החברים של ג'ורג'

ועדת השרים לחקיקה צריכה להכריע היום בהצעת חוק משונה במיוחד, שהעלו בפניה חברי הכנסת גדעון עזרא (קדימה) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי). הצעת החוק באה לטפל בבעיה אקוטית: מיליוני תיירים מגיעים לישראל מדי שנה, ואבוי – חלקם נתקלים במציאות. מגע בלתי אמצעי עם המציאות בישראל ובשטחים הכבושים – שלמרבה הצער, מושכים אליהם חלק חסר פרופורציה מקרב התיירים, שמשום מה מעדיפים לדלג על מושב צחן בנגב – עשוי לגרום לתייר הממוצע לחזור הביתה עם שאלות קשות על ישראל והאופן שבו היא מתנהלת.

אבל אל דאגה, יש פתרון: הצעת החוק של השב"כניק והמתנחל קוראת להצמיד לכל קבוצת תיירים בת 11 משתתפים ומעלה מלווה ישראלי, רצוי כזה שהוסמך על ידי אגודת מורי הדרך בישראל, שלצורך הצעת החוק מיהרה להפוך את עצמה לחלק בלתי נפרד מאַפַּרַט ה-Hasbara הישראלי.

עכשיו, יש לי את כל הסימפטיה שבעולם לאגודת מורי הדרך. הם, בדרכם שלהם, זן בסכנת הכחדה של מספרי סיפורים ומעבירי מסורת שרצוי לתמוך בו, והבנתי שבכמה מדינות אחרות יש חוקים המספקים למורי הדרך המקומיים נתח מתעשיית התיירות.

אבל כשהם אומרים שהבעיה היא 42 מורי דרך ו-35 סוכנים פלסטינים, כמו גם כמרים, משום שהללו – שומו שמיים, הזדעזעי ארץ – מוסרים לתיירים מידע שחורג מהמלצות משרד ההסברה, אני מתלהב פחות. דווח – מי יוכל לשמוע בלי דמע? – שמדריכים פלסטינים העזו לומר לתיירים שהם מלווים שהחיים שלהם לא משהו תחת הכיבוש הישראלי. חלק מהתיירים, נמסר, מפתחים בשל כך דעה שלילית כלפי ישראל. הכתבה לא ציינה זאת, אבל אני מעז לשער שגם הכמרים המדריכים מעיזים לומר מדי פעם משהו על כך שישראל לא שוויונית במיוחד כלפי הנוצרים החיים בה. אולי הם אפילו לוחשים על כך שכמרים בירושלים אינם יכולים להסתובב בבגדי הטקס שלהם מבלי חשש שאיזה בחור ישיבה יירק עליהם, ללא חשש מעצר; אולי הם מפטירים משהו על מנהגם של בחורי ישיבות להפוך כנסיות לבתי הכיסא שלהם.

וכל ×–×”, כמובן, לא יכול להמשך. על כן פועלים עזרא ואריאל לוודא שתיירים המגיעים לישראל יזכו להשגחה צמודה של מדריך מטעם המשט… סליחה, המדינה. במשרד התיירות טוענים שההצעה של השניים גורפת מדי וששר התיירות, לכשיתפנה מעיסוקו כתייר, יציג הצעת חוק משלו. יש לציין באי שקט שבמשרד התיירות התייחסו למדריכי התיירות של עזרא ואריאל ×›"אח הגדול", מה שאומר שקוראים שם ספרות חתרנית.

הבעיה, עם זאת, היתה ונשארה מגע בלתי מתווך בין האוכלוסיה ובין התיירים. רצוי, על כן, להגדיל משמעותית את מספר המשגיח… אה, המדריכים, עד ליחס של מדריך אחד לכל שלושה תיירים, ולהבהיר לתיירים את הסכנות במגע ישיר עם האוכלוסיה. אמנם, הדבר יצריך שכירה ואימון של מספר גדול יחסית של מדריכים, אך אפשר ×™×”×™×” להשיג את כוח האדם בנקל מכוח האדם שיתפנה בסקטור הייצוא, ואת התקציבים להעביר למשרד ההסברה ממשרד התמ"ת; ועל כל פנים יש להניח שעם כניסת התקנות החדשות לתוקפן – אפשר לכנות את המבצע "עם לבדד ישכון" – גם מספר התיירים יירד, עד לרמה נשלטת.

