איתמר בוא הצידה. כן כאן זה בסדר אף אחד לא שומע. אז אתה מקשיב איתמר, רציתי להגיד לך, בשקט, שמלחמה – אתה לא תאמין – זה דבר מלוכלך. אנשים נהרגים, מתפוצצים. איברים נקטעים. נכים לכל החיים. סבל. אני יודע זה לא בא טוב עם הלאטה על הבוקר.
ועכשיו ברצינות. בוא נגדיר את מוטת כנפיה של השיחה ביננו – אם אתה פציפיסט – אין לי ויכוח איתך. לדידי הויכוח הסתיים במלחמת העולם השנייה וכל מי שמחזיק בדעות האלו לאחר אותה מלחמה (ובמיוחד למי שמכיר את האקלים הפוליטי והרעיוני ששרר בבריטניה עובר למלחמה ואשר גרם לדחיית העימות עם גרמניה) הוא מה שנאמר על מיהו קומוניסט…
עינויים והגנת הצורך – אתה שואל כיצד בעשר השנים האחרונות לא עורערה הגנת הצורך ואני שואל היכן היית בעשר השנים האחרונות – על מלון פארק שמעת (30 נרצחים), על הדולפינריום (21 נרצחים), על מסעדת סבארו בירושלים (15 נרצחים), על קו 16 בחיפה (15 נרצחים), על קו 960 ליד צומת יגור (10 נרצחים), על קו 830 ליד צומת מגידו (17 נרצחים), על קו 32א בצומת פת בירושלים (19 נרצחים), על קפה מומנט (11 נרצחים), על מסעדת מצה (16 נרצחים) ועוד ועוד. זוהי הגנת הצורך. מזלם הרע של כלל הנרצחים ברשימה לעיל היה שאף חוקר שב"כ או חייל צה"ל לא היה צריך להשתמש בהגנת הצורך כדי להסביר למה הוא החטיף סטירה לאדם שהכין את המטען, שנשא את המטען, שאיתר את המתאבד, שצייד אותו, שנתן לו כסף, שחיבק אותו רגע לפני שיצא לרצוח. זה מאד הומני לכתוב על הזעזוע מעינויים, בני האדם שהיו אמורים להצטרף לרשימה המזוויעה של הנרצחים – חיים ומתהלכים ביננו. כשנמנע פיגוע אין צד שני. יש רק הסבל של העצור מהסטירה שהוא קיבל. קטועי הגפיים הפוטנציאלים אינם יודעים שאת הרשימה למכולת או את הרשימה לבלוג הם היו צריכים לעשות בעזרתם האדיבה של קרוביהם תוך כדי הקראת הזעם הקדוש על זילות החיים במדינת השב"כ. ילדיה של האמא שהייתה אמורה לאכלס את חלקה 12 בגוש ט' בגבעת שאול לא יגיעו לתת עדות תומכת לחוקר השב"כ.
"אי אפשר לאפשר עינויים" – שטויות. ארצות דמוקרטיות ונאורות עשו דברים חמורים הרבה יותר על מנת להגן על עצמן ועל אזרחיהן. צ'רצ'יל – גדול מנהיגי המאה ה-20 – אישר הוצאה לפועל של פעולה שטבחה בעשרות אלפי אזרחים (הפצצת דרזדן בסוף המלחמה – 35,000 על פי ההערכה הממעיטה), ארה"ב שיגרה פצצות אטום על אומה שהייתה פחות או יותר על הברכיים. על מנת למנוע את נפילתן של יוון וטורקיה לזרועות הגוש הסובייטי תמכו מדינות המערב במשטרים צבאיים שהשתמשו בעינויים וברציחות באופן נרחב. אף אחד מהמעורבים לא "נצלב" על תמיכתו או מעורבותו באירועים אלו. דעת הקהל במערב החלה להתייחס בסלידה לכל שימוש בכוח רק מכיוון שעברו עליה מספר עשורים ללא איום פיזי, מוחשי, על חייהם וחירותם של אזרחי מדינות המערב. אירועי 9/11 גרמו לשינוי תודעתי מכיוון שהם הציגו בפעם הראשונה לאחר מספר עשורים איום על חייהם של אזרחי מדינות שחשבו שהם מחוץ לכל סכסוך עולמי. נחקקו חוקים שהגבילו חירויות בארה"ב ובמספר מדינות במערב ואשר איפשרו כח רב יותר לכוחות הביטחון בנושאים כמו מעצר חשודים, הבאה בפני שופט, האזנות וכד'. הנה אירוע טרור נקודתי גרם לשינוי תפיסתי באשר למותר ואסור, באשר לסביר וללא סביר בשימוש בכח.
בנושא ממשל בוש וה"צליבה" – אני ואתה כנראה קוראים מקורות שונים. ישנו שר משפטים מאד פעיל בממשל אובמה שהחל להטיח האשמות בצ'ייני ובראשי הממשל וזרועות הביטחון והבטיח חקירה כוללת. דא עקא שדעת קהל מאוד עוינת להצהרות אלו גרמה אפילו לאובמה להודיע שהוא מעדיף "להניח לעבר ולהסתכל קדימה" תוך שהוא מרסן את שר המשפטים שלו (שהודיע בינתיים שהוא מתכוון לבצע חקירה רק של הדרגים הנמוכים – אלו שביצעו את החקירות).

לעקרון קוראים עקרון הסופרמרקט והוא הומצא לפני שנים בישראל: גברת זליבנסקי ( או שמא מועלם?) הגיעה לקופה עם עגלת קניות עמוסה וגילתה אוי ואבוי ששכחה את שמן הקנולה. מיד אצה רצה למדף וחזרה עם הבקבוק בידה ממלמלת התנצלויות לכל עבר אבל תורה נשמר ואף אחד לא עקף את העגלה הבלתי מאויישת. עברו שנים והיום מניח כל קונה בסופרמרקט הישראלי עגלה חצי מלאה (במקרה הטוב) בתור וממשיך בקניות ואוי לו למי שיעקוף את העגלה השומרת על התור וכבר ראיתי סכסוך שהגיע לכמעט מכות בגלל זה.
רוצה לומר – משהו שבמקרים קיצוניים יכול להיות מוצדק, כמו למשל רצח על ידי שירות חשאי לא יכול להיות מוצדק כשהוא הופך לתעשייה. בשנות השבעים הצדקנו את שיתוף הפעולה עם הגרועות שבמדינות הדיקטטוריות בגלל התירוץ ש'אין לנו ברירה, אנחנו עם הגב לקיר' אולי זה היה מוצדק אז ואולי לא, בטוח שזה לא מוצדק כשווילות נבנות בצהלה ואפקה לכבוד סוחרי נשק שעושים הרבה כסף בברכת המדינה והחבר'ה מהיחידה ובלי שיקולי מוסר. כך גם לגבי תופעות שאולי היו מוצדקות בקום המדינה – גירוש ערבים,נ רצח שבויים, שקר, טיוח ועוולות אחרות (לא לקפוץ , אמרתי 'אולי' מוצדקות)  אין להם שום הצדקה במציאות שבה המדינה כבר יכולה להרשות לעצמה לצאת מהשטחים אבל מעוניינת להרחיב את האימפריה. ולגבי נושא הכתבה – זהו פועל יוצא ובלתי נמנע של הכיבוש בדיוק כמו כל העוולות האחרות שהופכות להיות מעניין נקודתי שמצדיקים אותו ב'הגנת הצורך' כמשהו שמחוייב המציאות באותו רגע לשיגרה שאיננה נגמרת והרגע מתמשך כבר 42 שנה.