החברים של ג'ורג'

אמש גזר בית המשפט המחוזי בירושלים את דינו של צבי סטרוק. האחרון, בנה של אורית סטרוק מארגון זכויות אתם הקרויין אדם ואין הם קרויין אדם ביש"ע, הורשע ב-14 בנובמבר 2010 על ידי השופט אמנון כהן בחטיפה ותקיפה של פ. , אז – ב-2007 – בן 15. סטרוק מתנחל במאחז אש קודש, הסמוך לכפר קוצרה, בו מתגורר פ. קוצרה מוקף במאחזים, כשאש קודש הוא אחד הגרועים שבהם. תקריות תקיפה מצד מתנחלים הן דבר שגרתי, ובעמותת יש דין התקבלו עדויות על כך שלפחות במקרה אחד, המתנחלים הציתו (!) כבשים של התושבים.

על פי פסק הדין (שלמרבה הצער איננו זמין ברשת אך נשלח אלי, לבקשתי, מעמותת יש דין) סטרוק – יחד עם תוקף אחר, שלא זוהה – הגיעו בטרקטורון אל פ, שעה שזה רעה את כבשיו, יחד עם רועים אחרים. האדם האחר פתח בירי באוויר מנשק מסוג אם-16, ולאחר מכן תקף את פ. פיזית, באמצעות הנשק ובמכות אחרות. סטרוק הצטרף לתקיפה. השניים קרעו את בגדיו של פ., העלו אותו על הטרקטורון שלהם, והמשיכו בנסיעה למקום אחר תוך כדי מכות בלתי פוסקות. בשלב מסוים, התעלף פ., וכשהתעורר, מצא את עצמו רטוב; הוא חשב שהנוזל היה בנזין. הוא שמע קולות ישראלים מדברים בערבית: "אני יורה בו?", ושמע תשובה שלילית. לאחר מכן, בעוד עיניו קשורות, הוא הוכה על ידי אנשים נוספים, שלאחר מכן העלו אותו שוב על הטרקטורון, הפשיטו אותו מבגדיו, ונטשו אותו בשטח.

זו לא היתה ההתקלות הראשונה של סטרוק ופ.. כחודשיים קודם לכן, הגיע סטרוק עם אדם נוסף (שגם הוא לא זוהה) על טרקטורון, ניגש אל פ. שרעה את צאנו, צעק עליו שיסתלק כי מדובר באדמה שלו, ולאחר מכן תקף אותו ואת שני חבריו פיזית. לקינוח, בעט סטרוק בגדי שזה עתה נולד, והרג אותו. בית המשפט הרשיע את סטרוק בכל הסעיפים.

הסעיף העיקרי שבו הורשע סטרוק הוא סעיף 374 בחוק העונשין, "חטיפה לשם חבלה חמורה": "החוטף אדם כדי שיהיה נתון לתקיפה חמורה, והחוטף אדם בידיעה שהחטוף יהיה נתון במצב כאמור, דינם עשרים שנים." למרות שהתקיפה היתה התקיפה השניה של סטרוק – לפחות של פ.; בהחלט יתכן שהיו אחרות, והן לא דווחו משום שהפלסטינים לא זיהו אותו – ועל כן אי אפשר לטעון שמדובר בעבירה ראשונה או במקרה חד פעמי, ולמרות שהשופט כהן הקפיד לציין ש"עיינתי בתעודה הרפואית (ת/20) ובתמונות הקשות של המתלונן מיד לאחר האירוע (ת/1, ת/1/א, ת/1/ב, ת/16) ואינני יכול שלא להביע שאט נפש וזעזוע עמוק מסימני החבלות הקשות שהיו מנת חלקו של הקטין", שאט הנפש שלו לא הגיע עד כדי עונש חמור: הוא גזר על צבי סטרוק 18 חודשי מאסר (לפני ניכוי שליש), שנתיים על תנאי, וקנס של 50,000 ₪.

עכשיו, יכול להיות שכהן הוא שופט מפליג ברחמנותו – ואלא אם יש שני שופטים בשם אמנון כהן בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא השופט שהסכים לשלוח את המחבל החרדי מיכאל נקי, שתכנן פיגוע במצעד הגאווה, לשישה חודשי עבודות שירות – אבל זה בכל זאת קצת מוגזם. בואו נדמיין את המצב ההפוך: כהן היה צריך לשבת בדינו של פלסטיני שחטף ותקף – בפעם השניה! – ילד בהן 15 מהתנחלות, וגם הרג את אחד הכבשים שלו. בואו נאמר שזה לא היה נגמר ב-18 חודשים, אלא במשהו קרוב הרבה יותר ל-18 שנים. ובלי ניכוי שליש.

בגזר הדין, מציין כהן שעוכר דינו של סטרוק הגיש "אסופת פסקי דין בהם, לטענתו, הוטלו עונשים קלים על עבירות דומות פחות או יותר." למעשה, סטרוק יכול לטעון שנגרם לו עוול: אם מתנחלים אחרים, כמו נחום קורמן (שהרג את הילד חילמי שושא) או פנחס ולרשטיין (שהרג את הילד רבאח ר'אנם אחמד) יצאו מכל העסק בעבודות שירות, הוא משלם מחיר גבוה יחסית על חטיפה ותקיפה.

