החברים של ג'ורג'

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם ×–×” בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע צץ, הרבה בסיוע "שוברים שתיקה", הסרטון הזה, שבו נראה חייל צה"ל אבי יעקובוב כשהוא רוקד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה מזרחית סמוך לעצירה פלסטינית כפותה, איחסן דבאבשה, כשהוא מצולם על ידי חייל שני שזהותו עדיין לא ידועה, ובנוכחות עדים. התקרית התרחשה בדצמבר 2007, בבסיס החטיבה המרחבית בעציון. הצילומים התרחשו מאחורי החמ”ל שבבסיס. זמן קצר לאחר מכן, חבשו יעקובוב והחייל האחר כומתה לראשה של דבאבשה. בנקודה זו הגיע למקום הסמח"ט, סגן אלוף גיא אושרי, וצעק על החיילים.

כשפנה עיתון ישראלי גדול לדובר צה"ל, טען הלז ×›×™ יעקובוב נשפט ונכלא ל-21 ימי מחבוש. מעדותם של החיילים שנכחו במקום, לא ×–×” ×”×™×” המצב. הם נקראו לשיחת תחקיר, ולאחר מכן נערכו שיחות הסברה בבסיס; יעקובוב רותק, עד כמה שניתן לברר ללא הליך משפטי – אחד החיילים המעורבים אמר ×›×™ ההתרשמות שלו היתה שאושרי חושש שהליך ×›×–×” יקרין באופן שלילי על היחידה שלו, בעיה מוכרת בצה"ל – ולא נכלא. יצוין ×›×™ יעקובוב נכלא, ככל הנראה מאוחר יותר, בשל תקרית אחרת, של השתכרות בתפקיד; יכול להיות שזה מה שמכרה היחידה לדובר צה"ל על תקן עונשו של יעקובוב. היכולת של דובר צה"ל לברר פרטים מדויקים על תקרית שהתרחשה לפני כמעט שלוש שנים נמוכה: אלא אם קרה משהו חריג, רוב החיילים המעורבים שוחררו, ואת מצב ניהול הרישומים בצה"ל כולנו מכירים.

דיברתי הבוקר עם יעקובוב (הטלפון שלו נמצא בפייסבוק; אני מניח שכמו עדן אברג'יל, גם הוא עובר קורס מזורז בניהול הפרטיות בפייסבוק). בניגוד לפרסומים אחרים ברשת, יעקובוב נמצא בישראל, לא בגרמניה. הוא נשמע המום למדי כששוחחתי איתו, אמר שהוא הרגע התעורר וסירב לענות על שאלות. 

מטבע הדברים, שמו של אבי יעקובוב לא פורסם, אם כי החברים שלו זיהו אותו בפייסבוק והודיעו לו שהוא הפך לסלב. יש מדיניות ממאירה כזו מצד רשויות הבטחון, שגורסת שצריך להסתיר את זהותם של חיילים שביצעו פשעי מלחמה. המשמעות היא, כפי שלמדנו השבוע, שאתה יכול להשתמש בילד שבוי כמגלה מוקשים ועדיין לסמוך על כך שהציבור הישראלי – כולל המעסיקים העתידיים שלך, בני המשפחה שלך, החברים שלך – לא ידעו מה עשית במדי צה"ל.

הגיע הזמן לרסק את התפיסה הזו ולעבור למדיניות של תג מחיר: לזהות את הפושעים בשמם, ולרדוף אותם בכל אמצעי חוקי – בישראל ומחוצה לה. מאחר וצה"ל לא מעניש אותם, או גוזר עליהם עונשים מגוחכים – יש לו מסורת ארוכה כזו, מאז קנס עשר האגורות שהוטל על המח"ט שהיה אחראי לטבח כפר קאסם, יששכר שדמי – צריך הציבור המודע לעשות זאת. אשמח אם מישהו יוכל לקשר ביני ובין דבאבשה, כדי שהיא תתוודע לזהותו של יעקובוב ותשקול הגשת תביעה אזרחית נגדו. צריך להקשות עליו, ועל אחרים – כמו דורון זהבי – את האפשרות לצאת לחו"ל. שניים-שלושה סאדיסטים משועממים במיל', שימצאו את עצמם בהליכים אזרחיים ארוכים או תקועים באיזה תא כלא בלגי, יעשו הרבה יותר לחינוך חמושי צה"ל על ההתנהגות הראויה בנוכחות עצירים מאשר אלף נהלים וסדנאות. התעללת בפלסטיני? דע שיש סיכוי שזה יחזור אליך.

אני מכיר את טיעון הנגד: המצב אשם, לא החיילים. לא נכון. המצב אולי אחראי, אבל האשם הוא תמיד אדם ספציפי. מעבר לכך, יש דרגות באשמה ובאחריות. חייל במחסום שממלא פקודה באופן אטום ומסרב להניח ליולדת לעבור, יוכל לטעון כאשר הוולד שלה ימות שהוא בסך הכל מילא פקודה, ואפילו פקודה חוקית; היעקובובים והאברג'ילים ואלפי החיילים האחראים שהיו במצבם – "השעמום הורג את הצבא", אמר לאחרונה מח"ט הצנחנים – לא יכולים לטעון להגנה כזו. הגיע הזמן לחשוף אותם במערומיהם.

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית שניה: שלום בחן את חוק הטרור ומצא אותו יותר מפחיד ממה שחשבנו: על פניו, החוק מאפשר לראש הממשלה ולשר הבטחון להקים יחידות חשאיות ונטולות פיקוח. הסעיף שהוא מתייחס אליו נמצא בעמ' 64 של ה-PDF.

(יוסי גורביץ)

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)