החברים של ג'ורג'

לפני שבועיים, זכה תא"ל – במהרה בימינו במיל' – אבי בניהו, דובר צה"ל, לקיתונות של לעג בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, כאשר הודיע שערימת השקרנים הכושלת שלו "נמצאת בקדמת הטכנולוגיה" משום שהיא פועלת בטוויטר ופייסבוק, ושהוא עומד לגייס "לוחמי ניו מדיה", שאותם הוא מגדיר משום מה כ"האקרים קטנים". אחרים הביעו התנגדות למסר אחר של בניהו, על פיו הוא עומד בקשר עם יהודי התפוצות באמצעות מנחם ברוד, הדובר של תנועת חב"ד, שמפעיל עבורו את רשת ה"שליחים" של הכת. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה ומסובכת עם המיסיונרים האלה, ובעבר הוא הורה להרחיק אותם מבסיסיו; עכשיו מחדש בניהו את קשריו עם הארגון.

בניהו הוא דובר צה"ל בעייתי במיוחד. הדובר לא אמור להיות הסיפור, הוא אמור להיות שקוף, אבל בניהו – שהוא הרבה יותר דובר אשכנזי מדובר צה"ל – לא הצליח להתאפק מלדחוף את עצמו לעדשה. הבוקר, למשל, פורסם שבניהו תובע 2.5 מיליוני שקלים מידיעות אחרונות ומחברת הפרסום, כדי שיחשפו את זהותם של אנשים שהאשימו אותו בשותפות לקשר הקולונלים. בעבר, הוא זכה ללא מעט פרסום במאבקים שניהל נגד שר הבטחון, מאבקים משונים למדי מאדם שרשמית מחזיק בדרגת תא"ל ולובש מדים.

בתוך כל הלעג, המוצדק, לבניהו ולוחמי הניו מדיה שלו, נשמטה מהתודעה הצהרה אחרת של בניהו באותו כנס הרצליה: הוא התייחס שם ל"קמפיין הדה-לגיטימציה", כפי שמכנה קמפיין ה-Hasbara את שלל הפעולות נגד מדיניותה של ישראל. תחת המטריה של "דה לגיטימציה", כוללת ישראל את קמפיין ה-BDS, שקורא להחרמה של ישראל עד שתסיים את הכיבוש, אבל גם ארגונים מיינסטרימיים בהרבה, כמו J-Street, שמוחרם על ידי שגריר ממשלת נתניהו בוושינגטון; ארגון Hasbara אמריקני מוביל, The Emergency Committee For Israel, אף מחה על השתתפותו של נציג רשמי של ממשל אובמה בכנס. כל מי שמתנגד למדיניות ממשלת ליברמן-נתניהו, כמסתבר, שותף ל"דה לגיטימציה" של ישראל.

ומה היה לבניהו לומר על אנשי ה"דה לגיטימציה"? הוא טען שמדובר בסוכנים איראניים. " זהו מאבק מתוכנן, מתוזמן שממומן על ידי גורמים פרו אירניים. הם גם מייעצים בתחום הזה ומזינים את הארגונים תומכי הציר הרדיקלי". למותר לציין שבניהו לא סיפק ולו בדל של הוכחה לדבריו. נראה שזו טענה שבניהו אימץ לאחרונה: הוא הציג אותה ב"ראיון" שנערך עמו בבטאון של צה"ל בינואר 2011.

כלומר, בכיר בצה"ל ובמערך ה-Hasbara מאשים – בלי להעמיד פנים שהוא אפילו מנסה לנמק את הטענה הזו – את מתנגדיה של ישראל בכך שהם מופעלים ישירות על ידי מדינת אויב. הם צריכים לבחור אם הם אידיוטים מועילים, שלא מזהים את המפעילים שלהם, או שם משתפי פעולה מרצון. מותר לתהות אם המשתתפים בכנס ג'יי סטריט יודעים שזה מה שהם בעצם עושים.

עכשיו, אנחנו מכירים את הטענה הזו. היא הטענה המקובלת של המשטרים שסביבנו, שמסבירים את כל ההתנגדות להם בכך שהיא מונעת על ידי ישראל. היא הטענה שאין שום דבר שהוא פגום אינהרנטית בישראל, יש לכל היותר כמה תקלות או סטיות מצערות מהדרך שצריך לתקן, מה שאפשר יהיה לעשות ברגע שייפסק הרעש ושיתנו לישראל לעבוד. בניהו, בינתיים, עוד לא התדרדר לנלעגות של משטר מובארק, שבכירים בו טענו שישראל שולחת לסיני כרישי תקיפה, או של המשטר הסעודי, שדיווח בקוצר נשימה שעצר עיט-ריגול ישראלי; אבל הוא בהחלט משדר על אותו גל עם "אם תרצו", שחשה מאוימת לא רק על ידי פוסט ציונים אלא גם, ובמיוחד, על ידי פוסט ציונים שלא יודעים שהם כאלה.

את המילה "פוסט ציוני" אפשר להמיר בקלות ב"ציוני" במשטרים ערביים, "קוסומופוליט" בברה"מ (שגם העניקה לנו את התפיסה שאדם יכול להיות "סובייקטיבית" בעד המפלגה אבל "אובייקטיבית" נגדה, כלומר שכל הרהור אחריה, גם אם הוא מיועד לשפר אותה, חותר בעצם תחתיה), ובמובן מסוים גם "קומוניסט" בארה"ב של ימי מקארתי (ובחוגים מסוימים, גם הרבה אחר כך).

בניהו הולך כאן בעקבות מקארתי ומשתמש באותה שיטה של האחרון: אם הלז היה מנפנף בניירות וטוען שיש לו רשימת שמות – שמספרה השתנה מעת לעת – של מרגלים סובייטים בממשלה האמריקנית, בניהו צובע את כל מתנגדי ממשלת ישראל כסוכנים איראניים. מקארתי לא חשף ולו מרגל סובייטי אחד (אף שהיו כאלה); בניהו לא נוקב בשמו של ולו סוכן השפעה איראני אחד. וזאת מסיבות מובנות: האשמה כזו תגרור מיד תביעת דיבה. מקארתי השתמש בשיטת ההשמצות הגורפת הזו כאמצעי פוליטי; מותר לחשוד שזה בדיוק מה שבניהו עושה. או, למצער, ככלי להפניית האש מהתנהלותו הפסולה וחסרת התקדים כדובר צה"ל.

שלא במקרה, טענת ה"סוכנים האיראנים" של בניהו, כמו רוב מוצרי הפסולת של ה-Hasbara, מופנית לתצרוכת פנים; הוא יודע שאת הגבבה הזו לא יאכלו בחו"ל, אבל יש לה ביקוש בקרב האספסוף הישראלי המוסת. אז הנה אתגר לתא"ל בניהו, כל זמן שהוא עדיין דובר צה"ל: חשוף, בבקשה, את פרטיו של סוכן איראני אחד מקרב אנשי ה"דה לגיטימציה". רק אחד. ואם אתה לא מסוגל לעשות את זה, אז סתום את הפה וחדל מלהסית.

