החברים של ג'ורג'

כשהודיעה המשטרה, ביום רביעי, על מעצרם של ארבעה אחים יהודים בחשד לרציחתו של חוסאם רווידי, הודיעה הפרקליטות כי תעמיד את החשוד העיקרי, הדוקר, לדין באשמת הריגה בלבד. ביום חמישי, הודיעה המשטרה כי האישום יהיה רצח; אבל היום הוגש כתב אישום באשמת הריגה בלבד.

כתב האישום מעורר את כל התהיות שעורר ביום רביעי: הרצח, על פי כתב האישום, בוצע תוך "קללות גזעניות" כלפי הקורבנות; התוקפים המשיכו לבעוט בקורבנות גם כששכבו על הרצפה; זה היה לינץ' לכל דבר ועניין.

כמו בלינצ'ים בדיקסי של אז, יש מי שמבהיר שהרוצחים הם גיבורים עממיים, לא פושעים. ארגון להב"ה – החברים הטובים של ציפי חוטובלי, שכפי שראינו הם מסונפים לאנשי כהנא – מיהר להודיע ש"ערבים מטרידים ופוגעים בכבודן של נערות יהודיות על רקע לאומני, ובנסיבות אלו אי אפשר להתפלא שיש נערים יהודים שלא מוכנים להבליג ולעבור על כך בשתיקה". לא משנה שלא היו שם נערות ולא נעלים: התירוץ הזה, ששימש כתירוץ הבסיסי כמעט לכל לינץ' בדרום, טוב תמיד. מי שקונה אותו, ממילא לא מתעניין בעובדות.

הדבר המעניין באמת הוא העובדה שעורך הדין של הדוקר הוא עדי קידר, עורך הדין של עמותת "חננו". העמותה הזו מייצגת אנשי ימין שהסתבכו עם החוק, בעיקר על רקע תקיפות לאומניות. "חננו" מייצגת, בין השאר, את ג'ק טייטל ואת יגאל עמיר, והיא מקבלת את תרומותיה מאותו צינור העברה שמעביר תרומות גם ל"אם תרצו", ה-CIF.

"חננו" מתארת את עצמה כך: "במשך השנים, יהודים רבים אשר פועלים למען עם ישראל נקלעים  למצוקה משפטית- חיילים במהלך לחימה כנגד האויב, מתיישבים אשר נאלצו להתמודד עם בעיות ביטחוניות והתיישבותיות, או אזרחים מן השורה אשר מוחים על התנהלות הממסד. יהודים אלה הופכים לפתע מקצין בעל תהילה או אב למשפחה מכובדת לנרדפים אשר נאלצים להתמודד עם מעצר ומשפט על כל הכרוך בכך. חלקם מצליחים אמנם באופן חלקי להתמודד לבדם עם המציאות החדשה, אך רבים נוספים נותרים ללא סיוע בהנחיה כיצד לנהוג, בשחרור מהמעצר ובמימון הוצאות המשפט הרבות. כדי לסייע ולגבות את אותם יהודים הוקמה עמותת "חננו"."

מי שרוצה להבין את תפיסת עולמה של "חננו", רצוי שיתבונן בהתייחסות "חננו" לקליינט אחר שלהם, לוחם מג"ב שחר בוטביקה, שתקף צעיר פלסטיני (עמראן אבו חמדייה, בן 17) והשליך אותו מג'יפ דוהר אל מותו: "חננו" טוענים שמדובר היה ב"מעשה נקמה" על "רצח" כמה מחבריהם. מותו של אבו חמדייה מתואר כך: "באחד המקרים פגע ראשו של הערבי בכביש והוא מת". בוטביקה, אגב, הורשע בהריגה והוא מרצה שמונה שנות מאסר.

במהלך הדיון, ניסה קידר לטעון שהלקוח שלו, הדוקר, בכלל לא ידע שמדובר בערבים. על זה אומרים האמריקנים Don't be cute. אם הלקוח שלו לא היה יהודי שדקר ערבי, אם זו באמת היתה סתם קטטת שיכורים – כפי שמנסה הימין לשכנע אותנו – אז קידר והעמותה שלו בכלל לא היו שם. הוא שם משום שמרשו הוא "יהודי אשר פועל למען עם ישראל". את חגיגות השמחה על שחרורו של עוד מחבל יהודי ידחו לאחר כך; בינתיים, עושים כל מה שניתן כדי לשחרר אותו. אנחנו עוד נשמע שהוא ילד נורמטיבי ממשפחה טובה, ששאף להתגייס ליחידה מובחרת בצה"ל.

והמקרה של רווידי הוא מקרה אחד בלבד. בירושלים היו שורה של תקיפות כאלה, רובן לא קטלניות. היתה כנופיה של אחים יהודים ששלחה נערה למשוך צעירים אחריה לאמבוש. הם תקפו בין השאר תייר דרום אמריקני. מקרה אחר קרה החודש בפרדס כץ: שמונה אחים יהודים תקפו שני פליטים מסודאן. תושב מקומי שרואיין הביע הזדהות עם עמדות להב"ה.