בסך הכל ילד פלסטיני, מה הרעש?

עדכון: בעקבות הערה שאסור לפרסם את שמותיהם של קטינים, הסרתי את שמו של המותקף והסתפקתי באות אחת, פ’.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק". אני רוצה להודות לעמותת יש דין על הסיוע בכתיבתו.)

ועוד דבר אחד: בשאר אסד, שחש את כסאו מתנודד, מבטיח נואשות לבטל את מצב החירום בארצו, שנמשך יותר מארבעים שנה. ביטול מצב החירום היה, כזכור, גם דרישה מרכזית של המתקוממים במצרים. ישראל נמצאת במצב חירום כבר 63 שנים כמעט, ואף אחד לא מוחה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, אני רוצה להודות בזאת לתורם ולומר שאני מבין אותו לגמרי.

(יוסי גורביץ)

בעקבות הפינוי האלים של המאחז חוות גלעד – שגם בו, כרגיל בעת האחרונה, הגיעו השוטרים האלימים ללא תגים וכשהם רעולי פנים – פרסמו מארבעה מחברי ה"סנהדרין החדשה" פסק הלכה (זהירות, PDF) שהוא למעשה קריאה למרד במדינת ישראל.

הארבעה הם פרופ' הלל וייס, שהתפרסם כאשר ייחל למותו של מח"ט חברון ובשורה של קללות אחרות; ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומי שהיה מס' 2 ברשימת כ"ך לכנסת; שלום דובער הלוי וולפא, מהקיצוניים שבאנשי חב"ד, מי שיצר את החיבור הישיר בין התנועה ובין פלג אנשי כהנא בהנהגת ברוך מרזל, ושהוא הרב של נציג כ"ך בכנסת, מיכאל בן ארי; ודב שטיין. שטיין ואריאל נעצרו בעבר, לא ברור על שום מה – הניסוח מעורפל במכוון – אבל בהחלט יתכן משום שהוציאו דין מוסר על פקידי ממשל; אריאל עשה זאת בעבר. הארבעה מהווים את "בית הדין לענייני עם ומדינה" של "הסנהדרין החדשה", מוסד שאיננו מוכר על ידי רבני הממסד אבל זוכה ללגיטימציה על ידי עדין שטיינזלץ, המחבר של הפירוש הפופולרי לתלמוד, וזוכה ליותר ויותר אהדה בקרב המתנחלים הקיצונים.

פסק ההלכה שלהם, ששווה לקרוא אותו במלואו ולו כדי להבין את העולם הסהרורי שבו הם חיים – הם טוענים שצה"ל והמשטרה הביאו עמם "ערבים שכירי חרב" – קובע כמה פסיקות חשובות. נתחיל מהמופרכת והמתלהמת: ש"ראש הממשלה יצא למלחמת חורמה, כדי לעקור את המתיישבים ביהודה ושומרון".

מילא הקשקוש הזה, אבל מה שבא אחר כך מדאיג משמעותית הרבה יותר: תוך שימוש בשורה של תרגילים הלכתיים זולים במיוחד (המוכר שבהם הוא ההשענות על הרמב"ן לצרכי הטענה שיש מצווה של ישוב ארץ ישראל, נסיון עקום לתרץ את שתיקת הרמב"ם בנושא, והתעלמות מוחלטת מכך שהתלמוד מורה, למשל, שיש לעזוב את ארץ ישראל לשם פרנסה), מרחיבים הארבעה את המושג של "מסירות נפש". יש שלוש עבירות שעליהם מצווה יהודי למסור את הנפש ולא לציית: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. עכשיו הם מצווים על יהודים לגלות "מסירות נפש" גם כדי למנוע פינוי מאחז: "אך מי שבא לעקור יהודים בכפיה מאדמת הארץ, ולכפות עליהם בכוח הזרוע לעזוב את הבית ולפנות את הישוב, חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי".

במילים אחרות, הארבעה רומזים בגסות שפינוי ישובים הוא מצב של שמד, שבו יש מצווה למסור את נפש כדי שלא לעבור על מצוות שוליות יחסית. כלומר, הרחקתו של אדם מאדמת ארץ ישראל הפכה בעיניהם לשוות ערך לאילוצו לעבוד עבודה זרה, לשפוך את דמו של אדם אחר, או לבוא על העריות. הארבעה נזהרים מאד שלא לומר כיצד צריך המתנחל למסור את נפשו, כי אם כאשר אומרים לאדם שעליו למות למען אמונתו, ושהאדם שבא מולו הוא גוי – או, כפי שהם כותבים בהמשך, גרוע מגוי – אז מאליה עולה השאלה אם מותר לנהוג בו כבגוי, על פי כל הלכות "תורת המלך" (ספר שאריאל כתב לו "הסכמה" נלהבת, תוך קריאה חוזרת ונשנית לרצוח ילדים פלסטינים). ללולאת החנק הזו אין הארבעה מוכנים לתחוב את צווארם; הם מעדיפים לקרוץ, ובקריצתם לדחוף אליה את צוואר תלמידיהם, כמנהגם של רבנים מימים ימימה.