עדכון: היום חלפו חודשיים מאז מותה של ג'וואהר אבו רחמה, ועל כן פניתי למדור רדיו ואינטרנט של דו"צ, בנסיון לברר האם התחקיר הצה"לי אודות נסיבות מותה כבר הסתיים. נמסר לי שלא, אך הוא צפוי להסתיים "בקרוב", ולהציג נתונים חדשים. בדו"צ לא היו מוכנים להבהיר את משמעות המושג "בקרוב", מעבר לאמירה שזה לא יקרה בשבוע הקרוב. המשך יבוא.

(יוסי גורביץ)

שגרירי ישראל במערב אירופה קיבלו בשבוע שעבר מברק בהול, שמורה להם לגייס לאלתר לפחות אלף איש הנאמנים לעמדותיה של ישראל, כדי להפעילם במאבק על התודעה. המגויסים אמורים להיות ערוכים להגיע להפגנות ועצרות תמיכה ולפרסם מאמרים בעיתונות על פי הצורך.

הלגיונות האלה יופעלו על ידי לוביסטים בשכר, שהמטרה העיקרית שלהם היא שתילה של מסרים בתקשורת המקומית תוך טשטוש העובדה שמדובר במסרים ישראליים; הם אמורים להגיע לקהל האירופי "ללא טביעת האצבע של ישראל". מעבר להסברת הקו הישראלי הרשמי, מפעילי הבובות גם יסבירו לאירופאים שישראל מתקדמת טכנולוגית (בלוגרית אמריקנית שהיתה כאן לאחרונה סיכמה הכל במשפט קצר, בציינה שכאשר מאשימים את ממשלת ארה"ב בעוולות, היא לא מגיבה ב"אבל אנחנו נתנו לכם את אפל"), וישמיצו משטרים קפיטליסט… אה, סליחה, ערביים/מוסלמיים.

אם כל התוכנית הזו מריחה לכם באופן חשוד כמו תעמולה סובייטית, לא תופתעו לדעת שהאדם שנמצא מאחוריה, ושמתייחס אליה בחשיבות רבה עד כדי הכפלת תקציב התעמולה של השגרירויות, הוא אביגדור ליברמן. בקיצור, משרד החוץ הגיע כנראה למסקנה שבמלחמה הפסיכולוגית כנגד יהודי ישראל הוא כבר ניצח, ועכשיו הגיע הזמן להפעיל את אותם כלים כלפי הערלים. ישנה כמובן השאלה מה יעשה עכשיו משרד ההסברה והתפוצות, כי ליברמן מרוקן אותו ממשמעותו, אבל זה בסדר – השר יולי אדלשטיין יודע היטב שכל תפקידו הוא לשבת במשרד ריק.

הנקודה המעניינת היא שאפילו משרד החוץ איבד את האמון בצדקת דרכה של ישראל. אפשר היה לצפות מבריון עם תעודות כמו ליברמן שיטיח שוב ושוב בגויים את צדקת דרכה של ישראל בגאווה ובגאון, ולא ינסה להסתתר מאחורי היצורים השנואים ביותר בעידן המודרני, אנשי הפרסום.

אבל נראה שאפילו ליברמן כבר קלט שישראל נתפסת כרעילה, שמסר שיגיע ישירות ממנה ייתפס מיד כלא אמין, כשקרי. 43 שנים אחרי הכיבוש, אחרי מלחמה בלבנון שנועדה לשעבד את הפלסטינים, אחרי מלחמת ההתשה של האינתיפאדה השניה, אחרי אינסוף שקרים, מוצאת ישראל את עצמה כמו ברית המועצות אחרי רמיסת האביב של פראג:

About a subjugated plain,

Among its desperate and slain,

The Ogre stalks with hands on hips,

While drivel gushes from his lips.

אחרי הכל, ליברמן עצמו ניפץ את השקר הישראלי הרגיל – "אנחנו רוצים שלום" – בהצהרה חד משמעית שאי אפשר להגיע לשלום ושיש לבצע טרנספר של אזרחי ישראל הערבים, ועוד מעל במת האו"ם. ידידיה הליברלים של ישראל נוטשים אותה, אחד אחד ובקבוצות. האנשים שעדיין מוכנים לדבר למען ישראל של ליברמן-נתניהו הופכים במהירות לקריקטורות ומאבדים את אמינותם, הופכים למקבילה של המפלגות הקומוניסטיות המאובנות שלאחר 1956 או 1968.

אז צריך – כמו המפלגות ההן, כמו הפנטגון בעיראק, כמו הסיינטולוגים, כמו שליטי כוויית אחרי כיבושה בידי עיראק, כמו תאגידי הגז בישראל, כמו כל קבוצה שנואה בצדק – להעביר את המסרים דרך צינורות אחרים, נסתרים.

התוצאה הטראגית – מבחינת האנשים שעדיין ישמיעו את המסרים הישראליים – היא שמעתה הם ייחשדו אוטומטית כסוכנים ישראלים, בשכר או לא, גם אם אינם כאלה. הצעד של ליברמן מצדיק את החשד הזה, מעודד אותו. סביר להניח שיתפתח מחול שדים סביב כל אדם שיהפוך לדובר בולט של העמדה הישראלית: האם הוא מאוכלי לחמו של ליברמן?

כך שלהפרטת ההסברה – כי זה בדיוק מה שזה – תהיה תוצאה אחת. מעתה יהיו לישראל שני קולות, שניהם לא אמינים. מבריק.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר אוהב יהודים אמריקנים. מתקבל הרושם שהוא חושב שאין די ישראלים מוכשרים. לתפקיד נגיד בנק ישראל הוא מינה את סטנלי פישר, ולתפקיד השגריר בארה"ב – את מייקל אורן.

המקרה של אורן בעייתי יותר. הוא אמנם ויתר על אזרחותו האמריקנית כדי לכהן בתפקידו – תוך יסורים ניכרים, כפי שציין – אבל המצב שבו שגריר מכהן במדינה שבה עד לאחרונה היה אזרח הוא בלתי שגרתי. מותר לחשוד בו שכאשר יסיים את תפקידו, הוא ינסה לקבל מחדש את האזרחות שאיבד.

אפשר היה לצפות שבהתחשב בנסיבות מינויו, קרי היותו דוגמא מהלכת לנאמנות כפולה, אורן יהיה זהיר במיוחד ביחסיו עם יהודי ארצות הברית. זה רחוק מלהיות המצב: אורן תקף בגסות, באופן שהפורוורד הגדיר כ"חסר תקדים", את ג'יי-סטריט, לובי שמאלי צעיר בארה"ב. הוא טען שג'יי-סטריט "מתנגד לא למדיניות אחת של ממשלת ישראל, אלא לכל ההחלטות המדיניות של כל ממשלות ישראל", והאשים אותו בכך שהוא מסכן את קיומה של ישראל. לא פחות.

