החברים של ג'ורג'

ועדת החוקה קיבלה היום (ב') את הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), הקובעת כמה שינויים מרחיקי לכת בתחום הגיור. ראשית, החוק קובע כי מדינת ישראל תכיר רק בגיור אורתודוקסי ורק בגיורים שבהם התחייב הגר לקיים את ההלכה האורתודוקסית לאחר גיורו. שנית, החוק מנתק בין גיור ובין אזרחות – היותו של אדם גר לא תאפשר לו אזרחות ישראלית אוטומטית; זו שמורה רק למהגרים שיוכלו להוכיח שהם יהודים מבחינת מוצאם. שלישית, כל העסק יתנהל על ידי הרבנות הראשית.

נציגי הליכוד בוועדה, שלמדו משהו מאהוד ברק, נסו על נפשם ולא הופיעו להצבעה. מאוחר יותר אמר בנימין נתניהו שהצעת החוק לא תגיע למליאה. נו, אז אמר. קשה להאמין שנציגי הליכוד נעדרו מהישיבה במקרה. הצעת החוק, קוננו רבים, פורמת את הקשרים בין ישראל ובין הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בארה"ב. מבחינת נתניהו, בהחלט יתכן שמדובר בפיצ'ר ולא בבאג. כפי שכתב יפה פיטר ביינארט, ככל שיהודי ארה"ב הם ציונים הם פחות ליברלים, וככל שהם יותר ליברלים הם פחות ציונים. בנימין נתניהו הוא כל כך אמריקני, שהוא מזוהה כרפובליקני. הוא מעדיף לחכות לנשיאות של שרה פיילין, ואין לו מה לעשות עם יהודים ליברלים מצביעי אובמה; התנהגותו כלפי ג'יי-סטריט תעיד. נתניהו צריך את האורתודוקסים, לא את הרפורמים.

אבל זה לא כל כך מעניין. אני לא יהודי והמריבות הפנים-יהודיות על השאלה מי יזכה לחותמת גיור כשר לא מעניינת אותי יותר מהשאלה מי יזכה להעניק תעודות כשרות למגדניה ביהופיץ. לחוק הזה יש, מצד שני, השלכות על התודעה הישראלית הרשמית.

עד כה, ישראל הוגדרה כמדינה יהודית שמשתדלת להיות דמוקרטית. כלומר, כזו שמפסיקה להיות דמוקרטית ברגע שזה מתנגש עם היהדות. ההגדרה של "יהדות" היתה אמורפית למדי: חוקי הכנסת ופסיקות בג"צ יצרו מצב אבסורדי שבו, למשל, האח דניאל רופאייזן – יהודי שהמיר את דתו לנצרות – לא נחשב יהודי על פי חוקי המדינה בעוד שעל פי ההלכה הוא יהודי לחלוטין (אמנם, כזה המתבקש לסור לאתר הסקילה הקרוב למקום מגוריו, אבל זה בסדר – זה נכון גם לגבי עבדכם הנאמן ורוב קוראי הבלוג הזה). עד עכשיו, אפשר היה להיות יהודי "אמיתי", קרי יהודי אורתודוקסי, ויהודי-לייט, חילוני עם תודעה יהודית כזו או אחרת, והחוק לא הבחין בין השניים.

יהדות, כידוע, איננה לאום. היא דת. ההוכחה לכך היא שהדרך היחידה להצטרף אל היהדות לא עוברת דרך משרד הפנים המקומי ודרישות לשורה של מבחנים, ביניהם שליטה בשפה ובהיסטוריה, אלא דרך משרדי הרבנות, והבחינות הן על דרישות ההלכה והמיתולוגיה היהודית. רק מי שהמיר את דתו – ובין השאר, נדרש לצמצם מגע עם משפחתו וסביבתו הקודמת, כמו בכל כת – יכול להפוך ליהודי.

עד לאחרונה, היה מקובל לעבור את הבחינות, לרמות את הרבנים – ככה זה כשההורים לא מסכימים שתתחתן עם מישהו מחוץ לשבט; צריך לשקר – ולחיות חיים חילוניים ומאושרים. אחרי הכל, להוציא חריגים, מטרת הגיור היתה לאפשר למישהו או מישהי להתחתן עם בחל"ם. יהודים אורתודוקסים הם לא בדיוק הדמוגרפיה המובילה ביצירת קשר אישי ואינטימי עם בני דת אחרת.

בשנים האחרונות, שמו הרבנים לב שעובדים עליהם וזה הביא להם את הסעיף, מבחינתם בצדק. הם התחילו בהליכים מחרידים של ביטול גיורים, שמשמעותם באתנוקרטיה הקטנה והדוחה שלנו היא לעיתים קרובות טראגית: קריעת משפחות, חיסול עתידם של ילדים. העילה ברוב מוחלט של המקרים היתה שהגר לא שמר על מצוות ההלכה, קרי שיקר לרבנים בפרצוף כשהוא אמר להם שתחום העניין החדש שלו הוא הכנת תפילין ושהוא מתחיל לעכל את הטעם הנרכש של גפילטע פיש.

ביטולי הגיורים יצרו שערוריה איומה, ובהתאם החוק של רותם אוסר על בתי הדין הרבניים לבטל יותר גיורים אלא אם הוכח שהגר רימה אותם – אבל, במקביל, הוא מוסיף את הסעיף על אורח חיים אורתודוקסי. גר שיימצא צופה בטלוויזיה בשבת יהיה אשם בהונאה מעצם הדבר.

ותוך כדי, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב, החוק של רותם קובע תקן חדש למיהו יהודי: רק מי ששומר על מצוות ההלכה. זה הסטנדרט הרשמי של מדינת ישראל. מה זה אומר לגבי רוב היהודים שחיים כאן, שרובם אינם מקיימים את ההלכה כלשונה? שאם עד כה היתה להם תחושת אשמה עמומה כלפי היהודים החרדים או החרד"לים, שהם "שומרי הגחלת" האמיתיים בעוד הם-עצמם רק אפיקורסים לתיאבון, הרי שעם קבלת החוק תחושת האשמה הזו תקבל גושפנקה ממשלתית. יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, תאמר הממשלה.

לגמרי לא במקרה, התחיל לאחרונה משרד החינוך ללמד גם חילונים את מסכת אבות, פרשת השבוע והסידור. אלו תחומים שלא נלמדו קודם לכן בחינוך הממלכתי, משום שבמשרד החינוך נטו לחשוב משום מה שזה מה שמבדיל בינו ובין החינוך הממלכתי-דתי. עכשיו החליט משרד החינוך שתלמידיו צריכים לקבל רגשי אשמה ממוסדים כלפי החרדים והדתיים. אמנם, יש מורים שיעשו בחומר שימוש חתרני – תנו לי שעה עם כיתה וסידור, ואני הופך את התלמידות לפמיניסטיות זועמות – ובהחלט יתכן שהתוצאה תהיה מבורכת, כלומר שללימודי היידישקייט יקרה מה שקרה ללימודי הספרות והתלמידים לא יהיו מוכנים לפתוח יותר את ארון הספרים היהודי אחר סיום הלימודים, אבל זה לא מה שהמערכת מתכננת.

והנה כלים שלובים, לחלוטין בלתי מתואמים, שמטרתם לרסק סופית את הלגיטימיות של חילוניות במדינת ישראל. שר המשפטים מתכנן כבר את הפיכתה של ההלכה לחוק המדינה, בדרכי נועם כמובן, ומערכת החינוך מכינה לו תלמידים שלא יהיו להם שום נוגדנים לתפיסה הזו. במקביל, המדינה תאמר להם באופן רשמי שרק יהודים אורתודקסים הם יהודים טובים, ועל כן, מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, ישראלים טובים.

במובנים רבים, ×–×” קץ החזון הציוני של מדינה שפויה: כפי שכתב גרשום שלום ב-1926 (הוא הרחיק לראות), "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים מעולם לא דיבר. תמיד דיברו בשמו פיתומים וידעונים. עכשיו נעקרת ישראל מאומות העולם הלאומיות, וחוזרת להיות מדינת-דת כמו שהיתה המדינה היהודית שקדמה לה. והיא מחכה למשיח, משיח הדמים שישמיד או ישעבד את כל אוכלוסיית העולם. יש לה נשק גרעיני והיא כבר אימצה את דוקטרינת המדינה המשוגעת. ×™×”×™×”… מעניין.

(יוסי גורביץ)

ההתנחלות נוקדים קיבלה לאחרונה תקנה חדשה: היא אוסרת על רוסים שיהדותם מפוקפקת להתגורר בה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מראשי המסיתים בכנסת, מ ז ו ע ז ע ת.

התגובה הראשונה היא צחוק חלול. פתאום מסתבר שערימת גזענים שטוהר דמם הוא כל מה שיש להם לא מפנה את הקריטריון המפלה שלה כלפי ערבים בלבד, אלא מסרבת להכיר ב"גיור הדגמ"ח" הישראלי – התפיסה שאומרת שאם שירתת בצבא, אלא אם כן אתה דרוזי או נוצרי, אתה יהודי – ומתעקשת על הקריטריון הגזעני הקדום. שמאלוב-ברקוביץ' דווקא צריכה להבין אותם: היא, שרואה את אל נקמות יהוה בענני אפר, לא יכולה לריב עם אנשים שרוצים לחזור דווקא למקורות שלהם.