(יוסי גורביץ)

הפרקים ה-200 וה-201 של הסדרה סאות' פארק צונזרו משמעותית, ואי אפשר לצפות בהם באתר התכנית ברשת, משום שהם תוקפים את הצנזורה העצמית של התקשורת סביב דמותו של מייסד האיסלם מוחמד. מי שרוצה לצפות בפרקים האלה, מקבל הודעת צנזורה. למעשה, התאגיד שמממן את התכנית – ויאקום – הסיר גם את הפרקים הקודמים של הסדרה שיש בהם אזכור כלשהו של מוחמד מהרשת.

למה? ובכן, קבוצה מוסלמית כלשהי העתיקה סימן רשום של מועצת י"ש, ושלחה לאולפני הסדרה מכתב מנומס שאומר שהם אמנם נגד זה וכו', אבל אין להם שליטה על הפסיכים ויכול להיות שיוצרי הסידרה, טריי פארקר ומאט סטון, יגמרו כמו תיאו ואן גוך, מה שיהיה נורא מצער ובכל מקרה לא מדובר באיום אלא באזהרה.

תיאו ואן גוך, כזכור, היה הבמאי של "כניעה", סרט קצר שנכתב על ידי עייאן הירסי עלי ותיאר את מצבן של נשים תחת האיסלם. הוא נרצח על ידי פסיכי מוסלמי, מוחמד בויארי, ברחובות אמסטרדם בנובמבר 2004. בויארי ירה בו תחילה ואחר כך שחט אותו. סוכנות הידיעות רויטרס סירבה תחילה להתייחס לאידיאולוגיה בה החזיק בויארי, וכינתה אותו בשבוע הראשון לאחר הרצח " צפון אפריקני".

ההדחקה הזו של האיום פינתה את מקומה להבלטה של זהותם הדתית של המאיימים, וזה אמנם הגיוני לגמרי – כך צריך היה להיות מלכתחילה, במקום להאשים את "אפריקה" או "אסיה" במעשי הטרור – אבל ספק אם הטרוריסטים חשבו על המשמעויות של זה. סאות' פארק פתחה משחטה לפרות קדושות, ואמנם המטרה העיקרית שלהם היתה מטרה רכה – ההונאה הסיינטולוגית – הרי שהיא נכנסה כמעט בכל דת אפשרית. מה שהם עשו למורמונים – הצגת הזיוף של מסמכי הקודש שלהם, והבלטת הפרשה של לוסי האריס – היה מרשים במיוחד.

אז עכשיו המוסלמים – לא ראיתי אף איש דת בכיר, ודאי לא סוני, שייצא נגד האיום הזה – מזכירים לארצות הברית שהם בריונים פסיכים ושלא כדאי להתעסק איתם. ויאקום כבר חוטפת את הריקושטים של הצנזורה הפחדנית שלה. לזכותה ייאמר שקל מאד להיות אמיץ בתיאוריה, וקצת יותר קשה להחזיק בעמדה הזו כשאתה ניצב מול אלמנות ויתומים של עובדיך שאיזה מסומם-מוחמד חיסל בפיגוע. בניגוד לסיינטולוגים, לקתולים, ליהודים, מורמונים ואפילו בפטיסטים, האפשרות של פיגוע מוחמדיני היא אפשרות סבירה בהחלט.

