו. מאחר והוא גם ככה צפוי לאיזה 300 שנות מאסר, ספק אם העובדה שהוא כבר לא יהיה אזרחה של המדינה שהוא מתעב תטריד אותו יותר מדי. ההצהרה האחרת של ליברמן ("עוד הבטחה של ישראל ביתנו לבוחריה מולאה הערב במלואה – בלי נאמנות אין אזרחות") מעידה מה מטרתו האמיתית של החוק: לאפשר למפלגה לענטז מול עיניהם של בוחרי הימין הארסי ולהשכיח את העובדה שהיא שותפה בכירה בממשלה כושלת, שמחסלת במהירות את מעמדה הציבורי של ישראל. הישגים אחרים, הרי, ליברמן לא יכול להציג לבוחריו.

הלאה. אזרחות, וזה משהו שליברמן ועדר הבבונים היהודי הגאה לא מצליח לקלוט, היא זכות יסוד המוקנית כחלק מהצהרת זכויות האדם. עכשיו, בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא מוכן שהתלמידים הישראלים ייחשפו למסמך הזה – שבלי חתימה עליו ישראל לא היתה מצורפת לאו"ם, ועל כן צריך לתהות אם המהלכים של גדעון סער הם לא עילה לגירוש מהאו"ם – יש מצב שהם לא יודעים את זה. אין ספק שהקיצוץ הנמרץ בשיעורי האזרחות בתקופת לבנת עשה גם הוא את שלו. אבל אם בית משפט ישראלי ישלול את אזרחותו של אדם שהוא הרשיע, הוא ישלול הרבה מהלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית בעולם. על כן סביר ששופטים, אם תהיה להם ברירה, לא יעשו זאת. אז מה הועילו ליצנים בתקנתם?

גם אם בית משפט ישלול את אזרחותו של אדם, הוא רק יועיל לו בכך. האיש ממילא לא הולך לשום מקום והעוול הזה, שכאמור מנוגד למסמך יסוד שישראל חתומה עליו, יהפוך אותו לקדוש מעונה וגיבור עממי. הדרמה תגיע לשיאה כאשר הוא ישוחרר, ויהיה אדם נטול אזרחות. זו תהיה חגיגה של ממש. ידעתי שימנים מצטיינים ביריה לעצמם ברגל, אבל עד כדי כך?

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המוזר. החוק מבטיח את שלילתו של אדם שהורשע במעשי טרור – אבל חוק העונשין כמעט ואיננו דן במעשי טרור, אליהם הוא מתייחס כ"עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה", ורוב החוק עוסק בכלל בהסתה לטרור. כלומר, החוק החדש של ליברמן לא יעשה הרבה נגד עזמי בשארה, אבל עשוי להוביל לשלילת אזרחותו של שמואל אליהו.

אבל מעבר לכל הליצנות הזו, צחוק שיכורים שמטרתו לעבוד על האספסוף המוסת, מעבר לנזק שחוק רשלני ומטומטם כזה גורם לשאריות שמה הטוב של הכנסת, קיים נזק של ממש. אזרחי ישראל הערבים יודעים בדיוק למה היה מיועד החוק הזה: הוא היה מיועד לשלול את אזרחותם. זה שהוא לא קרוב לכך מעשית, זה שמדובר רק באקט מאגי המדמה את המעשה המדומיין, לא שולל את משמעותו המתריסה, המדירה: אתם לא בעלי זכויות כאן. עוד לא הצלחנו לעשות יותר, כי יש שמאלנים כמו רובי ריבלין, אבל חכו, חכו.