כלומר, הארבעה לקחו מצווה מוטלת מאד בספק – ישוב הארץ – שכלל איננה מופיעה ברשימת המצוות של הרמב"ם, ושכבר כותבי התלמוד סייגו אותה משמעותית בכך שהתירו לצאת מן הארץ, והפכו אותה לעיקר כל העיקרים. מכיוון שהגיעו לכך, ומאחר ויש פקידים ממשלתיים שאף על פי כן מורים על פינוי מתנחלים, הם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: תפקידם של פקידי שלטון יהודים, לשיטתם, הוא ליישב את כל ארץ ישראל; אבל משעה שאין הם עושים זאת, "משעה ששליחים אלה מפנים עורף לתפקידם ופותחים במלחמה במתיישבים יהודים, בכך הפכו לזרוע של האויב. בין אם עשו זאת מדעת, ובין אם עשו מטיפשות, הרי הם מועלים בשליחותם, והם פסולי שלטון".

כלומר, פקיד או שר שאיננו עושה את רצונם של המתנחלים הוא "זרוע של האויב" ו"פסול שלטון". קשה לחשוב על הגדרה אחרת למילים הללו פרט למרד ולהמרדה. הנה כי כן, מדינת יהודה קמה במדינת ישראל, בת קמה באמה, הסרטן קם על הגוף להכריתו.

אלא שמדינת ישראל, אפעס, עסוקה ב"אח הגדול", וזה כתוב בשפה רבנית, חצי בקוד, למי יש כוח וראש לכבדות הזו, עזוב אותנו באמא'שך. המרד, עד כה, הולך לגמרי לא רע: האינתיפאדה היהודית איננה פוסקת, נהנית מעצימת עין של השלטון – שלא מבין, או אם הוא מבין רופס מכדי להגיב, שמטרתה היא בראש ובראשונה חיסולו, והעמדתו של משטר מלוכני במקומו. ואיך לומר, למרות ששרה נתניהו משחקת היטב בתפקיד מארי אנטואנט, לא סביר שהם יבחרו בבנימין נתניהו לתפקיד. ואף על פי כן הוא, כמו המשטר כולו – אבי ההתנחלויות שמעון פרס ניסה להפוך את אריאל, לפני שנים רבות-רבות, לראש ישיבת הסדר בהר סיני (!) – מעדיף להתעלם, לקוות שזה יחלוף.

סביר שמה שיחלוף תהיה דווקא הרפובליקה הישראלית השלישית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: לפני כמה שבועות חזה בן כספית את היום שבו נתגעגע לאסד. היום הזה מתקרב מאד, ובקרוב – כך החשש – נשמע את ישראל מביעה געגועים לאיש שעד שלשום הקפידה לגנות כרודן אכזר וכאויב השלום. ישראל: התומכת האחרונה של הגרועים שבמשטרים, מדרום אפריקה של האפרטהייד (בעלת ברית אסטרטגית) ועד משטר מובארק.

(יוסי גורביץ)

חלק ניכר מהאש שאנחנו רואים בימים האחרונים הוצתה על ידי שמואל אליהו, רבה של צפת ואיש בעל נטיות משיחיות. הוא הולך ותופס את מקומו כרב המנהיג של הציבור הדתי-לאומי/חרד"לי. הוא הזניק את עצמו, בעקביות, לתודעה באמצעות הסתה כנגד ערבים, בעיקר ערבים ישראלים: תחילה האיסור שפרסם על מכירה והשכרה של דירות בצפת עירו לערבים, איסור שהצית פוגרום, אחר כך קיבלנו את מכתב הרבנים, שהיה התייצבות של 300 רבנים בערך מאחורי אליהו והרחבת הפסק שלו לעשרות ישובים אחרים בישראל. אחר כך פרסם העלון שהוא עורך מאמר שקרא בגלוי להקמת "מחנות השמדה לעמלקים". לאליהו, כמובן, לא קרה שום דבר. ואיך יקרה? שר המשפטים, שהבטיח להשליט פה את חוקי התורה, עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", שעליה מתבסס אליהו בפסקים שלו. אליהו הרשה לעצמו השבוע ללכת עוד כמה צעדים הלאה.

הוא גרר את עצמו לאיתמר, התנחבלות שרבים הרוצחים שיצאו ממנה, כדי להבטיח לעצמו חיפוי מקסימלי, ושם נשא דרשה. מה היה הנושא שלה? חשיבות הנקמה, כמובן. הוא היה זהיר מאד, מטבע הדברים, ונמנע מקריאה ישירה לרצח ולפוגרומים: הוא סמך על כך ששומעיו יבינו את שנאמר בין השורות.