ופה נמצא הבור התודעתי שהטרוריסטים לא מזהים: פחד מוביל לשנאה. את זה ידעו כבר הדמויות של שייקספיר. כשהטרוריסטים המוסלמים מחזירים לתודעה המערבית את הטרור האיסלמי – היה קצת שקט בשנים האחרונות, מפני שהטרור הופנה בעיקר כלפי מוסלמים אחרים – הם מוודאים בפעולותיהם שמיליוני מוסלמים יתקשו להשתלב במערב. אם הסממן העיקרי של הדת שלך הוא רצחנות וחוסר מזעזע בחוש הומור, אל תתפלא אם התגובה תהיה דחיה, אל סף הגזענות. אף אחד לא רוצה לבוא במגע עם אנשים שהפיוז שלהם ניצת מסיבות לא ברורות. אף אחד לא אוהב ללכת על ביצים, מפני שלך תדע איזו הערה תמימה שלך תביא לבן שיחך את הסעיף. זה, אגב, בדיוק מה שהם רוצים: מניעת השתלבות של מוסלמים בחברה. הקורבנות הראשונים שלהם הם מוסלמים רגילים.

סביר שיש מוסלמים שפויים, כפי שסביר שיש יהודים שפויים. מוסלמים נוטים לכנות תגובות עוינות לדתם כ"איסלמופוביה": בהתחשב שהמובן הראשוני של "פוביה" הוא פחד, הם צודקים בהחלט. איסלמופוביה היא התגובה השפויה. כפי שכל מיני טיפוסים ממשיכים להבהיר לנו, יש בהחלט ממה לפחד. וכשהפחד מומר בשנאה, מוסלמים ששתקו ועמדו מן הצד יוכלו להאשים בעיקר את עצמם.

(יוסי גורביץ)

קשה לי לכתוב נגד ח"כ מרינה סולודקין (קדימה), כי היא מסוג הח"כים שאני מעריץ: עושה המון עבודה אפורה, בשקט וביעילות, למען המצביעים שלה. ב-2006, כשהרמנו – "אנחנו" זה איתמר שאלתיאל ואני, עם תקציב לעפיפון – את אתר הבחירות של נענע, ניסינו לראות מי מהח"כים מגיב לבקשות הציבור. יצרנו דמות פיקטיבית שהתלוננה על תקלה מסוימת – אני לא זוכר מה בדיוק – ושלחנו פניות לשורה ארוכה של חברי כנסת. סולודקין הגיבה מיד וביקשה פרטים נוספים כדי שתוכל לסייע. אני חושב שהיא הגיבה תוך פחות משעה. זה גם מה ששמעתי עליה מכל אחד אחר: מישהי שבאמת נמצאת בכנסת כדי לעבוד, ושבאמת אכפת לה מהמצביעים – ושכותרות לא כל כך מעניינות אותה. אם היו לנו עוד עשרים מרינה סולודקיניות, הדימוי של הכנסת היה אחר, ובצדק.

אבל היא לא מתירה לי הרבה ברירות. בצעד שכל כולו חיפוש כותרות, הודיעה סולודקין ל"מעריב" שבכוונתה להגיש הצעת חוק שתאסור על לבישת הניקאב והבורקה – אתם יודעים, האהלים האלה שנשים מוסלמיות אדוקות, או שבעלן אדוק, לובשות. לדבריה, הצעת החוק עלתה בדעתה לאחר שביקרה בצרפת וראתה שם נשים לבושות בורקה, ולמדה שיש חוק צרפתי האוסר על כך. סולודקין מתעקשת שהצעת החוק שלה איננה אנטי-מוסלמית, משום שמבחינתה היא צריכה לחול גם על תופעות משונות כמו "אמא טאליבן".

זה, במחילה, תירוץ קלוש. "אמא טאליבן" הגיעה לכותרות לאחר שהתעללה בילדיה. היא לא מהווה דוגמא לשום דבר: פלג הנשים החרדיות שאליו היא משתייכת, שהחליט ללבוש מקבילה של בורקה, הוא זעיר ומונה כמה עשרות נשים בודדות. ודווקא במקרה הזה, אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מודעת ועצמאית, כי לבישת הבורקה היא לצנינים בעיני הרבנים, שלא יודעים איך לאכול את התופעה. העובדה שחלק מהנשים הללו אוסרות למעשה על בעליהן לגעת בהן מעמידה אותן קרוב מאד למרד בסמכות הגברית שכפויה עליהן – ואולי זו, בעצם, המטרה.

