החברים של ג'ורג'

שיעור ניכר של הישראלים רוצה להרעיל את נשיא ארה”ב. הגיע הזמן שהאמריקאים יבינו שישראל מעולם לא היתה בעלת ברית

בימים האחרונים, הגישה ישראל בקשה דחופה לקבלת שורה של כלי משחית מארה”ב, ביניהן פצצות מרגמה בקוטר 120 מ”מ ורימוני מטול. צה”ל בזבז הרבה מאד תחמושת ב”צוק איתן.” ארה”ב נענתה במהירות והודיעה שתעביר את התחמושת בהקדם.

אם לשפוט על פי הודעת מחלקת המדינה, לא ברור שזו צריכה היתה להיות התגובה. זו האחרונה אמרה שהיא “מזועזעת” מההפגזה השלישית של בית ספר של אונר”א ברצועת עזה. ובכן, אם אתם כל כך מ ז ו ע ז ע י ם, למה אתם מספקים פגזים למי שבעליל משתמש בהם, פעם אחר פעם, באופן בלתי מבחין?

אבל הם סיפקו. וזמן קצר אחר כך, אישר הקונגרס בכינוס מיוחד עוד 225 מיליוני דולרים לכיפת ברזל, ובכך ×”×’×™×¢×” התמיכה של ארה”ב בכיפת ברזל למיליארד דולרים – מיליארד דולרים, יש לציין, שנמצאים מחוץ להקצאה השנתית של שלושת המיליארדים שישראל מקבלת מארה”ב כסיוע בטחוני מדי שנה גם כך. הסיוע הבטחוני האמריקאי חשוב, אבל הוא רחוק מלהיות הדבר החשוב ביותר שמספקת ארה”ב לישראל: האחרון הוא הלגיטימציה שנותנת ארה”ב לישראל, בראש ובראשונה באמצעות ×”×’× ×” עליה במועצת הבטחון. ללא ארה”ב, ישראל כבר היתה מזמן במעמדה של דרום אפריקה בשנות השמונים – מעמדה הראוי, יש לציין.

ואף על פי כן, היחס הישראלי הממוצע כלפי ארה”ב, ודאי בימי אובמה אבל גם קודם לכן, הוא של קוצר רוח זחוח. הישראלים מצפים מהאמריקאים לתת כל מה שנדרש מהם, ולא לקבל דבר בתמורה. לפני מספר חודשים, כשהחל המשבר באוקראינה, פקידים אמריקאים זעמו כשהסתבר שישראל מתכוונת לעמוד מן הצד; פקידים ישראלים הסבירו בנחת שישראל לא רוצה להסתבך עם רוסיה.

ממשלת נתניהו היא בעלת ברית של יריביו הפוליטיים של הנשיא, מפלגת המוות הרפובליקנית, המפלגה שמתנגדת לביטוח בריאות, שמתנגדת ליחס הומני למהגרים (חוקיים או לא), שמוכנה להכיר בזכויות שלך אם אתה זרע או עובר אבל מבחינתה אתה יכול למות ברגע שנולדת, אלא אם הפכת לצמח; המפלגה שמבחינתה זכותם של פסיכים מסוכנים להחזיק בנשק שכותבי החוקה כלל לא יכלו להעלות על דעתם גוברת על זכותם של ילדים בגני ילדים לחיות; המפלגה שמנהלת מלחמה כנגד נשים וזכותן על גופן בשורה של מדינות בארה”ב; המפלגה שמנהלת מאבק – כושל – נגד זכותם של גאים להנשא; המפלגה, בקצרה, שלפי הרבה מאד סקרים איבדה את הדור הבא של המצביעים. נתניהו התנהג כבעל ברית של הרפובליקנים וכשחקן בפוליטיקה האמריקאית מרגע כניסתו לתפקיד.

אבל הבעיה איננה רק בנתניהו, אולי אפילו לא במיוחד בנתניהו. הישראלים הפגינו כלפי אובמה משטמה שקשה להגדירה אלא כגזענית עוד קודם לבחירתו. שלשום ערך אתר מאקו סקר בקרב הקוראים שלו, וביקש מהם לבחור מתנה לאובמה לרגל יום הולדתו. שיעור גדול מאד של המצביעים – 45% נכון לשעת כתיבת הפוסט – בחר ב”מעטפה עם × ×’×™×£ אבולה.”