הוא דיבר על "לא לרחם על הגידולים הסרטניים", והקפיד לומר שהוא לא מתכוון לרוצחים עצמם; אלו מבחינתו הם שלוחיו של עם. לא פרטים הרגו אלה את אלה, אלא נציגי עם אחד הרגו נציגי עם אחר, ולכן הנקמה צריכה להיות גדולה הרבה יותר. הוא דיבר על המצב האידיאלי, שהוא המצב של "סוף המגילה" – כלומר, לאחר שיהודי פרס רצחו 75,000 אלף מאויביהם ותלו על העץ את אויבם ואת עשרת בניו. (אגב, פורים, חג הנקמה היהודי, יחול ביום ראשון. נקווה שבמחלקה היהודית של השב"כ לא ישנים יותר מדי.) הוא דיבר על כך שהוא "מקווה" שהממשלה תהיה זו שתבצע את הנקמה, אבל אם לא – יהיו אנשים פרטיים.

לדברי אליהו, אישיות בטחונית כלשהי ביקשה ממנו להתבטא נגד הפוגרומים שמבצעים המתנחלים (תחת שם הקוד "תג מחיר"), אך הוא סירב לעשות זאת. המשמעות של המשפטים הללו, כשהם נאמרים בפומבי, ברורה למדי: מרד.

מרד שמטרתו להפיל סופית את התפיסה – הרעועה ובמידה רבה הצבועה, אבל עדיפה על היעדר צביעות כזו – שיש איזשהו שוויון בין יהודים ולא יהודים בשטחים שבהם ישראל שולטת, בין אם מדובר בישראל גופא ובין אם מדובר בשטחים שישראל מספחת דה פקטו כבר 44 שנה. הפוגרומים כבר לא מוגבלים לגדה: חברי האחים היהודים הציתו כלי רכב של סטודנטים ערבים בצפת – עירו של אליהו, נזכיר שוב – ובריונים יהודים גאים תקפו מלצר ערבי בחתונה בירושלים, ושאר באי המסיבה התעמתו עם השוטרים שניסו להגן עליו. אין פירוש הדבר שהפוגרומים בגדה הפסיקו: הם רק התרחבו.

שמואל אליהו הוא האיש שמנצח עליהם, ולא נראה שרשויות החוק עושות משהו בנידון. על כן מן הראוי לשאול שאלה הסברתית: איך ייראה פרצופה של מדינת ישראל, אם פלסטיני יבצע סיכול ממוקד בשמואל אליהו, ואחר כך יטען – בהנחה, כמובן, שכוחותינו המזוינים יטרחו לקחת אותו בחיים – שהוא בסך הכל פעל כלפיו כפי שפעל שלום שוורצבארד כלפי סמיון פטליורה, לאור העובדה שממשלת ישראל לא יצאה מגדרה כדי להגן על הפלסטינים?

מה צריכה ישראל לעשות כדי למנוע את המצב הלא סימפטי ×”×–×”? היא צריכה לעצור את שמואל אליהו כמי ש"מפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דבר שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו […] ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור", עבירה על החוק שגוררת חמש שנות מאסר, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים על תקן פר מועד. במקביל, צה"ל צריך להטיל עוצר על כל התנחלות או מאחז שממנה יוצאים פוגרומצ'יקים. אם ×–×” מצריך גיוס מילואים, לו ×™×”×™ כן. רק כך תוכיח ישראל שהיא לוקחת ברצינות את חובותיה ככוח כובש.

כל זה מצריך עמוד שדרה והעמדת אלטרנטיבה אזרחית ברורה לגל היהודיסטי העכור שעולה עלינו להטביענו, ועל כן זה כמובן לא יקרה. אבל, כשנמשיך ליפול במדרון, צריך לזכור שהאופציה הזו היתה קיימת – ושהממשלה הנוכחית בחרה שלא לנקוט בה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק.")

ועוד דבר אחד: צבא לבנון דיווח, ויוניפי"ל אישר, שחיילים ישראלים המוצבים על גבול לבנון ידו אבנים כלפי חיילי צבא לבנון ואנשי יוניפי"ל. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לאופן שבו צה"ל הופך למיליציה יהוויסטית, הנה היא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמים ולומר שקראתי והפנמתי את ההערות שלכם.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה), שמוצג לעיתים כמתנחל מחמד, לא אוהב את גדעון לוי. התגובה המתבקשת היא לומר לו שייקח מספר: רוב הישראלים לא אוהבים את לוי. הח"מ שומר על אמביוולנטיות בנושא.

עם זאת, שנלר לקח את אי האהדה שלו כמה צעדים רחוק מדי: הוא קורא לשלול את אזרחותו של לוי. מה קרה? ובכן, לוי אמר לאחרונה בכנס בקנדה ש"דרישת ישראל שיכירו בה בהיותה מדינה יהודית – מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית. הכיבוש הישראלי הוא בבחינת התמכרות, ולכן חברים טובים של ישראל צריכים לעזור לה להיגמל מכך".