יש כמה משמעויות משעשעות להחלטה של נוקדים. למשל, יולי אדלשטיין, שר התעמולה שלנו, לא יוכל להתגורר שם. אבא שלו הוא כומר אורתודוקסי. המסביר הרשמי של ישראל לא מספיק יהודי בשביל נוקדים. צריך לתהות אם בנימין נתניהו, שהתחתן פעם על ידי רב רפורמי, מספיק טוב בשביל נוקדים; הבת המוצנעת שלו, נועה נתניהו, ודאי לא. התושב המפורסם ביותר של נוקדים הוא הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן. מסתבר שבנוקדים אתה יכול בריון שהורשע בתקיפת ילדים ולהיחשב מאבני הקהילה, אבל אם יש ספק כלשהו באשר ליהדותך, תצטרך לגרור את עצמך למקום אחר. התגובה ההזויה שייכת לדובר האגודה לזכויות האזרח, שציין ש"ההחלטה שלא לקבל אדם ליישוב אך בשל טעמים של גזע, דת, מין וכדומה היא אסורה ומהווה אפליה פסולה". אפליה פסולה? על פי איזה חוק? נוקדים איננה נמצאת בישראל והחוק הישראלי לא חל עליה. עצם קיומה של נוקדים הוא אפליה פסולה.

ליברמן, כזכור, הצהיר כמה פעמים – ואף הפך את הנושא לחלק מהמצע שלו – שהוא תומך בנישואים אזרחיים, כדי לאפשר למאות אלפי מהגרים רוסים להנשא בישראל. אחר כך הוא ויתר ודיבר על "ברית הזוגיות", גרסה מצומצמת יותר שתאפשר להם להנשא רק בינם ובין עצמם, ובהסכמת הרבנות. גם זה נתקע. אולי טוב שכך: אולי הבוחרים של ליברמן יפיקו את הלקח מכך שהם לא מספיק טובים כדי לגור בהתנחלות שלו. אחד המתנחלים הקיצוניים יותר הבהיר את הנקודה: "צריך להתבדל מהגויים במסחר, בהכל. במיוחד מלגור אותם. זה יכול להיות פתח להתבוללות, לעבודה זרה. זה פתח לצרות אחרות. הם יכולים להסית אותנו לעבירות שיהודים בדרך כלל לא עושים, כמו עבודה זרה, גילוי עריות, כל מיני סטיות כאלה או אחרות. לכן אין להם מקום ביישוב שלנו. באופן עקרוני, זה שהם משרתים בצבא זה בעיה. אסור שהם יהיו בצבא." כי שירות צבאי, כידוע, הוא אדנות, במיוחד כשהחייל הלא יהודי הוא קצין. ראוי לשים לב לשתי נקודות כאן: התפיסה הבסיסית שלא יהודים חשודים אוטומטית בגילוי עריות ובסטיות מיניות (השולחן ערוך אוסר, למשל, להשאיל להם בהמות). הנקודה השניה היא הפחד הנורא מהתבוללות.

על פניו, מדובר בבולשיט מזוקק. איך בדיוק אמורים יהודים בישראל, ועוד בהתנחלות, להתבולל? איך, לעזאזל, הם יעשו את זה? החוקים הישראליים לא מאפשרים "נישואי תערובת" – השם הנתעב שמהדרום האמריקני פס לפני ארבעים שנה ועדיין מלחש כאן – כי הם מחייבים נישואים באמצעות טקס דתי. לא במקרה אין בישראל נישואים אזרחיים; לא במקרה נסוג ליברמן מהדרישה הזו. נישואים אזרחיים פירושם הפסקת יכולתה של המדינה לפקח על חיי האישות של אזרחיה. וזה מה ששווה היהדות הגאה שלכם? מבט אחד מעפעף מצעירה בלונדינית והכל נגמר? זה כל מה שהיא שווה?

ועדיין מדובר בפחד אמיתי מאד. אמיתי מספיק בשביל להניע חלק ניכר מאוכלוסיית נוקדים להעביר תקנה שהם לא יכולים שלא לדעת שתוציא להם שם רע. של נוקדים מציג לנו, עם זאת, צורת גזענות שכמעט לא מוכרת מחוץ לקבוצה היהודית. הפחד הגזעני הרגיל הוא מפני חילול דמה של הנערה על ידי שחור שיער או עור כלשהו, והוא ומשלב היטב שוביניזם עם שנאת זרים, כביכול אין לזר דבר אחר המעסיק אותו פרט לכיבושה של בת השבט. גזענים יהודים אינם, כמובן, נקיים מהפחד הזה – הפחד שבאובדן השליטה על האשה – ויעידו אנשי יד לאחים. אלא שכאן מופיע פחד חריג, הפחד מפני חילול דמו של הגבר. "אם אתה מקבל עשר משפחות שהאמא לא יהודייה, אז יש להן 30 ילדים, ומחר הבן שלך מתאהב בחתיכה של השכנה," אמר מזכיר ההתנחבלות, "זו בעיה קשה".

זה, בעצם, הפחד היהודי הקמאי ביותר: הוא מופיע כבר בספר במדבר.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ×’ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ×” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ×– וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ×— וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. 

(למעשה, כשחושבים על זה, הוא מופיע כבר בספר בראשית, בפרשת יוסף ואשת פוטיפר, אבל לכך יש פחות השלכות: יוסף, אחרי הכל, נושא אשה נכרית, אסנת. מקרה אחר, הסיפור המשונה של שמשון שהוא כנראה קדום מאד, מזהיר מפני בוגדנותה של האשה הנוכריה.)

האיסור על שכיבה עם לא יהודיה הופך לחוק בתקופה קדומה מאד, בעת בניית המקדש השני, כאשר עזרא מצווה על היהודים לגרש את נשותיהם הזרות, ומי שלא עושה זאת מגורש מהקהילה. בעקבות התקדים של פנחס, והחוק של עזרא, נוצרה לאורך השנים קטגוריה של "בועל ארמית" – יהודי שמקיים יחסי מין עם נשים נוכריות. דינו מעניין: הוא איננו נידון בבית דין, אלא "קנאים פוגעים בו", כלומר מותר לכל אדם שיטען אחר כך שהוא התכוון לשם שמיים לחסל אותו. ישנם מקרים מועטים בלבד של "קנאים פוגעים בו": מקרה אחר הוא דין מוסר. כלומר, העבירה היא כל כך חמורה, עד שהיא יוצאת מכלל יכולת שפיטתו של בית דין רבני. הרבנים קישרו בין סמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר" – המצווה ההלכתית המקדדת אונס שבויות מלחמה – ובין "בן סורר ומורה" כדי לומר שעונשו של יהודי שיקח את השלל הזה המותר לו בחוק קדום הוא בן שאותו יהיה צריך להרוג.

זו רק שכבת העלית, זו של ההלכה. מתחתיתה רובצת שכבת הצואה הרותחת של האגדה והקבלה, התת מודע המודחק – במקרה הטוב – של היהדות. זו עסוקה גם כך באובססיביות משונה בסכנה האיומה של אובדן נוזלי הגוף הקדושים של היהודי, ואם השחתת זרע לבטלה היא עבירה איומה, שיש לכפר עליה, שכן היא מביאה להולדתם של שדים, ליליות ומזיקים, יהודי החולק את זרעו הקדוש עם שיקסע, לא עלינו, מביא למצב גרוע הרבה, הרבה יותר: בהולידו ילד גוי, הוא מסלק את המחיצות "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". הוא, בקצרה, מקרקר עולם במלכות שדי. כל כך מסוכן, עד שהרמב"ם הורה, כזכור, להרוג ילדה לא יהודיה בת שלוש, אם איזה פדופיל יהודי אנס אותה.

זה לא תמיד היה כך, ויעיד מקרה רות: העובדה שספר רות נשאר בתנ"ך ולא נערך החוצה (כמו ספר יהודית וספר טוביה, למשל) למרות שאין בו שום שמץ של גיור ולמרות שלפי כל הראיות בועז שוכב עם רות בגורן בלי לדרוש שיביאו לפניו בית דין, אומרת שהיו זמנים אחרים שגם הצנזורים של התנ"ך לא הצליחו להעלים. אבל במשך 1,300 שנים בערך יהודי שהחליט להרחיב את מאגר הגנים של צאצאיו נחשב לסוג הבזוי ביותר של בוגד בגזע: אפילו מומרים לא זכו לשנאה כזו, ודמם לא הותר כך (אם כי, כזכור, האתוס של יהודי אשכנז גרס שיש לרצוח את הילדים לפני שאפשר יהיה לטמא אותם בטבילה, מה שכונה באופימיזם "קידוש השם").

בחירה באשה לא יהודיה היתה, ברוב מוחלט של המקרים, החלטה מודעת לעזוב את היהדות – דת שגם כך נמצאת בחרדת נטישה אלימה ומוצדקת, דת שרוב בניה נטשו אותה לאורך השנים. עצם האפשרות של בחירה כזו כיום מכניסה את היהדות להתקף, ולא רק את הרבנים. זוכרים את הקמפיין נגד התבוללות של הסוכנות היהודית? מה זה היה, לעזאזל?

בדיוק מה שקורה בנוקדים, ובמימון המדינה. עם כל הציפוי החילוני, אין כמעט חילונים שיסכימו שילדיהם – במיוחד בניהם – יתחתנו עם לא יהודים. אנחנו ממשיכים היום את הזוהמה הרוחנית של הרבנים, מעזרא והלאה. בדרך כלל, האנשים שעושים את זה מחפשים תירוצים; השואה היא תירוץ מקובל. בנוקדים פשוט הפסיקו לתרץ.

(יוסי גורביץ)

באמצע-סוף שנות השמונים, בין 1985 ל-1987 אם אני זוכר נכון, כתב חיים חפר את המקאמה השבועית שלו במוסף לשבת של ידיעות, והקדיש אותה למשטרת ירושלים, שמסתבר שכבר אז הצטיינה בלאומניות שלה. הוא קרא לה "משטרת כ"ך".