בכך לא חרג אורן מהקו הרשמי של משרד החוץ הנוכחי: דני איילון, בין שלל תעלוליו, ביטל פגישה עם חברי קונגרס, משום שהתלוו אליהם אנשי ג'יי-סטריט. מה שאמר השבוע אורן לאסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות היה מדאיג משמעותית יותר.

אורן אמר שם שישראל מצפה שיהודי ארה"ב יילחמו בדו"ח גולדסטון "באותו הלהט שבו נלחמתם נגד חרמות, התנערות (divestment) וסנקציות". הוא גם מצפה שיהודי ארצות הברית יכבדו את החלטות ממשלת ישראל, גם אם הם לא מסכימים איתן, ושהם יעמידו את ישראל בראש סדר העדיפויות הפוליטי שלהם, ושהם ידאגו לכך שישראל תשאר "נושא דו מפלגתי".

בקיצור, אורן מצפה שיהודי ארה"ב כולם, או לפחות הנהגתם, יאמצו את הבחירות שהוא עצמו ביצע, ויהפכו לגוש פוליטי שהוא כלי נשק בידי ממשלת ישראל, שישתמש בהשפעתו על ארה"ב כדי לקדם את האינטרסים של מדינה זרה, שממשלתה עשתה לה למנהג לשבש את תוכניותיהם של נשיאי ארה"ב בקשר למזרח התיכון. הוא גם מצפה – ×–×” פשר האמירה על "דו מפלגתיות" – שיהודים יפעילו את השפעתם הגדולה במפלגה הדמוקרטית כדי לסכל נסיונות של ממשלים דמוקרטיים לאלץ את ישראל לנוע לקראת הסדר. מהמפלגה הרפובליקנית אורן לא מפחד.

קריאה של שגריר לקבוצה של אזרחים להתערב כך במדיניות ארצם ולהעמיד בראש ובראשונה את נאמנותם למדינה שממנה הוא בא היא, בלשון המעטה, בעייתית מאד ובלשון ברורה יותר חוצפה גסה. איך היתה ישראל מגיבה אם שגריר רוסיה ×”×™×” פונה לאזרחים הישראלים שפעם היו אזרחים רוסים, ואומר להם שהוא מצפה מהם לשמור נאמנות לרוסיה, ולוודא שעל השמירה על האינטרסים הרוסים יש הסכמה בין מפלגתית? איך היתה ישראל מגיבה, אם השגריר ×”×–×” ×”×™×” בעצמו ישראלי לשעבר? מה ×”×™×” שר החוץ שלנו אומר, אם שגריר בריטניה ×”×™×” מודיע שהוא מצפה מאזרחי ישראל האנגליקנים לקדם את האינטרסים של הוד מלכותה, ושעליהם להעמיד את הנושא בראש סדר העדיפויות שלהם? סביר להניח שהשגריר הבריטי ×”×™×” ×¢×£ הביתה בתוך שעות, והשגריר הרוסי ×”×™×” זוכה לשיחה זועמת מליברמן, ולו למראית עין – אחרי הכל, ליברמן מקדם עמדות דומות מאד.

אורן חושב, כמסתבר, שלישראל מותר יותר. למרבה המזל, רוב יהודי ארה"ב אינם חושבים כמו אורן או נתניהו – אורן מודה בכך במשתמע, כשהוא מדבר על הצורך בכיבוד החלטות ממשלת ישראל גם מתוך אי הסכמה – ויש להם דברים חשובים יותר מישראל. ההנהגה שלהם, מצד שני, היא סיפור אחר. אם הציבור האמריקני יתחיל לחשוב – ללא בסיס עובדתי, להוציא דבריו של אורן – שיהודי ארה"ב נאמנים למולדתם כמו אורן עצמו, הרי שהציונות תצליח לדפוק עד העצם עוד קהילה יהודית. ואם ברקע תהיה התקפה ישראלית על איראן – האמריקנים הבהירו השבוע שהם לא בעסק – החגיגה בכלל תהיה גדולה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הקטגוריות התפתחו לג'ונגל שאין עליו שליטה. אם יש כאן מישהו בעל הבנה מספקת בוורדפרס, שיוכל להסביר לי – אם הדבר אפשרי – איך להפוך את הקטגוריות הקיימות לתגיות, למחוק אותן ולאפשר יצירת מספר קטן של קטגוריות, אשמח לקבל את עזרתו.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, עמד בראשם של רבנים מצפת שהכריזו לפני כשבוע וחצי על איסור להשכרת דירות ללא יהודים בצפת. כתוצאה מן ההסתה הלא לגמרי עדינה הזו – אליהו נפנף בדחליל הקבוע של "התבוללות" – פרצו עימותים אלימים בין חרדים בצפת ובין סטודנטים ערבים בעיר. שלא במפתיע, החרדים האלה היו תלמידי ישיבת חב"ד, תנועה שתחת המסווה של "אני אוהב כל יהודי" – הגרסה המקובלת בציבור חובש הכיפה הכללי היא "אהבת ישראל" – שונאים כל מי שאיננו יהודי.

שמע עובדיה יוסף את הקול, זיהה אותו כקריאת תגר, והראה מיד לאליהו למי יש יותר גדול. באחד השיעורים שלו השבוע, הוא אסר על השכרת דירה ללא יהודים לא רק בצפת, אלא בכל ארץ ישראל כולה.

בישראל יש חוק נגד הסתה גזענית. יוסף ואליהו לא חוששים ממנו. זהו חוק נטול שיניים, כל כך נטול שיניים שאפילו מאיר מרטין כהנא, שכנגדו הוצע החוק מלכתחילה, הצביע עבורו בכנסת. הסיבה לכך פשוטה: החוק אוסר על הסתה – אבל קובע במפורש (חוק העונשין, 144ג' ב') ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב', ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות." הסעיף הראשי של החוק, 144א', לא מתייחס לשנאה מתוך מניעים דתיים כאחד הסוגים של גזענות.

יתר על כן, יוסף ואליהו לא כתבו שום דבר שלא מופיע בספרי ההלכה לדורותיהם. הם נשענים על מצוות "לא תחנם", האבן הראשה של שנאת האדם היהודית. יוסף רגוע יותר: הוא יודע שלפרקליטות ולמשטרה אין את האומץ לגעת בו. הוא כבר ניסה אותם כמה וכמה פעמים. רק לפני שבועיים הוא הצהיר בפומבי שתפקידם של כל הלא-יהודים הוא להיות משרתיהם של היהודים, וכלום לא קרה.

אליהו כנראה עדיין קצת לחוץ: הוא נחלץ בעור שיניו לפני כמה שנים מסעיף אישום על עבירה זהה, ואז הוא התחייב שלא להסית יותר. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא מיהר להוציא הודעה פומבית שבה, יחד עם ראש עיריית צפת, הוא קרא "לאיפוק, סובלנות, וכבוד הדדי". כנראה שיש לו שליטה עצמית מרשימה, אחרת אני לא יודע איך הוא הצליח להשלים את ההצהרה – שכללה קריאה "לחקור את התקרית ואת מי שגרם לה" – בלי להתפוצץ מצחוק. אליהו יכול להיות רגוע: שר המשפטים הוא אדם שכבר התחייב להנחיל את משפט התורה בישראל, ואת בכירי המשרד הוא מוציא לסמינרים שכוללים גם הרצאות על מצוות "לא תחנם".