לבישת הניקאב והבורקה עומדת במוקד של ויכוח רחב, ואני מסכים עם סולודקין – ועם המחוקקים הצרפתים – שסירבו לקבל את הטענה שמדובר בבחירה אישית לגיטימית של נשים מוסלמיות. בהרבה מאד מקרים לא מדובר בבחירה אישית, אלא בכפיה – ובהרבה מקרים, כשנערה מתחילה ללבוש את האוהל בבית הספר, זו פתיחה של תהליך החזרה בתשובה של שאר התלמידות, תהליך שכפיה והטלת אימה הם חלק מודע ממנו. יש כמה נשים שהחליטו לאמץ את המנהג כמחאה על חפצונן של נשים בתעשיית הפרסום – אבל הן משמשות, במודע או שלא במודע, כתירוץ של גופים אפלים הרבה יותר.

החוק הצרפתי מעודן הרבה יותר ממה שמציעה סולודקין: הוא אוסר על לבישת הניקאב והבורקה במבני ציבור, אבל רק שם. כלומר, אם את הגעת למגע עם השלטון שלנו, הרפובליקה החילונית הצרפתית – בבית ספר, או בתור לפקיד – את תכבדי את החילוניות ולא תלבשי את מה שנתפס בעינינו כמיועד להשפיל אותך. אגב, החוק הצרפתי, כפי שהוא מיושם, אוסר גם על חבישת כיפה גדולה. הוא אוסר על סממני דת בכלל במבני ציבור. העובדה שסולודקין ראתה נשים עטויות ניקאב ברחובות צרפת מצביעה על מוגבלותו של החוק – וזה של סולודקין איננו עושה את ההבחנה הזו, ובכך הוא הופך לחוק ממשי של כפיה.

אם סולודקין רוצה שניקח ברצינות את הטענה שלה שלא מדובר בצעד אנטי-מוסלמי, הנה שתי הצעות לתיקון: ראשית, כאמור, להגביל את האיסור למבני ציבור – ושנית, לאסור גם על חבישת כיסוי ראש, לא רק ניקאב. כיסוי ראש לנשים הוא ההבעה היהודית של תפיסתן כמפתות נצחיות, עד כדי כך שעצם קווצת שיער יש בו כדי לרגש מינית את הגברבר האורתודוקסי. ראוי לציין שהדרישה הזו לכיסוי ראש נאכפת בחוק באיראן, בדיוק מאותה סיבה. אם סולודקין רוצה להיאבק בדיכוי נשים, היא צריכה להיאבק גם בדיכוי החרדי.

הסיכוי ששתי ההצעות תאומצנה, כמו הסיכוי שהצעת החוק הזה תעבור, הוא קרוב לאפסי. וחבל. סולודקין אולי מקוששת כך כמה קולות של אנטי-מוסלמים – לא צעד מסובך במיוחד בישראל – אבל מאבדת שם טוב שנצבר בשנים ארוכות של עבודה. יש המאבד עולמו בשעה אחת וכו'.

(יוסי גורביץ)

שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"×› לענות (השב"×› שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם ×›×™ חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל ×”×–×” – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, ×›×™ למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)

יום העצמאות הוא אולי החג הפחות פורמלי והעממי יותר שבחגי ישראל: הוא נטול כמעט כל סממנים דתיים (אפילו על אמירת ההלל יש מחלוקת בקרב הפלגים האורתודוקסיים השונים), ובהתאם נטול גם איסורים דתיים כלשהם (להוציא אלו של ימי העומר). המוני בית ישראל מנצלים, על כן, את ההזדמנות ליום חופש עם המשפחה בדמדומי האביב הקצר.

יש לחג טקסים משלו, כמובן. הכמעט-מצעד בערב ×”×—×’ (האם החליט מי שהחליט שמצעד מלא הוא סממן מיליטריסטי אחד יותר מדי, שהוא גורם לישראל להיראות באופן מעורר אי נוחות כמו שכנותיה?), חידון התנ"ך – והסגר הקבוע, שמוטל על השטחים הכבושים כבר בערב יום הזכרון. 