יש גבול לכמות הפעמים שמעצמה תסכים להעמיד פנים שהנוזל שנתניהו והאספסוף שלו מזרזפים עליה הוא גשם. חלק ניכר מהציבור האמריקאי מתחיל להתעורר. את הדור הצעיר, ישראל כבר הפסידה. כן, היא עדיין שולטת בקונגרס בפערים מדהימים: אם הציבור האמריקאי חלוק בשאלת עזה, הקונגרס מאחורי ישראל במאה אחוזים. הסיבה לכך, עם זאת, פשוטה: לישראל יש גיס חמיש… אה, סליחה, לובי חזק מאד בארה”ב, עם שליטה יוצאת דופן בכספי תרומות. צא נגד ישראל, והסיכוי שלך לגייס כספים כמעט אפסי.

והבעיה של ישראל, כמו עם הדור הצעיר, היא שכבר לא מפחדים לומר את ×–×”. וכשפטריוטים אמריקאים ישמעו מה מאחלים הישראלים לנשיא שלהם, והם ישמעו, יש להניח שהתמיכה שלהם במדינה שמעמידה פני בעלת ברית אבל מהווה במקרה הטוב משקולת תלך ותדעך. ויום אחד, לפני שנספיק לשים לב, התמיכה האמריקאית תסתיים כמעט בלי התרעה – כמו שהסתיימה התמיכה בסין הלאומנית, כמו שהסתיימה התמיכה ברודזיה, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום ויאטנם, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום אפריקה.

ואז נראה מה שווה “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.” אל תדאגו לנתניהו: הוא לא יצטרך לשאת בתוצאות מדיניותו. הוא תמיד יוכל “לעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.”

האם גם אתם יכולים? לא? אז אולי כדאי שתתעוררו ותעשו משהו.

(יוסי גורביץ)

מדוע מתרוקנים כה מהר רחובותינו, ככרותינו,

והכל שבים הביתה נבוכים מאד-מאד?

יען כי ירד הלילה והברברים לא הגיעו

וכמה אנשים שבאו מן הגבול אמרו

ששוב אין ברברים מסביב.

עכשיו, בלא ברברים, מה נוכל לעשות?

האנשים הללו היו פתרון מסוים.

(קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים," תרגם את זה יפה יורם ברונובסקי, שלום לעפרו.)

קול הרעם מרחוב השלושה, קרי "ישראל היום," תקף הבוקר (ב') בשצף-קצף את העסקה בין מעצמות המערב לאיראן, שבמסגרתה תפסיק האחרונה להעשיר אורניום ובמקביל יוסרו בעקביות הסנקציות עליה. אחד הכותבים, דרור אידר, ריסס ארס וטען שעסקה עם המשטר האיראני היא "עסקה עם הרוע"; דן מרגלית חזר, אלא מה, להסכם מינכן, לא לפני שהפגין בורות הסטורית באשר לאיחוד חבל הריין עם גרמניה ב-1936; יצור אחר – כל כך חסרה לנו המילה האנגלית hack; "כתבלב" לא מספיק טובה, "זרזיר עט" גבוהה מדי בשני משלבים – חרק שאם העסקה תצליח, אז נתניהו ניצח ואם היא תכשל, אז נתניהו צדק.

האמת העגומה היא, וזו הסיבה שקול הרעם מרחוב השלושה נכנס להתקף נדיר אפילו אצלו, היא שנתניהו הפסיד. טוטאלית. אנחנו מדברים על מי שבמשך עשור ויותר, מאז ששב לממשלת שרון, טוען ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה." הביטו בתמונה הזו, שצילם ינון גבע (@yinnong) בארכיון בית אריאלה:

ואחר כך קראו את אוסף הכתבות המדהים שליקט עומר כביר. מה יש לומר, 1938 היתה שנה ארוכה מאד. היא נמשכה מ-1984 ועד ימים אלה ממש. זה לא צריך להפתיע: במדינה שבה יש רק אנלוגיה היסטורית אחת, זו של הסכם מינכן, כל שנה היא 1938.

מה הברירות הניצבות בפני מי שחי על הפחדה במשך העשור האחרון? נתניהו יכול להודות בתבוסה, אבל אז הוא מחוסל פוליטית והיסטורית. הוא שעבד סכומים עצומים של תקציב להכנות על התקפה על איראן – אולמרט דיבר על 11 מיליארדים והסכומים כנראה גדולים הרבה יותר – ועכשיו, אם יש ציבור ישראלי, הוא יצטרך לתת הסברים. הבעיה היא שפוליטיקאים מסוגו של נתניהו לא מסוגלים להודות בטעות. ודאי לא בטעות גדולה כל כך.