בינתיים הוצתה כנסיה בירושלים. עוד אחת. המשטרה חושדת שחרדים הם אלו שהציתו אותה. ניחוש סביר, בהתחשב. הפעם השריפה לא גרמה רק נזק לרכוש אלא גם פגעה ב-12 אנשים, ככה שיש סיכוי שהמשטרה תנסה לפתור את ההצתה הזו. עם זאת, לא הייתי מצפה ליותר מדי.

כמובן, גם עצם הרעיון של שריפת כנסיה הוא חלק ממצוות "לא תחנם": הרעיון שאסור להעביר נכסים לנוכרים בארץ ישראל, שמא ישתמשו בהם לעבודה זרה ויטמאו את הארץ. כמו יוסף ואליהו, המציתים יודעים ששום דבר לא יקרה להם, שספק אם תתנהל חקירה ראויה, שגם אם הם ייתפסו הם ישוחררו תוך זמן קצר – ויהפכו לגיבורים, למקדשי השם, בציבור שלהם. כמו מה שקורה למחבלים מתאבדים שנכשלו, רק בלי עשרים שנות המאסר הנלוות.

כשאליהו ויוסף מתחילים לדבר בפומבי על "לא תחנם", הם עושים מה שנקרא באנגלית Dog whistling, קרי משמיעים צליל שרק מי שאוזנו כרויה לקולטו ישמע אותו. הם מצהירים בפני בני קהילתם על מסלול הפעולה הראוי, תוך שהם רוחצים בנקיון כפיהם בפני הרשויות. רק ציטטנו הלכה, מה אתם רוצים?

כמובן, הרבנים המסיתים והצאן הקדוש נשענים על כך שהציבור הכללי שונא אדם, כלומר הוא חושב שהצתת כנסיה היא דבר בעייתי כי זה עשוי לגרום בעיות לגופי ה-Hasbara שלנו, אבל אין לו בעיה עם ההצתה עצמה. ראינו את זה היטב גם בפרשת שריפת ספרי הברית החדשה.

הם נשענים, בנוסף, על חולשתה של הממשלה. בנימין נתניהו הוא רכיכה רופסת במיוחד, שלא עמד לה האומץ אפילו לגנות את דבריו של יוסף על שעבודם המיוחל של הלא-יהודים; אבל צריך לזכור רכיכה אחרת, שמעון פרס שמה, שיצאה להגנתו של יוסף אחרי שייחל למותו של אבו מאזן. לאף ממשלה, מאז ימיו של בן גוריון, לא היה אומץ לעמוד מול הרבנים. לפרס, במיוחד, יש היסטוריה ארוכה ומגוונת של רפיסות. לעזאזל, זה האיש שהמשיך להתחנף לש"ס 15 שנה אחרי שזו מכרה אותו בתרגיל המלוכלך של 1990. כלומר, נוצרה כאן קטגוריה של עבירות – פגיעה בלא יהודים על רקע דתי – שהפכה בעקביות לנסבלת, אם לא מקובלת, חברתית. ככה זה, כש"יד ישראל חזקה": הגדר של "מפני דרכי שלום", שמטרתה למנוע פוגרומים, מתפוררת. וכל התקפה מוצלחת, כל אזלת יד של שלטונות החוק, מגבירה את הסיכוי להתקפה הבאה.

הדבר המדכא במיוחד הוא שזה היה צפוי מראש. לאנטי ציונים יצא שם רע, אבל יהודים חכמים היו אנטי ציונים כשעוד אפשר היה להרוג את הצרה בעודה קטנה. הלורד רוטשילד כתב להרצל, ב-1902, שהוא "חוזה באימה הקמת מדינה כזאת, מכיוון שהיא תהיה לא-ליברלית, תנהג בהתנשאות, תהווה גטו עם כל הדעות הקדומות של הגטו, ותשלול זכויות ממי שאינם יהודים". רוטשילד לא עמד שם לבד; לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, תיאר את רעיון המדינה היהודית כך: "היא לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת" (המקור הוא ב-The Balfour Declaration: The Origins of the Arab-Israeli Conflict, מהדורת הקינדל; התרגום שלי).

נוהגים לומר לנו שההיסטוריה הוכיחה את צדקתה של הציונות. בכלל לא בטוח. יותר ויותר מסתבר שרוטשילד ו-וולף צדקו לא פחות. אולי יותר. וולף אף ניסה כמיטב יכולתו לשכנע את משרד החוץ האנגלי לא לתת יד להקמתה של המפלצת הזו, ונכשל בשל העובדה שהציונות היא דמות הראי של האנטישמיות: חיים וייצמן ואחרים עמלו, בהצלחה, לשכנע את הבריטים שהם נציגיה של הקנוניה היהודית הכלל עולמית, והבריטים רצו אותה לצידם. (וייצמן אף לא בחל בתרגיל מלוכלך במיוחד, ושכנע את הבריטים שמורגנתאו, שליחו של הנשיא ווילסון שניסה להשיג שלום עם טורקיה – שלום שהיה מחסל את הצהרת בלפור – הוא סוכן גרמני, שמופעל על ידי יהודים גרמנים מפלג יהודי מתחרה. ההסתייגות הבריטית חיסלה את יוזמת מורגנתאו. וייצמן האריך בכך את מלחמת העולם הראשונה. אין לדעת כמה אירופאים, טורקים ושאר בני אדם מתו על קדושת המדינה היהודית כבר ב-1917-1918.)

לא שבמדינה שבונים לנו יוסף ואליהו מישהו יזכור משהו מכל זה; היהדות האורתודוקסית מצטיינת בשכחה ובמיתולוגיזציה. אבל תושבי מדינת יהודה יוכלו לפחות להתנחם בכך שהנבואה הישנה – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – התגשמה. החלק השני, זה של "והוא שעמדה", בעייתי יותר. הוא תמיד היה.

(יוסי גורביץ)

ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, בעצת צחי הנגבי, תעלה הצעת חוק שמטרתה לאפשר לצה"ל להעמיד לדין חיילים שיביכו אותו גם חמש שנים לאחר שחרורם. החוק הנוכחי מאפשר העמדה לדין רק 180 יום לאחר השחרור. הצעת החוק של הנגבי קובעת ש"במקרה שבו פירסם אדם מידע על אודות שירותו הצבאי, שיש בו להעיד על התנהגות מבישה או בלתי הולמת שמהווה פגיעה ברוח צה"ל ובערכיו, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום כל עוד טרם חלפו חמש שנים מיום שחדל להיות חייל". עם זאת, הצעת החוק מעניקה פטור מהעמדה לדין למי שבסך הכל חגג את ה"הווי היחידתי", כלומר שריקודים של חיילי צה"ל ברחובות ערים כבושות עדיין בסדר.

