החברים של ג'ורג'

החברים של ג'ורג': אחרי חמש השנים הראשונות

בשבוע האחרון עצרו קלגסי יחידת עוז תשעה ילדים זרים לפחות, וכלאו אותם. בחלק מהמקרים הילדים נכלאו עם הוריהם טרם גירושם, במקרים אחרים הובהר להורים שהם רשאים לבוא לבקר את הילדים – אבל שיקחו בחשבון את האפשרות שהם ייעצרו במקום. בחודשים שעברו מאז שמשרד הפנים הודיע שהוא דוחה את גירושם של הילדים הזרים, הוא מכרסם בעקביות בהחלטה הזו, בונה על כך שהמפגינים כבר הותשו. זה לא משהו חריג: סתם יום של חול במדינת היהודים.

לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כנראה שלא הייתי מתעסק בידיעה הזו. הבלוג, כפי שתוכנן, היה שונה באופן ניכר מכפי שהוא כיום, חמש שנים לאחר הקמתו. הוא היה מיועד לשמש בימה לכתיבה על נושאים שהמעסיק שלי דאז, חדשות נענע, כנראה לא היה מפרסם. בעיקר כתיבה פולמוסית. בנענע, חובה לומר, לא היתה צנזורה, אבל מצד שני גם לא היתה במה בלתי מוגבלת. המוטו של הבלוג היה אז "ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות – בתקשורת, בשמאל, בעיוורון מכוון, על פי מסורתו של ג'ורג' אורוול". לפני כמה חודשים שיניתי אותו: הוא כבר לא היה נכון. המוטו הנוכחי אומר "ביקורת שמאלית ליברלית ומעקב אחרי קריסתה של ישראל".

מה גרם לשינוי? שורה של גורמים. הוא התחיל להכתב בימים אופטימיים יחסית: שלושה שבועות לפני חטיפתו של גלעד שליט, חודש וחצי לפני מלחמת לבנון השניה. ראש הממשלה הטרי היה אהוד אולמרט, שדחף את תכנית ההתכנסות שלו. אלו היו הימים שלאחר ההתנתקות, כשנראה היה שאפשר לחסל את ההתנחלויות. אפשר היה להתעסק בתיאוריה ובשוטים ואידיוטים מועילים כמו בני ציפר ויצחק לאור. המציאות היתה הרבה יותר שפויה. אפשר היה לכתוב באריכות גם על אירועים בינלאומיים: לעקוב בלהיטות אחרי הבחירות בארה"ב, אחרי מעשי הנבלה של רוסיה הפוטיניסטית.

נקודת השבר הגיעה, מבחינתי, בעופרת יצוקה. נזפתי, אחרי היום הראשון שלה, באלו שמיהרו לתקוף את הפעולה הצבאית. חשבתי אז שראוי שצה"ל יכבוש את עזה ויחסל את שלטון החמאס. שכחתי על איזה צבא ועל איזה עם אנחנו מדברים: צבא שכל כך חושש מאבידות, שהוא מוכן להרוג מאות אזרחי אויב כדי שלא יפגע מי מאנשיו. צבא שמחצית מהרוגיו במבצע עופרת יצוקה היו מאש ידידותית. את הצבא הזה אסור להוציא מהקסרקטינים. הוא יודע בעיקר איך לפגוע באזרחים.

ואחרי עופרת יצוקה באה, כמובן, הממשלה הנוראית הנוכחית. בשעתו הייתי מטומטם מספיק כדי לברך על הקמתה: חשבתי שכמה שנים טובות של משטר ימני נקי יבהירו ליושבים בישראל עם מה יש להם עסק. בחלומותי הפרועים ביותר לא חשבתי שתהיה התדרדרות כזו בזמן קצר כל כך. אם ימי אולמרט היו השנים אשר אכל הארבה, ימי נתניהו הם השנים אשר אין בהן חפץ. כל יום גזירה חדשה, כל יום התדרדרות חדשה: מתוך שיחה כזו עם איתמר שאלתיאל נולד "מדרון חלקלק", שבתחילתו חשבנו שיצטרך לטפל באירוע אחד, אולי שניים שלושה, ביום. חשבנו שאיתמר יוכל לטפל בגרסה העברית ואני בתרגום לאנגלית. עכשיו יש למדרון, כמדומני, כעשרה מתנדבים; 15 אירועים ביום הם לא חזיון נדיר; ואני נשברתי. אני כבר לא אחד העורכים.