יש לו שתי אופציות אחרות. האחת היא לצאת למלחמה באיראן לבדו. ספק אם יש מישהו בישראל, פרט לנתניהו ואולי ארי שביט, שחושב שזה רעיון חיובי. מדברים בשבועות האחרונים על ברית ישראלית-סעודית נגד איראן; אם מישהו באמת חושב שהסעודים, שההמנון הבלתי רשמי של צבאם הוא Onward, Christian Soldiers, ייכנסו למלחמה לצד ישראל – מלחמה שבה בשל הגיאוגרפיה של סעודיה היא צפויה לספוג הרבה יותר נזק מישראל – יש לי גשר למכור לו בתנאים נוחים. אם ישראל תצא למלחמה כשבעלת בריתה היחידה היא סעודיה, כנגד מדינה שהעולם הרגע חתם איתה על עסקה, אפשר ×™×”×™×” לסגור את הבאסטה הציונית. אני מניח שאת ×–×” מבין אפילו נתניהו. ברור למה הסעודים אוהבים את הברית הזו. לא ברור מה ישראל מקבלת ממנה.

(הערת צד על סעודיה: בשבועות האחרונים רווחו דיווחים, כולל מפי ראש אמ"ן לשעבר – לא שזה שווה יותר מדי – על כך שהאחרונה עומדת לרכוש לעצמה פצצה משלה, ישירות מפקיסטן, אם איראן תפתח נשק גרעיני, ושהיא כבר שילמה על הפצצה. בהתחשב בכך שרוב מוחלט של הטרור האיסלמי בעולם מגיע לא מאיראן אלא ממדרסות שממומנות על ידי סעודיה, ובהתחשב בכך שהמשטר הסעודי יציב משמעותית פחות מזה האיראני, ובהתחשב בכך שבני משפחת סעוד כרתו ברית פאוסט עם כהני הדת הוואהבים, במסגרתה האחרונים יכולים להפיץ שנאה ובורות בעוד הראשונים מוצצים את לשד העם, פצצה סעודית צריכה להפחיד אותנו הרבה יותר. אבל נתניהו לא מאיים להפציץ את ריאד. מעניין למה.)

האופציה השניה, הסבירה יותר, היא שנתניהו ינסה להפעיל את הגיס החמישי שלו בוושינגטון, הלובי הישראלי, כדי להטיל סנקציות חדשות על איראן. יש יוזמות כאלה בקונגרס ויש להניח שהשגריר דרמר עסוק מאד בימים אלה בליבויין. שום דבר טוב לא יוכל לצאת מהמשחק האווילי הזה. הבה נבחן את האופציות.

אופציה א': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני, מצליח להעביר ברוב דחוק סנקציות חדשות. אובמה מטיל עליהן ווטו. הסנקציות מתות, העסקה האיראנית ממשיכה, ואובמה מבהיר – במישרין או בעקיפין – לציבור האמריקאי שיש מי שמנסה לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן בדיוק כשמושגת עסקה.

אופציה ב': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני ומספר חברי קונגרס דמוקרטים שנשלה בינתם, מטיל סנקציות על איראן ברוב חסין ווטו. הלובי הישראלי נוחל נצחון ענק, שמתברר תוך זמן קצר כנצחון פירוס. האיראנים מבטלים את העסקה, אובמה נכנס באמ-אמא של הלובי הישראלי, האיחוד האירופי מתחיל להטיל סנקציות על ישראל. לא חסר על מה.

במקביל, נזכרים רוב האמריקאים – שתומכים בעסקה, בשיעור של 64% – שיש בארצם שלוש שדולות שנואות במיוחד, שמשחיתות את הפוליטיקה של ארצם: הלובי הישראלי, הלובי הקובני, והלובי של יצרני הנשק. הלובי האחרון מסוגל להשען על מסורות עתיקות בציבור האמריקאי, והלובי הקובני מורכב מגולים זועמים ולא סימפטיים, שמתרפקים על המשטר הדיקטטורי שקדם לזה של קסטרו – אבל לפחות הם לא גיס חמישי שמופעל על ידי מדינה זרה. ישראל, שוב, הופכת לצרת היהודים – הפעם של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם – והאנטישמיות עולה. תוך שניים-שלושה סיבובי בחירות, הלובי הישראלי נשאר רק עם קיצונים רפובליקניים, ורוב האמריקאים קולטים סוף סוף שישראל היא לא בעלת ברית, היא עקרב; שאין בה שום תועלת וספק אם היתה בה אי פעם; שהיא מחרחרת מלחמה, רק שאת מחיר המלחמה הזו אמורים לשלם נערים ונערות אמריקאים; ושהיא עושה זאת תוך קבלת חלק ניכר מתקציב הסיוע הזר של ארה"ב. וזהו: תוך שש-שמונה-עשר שנים, אין לישראל בעלות ברית. ומאחר ואין להניח שנתניהו יפסיק את האפרטהייד בגדה תוך כדי פרק הזמן ×”×–×”, ישראל מגיעה תוך עשור למצבה של דרום אפריקה.