בהתחלה, במיוחד לאור האופן שבו מוצגת הידיעה – הצורך להרתיע אבי יעקובובים ועדן אברג'ילים ודומיהם – זה נראה בסדר, אם כי אתה צריך לפלבל בעיניים כדי להאמין שצחי הנגבי, שניהל מאבק נגד חושפי רצח שבויים במבצע ליטני, הוא זה שמגיש את ההצעה. אחרי כך אתה קולט שאין כאן בעצם מלחמה בתופעה הבעייתית עצמה: הנגבי לא מציע להרחיב את יכולתו של הפצ"ר להיאבק בהתעללות בפלסטינים; לא, הוא דורש יכולת לסתום את הפה לאנשים שמתעדים ומפרסמים את מה שהם עשו בשטחים, במקום, כנדרש, לשכוח את זה, לנסוע לאיזה חור במזרח ולחזור לישראל כאזרחים שלווים שערוכים להקלט במקום העבודה.

אין לצחי הנגבי בעיה עם עצם הצילומים של עדן אברג'יל; מה שמפריע לו הוא שהם יצאו מהאלבום הפרטי שלה, זה עם הכיתוב "התקופה הטובה ביותר בחיי" שבדור קודם היא היתה מראה לחברים בבית, ועכשיו הם נמצאים ברשות הכלל. החוק הזה לא נאבק במציאות הכיבוש; הוא פשוט מנסה להקל על חייהם של לוחמי ה-Hasbara.

לא שזה צריך להפתיע: אחרי הכל, Hasbara נעשתה חזות הכל. המצב כל כך חמור, שדובר צה"ל, בחפשו בעל ברית, מצא אותו ב… דובר צבא סין. , כן, כן: האנשים שכובשים את טיבט מדכאים את האויגור, ומפעילים מערכת משפט מגוחכת יותר ממערכת המשפט הצבאית ילמדו מצה"ל איך מציגים את כל ×–×” לתקשורת המערבית. אגב, מתקבל הרושם שבמערכה על דעת הקהל חושבים באפרט ההסברה שמותר הכל: השבוע למדנו לראשונה שבניגוד למה שצה"ל טען עד ×›×”, הלוחמים שירדו אל המאווי מרמרה היו חמושים בתמ"קי מיני עוזי. וזוכרים את נצחון ×”-Hasbara הגדול ההוא בבריטניה, שהעיתונות דיווחה עליו בגאווה? אז קרה שם משהו משונה: אחד הדוברים של הצד הפלסטיני, גבריאל לאטנר, התברר – הפתעה! – כיהודי ששירת בצה"ל וכאיש Hasbara בעצמו. במהלך הדיון, העלה לאטנר שורה של נקודות Hasbara, וכיוון שהוא ×”×™×” רשמית בצד הפלסטיני, כנראה סייע לא מעט לנצחונה של ישראל. הכל כשר במלחמה ו-Hasbara, כמסתבר. (אני רוצה להודות לאורי פולגר על הפניית תשומת הלב שלי לפרשה הזו).

ואז, בקריאה שניה של הצעת החוק של הנגבי, מתחוור משהו נוסף: החוק אולי מתואר ×›×›×–×” שמיועד לטפל באברג'ילים ויעקובובים, אבל באותה מידה אפשר להפעיל אותו כנגד אנשים מציקים ומזיקים (ל-Hasbara, על כל פנים) בהרבה: אנשי "שוברי שתיקה". אם החוק יעבור, אז אנשים שיפרסמו מידע על שירותם הצבאי "שיש בו להעיד על התנהגות מבישה או בלתי הולמת שמהווה פגיעה ברוח צה"ל ובערכיו" – שימו לב, לא בהכרח התנהגותם-שלהם – ניתנים יהיו להעמדה לדין גם חמש שנים לאחר מעשה. ו"שירותו הצבאי" עשוי, על פניו, לאפשר העמדה לדין גם של חיילי מילואים. על פרסום, לא על מעשה.

חלק ניכר מהאנשים שמגיעים לשוברים שתיקה ומספרים את סיפוריהם עושים זאת במרחק זמן מהאירועים, בדרך כלל לאחר שהשתחררו ואחרי שהיה להם זמן לחשוב על מה שקרה, ולהבין מה הם עשו. החוק החדש של הנגבי – שעומד, במחשבה שניה, בקנה אחד עם התנהגותו אחרי מבצע ליטני – מיועד לסתום להם את הפה.

זו לא הפעם הראשונה שהממסד הצבאי נוקט בדרך דומה. אני זוכר איך, כאשר הקימו את "שוברים שתיקה", מצ"ח לא ניגשה אליהם וביקשה ראיות: היא הלכה והחרימה את התערוכה שהם עשו, שכן לדבריה היא הכילה חומר ראיות כלפי עורכי התערוכה עצמם. היה כאן מסר סמוי במיוחד: תסתמו את הפה, או שנטפל בכם, במי שהעז לחשוף את התופעה.

בהתחשב בהיסטוריה של הנגבי – הפוליטיקאי היחיד בישראל שהיה צריך להתנצל פעמיים על מעורבותו בהסתה לרצח פוליטי – צריך לגלות חשדנות בריאה כלפי הצעת החוק הזו שלו.

הודעה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלה לאחרונה תרומה, והתורם דרש בתוקף כי אשתמש בה כדי לרכוש טבק או אלכוהול. נראה שלא יהיה מנוס אלא לעשות כן. כמו כן, ניתן לשלם לקרן הטבק והאלכוהול גם בכרטיס אשראי, לא דרך פייפאל. האפשרות הזו נמצאת בפינה השמאלית התחתונה של המסך שמופיע אחרי הלחיצה על הכפתור.

(יוסי גורביץ)

תחת הנהגתו של בן דרור ימיני, הפך "מעריב" בשנים האחרונות לשופר של הימין הפסיכי הישראלי. "מעריב" היה זה שהזניק את "אם תרצו" לתודעה הישראלית. הדו"חות של "אם תרצו" הופרכו זמן קצר לאחר שפורסמו, אבל ימיני לא רק שלא נתן במה לכך – תפקידו של עיתונאי רציני – אלא קידם את התעמולה שלהם כנגד הקרן החדשה לישראל פעם אחר פעם. הוא הגיע לשיא חדש, או שמא יש לומר שפל חדש, כאשר ניפח מכתב היסטרי, נטול פרטים ובלתי ניתן לאימות, לעוד איל ניגוח.

בשבוע שעבר בחר לעצמו ימיני מטרה חדשה-ישנה: עיתונאי "הארץ", גדעון לוי. אישית, אני לא מחובביו של לוי, ואני חושב שיש בעיה רצינית בכך שאדם שתחום הסיקור שלו הוא הכיבוש הפלסטיני מצד השני של הגדר – נושא חשוב, שעמירה הס למשל מטפלת בו בדרך כלל היטב – לא דובר ערבית ונאלץ להסתמך על תרגומיהם של פלסטינים. אבל אצל ימיני הפך לוי ל"ברון תעשיית השקרים". בסוף השבוע פרסם לוי תגובה מפורטת: הוא פירק את הטענות של ימיני לתשע נקודות, וענה על כל אחת ואחת מהן. הוא חשף את הסילופים שערך ימיני בראיון שלו לאינדיפנדנט: כעקרון, ימיני בחר בשיטה החביבה על תועמלנים, הוצאת דברים מהקשרם.