אחרי עופרת יצוקה, בימים שבהם שר החוץ הוא אביגדור ליברמן, גדעון "קבר לכל ילד" סער הוא שר החינוך, ואם תרצו היא תנועת הונאה פוליטית בעלת השפעה, התמקדות בתופעות מעיקות אך זניחות כמו לאור וציפר נראתה לי כמו בזבוז תחמושת יקרה על מטרות דמה. בסופו של דבר, כמות הזמן שאני יכול להקדיש לבלוג היא מוגבלת – מי שעקב יכול היה לראות איך מהשתתפות פעילה בדיונים ירדתי לכמה הערות קצרות, מעין צליפה – ויש דברים חשובים יותר מאשר להקדיש אותו ליתושים נוסח "ארץ האמורי". לא שאני מוותר על זכותי להכנס בהם יום אחד, אם אתעצבן מספיק, אבל זה לא עומד ובשנים הקרובות כנראה גם לא יעמוד בראש סדר מעייני. באותה מידה, גם חדשות חוץ ירדו מהפרק. כשהבית בוער, המים הגולשים בסיר של השכנים מעניינים פחות.

אחד התחומים שהבלוג התמקד בהם בשנתיים הראשונות לקיומו היה הסכנה מהתפשטותו של האיסלם הג'יהאדיסטי. הימים היו הימים שבהם נאלצה עייאן הירסי עלי לגלות מהולנד ושורה של תקריות אחרות שהראו שלתרבות המערבית יש, בלשון המעטה, קשיים בהבנת האיום האיסלמי, ושהאיסלם הרדיקלי מנצח בקרב המהגרים. מעבר לעובדה שיש מעט מאד שבלוג בעברית יכול לעשות בנושא, ומעבר לצמצום הפוקוס שכבר כתבתי עליו, אפשר לומר בזהירות שהסכנה הזו חלפה ברובה. חיסולו של בן לאדן כמעט ולא גרר תגובה במדינות הערביות. המהפכה הערבית הוכיחה שיש ציבור גדול וצעיר במדינות האיסלם שלא רוצה לחזור למאה השביעית, אלא להתחבר למאה ה-21. במותו, בן לאדן נראה רלוונטי בערך כמו ביל קלינטון: שריד לעידן אחר. הג'יהאד העולמי מסוגל, כמובן, עדיין להוציא פיגוע פה ושם – ובמקומות כמו פקיסטן, די הרבה מהם – אבל ספק גדול אם הוא מסוגל להניע מהפכה. המהפכה המוסלמית היחידה שהצליחה, זו של איראן, נלחמת על קיומה והיא צריכה לדכא לשם כך את ההמונים. זו, איך לומר, לא בדיוק הדוגמה המושכת ביותר שבנמצא.

מצד שני, התייהדותה של ישראל זכתה למעקב צמוד בבלוג. ספק אם יש תופעה מסוכנת יותר לישראל מאשר זניחת התפיסה האזרחית והזהות הישראלית – שתמיד, כמובן, היו רופפות ביחס – ואימוץ של הזהות היהודית. זו האחרונה, בגרסתה הישראלית, היא שונאת אדם, שונאת נשים, שונאת גאים – או, בקצרה, שנאת המין האנושי. בישראל, ככלל, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך הוא שונא יותר אנשים. השילוב המדאיג ביותר, כמובן, הוא בין שנאת המין האנושי ובין הצבא, כפי שהגיע לידי ביטוי בחומרים שחילקה הרבנות הראשית לצה"ל של רונצקי ערב "עופרת יצוקה". ישראל, מבחינה זו, היא איראן שקודם המהפכה: חלק ניכר מהציבור משוכנע שהשינוי הנדרש הוא מעבר למערכת חוקים "יהודית" יותר. האיראנים כבר למדו את הלקח. אנחנו, במקום ללמוד מלקחם, מתעקשים ללמוד את הלקח על בשרנו.