לא ברור מה עומד מאחורי הריטואל השושואיסטי. יכול להיות שזה התחיל במידע נקודתי על כוונה לפיגוע במהלך החג ויום הזכרון, והשתרש הלאה. יכול להיות שמדובר בחשש שכוח הסבל של הפלסטינים לא יעמוד להם, וגם אנשים רגועים בדרך כלל עשויים להתפרץ בפיגוע. יכול להיות שהמטרה היא לנסות לשמר אשליה של מדינה בטוחה, שלפחות ביום ההולדת שלה אין סכנה של ממש. ויכול להיות שמטרתו של הסגר פרוזאית הרבה יותר: לאפשר גם לחיילים ולמג"בניקים לנוח קצת.

כך או כך, במשך הרבה מאד זמן – אם זכרוני אינני מטעני, מאז הטבח במערכת המכפלה של ברוך גולדשטיין – החגיגות בישראל כרוכות בהטלת סגר על הגדה המערבית. סגר הוא עוצר מצומצם; תושבי הישוב יכולים לצאת מבתיהם, אבל אינם יכולים לצאת ממנו. המעבר מישוב פלסטיני אחד למשנהו מורשה "מטעמים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד". נסו לרגע לדמיין את עצמכם כלואים, בצו, על לא עוול בכפכם, בישוב מגוריכם. נסו לרגע לדמיין את הידיעה הברורה שבקרוב – צריך למצוא מישהו עם לוח שנה יהודי – אתם צריכים לוותר על כל פעילות מעבר לאזור מגוריכם הקרוב, ושאם תנסו להתעלם מהצו השרירותי, אתם צפויים להיירות.

החגים הישראלים כרוכים בענישה קולקטיבית. יום העצמאות איננו החג היחיד שבו מוטל סגר: תקופת החגים של תשרי, פסח ושבועות מלווים בעקביות בהטלת סגר. ההודעות הרשמיות עדיין מגיעות, אבל הן נמוגות עם הזמן, הופכות למקבילה השנתית של איומי המטה למלחמה בטרור ערב פסח. השנה ההודעות כמעט שלא הורגשו. כך קל יותר לישראלים: להעמיד שמה שקורה מעבר לקו השרירותי, בעפרון הנמרח, ששרטטו דיין ועבדאללה אל טל לא שייך אליהם, לא משפיע עליהם.

השאלה היא איזה מין חג עצמאות הוא זה, שלא ניתן לחגוג אותו מבלי להכביד את העול על עם משועבד גם כך. אנחנו מדברים – צועקים, יותר מדויק – על עצמאות, ובו זמנית גואה הפחד מהתקוממות העבדים. המשעבדים לעולם אינם ישנים בשלווה – ולעולם אינם בני חורין.

(יוסי גורביץ)

What candles may be held to speed them all?

  Not in the hands of boys but in their eyes

Shall shine the holy glimmers of good-byes.

  The pallor of girls' brows shall be their pall;

Their flowers the tenderness of patient minds,

And each slow dusk a drawing-down of blinds.

(Wilfred Owen, “Anthem for Doomed Youth”)

שני חיילי צה"ל, אשרף מריח ולואיי נאסר א דין, שניהם מדליית אל כרמל, התאבדו בבוקר שישי האחרון ביריה. מריח ירה בעצמו ראשון, בכפר; א דין, ידיד קרוב, שמע על כך כשהיה בבסיס, וירה בעצמו זמן קצר לאחר מכן. בכך הצטרפו שני צעירים שבקושי הספיקו לטעום טעם חיים לרשימה הסודית ביותר של צה"ל: מספר המתאבדים בשורותיו.

קראתי את הידיעה, ובו זמנית נתקלתי בהודעה הרשמית של משרד הבטחון, על מספר הרוגי צה"ל מיום הזכרון של 2009 לזה של היום: 111, והוא לא כלל את מריח ונאסר א דין. המספר נראה מוזר מאד, במיוחד בהתחשב בכך שצה"ל טען בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמספר ההתאבדויות בשנת 2009 עמד על 21, ומספר הרוגי תאונות הדרכים – על 12. אני לא יודע מה מספר הרוגי צה"ל בפעילות מבצעית בשנה האחרונה, אבל הייתי די בטוח שלא היה מדובר בשמונים: קרוב יותר לעשרה. הפער היה משונה.