הדבר החכם מצד ימיני היה לסתום ולקוות שהעסק יישכח, מה שהיה כנראה קורה תוך יומיים-שלושה. הוא בחר לענות, והוסיף עיוותים ושקרים נוספים, תוך שהוא מתעלם מרוב הנקודות של לוי ומנסה להטביע אותן במלל צווחני. אז הגיע הזמן לכספת את הטקסט של ימיני. את הראיון הרלוונטי באינדיפנדנט אפשר לקרוא כאן.

א. ימיני טוען ש"בשלב די מוקדם בראיון מסביר לוי את "מנגנון שטיפת המוח הכל כך יעיל" שעוברים הישראלים. כך שמלאכתו קשה. כל כך קשה, עד כדי כך שהניסיון להפוך את המצב הוא "כמעט כמו ניסיון להפוך חביתה לביצה". הנה לוי, חוזר לשנאת ישראל הישנה. התכונות השליליות טבועות ביהודים הללו."

על זה יש רק מילה אחת לומר: בולשיט. עצם השימוש בביטוי "שטיפת מוח" מעיד שלא מדובר ב"תכונות שליליות טבועות", אלא בשינוי תודעה באמצעות מנגנון תעמולה. בהתחשב בכך שלוי עצמו הוא יהודי, הרעיון שהוא יאמר – והוא לא אמר – שיש ביהודים "תכונות טבעיות" שליליות הוא נלעג. ימיני לא יכול להתמודד עם הטענה הזו – אחרי הכל, הוא חלק ממנגנון שטיפת המוח – אז השיטה שלו היא לכנות את לוי אנטישמי ("שנאת ישראל הישנה") ולקוות שזה ידבק. בקרב הקוראים שלו זה ודאי עובד. השאלה היא אם זה יעבוד גם על אנשים חושבים, לא על יג"עים שטופי מוח. זו גם הטענה המסכמת של ימיני: שאם איש ימין היה מתראיין ומדבר על "טבעם הרצחני" של הפלסטינים, הוא היה מואשם בהסתה. אבל לא מדובר, ומעולם לא היה מדובר, ב"טבע רצחני", אלא בשטיפת מוח; ובהתחשב בכך שימיני מדווח בעקביות ובצדקנות על פרסומי הסתה ברשות הפלסטינית, הטענה הזו, כשהיא מגיעה מצידו, היא צינית עד כדי להחליא.

ב. ימיני טוען, בתגובה לנקודה השניה של לוי – תיעוד של ירי של חמושי צה"ל לעבר מונית בה נסע ב-2003 – ×›×™ לוי לא מציין שמדובר ב-2003 וכי כעת "הוא משנה גרסה". ימיני לא אומר אמת. האינדיפנדנט מתייחס לתקרית כך: "In the summer of 2003, he was travelling in a clearly marked Israeli taxi on the West Bank….". ההדגשה שלי. בהתחשב בכך שזהו מאמר תגובה של ימיני, העובדה שהוא לא טרח לקרוא את המאמר באינדיפנדנט – אליו כל הסיפור מתייחס – ראויה לתמיהה, בלשון המעטה; העובדה שעל סמך כך הוא מאשים את לוי בשקר חדש היא חוצפה חריגה, אפילו בשבילו.

ג. פרשת הכלבים: לוי אמר לאינדיפנדנט שהעיתונות הישראלית דיווחה בהרחבה על מותם של כלבי צה"ל בעת עופרת יצוקה, אבל דחקה את מותם של עשרות ומאות פלסטינים לעמודים האחוריים. לוי טעה בתאריך פרסום התמונה – התמונה היא של כלב שמת שלוש שנים קודם לכן – אבל כלב אחר שמת מפגיעת קסאם, בשם בון, זכה לסיקור נרחב. את שמו של בון אנחנו מכירים, את שמותיהם של האזרחים שצה"ל הרג באותו יום – לא כל כך. ימיני מנסה להתפתל בנושא, חוגג על פערי התאריכים – אבל לא מצליח להכחיש את ההבדל בפער הדיווח.

ד. נושא ההפגזות. ימיני מתעלם מעיקר תשובתו של לוי – "על פי נתוני האו"ם, צה"ל פגע בהתקפה על עזה, ב-15 בתי חולים ומרפאות וב-43 חדרי עזרה ראשונה. 18 בתי ספר נהרסו כליל ו-280 אחרים נפגעו. 50 מתקנים של האו"ם נפגעו בהתקפה. 16 אנשי צוותים רפואיים, כולל רופאים, נהרגו ו-25 נפצעו. 12 אמבולנסים נפגעו אף הם" – כנראה משום שאין לו תשובה טובה. במקום זה, הוא טוען שלוי משקר כאשר הוא מדבר על 42 פלסטינים שנהרגו בהתקפה ישראלית על בית ספר של אונר"א. הוא מפנה לקישור ב"הארץ". התמימים שלא קראו את הטקסט המקושר עשויים לחשוב שאותם 43 (מספירה מאוחרת יותר) כלל לא נהרגו; בפועל, הם נהרגו גם נהרגו. אבל הם מתו מפגזים שנפלו בסמוך לבית הספר ולא פגעו בו ישירות. עכשיו נבצע את התרגיל האהוב על ימיני, ונשאל איך הוא היה מתייחס להתקפת מרגמות של חמאס, שהיתה הורגת 43 אזרחים יהודים שעמדו מחוץ לבית ספר, ואיך היה מתייחס להכחשות של חמאס שכל מטרתן לומר שהוא לא כיוון ישירות לבית הספר.

×”. ימיני טוען שדבריו של לוי, על פיהם הסכם אוסלו הוא הונאה מצד ישראל, הם "שקר". לכולי עלמא ברור שמדובר בהבעת דעה, רק שימיני סבור שזו דעה לא לגיטימית. ×”× ×” כמה עובדות שיתמכו בה. בין השנים 1993-2000, מספרם של המתנחלים – שימיני טוען מעת לעת בתוקף שהם מכשול לשלום – הוכפל. ישראל לא הסירה אף התנחלות באותה תקופה (שלאחריה חדל הסכם אוסלו להתקיים), ולא רק שלא הסירה, היא גם הוסיפה כמה חדשות והגדילה את הקיימות. כאשר ביצע ברוך גולדשטיין טבח בתושבי חברון, לקול מצהלותיהם של תושבי ההתנחלויות שם ("פורים שמח, יהודים!"), ממשלת ישראל לא הסירה את סרטן ההתנחלות משם, אלא… החמירה את מצבם של הפלסטינים תושבי העיר "מחשש לנקמה במתנחלים". (מי ששילם בדמו על ×”×—×™× ×’×” של גולדשטיין ואוהביו, וחטף במקומם את פיגועי הנקמה היו תושבי ישראל המוגנים הרבה פחות, לא המתנחלים, אבל ×–×” סיפור אחר.) מצבם של הפלסטינים התדרדר: מספר המחסומים עלה, וכתוצאה מכך נפגעה הכלכלה הפלסטינית קשות. כל אלה לא קידמו, בלשון המעטה, את השלום.