והיתה, כמובן, הרדיקליזציה שלי. ציינתי את עופרת יצוקה. צריך לציין עוד שני גורמים חשובים. האחד הוא ההגעה להפגנות בשטחים. אין כמו שעתיים בבילעין כדי להבין עד כמה צה"ל משקר כהרגלו, עד כמה הציבור הישראלי לא יודע מה נעשה בשמו – או, אם לדייק, מה הוא מוכן להדחיק, כי המידע גלוי לכל – וכדי להפנים את חוסר המוסריות המובהק של הכיבוש. ובילעין יחסית מבויתת. מה שקורה בנאבי סלאח וניעלין, זה סיפור הרבה יותר אלים. אחרי שחיילי הצבא שלך ניסו לחנוק אותך בגז משלושה כיוונים שונים, כדי שלא תוכל להמלט, לעולם לא תראה אותם שוב באותו האופן.

אמצעי רדיקליזציה מובהק: לעמוד מול חיילי צה"ל

השני הוא ההבנה שמה שנראה זמני, הכיבוש, הוא לא זמני כלל ולא נועד להיות זמני. הוא קבוע. הוא מצב של מדינת אפרטהייד שמאד נוח לישראל. תחילה, כשלא היתה התקוממות פלסטינית, למעט מאד ישראלים היתה בעיה עם הכיבוש. מאז האינתיפאדה הראשונה – בדצמבר היא תהיה בת 24; הייתי בן 18 כשהיא פרצה – עושה ישראל מאמצים ניכרים להעמיד פנים שהיא בתהליכי סיום שלו. לתהליך אוסלו ימלאו בספטמבר 18 שנים. הכיבוש של גרמניה הנאצית ושל יפן נמשך שישית מהכיבוש הישראלי בגדה וחמישית מהכיבוש של הרצועה, שהומר מאז 2005 במצור מתמשך. 44 שנים של כיבוש הם לא מצב זמני: הם המצב הרצוי, אפרטהייד שאין קוראים בשמו.

המשמעות היא שבספטמבר נקבל את ההזדמנות האחרונה לפתרון של שתי מדינות, והוא עשוי להיות, כיאות, פתרון כפוי. בהתחשב בכך שנתניהו דחה את הפתרון בנאומיו בארה"ב, הסיכויים שנגיע לשם ללא שפיכות דמים גדולה נמוכים למדי. הבעיה היא הפתרון האחר, פתרון המדינה הדו לאומית, שהוא מתכון לשפיכות דמים גדולה עוד יותר.

הרדיקליזציה איננה רק שלי; היא של הציבור הישראלי בכללו. בחלקו הגדול, כמובן, הוא נע בכיוון ההפוך. מפלגות ה"מרכז" שלנו הן מפלגות ימין קיצוני באירופה. מפלגות הימין הקיצוני באירופה זעות באי נוחות כשמפלגות הימין שלנו ממהרות להודיע שהן איתן באותה הסירה: אלו שלנו היו מוצאות לחוק באירופה.

והרדיקליזציה הכללית הזו היא זו שדורשת, בשעה הזו, את מירב תשומת הלב.

עדכון: הפוסט של אתמול התייחס לכך ששלשום אמר שכיר הדעה של אוליגרכי ישראל, רני רהב, שהאחים עופר לא מכרו ספינה לאיראן. הבוקר כבר התפרסמו ידיעות על כך שהאחים עופר מודים שהם מכרו ספינה לאיראנים, אבל הם טוענים עכשיו שזה היה תום לב. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שרני "רעה! רעה! רעה!" רהב יאמר משהו.