לא היה לי זמן לברר את הנושא ולא כוח להתפתלויות המייאשות של דוברי צה"ל. לרחביה ברמן היה. הוא נצמד כמו עלוקה לווריד של הבהמה הירוקה, עד שמקור בכיר כלשהו הואיל לפלוט את האמת: מספר המתאבדים בשורות צה"ל היה 68. פי שלושה מהדיווח השקרי של צה"ל לוועדת החוץ והבטחון, כשהתהדר בחוצפתו שהצליח להוריד את מספר המתאבדים ב-40%.

בכך הפכו ההתאבדויות לגורם המוות הראשון בצה"ל. יותר ויותר עובדי כפיה אינם יכולים יותר, ובוחרים לנצל את הנשק שמעמיד הצבא לרשותם כדי לשחרר את עצמם חד צדדית מעריצותו. דרך המילוט הוותיקה של העבדים.

לכאורה, שיעור ההתאבדויות בצה"ל צריך להיות נמוך מהשיעור בציבור הכללי: צה"ל מקפיד לסנן משורותיו אנשים בעלי בעיות נפשיות. בפועל, השיעור גבוה יותר. בדיון נדיר שנערך בכנסת בנושא ב-2004, הודה צה"ל של-80% מהמתאבדים לא היו בטיפול נפשי קודם לשירותם בצה"ל, שרוב ההתאבדויות מתבצעות בששת החודשים הראשונים לשירות בצבא, שרוב ההתאבדויות מתבצעות באמצעות הנשק האישי של החייל – ושהצבא לא מכיר מקרה שבו הועמד קצין לדין בשל התעללות שהובילה להתאבדות.

לכך שצה"ל משקר, כהרגלו, התרגלנו לאורך השנים. הפעם הוא משקר לנו בפרצוף על עלותו של השירות הצבאי לחברה הישראלית. כשהחל אלעזר שטרן את המרדף שלו אחרי "משתמטים", כתבתי שהתוצאה המתבקשת תהיה עליה במספר המתאבדים. צה"ל טען בשנת 2005 שמספר המתאבדים השנתי נע סביב 30 עד 37 בשנה. בהנחה – הבעייתית, אמנם – שצה"ל לא שיקר כבר אז, אפשר לומר שהרפורמות של שטרן הכפילו את מספר המתאבדים.

זה המחיר שאנחנו משלמים עבור שימור המיתוס של "צבא העם": 68 הרוגים בשנה, רוב גדול של הרוגי צה"ל. כה גדול המחיר, עד שצה"ל נאלץ לשקר לנו עליו. יש שם מי שחושש שאם נדע את המחיר, אולי תקום זעקה. למרבה הצער, בהתחשב באספסוף המיליטריסטי שהוא הציבוריות הישראלית, נראה שזה חשש-שווא.

(יוסי גורביץ)

לעמיר בניון יש כנראה חוש מוצלח לתקשורת: הוא הצליח תוך זמן קצר במיוחד לחבר מילים נמוכות מספיק כדי שאנשי "אם תרצו" יוכלו להבין אותן ולהזדהות איתן, וגם להלחין אותן. מאחר ובניון החליט להפוך את עצמו לדמות פוליטית, הוא ודאי לא יתלונן אם הוא יקבל את היחס השמור לכאלה. הגיע הזמן לכיספות * של הטקסט שלו.

בניון כנראה לא יודע את זה, אבל הטקסט שלו הוא תיעול טהור ומזוקק של "אגדת הסכין בגב" שרווחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכשל במלחמה, וגרר איתו את גרמניה לאסון. כדי להתחמק מהאסון, הטילו הגנרלים – במיוחד אריך לודנדורף – את התפוד הלוהט לחיקם של הפוליטיקאים, שהצליחו במאמץ למנוע את קריסתה של גרמניה. מיד לאחר מכן, כמובן, פנו הגנרלים לאחור ונעצו סכין בגב הפוליטיקאים, האשימו אותם בקריסה החלקית ובאובדן טריטוריות במזרח, וטענו שאלמלא רכרוכיותם, הצבא היה מנצח. במדינה עם תודעה מתקרבנת כמו גרמניה, זה הצליח מאד.