קול הרעם מרחוב השלושה צודק בנקודה אחת: אובמה סוגר קצוות במזרח התיכון. ארה"ב נסוגה לתוך עצמה. הכוחות האמריקאים בעיראק הם צל של מה שהיו, ומאפגניסטן היא אמורה לסגת בשנה הבאה. הכלכלה האמריקאית לא מבריאה, וזה לא מקרה. הסיבה היא צבא חזק הרבה יותר מדי, ושתי מלחמות ענק שארה"ב לא שילמה עליהן אלא בהקפה. קשה להיות מעצמת על כשהכלכלה שלך על הקרשים, כשדור שלם מבין שנגזר עליו לחיות רע יותר משחיו הוריו, ושכל אדם חושב מבין שהשיטה משרתת רק את אלה שיש להם. אז כן, עניי ארה"ב ימשיכו לשרת בצבא, אבל כך לא מחזיקים מעצמה. רוב גדול והולך של האמריקאים מאס במלחמות החוץ הבלתי פוסקות.

מצד שני, הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן מסירה את הצורך האיראני בפצצה גרעינית. כן, צורך: המטרה של הפרויקט הגרעיני האיראני, הגעה למצב של מדינת סף, היתה תמיד הרתעה. ב-29 בינואר 2002 נשא ג'ורג' וו. בוש את נאום "ציר הרשע" שלו, והוא מנה שלוש מדינות בו: עיראק, איראן וצפון קוריאה. שנה לאחר מכן, פלש בוש לעיראק וכבש אותה. בצפון קוריאה, מצד שני, הוא לא העז לגעת. לה היה נשק גרעיני, או על כל פנים העמדת פנים משכנעת של כזה. האיראנים למדו את הלקח: כשיש לך אויב עם נטיות אימפריאליסטיות על שני גבולות, שהוכיח שהוא מסוגל לחסל יריב קונוונציונלי חלש – והצבא האיראני חלש ביחס – אתה חייב הרתעה. ונשק גרעיני הוא הרתעה.

עכשיו פג הצורך בה. העולם של ג'ורג' וו. בוש חלף. ראינו את זה כשהפרלמנט הבריטי סירב לצאת למלחמה בסוריה. ארה"ב ואיראן מדברות על נורמליזציה. האיראנים רוצים יחסים מלאים. המשך פרוייקט הגרעין שלה מסכן את כל זה. יש לאיראן כעת את כל הסיבות לציית להסכם ציות מלא – כל זמן, כמובן, שהלובי הישראלי לא מחסל אותו. לאיראנים יש את האגף הפסיכי שלהם, שרקוב מתיאוריות קונספירציה, וסיכול כזה של העסקה יחזק אותו. פרדוקסלית, אם נתניהו ישבש את העסקה, הוא ידחוף את איראן לפצצה כשלזו כבר אין צורך בה – ובו זמנית יאבד את בעלי הברית שהיו אמורים למנוע התגרענות איראנית.

אבל נזכיר שוב: האיראנים העלו הילוך בפרוייקט הגרעין שלהם בעשור האחרון בתגובה לאיום סביר אמריקאי. אלא שבישראל השתמשו באיום האיראני, שהיה דחליל, במשך שני עשורים קודם לכן. השתמש בו הממסד הבטחוני, כדי להשמין כערפד השותה את דמה של האומה, והשתמש בו נתניהו לשני צרכים: האחד, הסחת דעת מפרוייקט הסיפוח הנרחב של ישראל בגדה המערבית; השני, מסך עשן לצורך חלוקה מחדש של הרכוש בישראל.