לוי, כמובן, צודק בכל ארבע הנקודות שלו. שנלר, בתור נציג המפלגה המושחתת ביותר בכנסת, לא ממש במצב לדבר על שחיתותו המוסרית של המשטר, אבל הוא לא לבד: בימים האחרונים התקבלה החלטה להעמיד לדין את אשתו של שר הבטחון ברק, נילי פריאל, משום שהעסיקה עובדת זרה שבעלה איכשהו אף פעם לא ראה. למרבה הפדיחה, מסתבר שבדרך כלל במקרה של העסקת עובד זר, מעמידים לדין את שני בני הזוג, שהרי כבר נאמר דין אחד יהיה לאביון ודין אחר ליושב אקירוב. לא הפעם. מצד שני, ההילטה הזו מתבקשת – אחרת היועץ המשפטי לממשלה יצטרך להעמיד את עצמו לדין. שמעתי על אנשים שחובשים כמה כובעים, אבל זה באמת יהיה מוגזם.

מה, בעצם, פשעו של לוי? מסתבר שאליבא דשנלר הוא אשם בפשע מחשבה, עבירה כנגד האורתודוקסיה השלטת. "יהודי שיהדותו מתה, הציונות שלו הלכה לאיבוד וזיקתו לישראל מכבידה עליו, ראוי שיוותר על אזרחותו הישראלית וימצא עצמו כאחד מדוברי שונאי ישראל בדרך קבע ובעל דרכון זר, במידה ולא יוותר עלינו, נשמח כולנו לוותר עליו ולהיגמל מנוכחותו," געה שנלר. כלומר, לוי אשם בכך שהוא יהודי, גר בישראל, אבל מעז להיות לא ציוני ולא מי יודע מה יהודי; ואם הוא לא יסיק את המסקנות המתבקשות באופן עצמוני, שנלר וחבר מרעיו כבר יעזרו לו. (במאמר מוסגר, ראוי לתהות אם אכן הדרישה מישראל להפוך לאם לא אור לגויים, לפחות לגחלילית למזרח התיכון, להחליף את האליטה המושחתת שלה בכזו נקיה יותר, ולהפסיק לשלוט בבני עם זר, היא אכן אנטי ציונית; היא אומרת הרבה יותר על האופן שבו שנלר ובני סביבתו רואים את הציונות מאשר על האופן שבו לוי רואה אותה.)

שנלר, כמו יהודים רבים, עוד לא הפנים את משמעותה של ישראל מדינה ולא קהילה. קהילה רשאית להקיא אנשים מתוכה (וקהילות יהודיות עשו זאת לעיתים תכופות, במקרים רבים באופן מזעזע); מדינה איננה רשאית לעשות זאת. היא יכולה, כמובן, להעניש אנשים שעברו על חוקיה, אבל לא משום שעצבנו את תושביה. אזרחות היא זכות מולדת, מוכרת במגילת זכויות האדם הבינלאומית, והגליה כבר מזמן איננה עונש מקובל. שנלר, בעצם, מאשש כל מילה שאמר לוי: מדינה שהיהדות שלה מוגדרת על ידי אנשים כמו שנלר, שאילו חי בימי שקיעת בית ראשון ודאי היה תומך בלהט בהשלכת ירמיהו התבוסתן אל הבור, היא מגוחכת, וידידיה צריכים לעזור לה.

הבעיה עם מתמכרים, במיוחד כאלו עם אישיות כמו של שנלר, היא שהם מרחיקים מעליהם בעקביות את חבריהם, אלו שהיו מסוגלים לעזור להם; ומקרה ג'יי סטריט יוכיח. בסופו של דבר, התמכרותם הורגת אותם – לא לפני שהם תוקפים את אלו שניסו לסייע להם.

טיפוסי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: אני היחיד שמצא את חלוקת השבחים לשייטת על ההשתלטות חסרת הסכנה על ספינת הנשק קצת מוגזמים? הם הגיעו למקום, ביקשו מהקפטן לעלות, קיבלו רשות, עלו, מצאו נשק לעיני הצוות ההמום. עכשיו, זו בהחלט העבודה שלהם והם עשו אותה, אבל שבחים? על אומץ ומסירות? תיעוד וידאו של הרגעים שבהם לוחמינו האמיצים עלו על הסיפון הלא-מאיים? זהו? עצם היכולת לטפס על ספינה בלתי חמושה, ללא התנגדות, בלי תקלות והרוגים מיותרים היא סיבה לשבחים?

הערה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלו שתי תרומות ביממה האחרונה. אני רוצה להודות לתורמים, קראתי את ההערות, ואני תמיד זמין לבירה, על אחת כמה וכמה אם מישהו אחר משלם עליה.