שורה של משפטנים שלחה השבוע מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו התריעה על כך שמשטרת מחוז ירושלים מרשה לעצמה להתעלם בבוז מהוראות בית המשפט, שקבע כמה וכמה פעמים שהמשטרה צריכה לאפשר למפגינים להפגין גם בתוך השכונה, ולא רק בגן שמולו. המשטרה הכריזה על דעת עצמה כמה פעמים על ההפגנה כבלתי חוקית, שוב למרות הכרעות בית המשפט – והיא מתייחסת בתכתובת לשייח' ג'ראח כאל "שכונת שמעון הצדיק", השם שנתנו לה המתנחלים ושאפילו תחת ניר ברקת לא העזה העיריה לאמץ. אה, כן, השוטרים גם שיקרו קצת לבית המשפט, אבל לזה התרגלנו. אפילו בית המשפט לא עשה מזה עניין ולא העמיד אותם לדין על עדות שקר.

הייתי אתמול בשייח' ג'ראח. מה שראיתי שם היה אלימות חד צדדית וחסרת הצדקה מצד השוטרים. הנה כמה רשמים, לא בהכרח מסודרים. חשוב, כמובן, להדגיש שזו "עדות שוחה" קלאסית: היו מן הסתם הרבה דברים שלא ראיתי ושלא הייתי מודע להם.

* * * * *

ליד בית של מתנחבל חונה ג'יפ משטרתי. סביב הג'יפ וסביב הבית יש סרטי משטרה: "משטרת ישראל – אין מעבר". הישראלי הממוצע יודע שתמיד כאשר הוא מחפש שוטר, אין כזה בסביבה. טוב שיש מי שיש לו שמירה משטרתית צמודה, באדיבות ניר ברקת. אחד השלטים שנישאו בידי המפגינים אמר "ירושלים לא תהיה חברון". לפחות מהבחינה הזו, זה לא נכון. אה, והגיע הזמן לעדכן את "הפאשיזם לא יעבור": הוא עבר. הוא מוגן מאחורי מחסום. זה אנחנו שלא מצליחים לעבור אותו.

* * * * *

הרב נאווה חפץ, מרבנים למען זכויות אדם, מגיעה למחסום, מנסה לדבר עם השוטרים. היא מסבירה מי היא ודורשת מהשוטרים להניח לה להכנס לשכונה כדי שתוכל להתפלל בקבר שמעון הצדיק. מג"בניק צעיר, בחיוך מלגלג, עונה לה: "את לא יכולה להיות רב, את אשה". הוא לא חבש כיפה. זה בסדר. את השוביניזם הבסיסי של רוח ישראל סבא הוא קלט היטב.

* * * * *

אני מנסה לקשור שיחה עם שוטרת מג"ב. היא עונדת סיכה שאני לא מזהה. אני שואל אותה כמה פעמים מה משמעותה של הסיכה. היא נבוכה, לא בטוחה שהיא צריכה לדבר איתי. השוטר שלידה מתערב: "מה זה עניינך עכשיו," הוא נובח. "אני רוצה לדעת," אני אומר לו, "לא מכיר את הסיכה הזו". מפגינה נוספת מתערבת: "מה אכפת לך, גם אני רוצה לדעת." בקול נמוך יותר היא אומרת "אנחנו משלמים את המשכורת שלך". השוטרת אומרת, כמעט לוחשת, שזו סיכת לוחם.

מאוחר יותר, אחרי האלימות, הבלוגר מקס בלומנטל יאמר לי שהיתה "חיילת" שבכתה בגלל האלימות, במיוחד האלימות כלפי נשים. לא היו שם חיילות, וכנראה שהוא התבלבל בין מדי צה"ל למדי מג"ב. עד כמה שראיתי, היתה שם שלוש-ארבע מג"בניקיות לכל היותר.

* * * * *

רכב של מתנחלים יוצא מהשכונה, קריאות בוז משני הצדדים. ילד פלסטיני מתקרב אל הרכב, ויורק מוחטה רצינית דרך החלון האחורי הפתוח, שמאחוריו ישבה בתו של המתנחל. לא ראיתי אם הוא פגע בה, אבל המתנחל בולם באחת, יוצא מהרכב ומסתער אחריו, רצח בעיניים. הילד נמלט, מפגינים בולמים בקושי את המתנחל. יש שוטרים רבים באזור. לוקח להם הרבה מאד זמן להגיע.

* * * * *

זו אבחנה של איתמר: עמדנו, ערימה של שמאלנים מיובשים בחום שהדבר היחיד הטוב שקרה להם הוא המתופפים של חד"ששל יסמבה ושנאבקים על כל פיסה של צל, כשלפתע הרעים קולו של הקלגס הבכיר, סנ"צ אבי כהן: "אתם נמצאים במצב של התפרעות". אחח, האמונה של כוחות הבטחון בכוחן של מילים: לא היתה כל התפרעות, אבל עצם ההכרזה על כזו הספיקה לשוטרים.

* * * * *

כהן, בכלל, נראה כמי שמחפש כל הזדמנות לעימות עם המפגינים. להפגנות, ודאי להפגנות קבועות, יש כללי משחק משלהם, יש מעשי עוול שאינם מקובלים. כהן פוסע במהירות אל מעבר למחסום, מתקרב לאחת ממנהיגות ההפגנה, יש ביניהם דין ודברים, ואז הוא חוטף ממנה בכוח את המגאפון שלה, שב במהירות אל המחסום, מעביר אותו לשוטר אחר.

התוצאה היא שאגת זעם אדירה, מכל הכיוונים, והסתערות כללית שהודפת אותי לעבר המחסום. קריאות קצביות: "גנבים! גנבים! גנבים!". מחשבה מהירה, בזמן שאני נדחף קדימה: יש כאן המון אנשים זועמים ומעט שוטרים – לא חושב שהיו יותר מעשרים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, הקלגסים בבית החולים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, ההתנחלות הזו תהיה היסטוריה תוך רבע שעה. כוחה של המשטרה נשען על כך שהיא יודעת שרק מעטים שבמעטים יעזו להשיב לה אלימות. 

אבל אנחנו לא בפאריס, 1789. אפילו לא בפאריס, 1968. הקו הזועם נבלם בדיוק במקום שסומן לו על ידי השוטרים: המחסום. מאוחר יותר אני שומע פעיל עצבני: "כל פעם, אתם נותנים להם להדוף אתכם. כל פעם, נעצרים אותם האנשים. אם רק הייתם נלחמים בחזרה…" כמה דקות של רתיחה, ×–×” מול ×–×”, ואז נמאס לכהן מהמשחק, הוא מורה "להדוף אותם לגן", כלומר לצד שמול השכונה, מעבר לכביש – בניגוד, נזכיר, להחלטות בתי המשפט – והאלימות מתחילה ברצינות.

דחיפות. מכות. בשלב מסוים אני רואה קצין משטרה שתופס בכוח שוטר אחר ומרחיק אותו מהמקום, מחזיק אותו כמעט בלפיתה. כנראה שוטר שאיבד שליטה. אני רואה שוטר אחר תופס מפגינה אחרת בזרועה, מסובב אותה ומשליך אותה, מסתחררת, אל הצד השני של הכביש. אני בצד של הגן, מול השכונה; בצד השני עומדת קבוצה גדולה של מפגינים בידיים מורמות: אנחנו לא מתנגדים. השוטרים משליכים אותם אחד אחד אל מעבר לכביש. אני יורד אל הכביש, מנסה לתפוס זווית צילום טובה יותר. מג"בניק ניגש אלי, הודף אותי במכה בחזה חזרה למדרכה.

בזה זה נגמר, פחות או יותר. הקלגסים עצרו עשרה, ושחררו אותם באותו היום. למותר לציין שהשוטרים טענו שהם הפגינו כלפיהם אלימות. השוטרים היו אלימים מהרגיל, אלימים יותר מההפגנה שהייתי בה בינואר (אז ניסתה מפגינה לעבור את המחסום כשהיא נושאת פרחים לצד השני, וכהן הדף אותה), אבל תמיד יש אלימות. אי אפשר לקיים התנחלויות בלעדיה.

ונראה שככה משטרת ירושלים אוהבת את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

המגינים האוטומטיים של היהדות האורתודוקסית, שלמרבה הפליאה הם לעיתים קרובות דווקא יהודים חילונים לכאורה, נוהגים לצטט להגנתה שורה של הלכות כמו "מכלכלים ×¢× ×™×™ נוכרים עם ×¢× ×™×™ ישראל", "קוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל" ואפילו "שואלים בשלום גויים" – אל ×™×”×™×” הדבר קל בעיניכם – תוך שהם משמיטים, או לא מבינים, את הסיפא: "מפני דרכי שלום".

"דרכי שלום" אין משמעם נסיון לקדם שלום בעולם, אלא הבנה של יחסי הכוחות שבהם התגרות יהודית בגויים נגמרת בדרך כלל באלימות, ויש הרבה יותר לא-יהודים מיהודים. "דרכי שלום" מתבטלות כאשר "יד ישראל תקיפה", כלומר כאשר ליהודים יש הזדמנות לעשות פוגרומים משלהם באין מפריע.

מי שלא הבין את זה עד כה, קיבל לאחרונה שורה של תזכורות. שמואל אליהו, רבה של צפת, אסר על יהודים להשכיר דירות לערבים, וציין שמדובר באיסור הלכתי; חמש שנים חלפו והוא עדיין בתפקידו, מאחר והתיק נגדו נסגר. עוד בצפת, עמותה יהודיסטית כלשהי מנסה לשכנע בעלי עסקים – בדרכי נועם, כמובן – שלא להעסיק לא-יהודים שלא הסכימו לחתום על התחייבות למלא את "שבע מצוות בני נוח".