עשור אחרי שנתניהו התחיל לדבר על "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938," מעמד הביניים הישראלי חדל להתקיים. נתניהו העביר את הרכוש שלו, באמצעות שינוי מסים שהעביר את נטל המס ממיסוי ישיר ומיסוי חברות למיסוי עקיף, לאוליגרכים ולתאגידים. בכל פעם שקמה מחאה, נתניהו מיהר לנפנף בדחליל האיראני.

עכשיו, בלא ברברים, מה יוכל לעשות? האנשים ההם היו פתרון מסוים.

ועוד דבר אחד: הצעת חוק חדשה קובעת שאם אתה עבריין מסוכן אבל מתגייס לשירות קרבי, לא רק שתוכל להוציא הנטיות האלימות שלך על אוכלוסיה חסרת מגן, גם ימחקו לך את הרישום הפלילי אחר כך. ידעתי שיש חפיפה בין פושעים ובין חיילים, אבל עד כדי כך?

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים לחוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" מתקרב לסיומו. שותפתי עדי אלקין ואני עומדים כעת על 185% מהיעד שהצבנו לעצמנו, ואנחנו נרגשים מהתמיכה שלכם. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שחשוב לכם, נשמח אם תשקלו לתמוך בנו.

(יוסי גורביץ)

או: למה ממשלת ישראל מתעקשת לשחק לידי האנטישמים?

אחת מתיאוריות הקונספירציה היותר מצליחות בהיסטוריה היא זו של הפרוטוקולים של זקני ציון. המדובר בזיוף שבוצע להזמנת השירות החשאי של הצאר, האוחרנה, ושהתבסס על ספר שכתב באמצעה המאה ה-19 ברנש בשם אז'ן סי (Eugene Sue), שתיאר בכלל קונספירציה של הישועים נגד העולם החופשי. הספר של סי עבר אחר כך עיבוד על ידי עיתונאי מוריס ז'ולי (Joly), שהשתמש בו כדי לתקוף את נפוליאון השלישי. הספר של סי היה להיט קצר ימים בקרב שונאי הישועים (שנאה שבניגוד לכל דבר אחר, הישועים הרוויחו ביושר); הספר של ז'ולי הצליח לעניין בעיקר את המשטרה החשאית של נפוליאון השלישי, והוא ישב בעטיו בכלא. ה"פרוטוקולים" בגרסת האוכרנה, מצד שני, הם אחד מרבי המכר של כל הזמנים. הם עדיין יוצאים במהדורות חדשות, בעיקר בעולם הערבי ובאסיה (שם, כך נטען, הספר נקרא לא ככלי פרנואידי-אנטישמי אלא כמדריך לסודות ההצלחה היהודית.)

הפרוטוקולים היו זיוף כל כך מוצלח, שהטיימס הלונדוני – בשעתו, כשופר הממסד הבריטי, כנראה העיתון החשוב בעולם – תהה אם יש בהם משהו במאמר ידוע לשמצה ב-1920, שבו קישר אותם למהפכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה נולדו יהודים. שנה אחר כך, היהודי האנגלי האנטי ציוני לוסיאן וולף (שכבר הוזכר בבלוג ×”×–×”) פרסם בטיימס את הראיות הראשונות לכך שמדובר בזיוף, ובסוף 1921 הטיימס כבר פרסם ראיות חד משמעיות לכך שמדובר בזיוף. כמובן, העובדה שזיוף מוכח כזיוף לא שוללת את הכוח שלו; ראו את הדוגמא של התנ"ך. מי שרצה להאמין בתיאוריית הקונספירציה – או, במילים אחרות, מי שרצה למצוא אחרים אפלים ונסתרים שאשמים בחוסר ההצלחה שלו – מיהר, כמובן, להצביע על עצם חשיפת הקונספירציה כחלק בסיסי שלה.

מנהיגי הציונות, בהיותה דמות ראי של האנטישמיות, דווקא ראו בפרוטוקולים לא פעם כלי מועיל: הם ניצלו את החשש הבריטי העמום מפני קנוניה יהודית עולמית (עם שלוחות בברה"מ המהפכנית) כדי לרמוז שהם-הם נציגיהם של "זקני ציון" ושהם נושאים ונותנים עם הבריטים כשווים אל שווים, בהיותם נציגיה של מעצמת סתרים. לימים, אחרי מלחמת העולם השניה והקמת ישראל, ינסה נחום גולדמן – ראש הארגון הריק מתוכן, הקונגרס היהודי העולמי, שלא ייצג איש פרט לגולדמן – לרכב גם הוא על הגל הזה ולקושש ממנו קצת פרסטיז'ה.