(יוסי גורביץ)

כבר ראינו, במהלך הפוגרומים שמבצעים המתנחלים מדי שני וחמישי בגדה (תחת השם המכובס "תג מחיר"), שצה"ל נוקט עמדה ברורה: הוא לא ממלא את חובתו החוקית, כריבון הצבאי בשטח, להגן על תושבי הגדה מפני המתנחלים. הוא מספיק ריבון כדי להוציא צווי הפקעת קרקעות, צווי מעצר מנהליים וצווי הריסת בתים, אבל כמסתבר לא מספיק ריבון כדי למלא את חובות הריבון.

יתכן שבימים האחרונים עברו חיילי צה"ל מסיוע פסיבי למתנחלים – אבטחה ואספקת שירותים אחרים – לסיוע אקטיבי. מתנחלים מדווחים כי חיילי צה"ל הסבירו להם איך לעקוף את המחסומים שהציבו הם-עצמם, כדי שהמתנחלים יוכלו להגיע לכפר עוורתא ולפרוע בו. הפוגרום בסיוע חיילי צה"ל, דווח, הוכתר בהצלחה.

על פי דיווח אחר, שוטר מג"ב מסר אלה למתנחל ואיחל לו בהצלחה, ועל פי דיווח שלישי חיילי פלס"ר שריון בצומת יצהר ביקשו מהמתנחלים לפגוע בערבים במקומם, כי אותם בולמים מלעשות זאת. שאלתי הבוקר את דובר צה"ל אם הוא מכיר את הנושא, אך עד כה לא התקבלה תשובה.

במשך שנים, כשאנשי שמאל הבהירו שפעילות בשטחים הכבושים קשה להם, הגיב צה"ל בקשקוש קבוע: "צה"ל איננו בוחר את מטרותיו". מי שהכיר את צה"ל ידע שמדובר בבולשיט נקי. יש מטלות שצה"ל יודע היטב איך לא למלא, כמו פינוי מאחזים שאיכשהו תמיד מתפקששים.

עכשיו מתגייס לצה"ל הדור הימני ביותר בהיסטוריה של ישראל, והסימביוזה בין המתנחלים לחיילים מגיעה לשיאה. שתי המיליציות, זו של צה"ל וזו של המתנחלים, מתאחדות ומחליפות תפקידים: המתנחלים מבצעים את המדיניות שהקצינים בשטח רואים באהדה אך לא מעיזים עדיין לבצע בעצמם. השליטה האזרחית בצבא מעולם לא נראתה רפה יותר, מה גם שהממשלה מורכבת בחלקה הניכר מאלמנטים שאוהדים בגלוי את המתנחלים ועוזריהם.

שימו לב לתמונה משמאל (יש עוד אחת כאן). שלט שקורא "חייל יהודי, בעד היהודים", בצבעי הצהוב-שחור של כהנא ובית"ר ירושלים. כמו ה"נתניהו טוב ליהודים" של חב"ד מלפני עשור, הגזענות שבו שקופה. הוא מתנוסס על עמדת שמירה צבאית. אי אפשר היה לתלות אותו שם ללא, לפחות, אדישות מצד החיילים שמאיישים את העמדה. אף קצין לא הורה, ואם הורה לא הקפיד על ביצוע ההוראה, להסיר את השלט הזה. לא נראה שמישהו מעניק לו תשומת לב מיוחדת. כך נראה צבא על סף מרד.

כשהתמרדו יחידות של הצבא הצרפתי באלג'יר, לאחר שדה גול החליט על נסיגה משם, הם קראו לשאר יחידות הצבא הצרפתי להצטרף למרד. החיילים התבררו כרפובליקנים טובים וצרפת לא הפכה ב-1960 לדיקטטורה צבאית. בכלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה בישראל: רוב הישראלים לא קיבלו חינוך רפובליקני, הם קיבלו חינוך פולקי. אם כמה יחידות יתמרדו – אלמנטים בחטיבת כפיר כבר עברו את הסף התודעתי, כך נראה – בכלל לא בטוח שיחידות אחרות יצטרפו לדיכוי המרד. גם אם כן, המעבר לשלב הסופי של מלחמת אלג'יר – מחתרת של המתנחלים, שמקבלת סיוע לא לגמרי שקט מהצבא, שטובחת בתושבים האלג'יראים בנסיון לטרפד את הסכמי השלום – נשמע סביר מרגע לרגע.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בעקבות הערה של ידידיה, על פיה יש להעמיד לדין את המתנחלים בפני בית הדין בהאג, עלה לי רעיון: יצירת מאגר מידע של תמונות ושמות של מתנחלים, כדי שייעצרו ויועמדו לדין – בסיוע אקטיביסטים ברחבי העולם – כאשר הם יוצאים מגבולות ישראל. אני בודק כעת את הנושא, ופרטים נוספים יפורסמו, אם וכאשר.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה בזאת להודות לתורם ולומר שבהחלט יש מה לדבר על קפה, כשהוא חוזר.

(יוסי גורביץ)

הדרישה המשונה לגינוי: דימי ריידר כתב פוסט רגיש, שבו קרא לפעילי השמאל לגנות את הטבח באיתמר. שורה של ארגוני שמאל – משלום עכשיו ועד רבנים לזכויות אדם – גינו אותו, כמו גם הוועדה העממית נגד החומה, אנשי בילעין.