עוד דבר אחד: בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהתחקיר סביב נסיבות מותה של ג'וואהר אבו רחמה בעיצומו. זה היה לפני שלושה חודשים. התקשרתי אליהם שוב היום, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. אבו רחמה, נזכיר, מתה ב-31 בדצמבר 2010. אם צה"ל לא מסוגל לסיים חקירת מוות תוך חמישה חודשים, כנראה שהוא לא רוצה לסיים אותה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

שובה של האיסלמופוביה

הפרקים ה-200 וה-201 של הסדרה סאות' פארק צונזרו משמעותית, ואי אפשר לצפות בהם באתר התכנית ברשת, משום שהם תוקפים את הצנזורה העצמית של התקשורת סביב דמותו של מייסד האיסלם מוחמד. מי שרוצה לצפות בפרקים האלה, מקבל הודעת צנזורה. למעשה, התאגיד שמממן את התכנית – ויאקום – הסיר גם את הפרקים הקודמים של הסדרה שיש בהם אזכור כלשהו של מוחמד מהרשת.

למה? ובכן, קבוצה מוסלמית כלשהי העתיקה סימן רשום של מועצת י"ש, ושלחה לאולפני הסדרה מכתב מנומס שאומר שהם אמנם נגד זה וכו', אבל אין להם שליטה על הפסיכים ויכול להיות שיוצרי הסידרה, טריי פארקר ומאט סטון, יגמרו כמו תיאו ואן גוך, מה שיהיה נורא מצער ובכל מקרה לא מדובר באיום אלא באזהרה.

תיאו ואן גוך, כזכור, היה הבמאי של "כניעה", סרט קצר שנכתב על ידי עייאן הירסי עלי ותיאר את מצבן של נשים תחת האיסלם. הוא נרצח על ידי פסיכי מוסלמי, מוחמד בויארי, ברחובות אמסטרדם בנובמבר 2004. בויארי ירה בו תחילה ואחר כך שחט אותו. סוכנות הידיעות רויטרס סירבה תחילה להתייחס לאידיאולוגיה בה החזיק בויארי, וכינתה אותו בשבוע הראשון לאחר הרצח " צפון אפריקני".

ההדחקה הזו של האיום פינתה את מקומה להבלטה של זהותם הדתית של המאיימים, וזה אמנם הגיוני לגמרי – כך צריך היה להיות מלכתחילה, במקום להאשים את "אפריקה" או "אסיה" במעשי הטרור – אבל ספק אם הטרוריסטים חשבו על המשמעויות של זה. סאות' פארק פתחה משחטה לפרות קדושות, ואמנם המטרה העיקרית שלהם היתה מטרה רכה – ההונאה הסיינטולוגית – הרי שהיא נכנסה כמעט בכל דת אפשרית. מה שהם עשו למורמונים – הצגת הזיוף של מסמכי הקודש שלהם, והבלטת הפרשה של לוסי האריס – היה מרשים במיוחד.

אז עכשיו המוסלמים – לא ראיתי אף איש דת בכיר, ודאי לא סוני, שייצא נגד האיום הזה – מזכירים לארצות הברית שהם בריונים פסיכים ושלא כדאי להתעסק איתם. ויאקום כבר חוטפת את הריקושטים של הצנזורה הפחדנית שלה. לזכותה ייאמר שקל מאד להיות אמיץ בתיאוריה, וקצת יותר קשה להחזיק בעמדה הזו כשאתה ניצב מול אלמנות ויתומים של עובדיך שאיזה מסומם-מוחמד חיסל בפיגוע. בניגוד לסיינטולוגים, לקתולים, ליהודים, מורמונים ואפילו בפטיסטים, האפשרות של פיגוע מוחמדיני היא אפשרות סבירה בהחלט.