זה לא באמת נגמר. הגרסה המודרנית של הפרוטוקולים טוענת שישראל שולטת בעולם באמצעות שליטתה בארה"ב. הניאו-נאצים בארה"ב מדברים על ZOG, Zionist Occupied Government, כתיאור למצב שבו הקונגרס שרוע פרקדן בפני הלובי הישראלי שם. כבר דנתי באופן שבו ההתנהלות הישראלית בארה"ב, במיוחד ההתנהלות של ממשלת נתניהו, גורמת לביטוי הזה להשמע לגיטימי.

הבוקר קיבלנו עוד דוגמא. מקורות בארה"ב מדווחים שישראל הודיעה למשטר סיסי במצרים, שעסוק בטבח באזרחים מצריים שמתנגדים להפיכה הצבאית שהוא ביצע, שאין לו ממה לדאוג: למרות הקולות שנשמעים בארה"ב, היא לא תפסיק את הסיוע הצבאי למשטר סיסי.

על פי החוק האמריקאי, אסור לממשל לספק סיוע צבאי למדינה שבוצעה בה הפיכה צבאית, ואף אחד לא יכול לטעון מבלי להקרע מצחוק שמה שקרה במצרים – הדחתו של נשיא נבחר ומעצרו על ידי כוחות הצבא; האשמה שלו בקשר מופרך עם חמאס; והרג סיטוני של תומכיו המפגינים ברחובות – לא היה הפיכה צבאית. לארה"ב יש כמובן בעיה פה: אין לה מנופי לחץ על הצבא, ומאחר והסיוע הצבאי למצרים הוא חלק מהסכמי קמפ דיוויד, אפשר לסמוך על תומכי ישראל בארה"ב שייעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפסקת הסיוע הזה, שישמיט סיבה חשובה מבחינת הצבא המצרי לקיום הסכם השלום.

מה קרה פה? פשוט מאד. ישראל אמרה למשטר סיסי, בשחצנות אופיינית, שאין לו מה לחשוש מהליברלים בארה"ב שדורשים את הפסקת הסיוע הצבאי למבצעי ההפיכה, כי לארה"ב אין מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון; המדיניות שלה שם מוכתבת על ידי ישראל. איפא"ק התייצבה נגד הצעה להפסקת הסיוע והסנאט דחה אותה ברוב גדול. למה בעצם איפא"ק מנהלת דיונים על סיוע למצרים? כי הוא מקרין על ישראל. תומכי תיאוריית הקשר של ZOG לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. פלא שהאחים המוסלמים במצרים טוענים שהמצב שם הוא תוצאה של קשר של ישראל וארה"ב?

הרושם המתקבל, כשעוקבים אחרי התגובות בישראל ובמיוחד בממשלתה על האביב הערבי, הוא שישראל איננה יכולה להתקיים אלא אם כל שכנותיה יהיו תחת שלטון צבאי. ישראל קיבלה באנחת רווחה את הפלת משטרו של מורסי, היא מקוננת על היעלמותו האיטית מהמפה של משטר אסד (תוך שהוא כמובן משמש אותה לצקצוק לשון שבע רצון, נוסח "תראו את הברברים האלה"), והיא אחוזת אימה ממה שיקרה אם וכאשר המשטר ההאשמי בירדן יקרוס. לא די לה בדיכויים של הפלסטינים; היא צריכה לדכא את הערבים כולם. אם אלה אכן התנאים לקיומה, ספק אם יש איזושהי אפשרות להצדיק אותו מבחינה מוסרית.

אז למה מתעקשת ישראל לשחק את המשחק המטומטם הזה? למה היא נופלת לבור הזה פעם אחר פעם? למה היא מתעקשת לתדלק את התחושות האנטישמיות? חלק אחד הוא שחצנות. הגנרלים והפוליטיקאים שלנו אוהבים להרגיש שיש להם הרבה יותר כוח משיש להם בפועל. זו בעיה רווחת ולא ייחודית לישראל. גם על טיפשות אין לפוליטיקאים שלנו מונופול, למרות שלפעמים קשה לזכור את זה כשרואים את יאיר לפיד.