מי שהשלה את עצמו שהבעיה מוגבלת לאזורים פרובינציאליים כמו צפת ודאי הופתע השבוע כש-25 רבנים חתמו על קריאה שלא להשכיר או למכור דירות לפליטים בתל אביב. הרבנים, כמקובל, הסוו את הקריאה כנסיון התגוננות מפני גל האלימות שלכאורה מביאים הפליטים, ורב איש חב"ד – תנועה שגזענותה אמנותה – חזר על המיתוס הגזעני הידוע ש"הם נטפלים לבנות שלנו". אחרים דיברו על החשש היהודי הקמאי מחילול הגזע, מ"נישואי תערובת". אבל כאשר נשאלו בנושא הם לא היססו לומר שזו הלכה. אחד החותמים, מיכאל אראבוב, הסביר ש"על-פי ההלכה אנחנו חייבים לשמור על ארצנו ולא להשכיר דירות לגויים".

ההלכה המדוברת מתבססת על מצוות "לא תחנם". המצווה הזו, שמקורה בספר דברים 7:1-2, אוסרת על פי ההלכה "לתת חניה בקרקע", כלומר לאפשר ללא-יהודים להתגורר בארץ ישראל, "לתת מתנת חינם", כלומר להעניק מתנה חינם אין כסף ללא-יהודים, ו"לתת להם חן", כלומר לדבר בשבחם.

המצווה הראשונה לא היתה בעלת משמעות במאות הארוכות שמאז חיבור התלמוד, אבל שתי המצוות האחרות עשו את שלהן להרעלת היחסים בין יהודים ובני אדם אחרים. עכשיו, כשיש ליהודים קצת כוח והם יכולים להיות קוזאקים כפי שמדוכאים תמיד רצו להיות, המצווה הראשונה חוזרת לפעולה.

ואגב, היא כלל לא מוגבלת לכמה רבנים בתל אביב, שהשפעתם היא רק על המוכנים למלא אחרי מצוותיהם. היום יתחיל סמינר של משרד המשפטים, שהנושא שלו הוא "ארץ ישראל: חזון והגשמה". בין המשתתפים יהיה הרב הקנאי דב ליאור, שנחשד בשעתו שהיה המאור הרבני של המחתרת הראשונה ואחד החשודים במתן הסמכות ההלכתית ליגאל עמיר בבואו לרצוח את יצחק רבין. משתתף אחר הוא פרופ' נחום רקובר, שבדיון על הדה קרימינליזציה של יחסים הומוסקסואלים הביא לכנסת את דעת ההלכה: שמדובר בשווה ערך למשכב בהמה. אחד הסעיפים שעל סדר יומם של המאורות הגדולים האלה של "המשפט העברי" – אחד הבולטים בסוסים הטרוייאנים שהוכנסו אל חומות הדמוקרטיה הישראלית – הוא "לא תחנם".

כן, כן: אלה לא רק רבנים. זה משרד המשפטים שלכם. ההוא שאמור להגן על הדמוקרטיה הישראלית. כשזוכרים שיעקב נאמן נשבע לחתור תחת החוק "צעד אחר צעד", עד שיקרוס החוק ותשאר רק ההלכה, זה לא צריך להפתיע. אבל בהחלט צריך להדאיג.

היהדות תמיד היתה מפלצת. רוב הזמן היא היתה מפלצת נטולת שיניים. עכשיו המצב משתנה – וכשמוסיפים על כך את תאוות הנקמה בהיסטוריה של יהודים רבים שקורבניותם היא יהדותם, מקבלים תערובת נפיצה במיוחד.

(יוסי גורביץ)

בית המשפט המחוזי בנצרת גזר היום (ה') שבעה חודשי מאסר על ד"ר עומר סעיד, וזאת לאחר שקיבל עסקת טיעון שעיקרה מתוכן את רוב סעיפי האישום כנגד סעיד, והרשיע אותו ב"מתן שירות להתארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית". לאלו ממכם שצריכים תזכורת, רק לפני חודשיים רעשה הארץ כאשר הואשם סעיד, יחד עם אמיר מח'ול, בריגול חמור לטובת אנשי החיזבאללה במגע עם סוכן חוץ ו"מסירת ידיעות העשויות להיות לתועלת לאויב". תוך חודשיים הפך החיזבאללה ל"התארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית", תואר שגורם לו להיראות כמו חתלתול במקום נמר, ועשרות שנות המאסר שעליהן ליהגו מכל כיוון הפכו לשבעה חודשי מאסר. עורך דינו של סעיד, חוסיין אבו חוסיין, אמר ל"הארץ" ש"התיק שהתחיל בצעקה גדולה מסתיים בקול ענות חלושה", והוא צדק בכל מילה.

ההרשעה העלובה הזו, כמובן, לא זכתה למימדי הענק של הפרסום בעת המעצר. קודם להגשת כתב האישום, הוחזק במעצר חשאי במשך שבועיים, כאשר צו איסור פרסום כולל הוטל על כל הפרשה – לכאורה, בשל החריפות שבסכנה לבטחון המדינה. כנראה שהוא לא עמד בסכנה גדולה כל כך. עכשיו נראה מה יעלה בגורלו של אמיר מח'ול.

כנגד מח'ול עומדת בעיקר הודאתו, הודאה שהוא טוען שהוצאה ממנו בעינויים. הייתי מתייחס בספקנות לטענה הזו, אם היה בישראל הליך שמאפשר לנחקר לערער על הודאה כזו. טכנית, יש הליך כזה – משפט זוטא – אבל שיעור ההצלחה בערעור כזה בישראל עגול מאד, קרי אפס. אנחנו יודעים שהיו עינויים בישראל – לעזאזל, ועדת לנדו מצאה שהשב"כ שיקר באלפי משפטי-זוטא; אנחנו יודעים שעמוס ברנס וחברי "כנופיית מעצ" עונו, אנחנו יודעים שעיזאת נאפסו עונה, כי הם זכו לפיצויים בשל כך – אבל מסיבות השמורות עמה, מערכת המשפט מעולם לא פסקה לטובתו של נאשם במשפט זוטא, שלא לדבר על העמדתם לדין של שוטרים ואנשי שב"כ שהיו מעורבים בעינויים. לכל דבר ועניין, אם כן, הוצאת הודאה בעינויים היא הליך תקף בישראל. אז עד שיוכח אחרת, ההנחה הסבירה צריכה להיות שכאשר נחקר טוען שהוא עונה – במיוחד במקרה של מח'ול, שמעצרו הוארך שוב ושוב ושההודאה שלו הגיעה בסוף ימי החקירה – הוא אכן עונה.

עצם הטענה שסעיד ריגל עבור החיזבאללה באמצעות מוכר הפרחים חסן ג'עג'ע נשמעת קלושה עוד יותר, כאשר מסתבר שסעיד זומן לשב"כ בשנת 2007, שם התרו בו מפני המשך המגעים עם ג'עג'ע. המעשים המיוחסים לסעיד התרחשו ב-2008, כלומר שנה אחרי ההתראה הזו, והוא נעצר משום מה רק שנתיים לאחריהם. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שסעיד ידע שהוא על הכוונת של השב"כ, ובכל זאת התעקש להמשיך להפגש עם החיזבאללה ולהעביר לו מידע חסר ערך. עד מתי, יובל דיסקין, תנסה את השעיית הספק שלנו?

ואם כל הסיפור הזה נראה לכם מוכר, זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה: קדם לו המקרה של ראאד סלאח, שבשעתו נעצר בקול תופים וחצוצרה, במעמד כאלף שוטרים ושוטרי חרש, והואשם בלא פחות מאשר ריגול עבור איראן. בסופו של דבר, גם ההר של סלאח הוליד עכבר כחוש למדי בדמות הרשעה בתרומה לעמותת צדקה שקשורה לחמאס.

לשב"כ, כבר כתבתי, אסור לתת ליהנות מהספק. הוא הודיע, אחרי הכל, שהוא יסכל פעולות "חתרניות" גם אם הן חוקיות. הוא קיבל גיבוי לכך מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. צריך פעם לחשוב לעומק על משמעות הדבר, שהתביעה הכללית מודיעה שהיא תשתף פעולה עם דיכוי פעולות חוקיות לחלוטין, ומה אומר הדבר על מצב אכיפת החוק בישראל. בינתיים, נסתפק בלומר שסופו המשונה של התיק הזה נראה באופן חשוד כאילו הפרקליטות ניסתה למצוא איזושהי עסקת טיעון שתאפשר לה לסגור את התיק הזה בהרשעה ולא בזיכוי מביך מאד.

בהתחשב בכך שרק אחד מאלף ישראלים העומדים לדין גם מזוכה, ובהתחשב בכך שסעיד הוא ערבי, דבר שמוריד את סיכויי הזיכוי שלו, כנראה שבפרקליטות פחדו מאד. יום אחד, אולי, נדע למה. לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

שני רופאים, אורי ניצן ויונתן טורנר, זומנו לאחרונה למילואים, ועמדו נדהמים מול שלל התירוצים שבהם הגיעו אליהם חיילים, בחיפוש נואש אחרי איזה גימל, או לפחות בית. חלק מהתלונות, כמובן, היו אמיתיות, אבל הן טבעו בים הגדול של מבקשי הפטורים. ניצן וטורנר הוטרדו כל כך מהתופעה, שיש לה כמובן גם השלכות תקציביות – יום עבודה של רופא עולה למדינה הרבה מאד כסף – שהם כתבו על כך מאמר, ו"הארץ" מצא בו די טעם כדי לפרסם אותו.