צה"ל אימץ את אגדת הסכין בגב מזמן, והיא הגיעה לשיא לאחר מלחמת לבנון השניה. בכל פעם שצה"ל נכשל – בכל פעם מאז 1968 – הוא הטיל את האשמה על הפוליטיקאים ועל "השמאל" שכביכול כבלו את ידיו. בוא נראה מה עשה איתה בניון.

אני שומר לך על הזהות,

אני מגן לך על הילדים

אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך

ואתה יורק לי בפנים.

בניון מתחיל גבוה: הוא "שומר על הזהות" של האח הבוגדני. כלומר, הוא יודע מה היא הזהות האמיתית – כאן ראוי לציין שבניון ידוע כנחלש בדעתו, או, במונח המקובל, חוזר בתשובה – והוא זה ש"שומר" עבורה עבור האח הבוגדני. השמירה על הזהות חשובה יותר אף מהגנה על ילדיו או משפחתו של האח.

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ

אתה בא והורג אותי מבפנים.

מוטיב הבוגד מבית מעורב כאן – שוב, סביר שללא ידיעתו של בניון – במיתוס העתיק של רצח זיגפריד מן המארב על ידי אחיו למחצה. מיתוס הבגידה הזה כמעט ולא קיים ביהדות: אפשר לחשוב על דלילה, אבל היא פלישתית (ואשה), והבגידה היא טבעה; גדליה בן אחיקם, כמובן, נרצח על ידי איש שלומו ישמעאל בן נתניה "מזרע המלך", אבל הסיפור לא השאיר חותם על המיתוס היהודי (בניגוד לפולחן היהודי).

לא ראיתי את אמא כבר חודש,

לא את בני, את ביתי, לא את אשתי.

קינת הלוחם הקלאסית. אודיסאוס נעדר מביתו עשרים שנה, לוחמים במלחמת העולם השניה נעדרו מבתיהם שנים, במלחמת ויאטנם חיילים אמריקנים נעדרו מביתם לשנה ויותר, והלוחם הישראלי לא מסוגל להעלות בדעתו תקופת ניתוק ארוכה יותר מחודש.

אני מסתער תמיד קדימה

הסתערות אחורה נחשבת בדרך כלל לתרגיל צבאי צרפתי ייחודי, ואיננה מקובלת בצה"ל, שמתייחס אליה בעקיפין בלבד ("אחורה פנה, קדימה צעד").

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין.

כל מילה מיותרת.

יותר מכל, המחשבה הזו שורפת לי את הנשמה

גרסה קלושה של "הגם אתה, ברוטוס?". התפיסה שעובדת הבגידה כואבת יותר מדקירת הסכין.

אני אחיך, אתה אויב,

אתה שונא אותי, אני אוהב

האהבה נשפכת מכל שורה כאן. מקרה קיצוני, אפילו בימין הישראלי, של חוסר מודעות עצמית.

כשאני בוכה,

אתה צוחק מאחורי גבי

האח הבוגדני – הערב רב? האח שאיננו אח אלא נראה כאח? – כל כך לא מסוגל להזדהות עם האח האמיתי, שהוא צוחק כאשר הלז בוכה. ומאחר והוא חסר את האומץ לצחוק בפניו, הוא צוחק מאחורי גבו.

אתה הורג אותי,

אתה הרי אחי

תחינה לאח הבוגדני שישוב מדרכו הרעה, וישוב להיות אח כמו שאח צריך להיות – כפי שיודע זה ש"שומר לו על הזהות". פרויד היה קורא כאן "אני רוצה להרוג אותך", ולא היה טועה בהרבה.

אני עתיד,

אתה עבר

כאן מובעת שייכותו של בניון למהפכה האמונית, שצפויה לקבור את ההתקוממות החילונית-שמאלנית קצרת היומין מול הצו האלוהי הנצחי, כמו גם בטחון בנצחון הצד הנכון של ההיסטוריה.