ופה נמצא הבור התודעתי שהטרוריסטים לא מזהים: פחד מוביל לשנאה. את זה ידעו כבר הדמויות של שייקספיר. כשהטרוריסטים המוסלמים מחזירים לתודעה המערבית את הטרור האיסלמי – היה קצת שקט בשנים האחרונות, מפני שהטרור הופנה בעיקר כלפי מוסלמים אחרים – הם מוודאים בפעולותיהם שמיליוני מוסלמים יתקשו להשתלב במערב. אם הסממן העיקרי של הדת שלך הוא רצחנות וחוסר מזעזע בחוש הומור, אל תתפלא אם התגובה תהיה דחיה, אל סף הגזענות. אף אחד לא רוצה לבוא במגע עם אנשים שהפיוז שלהם ניצת מסיבות לא ברורות. אף אחד לא אוהב ללכת על ביצים, מפני שלך תדע איזו הערה תמימה שלך תביא לבן שיחך את הסעיף. זה, אגב, בדיוק מה שהם רוצים: מניעת השתלבות של מוסלמים בחברה. הקורבנות הראשונים שלהם הם מוסלמים רגילים.

סביר שיש מוסלמים שפויים, כפי שסביר שיש יהודים שפויים. מוסלמים נוטים לכנות תגובות עוינות לדתם כ"איסלמופוביה": בהתחשב שהמובן הראשוני של "פוביה" הוא פחד, הם צודקים בהחלט. איסלמופוביה היא התגובה השפויה. כפי שכל מיני טיפוסים ממשיכים להבהיר לנו, יש בהחלט ממה לפחד. וכשהפחד מומר בשנאה, מוסלמים ששתקו ועמדו מן הצד יוכלו להאשים בעיקר את עצמם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

למה הקריקטורה כאן

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

"אני הולכת, אבל השאלות נשארות"

עוד תבוסה לאירופה במלחמה נגד האיסלם: עייאן הירסי עלי, גורשה למעשה מארצה המאמצת, הולנד. הירסי עלי ערכה אמש מסיבת עיתונאים אמוציונלית, בה, על סף דמעות, אמרה "בעצב אך בהקלה, אני אורזת את חפצי ונוסעת שוב. אני הולכת, אבל השאלות נשארות: השאלות על עתידו של האיסלם בארצנו, דיכוי הנשים בתרבות המוסלמית, והשתלבות המוני המוסלמים במערב".


 



הירסי עלי יוצאת מהפרלמנט, באדיבות Jaap Arriens

הירסי עלי, מהנשים האמיצות ביותר החיות כיום, איננה מוכרת דיה לציבור הישראלי, ולאור האירועים האחרונים רצוי להציג אותה. היא בת 36, ילידת סומליה. בילדותה עברה את הטכס הברברי שעוברת כל ילדה סומלית: מילת נשים. מאוחר יותר, משפחתה – שם לידתה הוא מגאן, לא עלי – היגרה לקניה, ומשם לגרמניה. בגיל 22, החליטה משפחתה להשיא אותה, בניגוד לרצונה, לאדם שלא הכירה, תושב קנדה.



בניגוד למיליוני נשים מוסלמיות אחרות, הירסי עלי נמלטה. היא פשוט עלתה על רכבת, נסעה להולנד, ושם ביקשה מקלט מדיני, בציינה שמשפחתה מנסה להשיא אותה בניגוד לרצונה. בבקשת המחסה, היא שיקרה בקשר לגילה ובקשר לשמה האמיתי, מחשש לדבריה שמשפחתה תמצא אותה. על השקרים הללו היא התוודתה בראיון בשנת 2002, זמן קצר לפני שמונתה על ידי מפלגתה למקום ריאלי בפרלמנט ההולנדי. היא החזיקה באזרחות הולנדית מאז 1997 ועד שלשום.