קל, עם זאת, לאבחן שגם ניצן וטורנר סובלים ממיחוש מסוים – אפשר להגדיר אותו כקציניס, או כסג"מת מאוחרת. אני מנחש שכמו חלק ניכר מהרופאים במילואים, המסלול שלהם היה מסלול עתודה והם הגיעו לשירות שלהם כשהם כבר קצינים אקדמאים. המגע שלהם עם החיילים מן השורה היה מצומצם, וכשהם הגיעו למגע שוטף איתם הם כבר היו מבוגרים משמעותית מהחייל הממוצע.

אילו חוו את השירות הצבאי כמו רוב החיילים, הם היו יודעים שהחייל הממוצע הוא עובד כפיה. זה נכון במיוחד לגבי הג'ובניקים, שממלאים לעיתים קרובות תפקידים מיותרים לחלוטין ויודעים את זה, יודעים שהם נידונו להתנוונות של שלוש שנים. לא במקרה הדבר היחיד שמעניין חייל רגיל הוא חופשה; אין לו עניין בעליה בדרגות או בכך שיגדילו את המשכורת המגוחכת שלו בשקל תשעים. הוא פשוט לא רוצה להיות שם. אצל קרביים יש מוטיבציה גבוהה מעט יותר, אבל זה בגלל שהם עושים דברים שגברים צעירים רוצים לעשות, כמו לירות בדברים. וגם הם, הדבר שעומד בראש מעייניהם הוא מתי הם יצאו הביתה. כן, יש גם אנשים אחרים. קוראים להם "מורעלים", והביטוי אומר כל מה שצריך לומר.

ניצן וטורנר יתקשו להבין זאת. אחרי הכל, הם בצד השני של המתרס, בצד של נוגשי העבדים. באזרחות, הם עושים עבודת קודש של הצלת חיים; בצבא, הם עושים את אותה העבודה – אבל נלווה לה גם תפקיד של שמירת משמעת. הם אמורים למנוע מעובדי הכפיה להתחמק מתפקידיהם בתואנות שווא; אם לא יעשו זאת, הם עשויים להסתבך. לא בדיוק רס"ר משמעת, אבל בסביבה. אני מכיר קצין רפואה שכאשר נקרא למילואים, העניק פטורים וגימלים לכל החיילים שביקשו אותם, תוך בדיקות מינוריות בלבד. אבל הוא היה מודע לעובדה שכמילואימניק, גם הוא עובד כפיה, והוא סיים שירות חובה רגיל ולמד אחריו. הוא זכה לשיחה קשה מצד קצין כלשהו.

טיבם של עבדים הוא שהם מנסים להשתחרר. לפעמים הם מנסים להמלט לשעות או ימים, כמו החיילים שפגשו ניצן וטורנר; במקרים קיצוניים, הם חושבים שאין להם מנוס אלא ללכת למקום שממנו שום רס"ר או מוכה קצנת לא יוכל להשיב אותם. עשרות חיילים מדי שנה מוצאים את השירות הצבאי כמשהו שהתמודדות איתו היא מעבר לכוחותיהם. ילדים בני 19, בשיא עלומיהם וכל עתידם לפניהם, מוצאים עצמם כלואים במערכת שמתהדרת בכך שהיא נוקשה ושהיא שוברת אותך לצורתה, שהיא צריכה "לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל". אבל למערכת הנגישה הזו יש יתרון אחד על מערכות אחרות: היא מחמשת את נתיניה, ומספקת לנואשים שבהם אמצעי מילוט מהיר.

היום, כמה שעות לפני שפרסמו ניצן וטורנר את המאמר שלהם, הודה צה"ל לראשונה שחלה עליה במספר ההתאבדויות. לטענת צה"ל, 19 חיילים התאבדו עד כה במהלך 2010, לעומת 21 במהלך 2009. בצה"ל טענו שמדובר בעליה שבאה אחרי ירידה של עשרות אחוזים, אבל אנחנו כבר יודעים שדובר צה"ל משקר כהרגלו; שלא לציטוט, אמרו שם לפני חודשיים שהמספר האמיתי של המתאבדים ב-2009 היה 68. אז אם צה"ל מתלונן היום על עליה חדה במספר ההתאבדויות, יש מקום להניח שהמספר גבוה הרבה יותר. גם 19 הרוגים, אגב, הם משמעותית יותר ממספר אבידות צה"ל מכל סיבה אחרת; סיבת המוות המובילה בצה"ל היא התאבדות.

וקשה להאמין שהעליה הזו – שנתיים ברציפות – היא מקרית. תחת ראש אכ"א הקודם, אלעזר שטרן, ניהל צה"ל מסע שיסוי נרחב בתקשורת כנגד "משתמטים". אין דבר כזה, משתמטים: כל מי ששוחרר מצה"ל, שוחרר על ידי צה"ל. אף אחד לא שחרר את עצמו. אבל שטרן הקשיח את תנאי השחרור מצה"ל, ואנשים שקודם לכן היו משוחררים בשל סעיפים נפשיים, נאלצו מעתה להתמודד עם תנאי החיים ביחידה קרבית. הוא רצה לגייס גם אוטיסטים.

כתבתי בשעתו שתוצאות המדיניות של שטרן צפויות למדי: עליה במספר המתאבדים. ציינתי גם שגל ההתאבדויות יהיה כבר בעיה של יורשו. שטרן מתכונן כעת לקריירה פוליטית. רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם".

לא שזה יקרה. זו, אחרי הכל, תהיה מתיחת ביקורת על צה"ל.

(יוסי גורביץ)

נו, אפילו הפצ"ר חובש הכיפה אביחי מנדלבליט לא יכול היה להתעלם מערימת הראיות שנאספו, והוא הורה היום (ג') על הגשת כתב אישום כנגד חייל שחשוד בכך שירה למוות בשתי נשים פלסטיניות שלא היוו לו כל סכנה ושהניפו דגלים לבנים במהלך "עופרת יצוקה". באותה הזדמנות, פיזר מנדלבליט עוד כמה כתבי אישום, וניסה להשאיר את ימי הדמים ההם מאחורי צה"ל.

סמ"ר ס' הוא לא היחיד, כזכור. במארס האחרון הועמדו לדין שני לוחמים נועזים שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים. דו"ח חדש של הוועד נגד עינויים וארגון עדאללה מספק עדויות חדשות על מה שעשו חיילינו האמיצים במהלך המבצע: בין השאר, הם השתמשו בילדים ובמפגרים כמגנים אנושיים, שהלכו לפני הכוח כדי לספוג במקומו את אש המחבלים. על פי העדויות, לוחמינו העשויים ללא חת היו שולחים ילדים באיומי נשק לתוך בניין, אחר כך היו שולחים פנימה כלב גישוש, ורק לאחר שזה האחרון השתכנע שהמקום בטוח, הם היו חומקים אליו גם הם. חשבתי שהשימוש במפגרים כאמצעי לחימה מוגבל לאנשי אל קאעדה בעיראק ולדמויות בדיוניות של ג'וזף קונראד. טעיתי: מסתבר שגם בצבא המוסרי יותר מהחמאס יודעים איך להשתמש בהם.

כשיצא הדו"ח של "שוברים שתיקה" לפני שנה, שעדויות מתוכו מאוששות היום בחוסר רצון על ידי הפצ"ר ושאר גורמים רשמיים, כותביו הואשמו בבגידה ובפנטזיות. כל מיני בדרנים שיסו בהם, בתחנה הצבאית הרשמית, בריונים חרדים. את הלינץ' הציבורי שעשו בשופט גולדסטון כולם זוכרים. היום אנחנו יודעים מי צדק ומי חיפה על פשע. וחשוב לזכור: טיוח פשעים הוא השיטה הצבאית האוטומטית. זו מהותה של תפיסת "הרעות". מה שראינו עד כה הוא רק קצה הקרחון.

כל המבצע ההוא התנהל כשמטרתו מלכתחילה למנוע כל סכנה של פגיעה ב"ילדים", מעל כולו ריחפה רוחו של "הילד" השבוי גלעד שליט, וכדי למנוע סכנה מהראשונים וכדי לנקום את העוול שנעשה לשני, נשפך כמים דמם של ילדים אמיתיים. קצינים אמרו לחיילים לירות בלי אבחנה, ורבנים הסיתו לרצח פלסטינים, גם אם הם ילדים. הרב הראשי הצבאי דאז, רונצקי, נתפס אחר כך נושא דרשות מתלהבות על "ארור מונע חרבו מדם". מי שרצה לדעת, ידע; הרוב הגדול העדיף לא לדעת.

אבל זה לא התחיל עם התדריכים ערב "עופרת יצוקה" ולא התחיל עם רונצקי. בהחלט יתכן שזה התחיל עם סיפורי המוסר.

* * * * *

כנער, גדלתי על סיפורי מוסר הלחימה של כוחותינו המזוינים: על הרועה הזקן ההוא של הל"ה, שבשל רחמיהם של אנשי הפלמ"ח יכול היה להזעיק את הכפריים (סיפור שלא הבנתי, כי לא ברור לי מי יכול היה לספר אותו); והסיפור ההוא, שאולי אכן היה, על ימי המרדפים בבקעת הירדן והמחבלים שהסתתרו מאחורי נשים וילדים וירו מאחוריהם לעבר חיילי צה"ל.

הסיפורים האלה תמיד היו דו משמעיים: לכאורה, הם הצביעו על עליונותו המוסרית של החייל העברי, אבל בשל סיומם הם תמיד רמזו לשומעים שעליהם, אם חפצי חיים הם, להתגבר על המוסר הבוגדני ולהרוג באויב, לנפץ את עוללה של בת בבל אל הסלע. ולעזאזל המוסר, החיים חשובים יותר מן המוסר.