עד כה, המשטרה לא עצרה חשודים בלינץ' הזה – היא מתקשה לפענח מקרי פשע כאלה, שכן כולם יודעים שלמלשינים אל תהי תקווה – אבל אם וכאשר ייעצרו כאלה, אפשר לסמוך על עמותת "חננו" שתבוא להגן עליהם ועל "להב"ה" שתסביר שהם עשו את הדבר הנכון. בינתיים אנחנו עוד לא מדברים על הקו קלוקס קלאן, כי סדינים לבנים נראים קצת מגוחכים – עם כל הדמיון לטליתות – אבל התשתית, אם לא הסמלים והשם, כבר במקום: אידיאולוגיה גזענית, מגובה על ידי עורכי דין חלקלקים ומערכת חוק רופסת, שמקבלת לגיטימציה מנציגי הקלאן בפרלמנט ובממשלה. ארבעת הרוצחים מירושלים, כמו גם הפוגרומצ'יקים האחרים, הם לא "משוגעים תורנים": הם שלוחי ציבור. הם מבינים את המסר שתופי הטם-טם מעבירים להם, הם פועלים לפיו, ובהתאם הם גם מצפים להכרה מהציבור שלהם.

וגם, כפי שאפשר לראות, זוכים לה.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה וחצי, רעשה הארץ כאשר תושב רמת אביב, לאוניד אריק קארפ, הותקף על ידי קבוצה של צעירים, שעה שניסה לגונן על בתו מפני הצקותיהם. קארפ הוכה מכות קשות, ומאוחר יותר מת מפצעיו. שלושה מן התוקפים הואשמו ברצח; ארבעה אחרים הואשמו, באופן חריג ביותר, באי מניעת פשע, ועבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך". לכל הפרשה לווה גוון גזעני בוטה, כאשר התקשורת – והמגיבים הארסיים – התמקדו בעובדה שלמספר צעירים ערבים התלוו שתי צעירות יהודיות, אחת מהן חיילת; הפרשה הפכה במהירות לעיסוק בחילול הדם היהודי. נשמעו טענות שמדובר היה בלינץ' על רקע לאומני. קרפ, כזכור, הותקף במכות, בידיים חשופות ובבעיטות.

לפני כשבועיים, תקפה כנופיה של ארבעה נערים דתיים, שניים מהם תושבי התנחלויות, את חוסאם רווידי, ואחד מהם דקר אותו למוות בתער. הכל, כמובן, על פי החשד; נזכיר שגם החשודים ברצח קרפ טרם הורשעו, ונזכיר מה ערכה של הודאה, במדינה שבה שוטרים וחוקרים מענים אינם נענשים, וששוטרים המרשים לעצמם לשקר על דוכן העדים אינם מועמדים לדין בשל עדות שקר. רצח רווידי, על פי המשטרה, היה לפחות בחלקו רצח לאומני: הקורבן נבחר משום שדיבר ערבית וכך זיהה את עצמו כבן הגזע הנחות. על פי עדויות של פלסטינים, שגם להן צריך להתייחס בזהירות, התקיפה בוצעה תוך כדי קריאות "מוות לערבים". לאחר מכן, טענה המשטרה, נעצרו שניים מן התוקפים כאשר הם מנסים להשליך את כלי הרצח, לבקשתו של הרוצח – מה שמעיד על תכנון, לפחות לאחר הרצח.

אף על פי כן, הפרקליטות מבקשת להעמיד את הדוקר לדין באשמת הריגה בלבד, לא רצח. העובדה שהוא פתח בקטטה בשל מוצאו של קורבנו, משום מה לא רלוונטית. העובדה שבניגוד לרוצחיו של אריק קרפ, הוא דווקא היה מצויד בכלי חד, גם היא לא רלוונטית. ראויה לציון העובדה שלמרות שחבריו סייעו לרוצח בתקיפה, וששניים מהם היו מעורבים בנסיון להעלמת כלי הרצח, לא מביאה לכך שהם יואשמו בסיוע לרצח – או אפילו באי מניעת פשע.

עכשיו, המשטרה טוענת שהתקיפה התחילה כהתקפה מכוונת והמשיכה כקטטה, ושהקטטה קדמה לדקירה. הטיעון הזה, ודאי, חל גם על תוקפיו של קרפ – אבל שם, כזכור, החליטה הפרקליטות שמדובר ברצח, וגם העמידה לדין את האנשים שלא היו מעורבים בתקיפה עצמה. אני לא משפטן, אבל ההגיון שלי אומר שאם אתה שולף סכין במהלך קטטה, אתה אמור לדעת שיש סיכוי שזה ייגמר במוות – סיכוי גדול משמעותית יותר מאשר בתקיפה באגרופים ובעיטות בלבד. ואף על פי כן, זו החלטת הפרקליטות. אכיפה סלקטיבית? עצימת עין לימין? ארור החושב אוון.

ראויה לציון גם התנהלות התקשורת הישראלית: הרצח של קרפ תואר כלינץ', ותואר כאירוע לאומני, אף שאין סיבה טובה להניח שהיה כזה. הרצח של רווידי תואר כ"קטטת שיכורים", אף שהיה בעליל פיגוע לאומני, והוא נעלם מהתקשורת במהירות שיא – אמנם, בחסות צו איסור פרסום ועל רקע אירועים בינלאומיים חשובים. ועדיין, אף אחד לא ניסה לברר מי החברות של ארבעת הפוגרומצ'יקים, וכנראה שלא יישמעו צקצוקי לשון מזועזעים על כך שהן יוצאות עם זבל אנושי כזה. ככה זה, כשאתה בן העם הנבחר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.

אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.

מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.

איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.

אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.

כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.

האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.

ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.

(אהרן פורת)

(הפוסט פורסם לראשונה באקטיביסמוס).

ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שאמא שלי בהריון איתי. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

(איתמר שאלתיאל)

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)