אני רעב למענך, אתה זולל וסובא

כשגרוני יבש, אתה שותה שיכר

בניון מביע כאן היטב מכפי שיכול היה לדעת את תלונותיהם של החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כפי שהובעו על ידי החייל הקרבי המצטיין ההוא, טר"ש אדולף היטלר. חיילים גרמנים שיצאו לחופשה נדהמו מהשפע שהיה בעורף, וראו במרירות כיצד קציני מטה חוגגים וסובאים, בעוד שהם נזקקים למנות קרב מעופשות. היטלר כתב שחופשה כזו היא זו שהביאה אותו לתפיסת "הסכין בגב" עוד באמצע המלחמה.

במציאות הישראלית, התלונה היא כנגד תל אביב "שלא מפסיקה לחגוג" כשבשדרות נופלות רקטות (מבלי לציין שגם שדרות לא בדיוק פסקה מלכת כשתל אביב הותקפה על ידי מחבלים מתאבדים, שגבו מספר עצום הרבה יותר של הרוגים). ה"זולל וסובא" של בניון מתייחס, כמובן, למצוות רציחתו של "בן סורר ומורה" ("בננו זה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא"). בניון, שכזכור נחלש בדעתו, כנראה לא הגיע לקטע בתלמוד שבו נאמר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה.

הפה שלי חתום למען בטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר

אזכור מפורש כמעט לפרשת קם-נווה, תוך קריצה שאומרת שה"אח" הוא מוסר. עם כזו הצמדות לאקטואליה, לא היה יותר פשוט לכתוב טוקבק?

השיר של בניון מעיד יותר מכל כוחה הממאיר של ה"רעות". סבסטיאן הפנר, ב"סיפורו של גרמני", כתב כמה וכמה עמודים על הרעל הרוחני הזה: מרגע שמישהו מוגדר כ"רֵעָ", הוא מחויב בקוד שאיננו שונה בדבר מקוד של כנופיית פושעים. למען ה"רעים", הוא אמור לעשות הכל, כולל הכל – כולל שקרים, כולל רצח, כולל טיוח של הרצח. אנשים המסרבים לקבל עליהם את הקוד הזה, הנכפה מבחוץ, הופכים במהירות שיא לבוגדים – בוגדים ביחס לאידיאולוגיה שסירבו לקבל על עצמם. התפיסה של כל העם כ"אח", במיוחד על ידי מי שמגדיר את עצמו כ"שומר הזהות" של כולם, מבלי שנשאלו, בהכרח יוצרת "אחים חורגים". ההגדרה של מה שצריך להיות יחסים פוליטיים וקהילתיים כיחסים פנים-משפחתיים טוענת אותם במתח שאיננו במקומו, מתח שהופך מחלוקת טעונה גם כך לכזו שפתרונה כמעט בהכרח יהיה אלים. זו בדיוק הסיבה ש"אם תרצו" משתמשת ברטוריקה הזו: היא מסוגלת להעביר אותנו ישירות מתחומי ההגיון לתחום המיתוס.

או, במילים שבניון ו"אם תרצו" יהיו מסוגלים להבין: אתם לא אחים שלי. אני מסרב להיות מאומץ רטרואקטיבית על ידיכם. אני מסרב לקבל את ערכי משפחת-אדמס שלכם. כן, אני בז לכם – ואין לי שום בעיה לצחוק בפרצופכם. אם אתם פושעי מלחמה, אני אפעל לפי סדר הערכים שלי – אדם קודם כל, ישראלי אחר כך – ואפעל לחשיפת ערוותכם ולהעמדתכם לדין. אם לא בישראל, אז בחו"ל. אני אזרח ישראלי ואתם אזרחים שפועלים להחרבת מולדתי. אני מתייחס לכם בהתאם.

ולעזאזל, בפעם הבאה תמצאו לכם משורר ששווה את בזבוז הזמן.

* כיספות: פירוק לגורמים של טקסט אקטואלי, כדי למצוא את הפירכות שלו. המקבילה הישראלית (הזכויות שמורות לאיתמר שאלתיאל) ע"ש בן כספית ל-Fisking האמריקני, ע"ש רוברט פיסק.

(יוסי גורביץ)

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת ×™"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)