הדרישה הזו, אני חייב לציין, משונה בעיני. היא משחקת לידיהם של אנשי הימין, שטוענים שאנשי השמאל אחראים למאבק הפלסטיני; היא מתכתבת עם הריקוד הסוער של רון נחמן על הדם, שבו דרש לחקור את אנשי השמאל על שותפותם לכאורה בטבח. כאילו מישהו צריך להסביר ברצינות שהוא מתנגד לשחיטה של ילדים; כאילו צריך להסביר שאתה באמת תומך בענישה חמורה של האחראי לפשע, אם ייתפס ויורשע בהליך תקין. גינוי הוא, מבחינה מסוימת, השתתפות באורגיה של ההתקרבנות שישראל הכניסה את עצמה אליה החל מבוקר אתמול, על תקן הדמון שסר מדרכו הרעה ומבקש מחילה. לא תודה, לא מהמתנחלים.

הבהמות: כשקראתי אתמול בבוקר על הטבח, כבר היו דיווחים על מעשי תגובה של מתנחלים, פוגרומים שכרגיל צה"ל לא בלם. אם להשתמש בהגיון של צה"ל, היה צריך להטיל אתמול עוצר על כל ההתנחלויות, כדי למנוע מעשי נקמה. אחרי הכל, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים, כדי שלא יוכלו לנקום. אתמול צה"ל הוכיח שוב שהוא לא מגן על רוב תושבי הגדה המערבית, בניגוד לחובתו.

ראשי המתנחלים נכנסו להתקף, והתחרו זה בזה מי יהיה פרוע יותר. בגביע זכה, כרגיל, הנציג של אנשי כהנא והרב וולפא בכנסת, מיכאל בן ארי: "אני קורא לממשלה לבצע תג מחיר ולגרש את תושבי הכפר ממנו יצאו הרוצחים ולהחריב את הכפר ולבנות במקום דיור זוגות צעירים יוצאי צבא". בקצרה, בן ארי רוצה עונש קולקטיבי נוסח לידיצה. זבולון אורלב, המתון ממנו לכאורה, האשים את הממשלה בטבח – הטקטיקה הקבועה של המתנחלים, משנות השבעים והלאה – ורצה גם הוא תג מחיר.

הממשלה מיהרה אמש, שעות ספורות אחרי צאת השבת, לקבל את דרישת המתנחלים והודיעה שבעקבות הפיגוע היא תקים 500 יחידות דיור חדשות. לאלי ישי זה לא הספיק, והבוקר הוא דרש שהמחיר יהיה "1,000 דירות לכל ילד".

שמענו המון על המפלצתיות שאין לה חקר – עוד על כך למטה – של הפלסטיני/ים שביצעו את הפיגוע. מה נאמר על מידת אנושיותם של אנשים, שאת חייהם של ילדים הם מודדים בנדל"ן? ילדה בגיל העשרה טובה לדירה בת שלושה חדרים, אבל פעוט בן כמה חודשים – הוא יביא כבר וילה שלמה. ושוב, ראוי להזכיר: זה לא חדש. כך המתנחלים מתנהלים כבר שנים. כל גופה היא מבחינתם נכס עובר לסוחר הנדל"ן. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת". אולי צריך לקרוא לזה בשם נכון יותר: עסקת בניה תמורת גוויות.

מה יש לומר על ציבור שעובר במהירות כזו מאבל לאלימות מאורגנת לדרישה לתשלום כופר? חייתי בגוש דן בתקופה שבה הוא שימש כמטרה מועדפת למחבלים מתאבדים. פעמיים עמד ביני ובין המוות הפרש של עשר דקות. אף פעם לא חשבתי שמה שאני צריך לעשות הוא לתפוס את הערבי הקרוב ביותר ולשרוף את רכושו או לתקוף אותו פיזית. ולא הייתי לבד. חטפנו, חשקנו שיניים, והקפדנו לא לילל. המתנחלים, מצד שני, השתלבו הרבה יותר מדי במרחב: פעם הפלסטינים היו אלו שהיו מתרברבים בגוויות ישראליות מגואלות בדם, והיום אלו המתנחלים. כשזה המצב, קצת קשה לי להתייחס באהדה לדרישות שלהם שאצטרף לאבל שלהם. מצטער, טינפתם אותו – ובזמן שיא.

בני שטן: התקשורת הישראלית העדיפה, אתמול והיום, להתייחס לרוצחי בני משפחת פוגל כאל מפלצות בדמות אדם. השיא היה בטור מזעזע במיוחד שכתב גלעד שרון, האיש וחיפושי הגוגל המכניסים, ב"ידיעות אחרונות". לדברי שרון, "אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה." אחרי זה מעיז ראש הממשלה לדבר על "הסתה פלסטינית". הנשיא פרס נער ש"זהו מעשה המעיד על היעדר צלם אנוש ואין דת או אמונה בעולם המתירות מעשי זוועה כאלה". כנראה שהוא לא קרא את "תורת המלך", שלא רק מתיר אותם אלא גם ממליץ על ביצועם.