הירסי עלי יצאה למאבק כנגד האיסלם, מאבק שחלקם של הנשים בו הוא יוצא דופן: מרג'אן סאטרפי ("פרספוליס"); אזאר נאפיסי ("לקרוא את לוליטה בטהראן"); אירשאד מאנג'י ("הצרה עם האיסלם"); ואפה סולטאן קורעת לגזרים, בשידור חי באל ג'זירה, מטיפים מזוקנים ("אין כאן התנגשות בין תרבויות, יש התנגשות בין תרבות ובין ברבריות") .



והירסי עלי לא היתה יוצאת דופן: היא כתבה לבמאי תיאו ואן גוך את התסריט ל"כניעה", המתעד את שעבודן של נשים באיסלם. בתגובה, נרצח ואן גוך בנובמבר 2004 על ידי קנאי מוסלמי. הרוצח, מוחמד בויארי, הצמיד לגופתו בסכין מכתב ובו איום על חייה של הירסי עלי – אותה כינה "הירשי עלי", משום שכמי שיוצאת נגד האיסלם, היא ודאי יהודיה.



הירסי עלי, שכבר היתה חברת פרלמנט, נאלצה לרדת למחתרת למספר חודשים. האירוע הפך אותה לסמל הן לברברים והן למתגוננים מפני האיסלם. אף שהוציאה ספר חדש ("The Caged Virgin"), השנה האחרונה לא היטיבה איתה: לפני כחודש, היא אולצה לעזוב את ביתה. השכנים חששו שבני דת השלום יפוצצו את הבניין עליה ועליהם. אפשר להבין אותם: זו, אחרי הכל, לא תהיה הפעם הראשונה. הממשלה ההולנדית טענה בבית המשפט כי מדובר בבניין המאובטח ביותר בממלכה, אך לשווא.



לפני שבוע, שידר אחד הערוצים בהולנד סרט על הירסי עלי, בו רואיינו בני משפחתה וטענו כי הם לא ניסו לכפות עליה את הנישואים שבגללם ברחה; לדבריהם הם בוצעו בהסכמתה. קשה לי להבין מדוע יש להאמין לאותם אנשים שהטילו מום בבת משפחתם, אבל שרת ההגירה ההולנדית, ריטה ורדונק, קפצה על האירוע כמוצאת שלל רב.



ורדונק כבר הצליחה להוציא לעצמה שם רע, לאחר שהורתה לגרש הומוסקסואלים חזרה לאיראן. היא שללה את אזרחותה של הירסי עלי במהירות שיא, תוך יומיים. עם זאת, היא הבהירה שבניגוד לכמה פרסומים, אין בכוונתה לגרש אותה חזרה לסומליה.



להירסי עלי נמאס. אתמול, כאמור, היא הודיעה כי היא מתפטרת מן הפרלמנט. היא עוברת לארצות הברית, שם כבר הובטח לה תפקיד במכון מחקר ניאו-שמרני.





 



השאלות של הירסי עלי נשארות מאחוריה. אבל הולנד, ואיתה חלק גדול מאירופה, איננה רוצה לשמוע אותן. הפחד מפני הברברים כבר גרר שורה של כניעות. "כניעה", סרטו של ואן גוך, לא הוצג בפסטיבל סרטים בהולנד – שהוקדש, כמה אירוני, לחופש הדיבור – לאחר שמוסלמים איימו לפוצץ את האולם בו הוקרן.



לאחר הפרעות בשל הקריקטורות הדניות – בהן, רצוי להזכיר, הוצתו שגרירויות סקנדינביות ברחבי המזרח התיכון, מעשה שהוא קאסוס בלי – החליטו שרי האיחוד האירופי לקדם חוקים שיאסרו "דיבור הפוגע בדת". לא סביר, עם זאת, שהחוק יפגע בפארודיות אנטי-קתוליות. לכולם ברור באיזו דת מדובר. חוק כזה כבר הוצע, ונפל, בבריטניה – שם הניפו הברברים שלטים בנוסח "צפו לשואה האמיתית" ו"אירופה – ה-11 בספטמבר שלך בדרך" במהלך פרשת הקריקטורות.