יתר על כן, רבין עצמו אמר – כפי שהזכיר לנו השבוע בנימין נתניהו – שהסכם אוסלו לא מיועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית, הוא טבע את הביטוי "אין תאריכים קדושים", והעיד שמטרת כל הנסיגה הישראלית היא שיהיה משטר פלסטיני שיטפל בחמאס "בלי בג"צ ובצלם". ורבין עוד ×”×™×” אחד התומכים בהסכם: תומאס פרידמן כתב ב-1995, בנספח לספרו "מביירות לירושלים", שרבין עצמו מנסה להגיע לשלום, אבל יש שרים בממשלתו שמחבלים בכך. אולי ימיני צריך להוסיף גם את פרידמן לרשימת "שונאי ישראל" שלו. במובנים רבים, הסכם אוסלו ×”×™×” תרגיל Hasbara נהדר של ממשלת ישראל; את השלום, שכרוך בפירוק ההתנחלויות, הוא לא קידם בכלום. להיפך.

בקצרה, הדבר המשעשע והעגום שבכתיבתו של בן דרור ימיני הוא הוכחה לטענתו של לוי בדבר שטיפת המוח העוברת על הישראלים. לא ברור אם ימיני לא מבחין בכך או לא מסוגל להודות בכך.

(יוסי גורביץ)

נתחיל במה שהפך להיות מובן מאליו: דובר צה"ל משקר כהרגלו. ביום שלישי השתלטו חמושינו האמיצים על הסירה איירין, שעליה היו כתשעה פעילי שלום בדרכם לרצועת עזה. דובר צה"ל פרסם אז הודעה שההשתלטות בוצעה ללא אלימות.

הוא כנראה סמך על זה שהפעם הוא יספיק להוציא את ההודעה שלו החוצה לפני הפעילים, שנעצרו. היום אנחנו יודעים שבמהלך ההשתלטות, כאשר היה ברור שהפעיל יונתן שפירא לא סיכן אף אחד וכבר היה מוקף על ידי חיילים, מפקד החמושים הפעיל כלפיו שוקר. העדות על כך מגיעה משפירא עצמו, מהקפטן הבריטי של הספינה – שלדבריו, השוקר הוצמד אל ליבו של שפירא, פעולה שעשויה להיות מסכנת חיים – ומהעיתונאי אלי אושרוב, ששהה על הסיפון בשליחות ערוץ עשר. לדברי אושרוב, החמושים היו נסערים מאד מנוכחותו של שפירא – טייס לשעבר שחצה את הקווים – וקודם לאלימות כלפיו מצד מפקד הכוח, קצין בדרגת סרן, הוא אמר לשפירא "אני הולך להכאיב לך מאד, עזוב אותו" (שפירא נאחז בפעיל אחר). הקפטן הבריטי מדווח ששפירא הותקף בשוקר פעמיים נוספות לאחר מכן. על פניו, מדובר בשימוש בשוקר לצרכי עינויים, דבר שעשוי להיות פשע מלחמה. יצוין שמאוחר יותר, ניסו החמושים להפליל את שפירא ושאלו את העצורים האם הם היו עדים לאלימות של שפירא כלפיהם. (אם מישהו יודע את זהותו של הקצין האמור, אשמח לקבל אותה ולהביא לפרסומה. הגיע הזמן להפסיק להעניק לאנשים האלה חסינות.)

אבל זה רק צד מטריד אחד של האירוע. צד מטריד אחר הוא העובדה שהחמושים החרימו את ציוד הצילום של אושרוב ושל הצלם הבריטי האחר שהיה על הסיפון, ונערך חיפוש מדוקדק אחרי "מדיה".. להחרמה הזו לא יכולה להיות שום הצדקה של "בטחון לאומי"; שום סוד של מדינת ישראל לא נחשף מעצם תיעוד הפעולה. לכל היותר היתה נחשפת ערוותה. ערוץ 10 הודיע שהוא מעניק לרשויות כמה ימים להחזיר את הציוד המוחרם, ואחר כך יפנה לערוצים משפטיים בנושא; יש לקוות שהפעם הקפידו בצה"ל שהפיראטים שלהם לא יוכלו לבזוז את הציוד ולמכור אותו, כמו שקרה במשט הטורקי במאי האחרון.

וערוץ 10 עוד טרח להתייחס לנושא החרמת החומר – אחרי הכל, מדובר בכתב פרילאנס שלו; שאר כלי התקשורת פשוט שמרו על שתיקה. חופש העיתונות? הוא נעצר בדובר צה"ל. כל כלי התקשורת יודעים שכניסה למסלול התנגשות עם דובר צה"ל לא תועיל להם בדבר. קודם כל, הוא יתנכל להם, ולשם כך יש לו שלל אמצעים, שהבולט שבהם הוא מניעת גישה למידע ששאר כלי התקשורת יקבלו. שנית, הם חלשים יותר ממנו. כלי תקשורת שייצא להתנגחות ראש בראש בצה"ל, ימצא את עצמו מהר מאד על תקן אויב העם. ערוץ 10 חש את זה על בשרו כמה וכמה פעמים – במלחמת לבנון השניה, שם הביע קול ספקני יחסית, זה בלט במיוחד. "הארץ" חש את זה בפרשת ענת קם. כל כלי תקשורת יודע שאם הוא יתקוף את צה"ל, במיוחד אם יהיה לו סקופ, הוא יתמודד לא רק עם הגייסות המשוריינים של אבי בניהו, אלא גם עם הקולגות. לפני עשור, תא הכתבים הצבאיים יכול היה לצאת בהודעה לעיתונות שאומרת שצה"ל משתמש בו "לצרכי תעמולה והטעיית הציבור"; קשה לראות את זה קורה היום.

יש הרבה מאד דברים שדובר צה"ל רוצה להשתיק, ולעיתים קרובות הוא מצליח. עד היום, למשל, הוא לא הוציא את כל החומר שהוא החרים בפרשת המשט הטורקי, ולא חשף את מלוא הסרטים שצילמו אנשיו-שלו. כשהחזיר לאחרונה צה"ל את המחשבים והמצלמות שנתפסו בעת הפשיטה על המשט – אלה מהם שלא נבזזו, כאמור – הוא מחק את המידע שהיה עליהם, ולא החזיר את כרטיסי הזכרון של המצלמות.