וזה כבר לא מצחיק. ודאי לא ערב יום האדמה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר וזוגתו שתחיה, מסתבר, טסו ברחבי העולם על חשבונם של גבירים, מקפידים על פי התיאורים להטיס איתם כביסה כדי לכבס אותה במדינה אחרת, על חשבון הברון. נתניהו, על פי אחד התיאורים, אף השתתף בארוחת ערב שעלתה לו – או, אם לדייק, לתורמיו – 60,000 שקל. כלומר, פי 15 בערך ממשכורת מינימום. כולם מדברים על העבירה הפלילית, היתה או לא היתה. זה לא כל כך חשוב: שחיתות כזו – שחיתות במובנה הראשוני, המוסרי, לא הפלילי – צריכה לפסול את נתניהו מלשמש בכל תפקיד מעל תופס כלבים. מותר, על פי חוק, לאנשים להשחית את המוסר של עצמם; אבל אין שום סיבה שצייקן כזה, שהתרגל למנעמים על חשבון אחרים ושאפילו על הכביסה שלו לא מוכן לשלם, יחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו. לפני 15 שנה רווחו הדיווחים על כך שנתניהו ואשתו מקפידים לא לשלם במסעדות. זה היה צריך להיות סימן אזהרה כבר אז. במדינה בריאה, 60,000 השקלים של הארוחה של נתניהו היו צריכים לעלות לו, לפחות, ב-60,000 קולות. אבל החבר הכי טוב של סילביו ברלוסקוני יודע שכמו שם גם כאן, הפוליטיאה כבר הושחתה וסוממה בבידור.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה צפויה לדון מחר (א') בהצעת חוק של ח"כ משה מטלון (ברה"מ ביתנו), שתאסור על תמיכה ממשלתית באמנים "משתמטים". בהסבר להצעת החוק (זהירות, מסמך) נכתב בין השאר כך: " להתפשטות תופעת ההשתמטות משירות החובה בצה"ל תורמים תרומה מכרעת ידוענים המגיעים בעיקר מתחומי התרבות והספורט, אשר משמשים ללא ספק מודל לחיקוי עבור בני הנוער, ואינם מוכנים שהתרומה למדינה תפגע להם בקידום הקריירה האישית שלהם. הנוער מקבל בכך מסר חמור, לפיו ההערצה והאהדה שלהן זוכים הידוענים, אינן עוברות בהכרח דרך תרומה לקיום המדינה והחברה ונשיאה בנטל." מעניין מה חושב, אם כן, חבר הכנסת מטלון על הדוגמה שנותנות לנוער חברותיו לסיעה, הפטריוטיות הידועות פאינה קירשנבאום ואנסטסיה מיכאלי: תראו, ילדים, אפשר להגיע לכנסת, ולהיות מתלהם לאומני, גם בלי לשרת דקה אחת בצה"ל! אולי כדאי שקודם כל ינקה חבר הכנסת מטלון את ביתו-שלו?

ואחרי הצחוק, ומעבר להצבעה על הצביעות של ברה"מ ביתנו, שכבר הורגלנו בה, יש שורה של אספקטים מדאיגים מאד בהצעת החוק של מטלון. קודם כל, כפי שכבר נכתב כאן כמה וכמה פעמים, אין דבר כזה, "משתמטים". צה"ל אחראי לשחרורו של כל מי שאיננו משרת בו. אף אחד לא משתחרר בלי שצה"ל יסכים לכך. ישנם אנשים שנמנעים מלשרת, למרות שחויבו בעבדות הזו, והם נקראים בחוק "עריקים" – בשנים האחרונות, מסיבותיו שלו, הצבא מנסה לטשטש את הגבולות בין עריקות ו"השתמטות", ומנסה לגרום לישראלים לחשוב שעריקים הם "משתמטים". אם צה"ל חושד שמישהו רימה אותו, וחמק באמצעות הונאה מהעבדות החוקית שהיא השירות הצבאי – עבדכם הנאמן נפטר ממנה סופית לאחרונה – הרי שעליו לאסוף ראיות לכך (מדובר בעבירה פלילית) ולגרור את אותו האדם לבית המשפט. משום מה, זה כמעט ולא קורה. אין תופעה של השתמטות; יש רק יללות צה"ליות.

צה"ל משחק בנתונים לצרכיו שלו: הוא רומז בעקביות שאנשים שמשוחררים עקב פטור נפשי הם מתחזים, ושהם באים מהציבור החילוני. אבל כשהוא נאלץ לספק את המספרים, הסתבר ש-45% (!) ממקבלי הפטור הנפשי הם בעצם חרדים. למה לחרדים, שגם כך פטורים מהשירות הצבאי, לבקש פטור נפשי? כי כך הם משתחררים מההסדר שכובל אותם לישיבה שלהם, ויכולים גם לעבוד. למה צה"ל משחק את המשחק הזה? זו כבר שאלה שהוא יצטרך לענות עליה, מתישהו. כל זה, נזכיר, קורה על רקע החלטת הממשלה לתמוך בהשתמטותן של נשים דתיות – כלומר, לא לבדוק אם הן אכן דתיות.