אין, כמובן, חיות דו רגליות. יש רק בני אדם, ורובם מסוגלים למצוא רציונליזציות למעשיהם. מי שהכניס את הביטוי "חיה דו רגלית" לעברית מדוברת היה מנחם בגין, ששלח לאחר מכן את חיל האוויר לכתוש את ביירות במשך חודשים. מלחמת לבנון עלתה ללבנונים בלא פחות מ-17,000 הרוגים (מספר שלא כולל את הלוחמים הפלסטינים והסורים שהרגה ישראל, שמספרם נאמד בכ-9,798. סך כל ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ועד יציאתה של ישראל למלחמת הברירה ההיא עמד על פחות מ-500. לבגין לא היתה בעיה להרוג 34 לבנונים על כל אחד מהם. בכל מלחמות ישראל, היא לא איבדה חמישית ממספר האזרחים הלבנונים שהרגו בגין ושרון בקיץ 1982. ובגין היה מההגונים שבראשי הממשלה של ישראל.

רגע, מה אתה משווה? יש בכלל איזה ישראלי שהיה רוצח ילד פלסטיני? ודאי שיש. צריך רק קצת זכרון. מחתרת בת עין ניסתה להפעיל עגלת נפץ ליד בית ספר פלסטיני לבנות. הם זוכו מרציחתם של שמונה פלסטינים, ביניהם ילד. אבל מישהו הרג את האנשים האלה. שניים מהקושרים נידונו ל-15 שנות מאסר, אחד מהם לשמונה, ושניים אחרים לשנתיים מאסר. רכז הבטחון בהתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, הורשע בהריגתו של הילד הפלסטיני בן העשר חילמי שושא, לאחר שחבט בו בקת אקדחו. קורמן ריצה שישה חודשי עבודת שירות (!). פנחס ולרשטיין, מיקירי מועצת יש"×¢, רדף אחרי ילד פלסטיני, רבאח ר'אנם אחמד, שבו חשד שהשליך אבנים על מכוניתו, וירה בו למוות. מטבע הדברים – ולרשטיין הוא יהודי ומתנחל – הוא לא הואשם ברצח אלא רק בהריגה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, וריצה ארבעה חודשים של עבודות שירות.

קורמן ו-וולרשטיין, ובמידה פחותה גם אנשי מחתרת בת עין, אומצו על ידי הציבור שלהם. מסתבר שאם אתה יהודי שיורה בגבו של ילד פלסטיני נמלט, חובט בראשו עם קת אקדח, או סתם מתכנן להעלות אותו בסערה השמימה עם מטען חבלה יחד עם כל בני כיתתו, אתה לא חיה דו רגלית, אתה מאושיות הקהילה.

אשרי, יתום אני: קשה לזכור מתי בפעם האחרונה יצא בנימין נתניהו בריקוד סוער כל כך על הדם. אני חושב שצריך להרחיק עד הפיגוע בקו חמש בתל אביב, בימי ממשלת רבין. אז האשים נתניהו את הממשלה באחריות לפיגוע. מטבע הדברים, זה לא הקו שלו היום.

סוף סוף, מתקבל הרושם, מצא נתניהו את התירוץ לא לעשות כלום מבחינה מדינית, מצא את מה שיאפשר לו לחמוק מלשאת עוד "נאום למך" – כלשון הזהב של דורון רוזנבלום – ריקני שבו ינסה לדחות את הקץ. אבן כמו נגולה מליבו: היה פיגוע! ניצלנו! שוב חוזרת ישראל ומוכיחה שלעולם היא סרבנית שלום: אם אין טרור, אין סיבה לשיחות עם הפלסטינים; אם יש טרור, הרי שזו סיבה חזקה מאין כמוה שלא לשאת ולתת.

נותרה רק אפשרות סבירה אחת לסיום הסכסוך: התנגדות פלסטינית בלתי חמושה. אין כמוה לחרפן את ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארגון "יש דין" ניהל בחודשים האחרונים תכתובת עם הפרקליט הצבאי הראשי, בבקשו ממנו לפתוח בחקירת מותה של ג'וואהר אבו רחמה. במכתב התשובה של הפצ"ר הוא דחה את הבקשה, ובאופן משונה דרש שאנשי "יש דין" יספקו לו ראיות כדי לפתוח בחקירת מצ"ח. אז החקירה ההיא של המוות, זו שצה"ל מנהל כבר כמעט שלושה חודשים? זו לא חקירת מצ"ח, כלומר חקירה מקצועית, אלא סתם תחקיר מבצעי. יתר על כן, עורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא בקשר עם משפחת אבו רחמה, מדווח שעד כה, צה"ל לא זימן עדים פלסטינים. החקירה הזו, אם כן, צפויה להמשך עוד הרבה, הרבה זמן. עד שנשכח מהסיפור, ככל הנראה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)