אבל חלק אחר, אפל יותר, הוא התפיסה שככל שיהיה רע ליהודים, כך יהיה טוב יותר למפעל הציוני. זה זקוק לאנטישמיות כאוויר לנשימה. היא ממלאת שתי פונקציות: הראשונה היא hasbara שמאפשרת לשכנע ישראלים להשאר במה שהופכת יותר ויותר להיות מדינת קסרקטין שבמקביל לכך שהיא מנהלת מלחמה בלתי פוסקת ומפעילה גיוס חובה, מפרקת את מדינת הרווחה שלה והופכת 99% מתושביה לעניים יותר. במקביל, היא גורמת ליהודים הישראלים לא להסתכל החוצה ולראות צורות רעננות ופתוחות יותר של יהדות. הפונקציה השניה היא הגברת מספר היהודים שמהגרים לישראל ומחזקים בכך את המאזן הדמוגרפי הרופף לקראת הפיכתה של ישראל רשמית למדינה דו לאומית (בפועל, היא כבר כזו.) ח"כ ציפי חוטובלי דיברה, כחלק מתכניתה להקמת מדינה דו לאומית, על יבוא של מיליוני יהודים. איך היא תעשה את זה? המדינה היהודית, כרגע, היא לא בדיוק אטרקציה. צריך שיהיה רע יותר. רוב יהודי העולם, אחרי הכל, לא היו מוכנים מעולם להפוך את עצמם לחלק מהמדינה היהודית. אז נצטרך לשכנע אותם בניגוד לרצונם.

איך אמרה הבדיחה הישנה? אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה, ודווקא לי זה היה חייב לקרות.

עוד דבר אחד: זוכרים את הפעלת הטייזר לצרכי עינויים כנגד מתנחל מיצהר, שתועדה בווידאו? אז מפכ"ל המשטרה הורה היום (א') על השעיית השימוש בטייזר עד לבדיקת הנושא. מצלמות, כמסתבר, הן הקריפטונייט לא רק של חמושי צה"ל, אלא גם של קלגסי המשטרה. כמעט לכל אחד מכם יש מצלמה בכיס; למדו להשתמש בה, ואל תפחדו כלל.

(יוסי גורביץ)

אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארגון ההדלפות וויקיליקס פרסם בסוף השבוע כ-392,000 מסמכים צבאיים מסווגים מעיראק, שככל הנראה הגיעו אליו באמצעות מדליף משורות הצבא האמריקני, בראדלי מאנינג, שכבר ממתין למשפטו.

המסמכים, שפורסמו במשותף יחד עם הניו יורק טיימס, הגארדיאן והשפיגל, מציגים את הפנטגון במערומיו. הם מראים כי בניגוד לשקר הרשמי של הפנטגון – שאין לו מושג כמה אזרחים נהרגו בעיראק – דווקא היה לו מושג מדויק למדי; הם מציגים את בעל בריתם העיקרי של האמריקנים בעיראק, ראש הממשלה השיעי נורי אל מליכי, כמי שפיקח, לעיתים אישית, על חוליות רצח ועינויים, והפך למיני סדאם חוסיין; ואת האמריקנים והבריטים כמי שמתעלמים מהעינויים שמבצעים בעלי בריתם. ההתעלמות מהעינויים היתה שיטתית כל כך, שניתן לה שם קוד מבצעי: Frago 242.

המשמעות היא שקצינים בכירים בכוחות הקואליציה ידעו על עינויים, ובחרו להתעלם מהם. הדבר מהווה, על פניו, עבירה על החוק הבינלאומי. כוחות הקואליציה אחראים לשלומם של האזרחים בשטחים שבהם הם נמצאים.

במסגרת העירוב הייחודי לישראל של בכיינות ושל ההנחה שאנחנו במרכז העולם, כותרת הגג של ידיעות אחרונות היא "לידיעת גולדסטון", והידיעה עצמה מוכתרת ב"מבחן גולדסטון". כלומר, מה זה חשוב, כמה עשרות אלפי אזרחים הרוגים; מה זה חשוב, שהצבא האמריקני הושחת בעיראק; העיקר הוא שיש מעורבים בפשעי מלחמה גדולים יותר מאיתנו.