על כן, מאחר והוא מתעקש להסתיר את האמת, אין מנוס אלא לקבל את הדו"ח של מועצת זכויות האדם של האו"ם, שקובע שישראל רצחה שישה מן הפעילים על המשט, ביניהם אזרח אמריקני. הוא גם מצא שהחמושים הישראלים עינו חלק מן הפעילים. וזאת למרות שמועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף בעייתי בלשון המעטה, שממקד תשומת לב בלתי סבירה בישראל ומכיל שורה של מדינות דיקטטוריות הרבה יותר ממנה. ההנחה הסבירה מול נסיון טיוח כמו זה של דובר צה"ל צריכה להיות שהוא מסתיר משהו הרבה יותר גרוע ממה שהוא מוכן להודות בו. כאן, כמו במקרים רבים אחרים, מאמצי ה-Hasbara – "תעמולה והטעיית הציבור", בלשון תא הכתבים הצבאיים לפני עשור – משמשים למלחמה פסיכולוגית נגד האזרחים הישראלים. בכך שהעיתונות הישראלית עוברת על כך בשתיקה, היא משתפת פעולה עם המאמץ המלחמתי הזה.

(יוסי גורביץ)

התועמלנים הציונים הפושים בארצנו טוענים כי בישראל אין משטר אפליה; כי שורר בה שוויון; יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, צבי צמרת – צבוע העושה מעשי זמרי ודורש שכר כפנחס, ששולח את ילדיו אל החינוך הממלכתי דתי – דרש לאחרונה לצנזר ספר לימוד באזרחות, משום שהוא מציין את מדיניות האפליה הקבועה של מדינת ישראל; הם אמנם לא מנסים לטעון שישראל היא מדינה חופשית, שבה אזרח ממוצא יהודי יכול להתחתן עם אזרחית מוסלמית, כי בכל זאת צריך לשמור על טוהר הגזע, אבל הם נסוגים לעמדה של מדינות הדרום בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20, של separate but equal.

מערכת ה-Hasbara יכולה להיות מגוחכת מאד לעיתים. דוגמא נאה אפשר לראות כאן; משרד ה-Hasbara והתפוצות טוען, בנשימה אחת, שבהתקפה על המרמרה "אחד מחיילי צה"ל, שהגיע לסיפון המרמרה ללא נשק חם וללא אלימות, הותקף בברוטליות" והחיילים נורו מאקדחיהם שלהם. תודה ליובל על שהפנה את תשומת ליבי. אחת הטענות הקבועות שלה היא שבישראל אין חוקי אפליה נגד ערבים.

בולשיט, כמובן. שורה של חוקי קרקעות שהעבירה ישראל בראשית ימיה היו חוקי שוד וגזל, שהעבירו את רוב האדמות בישראל שעדיין היו בידיים לא-יהודיות לידי המדינה היהודית. כל הנושא עלה לכותרות בשנים האחרונות בשל הנסיונות להעביר את חוק קק"ל, שיגן על זכותה של המדינה להמשיך ולחלק את משאביה באופן בלתי שוויוני. החוק עבר בקריאה טרומית, בתמיכה חלקית של מפלגת העבודה. יש שורה של חוקים שמעניקים זכויות "לזכאי עליה מכוח חוק השבות", כלומר יהודים. אבל לא נעים לכתוב את זה במפורש בחוק.

אבל עיקר האפליה, כמובן, לא מקודד בחוקים אלא בתקנות, רשמיות ולא רשמיות. השטיק המוכר ביותר הוא המנעות מתכניות מתאר לישובים ערביים, המנעות מבניית ישובים ערביים חדשים, והמנעות מהענקת שטחי תעשיה לישובים ערביים; כל אלה מתבצעים ברמת איזו ועדה מחוזית, והם מבצעים עבודת נישול מוצלחת למדי, שיש לה יתרון עצום: אפשר במחי עט להכריז על כל הבניה הערבית בישראל כבלתי חוקית.

למשל, ישנן ערים בישראל שהכנסת מעניקה להן ולתושביהן הטבת מס. ראה ×–×” פלא: אף אחת מהערים הללו איננה עיר ערבית. בג"צ קבע בסוף השבוע שעבר שהנוהל ×”×–×” הוא בלתי חוקי ודרש מהמדינה להקצות את משאביה באופן שוויוני, ולא – יוציא בג"צ צו שיאלץ את המדינה לעשות זאת. נו, ויש לקוות שאת הפסיקה הזו המדינה תחליט דווקא לכבד.

הפסיקה של בג"צ, כמו כמעט כל פסיקה שלו בנושא רגיש, מגיעה באיחור ניכר: העתירה המקורית הוגשה בשנת 2002. כשנה לאחר מכן, כלומר כשהדיונים בבג"צ היו בשלבים ראשוניים, הגישה ועדת אור את הדו"ח שלה. היא מצאה קיפוח שיטתי של ערביי ישראל, ספציפית בתחום התכנון והבניה.

הקיפוח הוא שיטתי וקבוע. מצד אחד, מתלוננים שערביי ישראל לא תורמים את חלקם לחברה; מצד שני, כשהם באים להתנדב לשירות לאומי, אומרים להם שאין מקום בשבילם, צריך לתת לבנות המגזר הדתי לאומי. כלומר, התלונה הזו היא לצרכי קיפוח בלבד.

זה לא מקרה. גם אין לזה שום קשר לטענת העוינות של ערביי ישראל; בן דרור ימיני כבר הראה שמספר המחבלים מקרב ערביי ישראל, לאורך שנות המדינה, הוא אפסי. האפליה הזו נובעת רק מדבר אחד: מהיותה של ישראל מדינת היהודים. ככזו, היא לא יכולה שלא לנהוג באפליה כלפי אזרחיה הלא יהודים. הם, מעצם היותם לא יהודים, אזרחים סוג ב'.

וכן, אני יודע. יש להם חברי כנסת. בינתיים. גם את זה רוצים לשלול. אבל צריך לזכור: אף מפלגה "ערבית" – להוציא המפלגות המבויתות של תקופת ימי החושך של מפא"י – לא היתה שותפה בקואליציה. אפילו יצחק רבין, שהוביל את הממשלה הליברלית ביותר בישראל, העדיף להשען על ממשלת מיעוט ולסמוך על קולות הערבים שיצילו אותו מבחוץ מאשר להכניס אותם לקואליציה. הרוב היהודי מעולם לא ראה בערבים שותפים ראויים. וזה לגמרי לא מוגבל לימין הישראלי.

עוד כשבועיים נציין עשור לטבח אוקטובר, שבהן התנהגה משטרת ישראל כלפי מפגינים ערבים כאילו היו אויבים זרים. במהומות שפרצו ימים ספורים לאחר מכן בטבריה, כשאספסוף יג"ע ניסה לשרוף את המסגד שם והשליך בקבוקי תבערה לעבר השוטרים, הם לא פתחו באש. אף שהיה מדובר בנשק קטלני ללא עוררין, מי שהשתמש בו היה יהודי.

כך נראית מדינת עם אדונים. והשלב הראשון להגמל ממנה הוא להודות בבעיה. מסתבר שאנשי ה-Hasbara, כנראה בשל העובדה שהם מנהלים לוחמה פסיכולוגית כנגד בני עמם, אינם מסוגלים לעשות זאת.

(יוסי גורביץ)