הלאה. החוק של מטלון דורש להעניש גם את מי שלא שירתו, כלשון החוק, ב"שירות הלאומי". רק שאין שום חובה חוקית על אזרח ישראלי לשרת בשירות לאומי; עקב לחץ של החרדים, חוק שירות לאומי מ-1953 מעולם לא לווה בתקנות, והחוק קובע שכל זמן שלא יהיו תקנות, הוא לא יהיה בתוקף. כלומר, אנשים יכולים להתנדב, אם בא להם, אבל אין שום חובה שיעשו זאת. יתר על כן, השירות הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא תחביב – יקר למדי, יקר הרבה יותר משירותו של חייל – של בנות המגזר הלאומני-דתי.

אבל הדבר החמור ביותר בנושא השירות הלאומי הוא שמדובר באפליה לחלוטין לא סמויה כלפי אזרחים ערבים. אחרי הכל, כשצעירים ערבים רוצים לשרת בשירות הלאומי, המדינה עושה הכל כדי להגיד להם "לא". מבחינת ברה"מ ביתנו, זה סביר לגמרי שהמדינה תעניש בחרם את האנשים שלהם סירבה לאפשר לשרת בשירות לאומי, משום שלא שירתו בשירות לאומי. (ספקולציה: האם בולטות-היתר של חכ"י המפלגה לאחרונה, אנשים אנונימיים בדרך כלל, מיועדת להכין את השתית להמשך פעילותה של המפלגה גם לאחר שמשפטו של ליברמן יתחיל?)

החלק המשונה ביותר, והסובייטי ביותר, בהצעת החוק הוא הסמכות שניתנת לשר התרבות והספורט לאפשר הופעות גם אם האמן אכן לא שירת בצה"ל: " על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי שר התרבות והספורט לאשר מימונו של מופע לציבור כאמור ובלבד שראש הגוף המבוקר סבר כי יש טעמים מיוחדים לכך והעלה את נימוקיו בפני השר". כלומר, מטלון ושאר החותמים על הצעת החוק (זבולון "מגלגל העיניים" אורלב, עתניאל "מתנחל המחמד" שנלר, גדעון "מרחרח הבדואים" עזרא, ואריה "מי?" ביבי) רוצים להפוך את שר התרבות והספורט למהדורה ישראלית עדכנית של אנדריי ז'דאנוב: ברצונו, יוכל האמן להתפרנס; ברצונו, ירעב. ברה"מ ביתנו: המפלגה שמחליפה את השר בקומיסר.

אפילו לימור לבנת, השרה הנוכחית – מי שהחלה את הקריירה האמנותית שלה בהתפרעויות בהצגות תיאטרון שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה, לפני ששדרגה את עצמה למיצגי תקיפה פיזית של מפגינים, ועיקר תרומתה לתרבות הישראלית היתה הענקת השראה ללהקה "כאפה לפנים של לימור לבנת" – אפילו היא לא רוצה להיות ז'דאנוב, והיא הודיעה שהיא תתנגד להצעת החוק. גם יו"ר הכנסת, הפוסט ציוני המסוכן רובי ריבלין, הודיע על התנגדותו, אבל זה כבר צפוי.

הבעיה בהצעות החוק האלה, שכאילו נוסחו ע"י "אם תרצו", לא בהכרח נעוצה בכך שהן עוברות. בדרך כלל הן לא. הבעיה באווירת התרעומת שהן יוצרות, דווקא כשהן לא עוברות: תראו, תראו את המושחתים האלה בכנסת/בבג"צ, הם מגינים על משתמטים. הם כולם לא פטריוטים, כולם בוגדים. כך שומטים את הקרקע מתחת לפוליטיקה שפויה, פוליטיקה של אזרחות וזכויות אזרח, ומעמידים במקומה פוליטיקה של דם ואדמה, פוליטיקה של תרעומת בלתי חושבת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)