לא בטוח שכדאי לציבור הישראלי ללכת בכיוון הזה. כן, הטענה של דוברי הפנטגון שהם הצבא המוסרי ביותר בעולם מוכרת מאיפשהו, אבל בניגוד לצה"ל הצבא האמריקני העמיד לדין פושעי מלחמה גם מבלי שדו"ח חיצוני יאלץ אותו לכך. יתר על כן, אם הצבא האמריקני מתעלם מהעינויים שמבצעים בעלי בריתו המקומיים, החמושים של צה"ל חוטפים אקטיבית מדי לילה אזרחים פלסטינים ומעבירים אותם ישירות לידי המענים. דובר צה"ל מפרסם בגאווה את הרשימה מדי בוקר, תחת הכותרת "מעצר מבוקשים". הידיעה מסתיימת בדרך כלל במילים "הועברו לחקירת שירותי הבטחון". אם הצבא האמריקני העלים עין מעינויים שביצעו כוחות אחרים, הרי שצה"ל מתלבט כבר שנתיים בשאלה האם עליו להעמיד לדין חמוש בכיר, אל"מ איתי וירוב, שהעיד בשבועה שהוא התיר לחייליו לענות. התשובה, אגב, היא שכנראה לא.

יתר על כן, מהמסמכים ניתן להסיק שמספר האזרחים העיראקים שנהרגו בשוגג על ידי פעולות צבא ארה"ב – במשך שש שנים – עומד על כעשרים בלבד. סביר מאד שהמספר נמוך מדי. הבה נעלה אותו פי עשרה. הוא עדיין נמוך משמעותית ממספר האזרחים שהרגה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, שנמשך כחודש ושהתנהל כנגד אויב הרבה, הרבה פחות מסוכן מאל קאעדה במסופוטומיה. אבל לא זו הנקודה.

היום פרסם גלובס כי הפרקליטות מתכוונת להגיע לעסקת טיעון עם ענת קם, במסגרתה היא לא תואשם בסיכון בטחון המדינה. את העובדה שהר האימים של יובל דיסקין יוליד עכבר כחוש ושהמילים "ריגול חמור" לא נועדו אלא להטלת אימה על קם קל היה לנחש כבר במאי, כשהודיעו על כתב האישום.

קם ומאנינג ביצעו עבירה דומה מאד: הדלפת מסמכים מסווגים. השאלה היא מי סיווג את המסמך, ולמה. מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו – מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים. לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו (כמו העובדה שחלק ניכר מהצילומים מאבו גאריב עדיין חסוי) – ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.

עם פרסום המידע של וויקיליקס, שנראה שקדמה לו התקפה על שרתי הארגון, הפנטגון צווח שמדובר בסיכון חיי אדם. זה מה שהוא אמר גם אחרי ההדלפה הקודמת של וויקיליקס, בנושא אפגניסטן; אחר כך הודה בשפל רוח שלא ממש. צה"ל והשב"כ ניסו לשכנע אותנו שענת קם היא האיום הגדול ביותר על צה"ל מאז איילה חסון. היום התברר שלא ממש.

למנגנוני החושך יש מה להסתיר: במקרה של מאנינג, החשיפות שלו מרסקות לרסיסים את תיאוריית ה-COIN של הגנרל האמריקני המוביל פטראוס, שאומרת בבסיסה שעל הכוחות מדכאי המרד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים, תוך המנעות מפגיעה באזרחים. אם בעלי הברית שלך הם מענים סדרתיים, והקורבנות יודעים שאתה יודע ויודעים שאתה שותק, כל הרעיון מתרסק. במקרה של קם, את העובדה שמבחינתו של צה"ל וקציניו הבכירים, הוראותיו של בג"צ הן המלצה לא מחייבת במקרה הטוב ומשהו שצריך לעקוף במקרה הרע.

מניעיהם של חושפי שחיתויות אינם תמיד טהורים – מה לעשות, אנחנו לא חיים בסרט של דיסני – ויריביהם מנסים להתלות בכך. ארגון ההדלפות וויקיליקס הוא בעייתי, ונגד ראש הארגון, ×’'וליאן אסאנג', הועלו שורה של טענות – החל מכך שהוא מנהל את וויקיליקס כמו ממלכה פרטית וכלה בהאשמות על מעשים מגונים (טענות שבעטיין הוא מצוי כעת תחת חקירה בשוודיה). אסאנג' לא ×™×”×™×” הראשון ולא האחרון מאנשי השמאל שהרשה לעצמו להתנהג כמו בהמה כלפי נשים, רק משום שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא אדם מצפוני. ענת קם, אומרים, רצתה לקדם את הקריירה שלה. ×–×” חשוב, אבל חשוב פחות מהמידע שהם חושפים (ואם אסאנג' אכן עשה את המיוחס לו, אז מקומו בכלא; לחושפי שחיתויות לא מגיעות הנחות).

בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית; וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.

בדרך כלל זה לא החושף.

(יוסי גורביץ)