הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת י"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)