אין לדעת כמה מהסיפורים האלה זכר ס' כשירה בשתי נשים לא חמושות, שהניפו דגל לבן. האם הם הזכירו לו שמאחורי דגל לבן עשוי להסתתר אויב חמוש? האם הם לחשו לו שכיבוד דגל לבן הוא מעשה לאנשים "מוסריים" בלבד, ולו יש מוסר אחר, מוסר יהודי? האם הזקן ההוא שנרצח ביריה מהגג, שתועד באופן מצרר כל כך על ידי "שוברי שתיקה", הזכיר למ"פ שהורה לירות בו את הזקן של הל"ה?

הדילמות המוסריות שמציגים הסיפורים האלה פשוטות למדי: התשובה היא שאנחנו לא נהיה פושעי מלחמה, גם אם אחרים כן, ושכדי שלא להפוך למפלצות שיורות בנשים וילדים אנחנו מוכנים להסתכן בכך שמישהו יבגוד בנו. תשובה אחרת משמעה, כפי שצה"ל מוכיח שוב ושוב, הרג חסר תוחלת של חפים מפשע מתוך החשש שמא מי מהם יהווה סכנה. אבל לא מה שסיפרו לנו, מבית הספר היסודי והלאה. לימדו אותנו לירות קודם ולבכות אחר כך. בשנים האחרונות, עם גבור ההיסטריה של "סכנה לילדים", פשוט ויתרו על העמדת הפנים של הבכי.

ונשארו עם פשעי המלחמה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד ×›×”, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 ×”×™×” עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח ×”×–×” יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן ×›"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו ×”×™×” הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

×–×” מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף ×”×™×’"×¢ ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט ×”×™×” שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צעדת מטה היחצ"נות של שליט נמשכת כבר שבוע, כאשר הצועדים מפגינים שוב ושוב שלהם מותר הכל: הצעדה שלהם היום במרכז גרמה פקקים קשים, שהזכירו לכמה אנשים את תקופת המחאה הזועמת של ימי ההתנתקות, בהבדל חד: הבריונים שחסמו אז את הכבישים פונו מהם, באלימות במידת הצורך; הפעם המשטרה מתאמת את חסימת הכבישים עם המפגינים – והצועדים הם מפגינים לכל דבר.

כמובן, רבים מהצועדים יזדעזעו מעצם ההשוואה. בר רפאלי, שהגיעה למקום, הודיעה על הזדהותה עם הצעדה, אבל כאשר נשאלה על תגובתה לנאומו של בנימין נתניהו בנושא, היא התקפדה מיד: "אני מעדיפה לא לדבר על פוליטיקה".

היחצ"נים והספינרים שעובדים עבור קמפיין שליט יכולים לרשום לעצמם הצלחה גדולה: הקמפיין שלהם נתפס כא-פוליטי כמו משחת שיניים, בעוד ההתנגדות לו היא פוליטית למשעי. האמת, כמובן, היא שצעדת שליט היא פעולה פוליטית לגמרי: היא מיועדת להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת כדי להשיג תוצאה רצויה למפעילי הלחץ. אין שום הבדל מעשי בין הפגנות ההתנתקות ובין הפגנת שליט; הכתומים אפילו עשו פעם משהו דומה, "שרשרת אנושית" בכל רחבי הארץ.

אבל הישראלים לא אוהבים שמדברים איתם על פוליטיקה. בעיניהם, יש משהו מגונה בפוליטיקה; הם נוטים לבלבל בינה ובין מפלגתיות ועסקנות, אבל זה לא רק זה. בתחילת שנות התשעים, עסקן צעיר בשם אברום בורג הצליח להגיע למקום בולט בפריימריז של העבודה. הסיסמה שלו היתה "להפריד את הדת מהפוליטיקה". לא, חס וחלילה, להפריד בין דת ומדינה; זה לא היה עובר במפלגת העבודה אפילו היום. אבל בין הזיהום שהוא הפוליטי ובין הקדושה שהיא הדת – זה כן.

וגם את זה צריך לציין ברשימת הסימפטומים של קריסתה של ישראל: פוליטיקה היא, במובנה הבסיסי ביותר, השתתפותם של האזרחים בחייה של הפוליטיאה. מעשה פוליטי הוא מעשה שמיועד לשנות את החיים הציבוריים, שהם נחלתם של כל האזרחים. מהסלידה הזו מהפוליטי אנחנו מגיעים בקלות לתפיסה שעצם הנסיון לערער תפיסת עולם, ליצור פרובוקציה – כלומר, ליצור שינוי – היא פסולה במהותה. ראו היבבה הישראלית כלפי המשט לעזה: "הם באו לעשות פרובוקציה!". והרי פרובוקציה משמעותה "לעורר", לטלטל את הסטטוס קוו.

הקונסנסוס תמיד יראה עצמו כא-פוליטי, אבל זו פשוט קבלת הפוליטיקה של המצב הקיים, הסכמה או הסכנה איתו. כך, אומרים לנו ש"ירושלים היא מעל לפוליטיקה", כלומר שהכיבוש של מזרחה איננו נתון לדיון; כך, אומרים לנו ש"צריך להשאיר את צה"ל מחוץ לפוליטיקה", כלומר בלי יכולת לערער על הפעולות הפוליטיות לחלוטין של הצבא ושל מה שהפך מזמן להיות הפלג הפוליטי שלו, הממשלה. אזרחים שמוותרים על הפוליטיקה כונו בדמוקרטיה האתונאית הדיוטיות; זה היה כינוי גנאי, שממנו קיבלנו את "אידיוט". מי שאין לו עניין בפוליטיקה, הוא אזרח גרוע; מי שוויתר על הפוליטיקה מוותר בעצם גם על הפוליטיאה – אבל בהתחשב בכך שישראל תמיד נמנעה מלחנך אזרחים, והעדיפה חיילים (ובשנים האחרונות, צרכנים ומבודרים), כנראה שזה לא יטריד את רוב אזרחיה.

תנו להם את גלעד שליט, ואת הגמר של כוכב דועך. לא בהכרח בסדר זה. את עתיד המדינה יקבעו אחרים.

(יוסי גורביץ)

השואה היהודית, רציחתם של כ-5.7 מיליוני יהודים על ידי הנאצים וסייעניהם בין השנים 1938-1945, היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. הם העידו על פשעיהם בשורה של משפטים, מנירנברג והלאה. אל העדויות הללו, שנותנות לנו מבט "מלמעלה" על מעשי הפשע, מצטרפות עדויותיהם של הניצולים ולעיתים של הנספים עצמם, שנותנות לנו "מבט שוחה". לכל אלה מצטרפים ממצאים פורנזיים רבים. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות – מספיק כדי לספק את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, נאצים לשעבר ותומכיהם בהווה מכחישים את השואה היהודית.

השואה הקומוניסטית האירופית – רציחתם בהרעבה, יריה, ועבודת פרך של עשרות מיליוני "אויבי משטר" ו"בורגנים" בין השנים 1917-1989, בעיקר בין השנים 1933-1953, ושיעבודם של מיליונים רבים – גם היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר עקשני מצד אנשים שהושמצו ארוכות בעבר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות. תיעוד ×–×”, בצירוף עדויותיהם של כמה מהרוצחים ועדויותיהם של ניצולים רבים, מספק ראיות שישכנעו את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, קומוניסטים בעבר ובהווה ואנשי Hasbara מכחישים את השואה הקומוניסטית.

* * * * *

מכון ויזנטל, שמשמיע זעקות חדות כאשר איזה חוליגן, באצטלה אקדמית או בלעדיה, מכחיש את השואה היהודית, הצטרף אל מכחישי השואה הקומוניסטית. במאמר שפרסם יוסי מלמן ב"הארץ" אתמול (ו') מצוטט אפרים זורוף, מנהל הארגון בישראל, כמי שמוחה כנגד "פרוטוקול פראג", שדורש יום זכרון מיוחד לקורבנות שני המשטרים הטוטאליטריים. זורוף מגדיר את מזכירי השואה הקומוניסטית כ"מעוותי השואה".

(כהערת אגב, יצוין שזורוף עצמו לא נמצא במקום טוב במיוחד לנהל את המאבק הזה. כשארגן סגן ראש עירית אור יהודה מטעם ש"ס, עוזי אהרן, שריפת ספרים בעירו, זורוף סירב לגנות את עצם השמדת הספרים. הוא הסתפק בגינוי האמצעי, שעורר זכרונות לא נעימים: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". הספרים היו ספרי הברית החדשה. קל לשער איך היה זורוף מגיב על שריפת ספרי תורה באיזו עיר מזרח אירופית בהוראתו של איזה סגן ראש עיר קתולי או אורתודוקסי שמרני; קשה מאד להניח שהוא היה אומר שעדיף היה לגרוס אותם).

שורש הבעיה הוא בהיסטוריה המסובכת עד למאד של מזרח אירופה. הסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו על גוויותיהן של האימפריה הצאריסטית, האוסטרית והגרמנית שורה של מדינות שברוב המקרים לא היו קיימות קודם לכן (פולין, שחולקה שלוש פעמים בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, ושתחולק ברביעית ב-1939 בין ברה"מ וגרמניה הנאצית, היתה חריג). חלק ניכר מהמדינות הללו – פולין, שלוש המדינות הבאלטיות, הונגריה, יוגוסלביה – נאלצו להתמודד עם פלישה קומוניסטית ישירה או עם התקוממות וחתרנות אלימה מצד מפלגות קומוניסטיות מקומיות, שקיבלו הוראות ומימון מברה"מ.

כמעט כל המדינות החדשות היו הטרוגניות באוכלוסייתן והכילו קבוצות אתניות ששאפו לעצמאות או אוטונומיה. המקרה הידוע ביותר הוא זה של הגרמנים בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אבל גם הצ'כים והסלובקים עצמם לא הסתדרו אלה עם אלה, ועם קריסת הגוש הקומוניסטי התפרקה המדינה במהירות ובשלווה לצ'כיה וסלובקיה; וכאשר ביתרה גרמניה את גוויית צ'כוסלובקיה במארס 1939, ניקרה פולין בגוויה וחטפה לעצמה נתח שהיתה בו אוכלוסיה פולנית. אומה אוקראינית לא היתה כלל; חלק מהאוקראינים חיו בפולין, במתח עם הרוב הפולני, ורובם מצאו את עצמם – לאחר שעה קצרה של עצמאות ב-1918 – שוב תחת מכבש רוסי. חלק גדול מהמיעוטים היו גרמנים; אפילו ברוסיה גופא היה מיעוט אתני מרוכז של גרמנים – הגרמנים של הוולגה, שלאחר מאתיים שנים של קיום מועיל לאימפריה המפגרת מצאו עצמם נרדפים על ידי המשטר הקומוניסטי, ולאחר הפלישה הגרמנית ביוני 1941 – מושמדים.

בפשיטה הראשונה של הנ.ק.וו.ד. על בתי הגרמנים של הוולגה נמצאו בחלק ניכר מהבתים דגלי צלב קרס; יושבי הבתים הללו נרצחו ביריה במקום. אלו היו דגלים שהמפלגה הקומוניסטית עצמה חילקה לתושבים, לקראת ביקור אפשרי של היטלר בחבל באותה שנה. הקומוניסטים, תומכיהם היום מעדיפים לשכוח, היו בעלי ברית נלהבים של גרמניה הנאצית בין אוגוסט 1939 ויוני 1941. הם תקעו סכין בגבה של פולין ותקפו אותה ממזרח שעה שזו נלחמה על חייה כנגד הפלישה הגרמנית ממערב; שני הצבאות אף ערכו מצעד משותף לרגל הנצחון. סופר שהגנרל הרוסי סמיון קריבושיין הזמין את הגנרל הגרמני גודריאן לביקור במוסקווה. שנתיים לאחר מכן גודריאן היה קרוב מאד לביקור כזה, אבל כנראה לא בתנאים שעליהם חשב קריבושיין.

התוצאה הישירה של הקמת ברית המועצות, והאיום שלה על ריבונותן של המדינות החדשות כמו גם האיום ב"יצוא המהפכה" שלה, היתה רדיקליזציה ימנית של המשטרים במזרח אירופה. הפאשיסטים תמיד טענו שהם הבלם בפני התפשטות הקומוניזם; במזרח אירופה זו היתה האמת לאמיתה. חשוב לזכור, מה שלא זוכרים היום, שבשנות העשרים והשלושים הזוועה החיה של המהפכה הקומוניסטית, שרצחה חמישה מיליון רוסים עוד בימיו של לנין ונאלצה לדכא באלימות חסרת תקדים התקוממויות איכרים בלתי פוסקות ("המלחמה הירוקה") עד אמצע שנות העשרים, היתה מוכרת היטב, במזרח אירופה אם לא בקרב האינטיליגנציה מסוממת הקומוניזם של המערב. מיעוטים מדוכאים, וכאלה היו כאמור בכל מדינה מזרח אירופאית, היו כר פורה למשת"פים קומוניסטיים – דבר שרק דירבן את המשטרים, שטענו לעיתים לדמוקרטיות אך כמעט תמיד היו אתנוקרטיים, לדכא אותם עוד יותר. וחוזר חלילה.

בין הריחיים האלה של הפאשיזם והקומוניזם, כתב יעקב טלמון, נמעכה יהדות מזרח אירופה. חלק ניכר מהיהודים היו חרדים והללו תמכו במשטרים השמרניים. אלה היו לעיתים קרובות אנטישמיים במישרין או בעקיפין, אבל זו היתה אנטישמיות מהסוג שהיהודים למדו לחיות איתה. זו לא היתה האנטישמיות החסלנית של הנאצים. אבל האינטליגנציה היהודית היתה לעיתים קרובות קומוניסטית, ומספר עצום של יהודים – חברי הבונד – היתה סוציאליסטית במוצהר. זו עדיין היתה התקופה שבה סוציאליסטים טרם בידלו את עצמם בחדות מהקומוניסטים, טרם הבינו שלקומוניסטים אין שום בעיה אידיאולוגית למכור אותם לפאשיסטים.

* * * * * *

בעייתם של יהודי מזרח אירופה התגלמה בגנרל הרוסי שניצב לצד גודריאן במצעד הנצחון ההוא: סמיון קריבושיין היה יהודי. המשטר הסובייטי היה מלא ביהודים, ומספר דיספרופורציונלי שלהם החזיק בתפקידים בכירים במשטר, במיוחד בשירותי הבטחון. ראש הנ.ק.וו.ד בשנתיים הראשונות של הטרור הגדול, גנריך יאגודה, היה בן להורים יהודים. האיש שהמציא את השיטה הידועה לשמצה של הגולאגים – חלוקת מזון על פי כמות העבודה שביצע האסיר, שיטה שהביאה למותם בהרעבה של מספרים עצומים של כלואים – היה נפתלי פרנקל. שלושה מהבכירים הבולטים של המפלגה לאחר התפגרותו של לנין – טרוצקי, זינובייב וקמנייב – היו יהודים; לטרוצקי מיוחסת הבדיחה, בעת כינוס של ועדה בכירה כלשהי, ש"שאם רק יוציאו מכאן את הגוי הזה" – בוכארין – "יהיה לנו מניין כשר".

המפלגה הקומוניסטית הרוסית ניהלה כל ימי שלטונה מלחמה, לעיתים מלחמת השמדה, כנגד האוכלוסיה השבויה בידה. רתימתם של יהודים למלחמה הזו הועילה מאד למשטר, כי בשל ההזרה שחשו היהודים מהמשטר הצאריסטי והעובדה שהרוסי הממוצע היה אנטישמי עד לשד עצמותיו הם הוכיחו את עצמם כקאדרים נאמנים מאד, גם כאשר מה שאמור היה להיות גן עדן סוציאליסטי התברר כגיהנום טוטאליטרי. לא היה להם לאן ללכת. הבדיחה הרוסית רוויית השטנה משנות העשרים – "התה של ויסוצקי, הלחם של ברודצקי ורוסיה של טרוצקי" – העידה על טינתה של אוכלוסיה כבושה, ועל המקום שאליו ינתב סטאלין לימים את השנאה.

הקומיסארים היהודים של סטאלין הגבירו את האנטישמיות כלפי יהודים במזרח אירופה. קריסתה של רוסיה ועליית משטר הזוועות הקומוניסטי יצרו גל חדש של תמיכה בתיאוריות קונספירציה, כשהבולטת שבהם היתה, כמובן, "הפרוטוקולים של זקני ציון". בהתחשב בכך שהם נכתבו על ידי המשטרה החשאית הצארית, שהיתה עסוקה במלחמת התגוננות כנגד מהפכנים קומוניסטים ושחשבה שיש מזימה יהודית מאחורי הקומוניסטים, זה לא צריך להפתיע. בעיניהם של חסרי השכלה ומשכילים למחצה, ה"פרוטוקולים" דמו דמיון מעורר טרדה למציאות; ב-1920, אפילו הטיימס הלונדוני תהה בקול אם הם אינם יצוג מדויק שלה.

* * * * *

בתחילת ספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, והחלה בכך את מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני נלחם באומץ רווי טירוף, והושמד. לא מעט מחייליו, ביניהם סבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), היו יהודים. בשיר הקצר "איטשי-מיאר" התייחס אליהם ואל גורלם טשרניחוסקי כך:

נכנס איטשי-מיאר אל הקסרקטין,

ללעג ולקלס לרב ולקטין.

"מבין איטשי-מאיר נכנס לשם מה?

למות בעד פולניה, לשמה ולשמה.

ביש-גד איטשי-מיאר! לא זה הוא הספר;

לו שם, כבר פרח, והיה קומיסר."

…

"אתה הז'ידק, קום עשה חובתך:

בא היטלר, קצץ יקצץ פאתך!"

…

עמד איטשי-מאיר בתוך חפירה,

חרגה מכונית כבדה ממטירה

סביב כדורים למאות על חוגה,

נפל איטשי-מאיר ראשון בפלוגה."

(ההדגשות שלי)

וכשבועיים לאחר מכן תקפו הקומוניסטים מן המזרח. הם מיהרו להטיל את שלטון האימים הרגיל שלהם, והחלו בהגליית אנשים לגולאגים. מעריכים כי מספר האנשים שהם הספיקו להגלות עד שהגרמנים בגדו בהם היה כמיליון. אף שהמשטר הקומוניסטי חיסל, בין השאר, גם את האליטות האורתודוקסיות היהודיות, העובדה שיהודים רבים שמחו לבואם של הקומוניסטים – בהתחשב באלטרנטיבה, קשה להאשים אותם – הפכה את כולם, מבחינתם של פולנים רבים, לבוגדים ומשתפי פעולה. מכאן, בין השאר, האדישות הרבה שגילו פולנים לגורלם של יהודים, האדישות האיומה של "קאמפו דה פיורי" של מילוש: התחושה שהיהודים הם אויבים, שותפים לפולשים.

מלמן מתייחס בזעם לעובדה שהאסטונים, ובני המדינות הבאלטיות בכלל, רואים בפולשים הגרמנים של 1941 משחררים; אבל הוא כלל לא מזכיר, ולו במילה, את העובדה שברה"מ כבשה את המדינות הבאלטיות – בהסכמה שבשתיקה גרמנית – שנה קודם לכן, ושמבחינת הבאלטים הגרמנים אכן היו משחררים מהעריצות הסובייטית. שבוע בלבד לפני הפלישה הגרמנית, מחקו הסובייטים את ההנהגה האסטונית וגירשו כ-10,000 מהאסטונים לסיביר; רק כ-4,000 מהמגורשים הצליחו לחזור בסופו של דבר. עם הפלישה הגרמנית, רצח הנ.ק.וו.ד מאות אסירים ברחבי המדינות הבאלטיות. אילו הייתי אסטוני ב-22 ביוני, גם אני הייתי רואה בגרמנים משחררים.

מצבן של מדינות מזרח אירופה באותה תקופה עיוות את הפטריוטיות שלהן, במיוחד לאור העובדה שהן נכבשו מחדש על ידי ברית המועצות במהלך 1944-1945, הפעם לארבעים ויותר שנים. מי שרצה להשען על גיבורים שהתנגדו לכיבוש, נאלץ לחבק אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים ושרק מעטים מהם היו נקיים מדם יהודים. קשה מאד לדבר על מסורת פטריוטית במדינות הבאלטיות, או באוקראינה, בלי האנשים האלה. אולי זה הפשע האחרון של סטאלין: הטינוף לבלי שוב של יכולתם של העמים הכבושים להתגאות בעצמם. אבל הדרישה מהם, מצד זורוף ומלמן, להעלים את ההיסטוריה הבעייתית הזו, להעמיד פנים שהשואה היהודית היא האירוע החשוב בהיסטוריה שלהם, היא כפיית היסטוריה אתנו-צנטרית יהודית עליהם: מבחינתו של האסטוני הממוצע, ודאי האוקראיני הממוצע, הכיבוש הסובייטי היה גרוע יותר – משמעותית יותר.

* * * * *

כשמבקשים מאנשים שקיבלו חינוך ישראלי להסביר מדוע, בעצם, השואה היהודית גרועה יותר ממה שעשו הקומוניסטים, הם מתקשים לתת תשובה ברורה. תשובה נפוצה היא שהקומוניסטים בחרו קורבנות בשל סיבה פוליטית בעוד שהנאצים בשל קריטריון גזעי.

קודם כל, זה לא נכון: שני הצדדים השתמשו בפנטזיה פוליטית. הנאצים דיברו על "טוהר דם", אבל גרמני "ארי" שהמיר את דתו ליהדות חדל באחת להיות ארי והפך מועמד להשמדה. לקומוניסטים לא היתה בעיה עם קריטריונים אתניים לאפליה או השמדה. המקרה הבולט ביותר הוא ההולודומור, שואת-ההרעבה האוקראיינית, שאפשר שגבתה שבעה מיליוני קורבנות. בעוד שמיליונים גוועו ברעב בערים ובכפרים, מנעו הצבא והמשטרה הסובייטים בריחה של אוקראינים אל מחוצה לה, או הכנסת מזון אליה. פחות או יותר במקביל, חיסל הנ.ק.וו.ד. את מה שנותר מהאליטה האוקראינית, וחוקים חדשים שנכנסו לתוקפם דיכאו את התרבות האוקראינית ואת השימוש בשפה האוקראינית. (יצוין שמדינות רבות, ביניהן ארה"ב, מכירות בהולודומור כרצח עם; רוסיה, כמובן, מתנגדת – וישראל מתנגדת גם היא, מסיבותיה). יתר על כן, המשטר הקומוניסטי הכיר גם הכיר במוצא כסיבה לענישה: ילדיהם של מתנגדי משטר, עד ימי חרושצ'ב, היו מטרות לגיטימיות לרדיפה, למניעת עבודה ולמניעת מזון – דבר שבחברה שבה אין שוק חופשי הוא שווה ערך להרעבה ממוסדת. בשנות העשרים, נוהג רווח בקרב אפרטצ'יקים של המפלגה היה אונס בנותיהם של מתנגדי משטר, בידיעה שאיש לא יתבע עונש או נקמה.

טיעון אחר הוא שההשמדה הנאצית היתה מזוויעה יותר. הטיעון הזה נובע, במקרים רבים, מחוסר הכרה של החומר על הפשעים הקומוניסטיים. המקרה הידוע של פאבליק מורוזוב – הילד שעל פי התעמולה הסובייטית הסגיר את הוריו לנ.ק.וו.ד. משום שהסתירו מזון, ושנרצח על ידי איכרים זועמים, ושבשל כך הפך למארטיר בולשביקי – הוא ככל הנראה זיוף; אבל הזיוף מעיד על מערכת הערכים של המשטר, שבה הלשנה על הוריך היא מעשה ראוי לשבח. קשה להסביר מדוע הזוועות שחוו אסירים מן השורה בגולאגים – אני אפילו לא רוצה לדבר על הילדים – גרועות פחות מאלו של אסירי מחנות הריכוז. על פי השיטה שהמציא נפתלי פרנקל, כל עובד קיבל כמות מזון על פי כמות העבודה שביצע באותו יום. הכמות הבסיסית לא הספיקה לצורכי אדם; מי שהצליח רק למלא את מכסתו, הגיע ליום הבא חלש יותר, ובהתאם הסתכן בכך שלא יעמוד במכסה, שהיתה לא סבירה ממילא. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה היתה הרעבה איטית עד מוות. התופעה שלימים תוכר כ"מוזלמן" נראתה לראשונה בגולאגים. אבל אפילו אם נקבל את הטיעון, אפילו אם המיכון והתיעוש של ההשמדה הנאצית, השימוש המזוויע בגופות ובחלקי גופות, גרועים יותר מההזנחה והרשלנות של הסובייטים, הסובייטים הרגו ועינו הרבה יותר אנשים. סבלה של אם אוקראינית למראה ילדה הגווע ברעב, או של ילדה אסטונית שאביה נלקח לגולאג, לא היה חמור פחות מזו של אשה או ילדה יהודיה באותו המצב. לטעון אחרת משמעותו ליפול לתפיסה של עליונות יהודית, תפיסה שסבלם של יהודים הוא אוטומטית גרוע יותר מסבלם של איכרים מזרח אירופאיים כלשהם שעליהם איננו יודעים דבר.

ההבדלים, בכלל, בין השיטה הנאצית והשיטה הסובייטית קטנים משנהוג לחשוב. במובנים רבים, השיטה הסובייטית היתה המודל: כשהנאצים בנו את מחנות הריכוז שלהם, הם הסתמכו על השיטה הסובייטית ובכל מה שקשור ללא יהודים – שנחשבו לחסרי תקנה – הם היו מיועדים להביא ל"חינוך מחדש" ולשילוב של האסיר המשוחרר בחברה הגרמנית החדשה. שבויי מלחמה רוסים יצאו ממחנות גרמניים הישר למחנות סובייטיים, ולהוציא השפה של התעמולה התקשו להבחין בהבדלים. שני הצדדים היו מדינות משטרה שנוהלו על ידי מפלגה, שלא היססה לבצע סטיות אידיאולוגיות חדות לצרכים אופורטוניסטיים. שני הצדדים העריצו זה את הלהט של זה, הלהט מדכא המצפון ומאפשר הזוועות של המשטרים האנטי-בורגניים; לא במקרה הם היו שותפים כל כך מוצלחים. סטאלין נהג לומר, עד יומו האחרון, "אחח, מה שאנחנו והגרמנים יכולנו לעשות ביחד!".

לרשות הסובייטים עמדו שני יתרונות: ראשית, מערכת תעמולה שנשענה על אינטלקטואלים עיוורים מרצון במערב (כאן המקום לבעוט שוב בנבלתו של סארטר), שעשו כמיטב יכולתם לטשטש את האמת והתנהלו באופן שדומה להחשיד להכחשת שואה; ושנית, העובדה שהפרוטוקולים שלהם, שחשפו את הזוועות ללא עוררין, נפתחו מאוחר כל כך. הפרוטוקולים הנאציים נפתחו כבר ב-1945.

בספר הבדיוני Fatherland, שמתרחש בגרמניה הנאצית המנצחת ב-1964, מתואר מה היה קורה אם הגרמנים היו מגיעים אל הגולאגים: הם היו, כמובן, משתמשים בהם לצרכי תעמולה, והיא היתה נראית בדיוק כמו שאנחנו מכירים את תעשיית הנצחת השואה, כולל שימוש בניצולי מחנות כמדריכים.

הדרישה להכיר בזוועות הקומוניזם איננה "עיוות שואה": היא דרישה לאיזון היחס ההיסטורי שזכו לו המשטרים הקומוניסטיים. כשאסטונים או אוקראיינים מנסים לטשטש את הצד האפל של הפטריוטיות שלהם, קרי רצח היהודים שהם היו שותפים לו, יש להתווכח איתם על כך באותה נחישות שבה אנחנו נאבקים בהירואיזציה המתמסדת והולכת של פאשיסט (יאיר שטרן) שהפטריוטיות שלו התגלמה, בין השאר, בתמיכה בנאציזם. אבל התעלמות ממה שעשו הקומוניסטים ועוזריהם, והדחקת פשעיהם, איננה "עיוות שואה"; זו הכחשת שואה נקיה. והיא מתבצעת על ידי גורמים ממסדיים בישראל.

אותם גורמים שהכחישו את השואה הארמנית, עד שהפכה פתאום לנשק פוליטי נוח כל כך.

(יוסי גורביץ)