לאחרונה, קיבל הבלוגר הבלגי פול בליין, מפעיל הבלוג "The Brussels Journal", איומים בתביעה, אם לא יפסיק לכתוב את האמת. עם זאת, הפסקת שידורי תחנת החיזבאללה "אל מנאר" לא צפויה בקרוב.


 



הסיבה שהירסי עלי מציקה כל כך לאנשי השמאל הקיצוני היא שבירת המיתוסים שהיא מייצגת. בארבעים השנים האחרונות, ניסו הוגי דעות נאצים, סאדו-מזוכיסטים ותומכי חומייני – המקובצים יחדיו תחת השם "פוסט-מודרניסטים" – לשכנע אותנו שאין פרטים, יש רק קבוצות. כך, תומאס ג'פרסון הוא בסך הכל גבר לבן מת, בן המעמד העליון.

הירסי עלי, על פי ההגדרה הזו, היא "אשה בת המיעוט המוסלמי". וכידוע, אסור למתוח ביקורת על מיעוטים, ודאי כאלה שבאים מהעולם השלישי. ביקורת מותר למתוח רק על התרבות המערבית. עצם הרעיון שיש תרבויות עליונות ותרבויות נחותות, שיש הבדל בין תרבות שמלות נשים ושורפות הומוסקסואלים ובין תרבויות המעניקות להם זכויות שוות, נתפס לאחרונה כגזעני.

הירסי עלי, על פי הפרדיגמה הפוסט-מודרנית, היתה צריכה להתחתן עם הגבר שמצאה לה משפחתה ולשתוק. אבל היא אשמה בחטא הגרוע מכל: כשנאלצה לבחור בין התרבות האותנטית והשורשית של סומליה המוסלמית ובין תרבות הצריכה הנלעגת של המערב המנוון, היא בחרה ללא היסוס באחרונה. היא הוסיפה חטא על פשע, כשניקבה את בועת האוויר של ה"רב תרבותיות" ובהציגה את פניה של הברבריות החדשה. על כך, לא יסלחו לה אנשי "השמאל החדש" לעולם. הפליטה מאפריקה הפכה כעת לפליטה מאירופה.


היא לא לבד. בעקבות רציחתו של ואן גוך, ובעקבות התקפות על הומוסקסואלים באמסטרדם מצד כנופיות מוסלמים, התרחש בהולנד מהפך שקט: יותר ויותר הולנדים נמלטים ממולדתם. לראשונה מאז שנות השמונים, להולנד יש מאזן הגירה שלילי. חברה המסייעת לאנשים להגר קיבלה 13,000 פניות ממשפחות המבקשות להגר בשבוע שלאחר רצח ואן גוך. המעמד הבינוני ההולנדי הבין את המסר של הירסי עלי, המסר שהאינטלקטואלים והפוליטיקאים מסרבים להבין.

תגובה אחרת היא פניה לימין הקיצוני, שנמצא כעת בעליה בכל אירופה. צריך לזכור, שהתוויות כאן ובאירופה שונות: מנהיג "הימין הקיצוני" בהולנד היה, עד לרציחתו, פים פורטיאן – הומוסקסואל ליברלי. הלוואי עלינו "ימין קיצוני" שכזה.

בליין כתב כי "האורות כבים בכל אירופה"; ציטוט, מודע או לא, של שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ערב מלחמת העולם הראשונה: "המנורות כבות בכל אירופה. לא נראה אותן דולקות שוב בימי חיינו". כבות? אולי מוקדם מדי. מתעמעמות? בוודאי.

(Hirsi Ali photo published courtesy of Jaap Arriens)

(נאום ההתפטרות המלא של הירסי עלי. ארוך אבל שווה קריאה).

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter