החברים של ג'ורג'

סיפור הזוי למדי פרץ לתקשורת בימים האחרונים: רב בצפון, שחשד כי אדם אחר ניהל יחסים לא כשרים עם בתו, אולי אף אנס אותה (החשוד מכחיש כל קשר), אסף את בנו וכמה בריונים יוצאי ישיבות אחרים כדי לסגור חשבון אישי עם החשוד. הם ארגנו לו אמבוש, והקטטה התדרדרה לקרב יריות בין החשוד, הרב ובנו של הרב.

בסיפור הזוי עוד יותר, מסתבר שאיש דת אורתודוקסי באזור הצפון הטיל מום באברי מינם של מאות ילדים באזור הצפון, והבעיה כמסתבר היא לא עם זה, אלא עם העובדה שהמום הוטל שלא כיאות, ויש לבצע ניתוח נוסף באברי המין של הנפגעים. יודגש שהניתוח מתבצע לא מטעמים בריאותיים, אלא מטעמים טקסיים גרידא. אחת העילות לכך שהבחינו בפעולה של הקוצץ הסורר היא שהתינוקות שנימולו אצלו לא בכו, כלומר סבלו פחות כאב. כתוצאה מרשלנות זו, צפוי האשם לאבד את רשיון הטלת המום שלו. לא דווח אם נפלה תקלה גם באותו חלק של הטקס שבו מוצץ הקוצץ את איבר מינו של התינוק, פעולה שבכל מצב אחר היתה מביאה למעצר מיידי, אם לא ללינץ'.

בסיפור שלישי, חזר מוטי אלון – שהוגלה על ידי פורום "תקנה" בשל, לא ברור מה בעצם, אבל המשטרה חושדת בו בקיום מין עם תלמידים קטינים – לפעילות רגילה, ובעצם מתעלם מההגבלות עליו. אלון נהנה מחסותו של חיים דרוקמן, שכבר הגן בעבר על תוקפים מיניים בישיבת "נתיב מאיר", שם העדיף לפתור את הבעיה באמצעות הרחקת התוקף מקורבנותיו (המממ, נשמע כמו פעולה של פורום "תקנה"). אליוקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה הרחום והחנון, שלח לו מכתב תקיף, אבל לא העמיד אותו לדין.

הנחת יסוד סבירה, בהתחשב בעבר, היא שכאשר ישוב הרב השולף מהצפון אל קהילתו, הוא יוכל להתקבל מחדש ללא בעיות מיוחדות. מי שיהיו לו בעיות, כנראה יחליף קהילה. מוטי אלון ודרוקמן מוכיחים שאפשר להיות, אמנם במאמץ (במקרה של אלון) רבנים מוכרים גם כאשר אתה מעורב, במישרין או בעקיפין, בפשע המתועב של ניצול קטין הנתון למרותך לצרכים מיניים. וכפי שמראה לנו מקרה המוהל, אף שהחברה הדתית מתייחסת באופן סלחני לפשעים ועבירות מוסריות, אין לה כל סלחנות כשהדבר מגיע לסטיה בתחומי הפולחן. אילו אלון, דרוקמן והשולף היו נתפסים לא בנסיון רצח או אונס, אלא בכך שהם מדליקים ומכבים אורות בשבת, כל סמכותם הרבנית היתה נושלת מיד.

זו לא תובנה חדשה שאין קשר בין דת ובין מוסר; דיוויד "הנצרות מבוססת על ניסים ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלי נס" יום עלה על זה לפני יותר מ-200 שנים. אבל פער כזה בין ההקפדה על מצוות הפולחן ובין הסלחנות כלפי מעשי הנבלה של אנשי הדת הוא באמת עוצר נשימה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שדתיים הם גם מוסריים יותר.

(יוסי גורביץ)

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)

הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.

רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.

אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.

יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.

לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.

אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.

נעבור לנושא הסבוך יותר, ×–×” של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים ×”×™×” חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.

עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).

אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).

אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.

(יוסי גורביץ)

בסמיכות זמנים משעשעת הוצגה השבוע הנהגת המדינה במערומיה. מדליף מסמך גלנט לערוץ 2 עשה לנו שירות חשוב, כשהציג את צמרת צה"ל בפומבי כקן הצרעות שתמיד היתה, ואם יסתבר שאכן דובר צה"ל בעצמו הוא החשוד העיקרי – כך יואב יצחק אמש – אז בכלל יצא משהו חיובי מכל העסק; פגיעה באמון הבלתי מוצדק שרוחש לו הציבור. מהבחינה הזו, בהחלט יתכן שבניהו יצליח להכנס להיסטוריה, אם כי כנראה לא כפי שרצה.

במקביל, נגררה הטרויקה הקבועה של הצמרת – ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל – אל מול ועדת טירקל. כל אחד מהם נתן תשובה גרועה מקודמו. נתניהו הודיע שהוא אחראי, ומיד גלגל את האחריות אל שר הבטחון ברק; הלז הודיע שהאחריות היא כמובן אצלו ורק אצלו, אבל האחראי לפאשלה הזו הוא הצבא; אחר כך הופיע אשכנזי והודיע שהוא אחראי, אבל שהפתרון שלו הוא הפעלת צלפים מהאוויר, עוד קודם לנחיתת הכוחות על הסיפון – כלומר, הלקח שהפיק הקודקוד הצבאי הבכיר ביותר מאחד האסונות הדיפלומטיים הגדולים ביותר שהמיט צה"ל על ישראל הוא שלא הופעל מספיק כוח קטלני כנגד פעילים לא חמושים. רק על זה צריך היה לשחרר אותו מתפקידו על רקע אי התאמה.

חשוב להתייחס לאופן שבו פעלו כל השלושה: הם הצהירו על קבלת אחריות – אבל לא עשו שום דבר בנידון. אף אחד מהם לא התפטר וסביר שאם היו שואלים אותם אם בכוונתם להתפטר, התשובה היתה מבט תוהה. למה מה?

השטיק ×”×–×” – קבלת אחריות תוך התנערות מהמשתמע מכך – חדש יחסית. האב המייסד הוא כנראה יצחק רבין: אחרי נסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן ב-1994, שהסתיים ברציחתו של בן הערובה ובמותו של סרן ניר פורז בידי אנשי חמאס, עלה רבין לשידור, מדוכא וכבד שפה – פרשנים כתבו אז שהוא נראה בהלם – ואמר שהוא "מקבל אחריות" לפרשה. הוא ×”×™×” שר הבטחון. לצידו ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהיה לדעת רבים האחראי האמיתי: הוא התעלם מתחינותיהם של אנשי הימ"מ, שחילוץ בני ערובה הוא ההתמחות שלהם, והטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, שממנה בא.

ההצהרה הזו של רבין בכהונתו השניה – בכהונתו הראשונה הוא דווקא ידע להתפטר – פתחה עידן של אחריות מהפה ולחוץ. שני עשורים קודם לכן, כאמור, רבין התפטר; ראש הממשלה שלפניו, גולדה מאיר, אולצה להתפטר; ראש הממשלה שיבוא אחריו, מנחם בגין, עזב את תפקידו באומרו "אינני יכול עוד" וגזר על עצמו (כפי שכתב תומאס פרידמן) מאסר עולם בביתו; שניים משריו הבכירים של בגין, משה דיין ועזר וייצמן, התפטרו במחאה על מסמוס הסכם השלום עם מצרים (תכנית האוטונומיה); יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדם לרבין, נקט באקט נדיר של אחריות: כשהפסיד בבחירות 1992, הוא פשוט הלך הביתה. אחרי ההכרזה ההיא של רבין הורגלנו, שנה אחרי שנה, בהצהרות ריקות על אחריות, עד שהמילים נשמעות חלולות עוד בטרם נאמרו. הם אפילו לא מבינים מה לא בסדר כאן.

* * * * *

התופעה איננה מוגבלת לפוליטיקאים: לפני כחצי שנה התפרסמה העובדה שנציגי חובשי הכיפות הסרוגות עשו דין לעצמם והשתיקו סיפורים על תקיפות מיניות במגזר. הם הקימו פורום מיוחד, "תקנה" שמו, שאנשיו מיהרו להסביר לנו עד כמה הם אנשים אחראים ועד כמה הפתרון שלהם מוצלח יותר מזה שמקובל סתם בחברה שומרת החוק – השלכתו של החשוד לחסדיהם המועטים של אנשי אכיפת החוק.

הסיבה לחשיפה היתה העובדה שרב-ידוען, מוטי אלון, הואשם בניצול מיני של תלמידיו. למדנו השבוע שהמשטרה, שנכנסה לתמונה אחרי התפוצצות הפרשה, הגיעה למסקנה שיש די ראיות להעמיד את אלון לדין על מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטינים. בפורום תקמה אמרו שהם שמחים שהמשטרה אישרה את החשדות שלהם.

אוי לשמחה הזו. במשך ארבע שנים ידעו אנשי "תקנה" על טורף מיני – ובמקום להסגיר אותו לרשויות, הם העלימו אותו. הם הוציאו אותו לגלות בתקווה ששם הוא לא יעשה שום דבר, תקווה שאפילו הם היו צריכים לדעת שהיתה תקוות-שווא. כנגד אלון יש כרגע שתי תלונות של קטינים; במקרים כאלה, במיוחד בציבור כזה, סביר שיש עוד כמה קורבנות שעליהם איננו יודעים עדיין. אולי נדע בעתיד, כשהם לא יוכלו יותר לכבוש את הסוד על מה שנעשה בהם.

בשעתו, הסבירו לנו אנשי "תקנה" שהם נהגו מתוך אחריות: שהם לא רצו להכפיש לשווא את שמו של אדם חף מפשע אבל גם לא לאפשר לו גישה לקורבנות. שוב ה"אחריות" הריקה: המעשה האחראי האמיתי היה ירידה לחקר האמת, באמצעים היחידים המקובלים במדינת חוק. במקום לעשות את זה, אנשי "תקנה" העדיפו ללהג על אחריות ולהתנהג כאילו הם בבני ברק. בשם "האחריות" של אי פגיעה בשמו של אלון, וכנראה גם חשש מ"חילול השם" שהיה נלווה לידיעות, הם נתנו לו, גם לדבריהם, גישה פעם אחר פעם לקורבנות פוטנציאליים.

לפעמים אני מתחרט על כך שאני לא מאמין בדמון יהוה, כי במחשבה על מה שמחכה לאנשים ה"אחראים" האלה לאחר מותם יש נחמה מסוימת, הנחמה הפראית שעליה התענג טרטוליאנוס במחשבה על הצפיה בעינויי הנצח של הפגאנים. אבל אין דמון, אין גיהנום ואין גן עדן, ואת הדין עם אלון וסייעניו צריך למצות בעולם הזה. אין אחר.

(יוסי גורביץ)

בג"צ דן אתמול שוב בפרשת קווי השפלת הנשים, המכונים בעגה החרדית "קווי מהדרין". כרגיל כשבג"צ לא רוצה לפסוק – הוא נזקק לחמש שנים כדי לקבוע שהשימוש של צה"ל במגנים אנושיים אסור – הדיון נמשך שנים: הוא החל ב-2007. במהלך הדיון, הציע אליוקים רובינשטיין "לחכות להכרעת השר", כשהכוונה היא לשר התחבורה ישראל כץ. נציגי השר הודיעו כי הלז בוחן את הסוגיה בניחותא, ובכוונתו להגיע להחלטה בנובמבר, אחרי החגים, אולי. החפזון, אומר כץ, הוא מהשטן. טוב, נו, הוא לא אשה, למה שיבער לו?

אז רובינשטיין רצה – וכששופט עליון רוצה, העותרים בדרך כלל מבינים את הרמז – שהדיון יידחה באיזה ארבעה-חמישה-18 חודשים. מה בוער? אבל כץ, אחרי הכל, כבר הביע את עמדתו. הוא אמר בינואר השנה בבג"צ – כך שרובינשטיין היה צריך לזכור את זה – שעמדתו היא שצריך לאפשר "קווי מהדרין" על בסיס "הסדרים וולונטריים", אך אסור שהמדינה תקבע כך בחוק. כלומר, צריך לקבל את דרישות הבריונים החרדים ולאפשר תחבורה ציבורית שמפלה נשים בכספי ציבור בישראל.

לרובינשטיין היתה סיבה טובה לזכור את הדברים: העמדה של ×›×¥ בינואר 2010 התבססה… על עמדתו של רובינשטיין בינואר 2008, שנתיים קודם לכן, בה קבע ×›×™ "×›×™ אין פסול באוטובוסים שבהם יש הפרדה הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי, אך לא ניתן לקבע זאת בחוק". המממ! כלומר, רובינשטיין בועט לכץ, ×›×¥ בועט לרובינשטיין, רובינשטיין בועט לכץ חזרה.

די ברור למה העמדה הזו מקובלת על רובינשטיין: הוא יהודי חובש כיפה וחובב אידישקייט. "קווי המהדרין", שמתפשטים כמו ארבה – למשל, כל הקווים למירון השנה היו קווי "מהדרין" – לא באמת מטרידים אותו. הוא בעד זכויות נשים, כמובן, אבל קצת יותר בעד זכויות גברים אורתודוקסים.

לכאורה, קשה קצת יותר להבין מה לישראל כץ, יהודי חילוני שגדל על ברכי אוכל השרצים אריאל שרון, ולכל הסיפור הזה. ואז נזכרים שכץ הוא פוליטיקאי, שיש לא מעט חברי מרכז חרדים בליכוד, ושכץ לא רוצה למצוא את השם שלו מופיע בכל מיני פאשקווילים. בשביל מה לו? מצד שני, הוא גם לא רוצה להיות חתום על החלטה שמפלה נשים, למקרה שאיזו פמיניסטית ליכודניקית – מירי רגב? – תרכב על הסיפור נגדו. הוא רק רוצה למשוך זמן. הקדנציה של ממשלה ישראלית, כידוע, קצרה למדי ואולי הוא יוכל לגמור אותה בלי שיצטרך לגעת בתפוד הלוהט הזה. אז לכמה נשים יהיה רע. נו, הן כבר היו צריכות להתרגל.

שמעון שטרן, דובר ועדת הרבנים לענייני תחבורה – מסתבר שיש דבר ×›×–×” – אמר בתגובה ×›×™ "הכל קנטרנות וצביעות. אותם ארגונים צבועים מקהילת הקרן החדשה לישראל, שאינם משתמשים בתחבורה ציבורית, תומכים בגולדסטון, בהכרה בחמאס ובהחרמת ישראל בעולם – הכל בשם הסובלנות, ובמוסר כפול מנסים לכפות על הציבור החרדי גם היכן ישבו באוטובוסים המשרתים אותם, וזאת בניגוד לרצונם המצפוני ולנהוג בארץ כבר 16 שנה".

חשבתי, כשראיתי את הטקסט הזה אתמול, לכתוב עליו, ותהיתי מה בעצם יש לומר: הטקסט הרי אומר הכל. על מה נדבר? על האופן שבו מסע ההסתה של פאשיסטי "אם תרצו" חלחל גם אל החרדים? על החוצפה שבטקסט כזה מצד אדם שמנהיגי הציבור שלו לא מוכנים, גם היום, להכיר דה יורה במדינת ישראל (יש סיבה למה החרדים האשכנזים נשארים רק סגני שר)? על השקר המובהק שנוצר כשחרדי מדבר על מצפון?

ואז נזכרתי שכבר קראתי את הטקסט הזה איפשהו. זוכרים את הדמות הפיקטיבית "נעמי בן עמי, מהארגון הלא קיים "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת"? גם היא התייחסה לתביעה כאל "הרפתקה זו של התנועה הרפורמית בשליחות 'הקרן החדשה לישראל'". מעניין.

אבל כשרובינשטיין מסייע בשקט לחרדים להפוך את "קווי המהדרין" לסטטוס קוו – איך נבוא עכשיו, הוא יאמר ב-2014, ונעקור מנהג רב שנים? – הוא מתעלם מהפיחות המואץ במעמדה של האשה בחברה החרדית, פיחות שמואץ בדיוק כאשר מתברר שהאשה היא המפרנסת של הבית החרדי: האגו הגברי של אנשים שחונכו שנשים הן נחותות מתנגש עם העובדה שהם חיים על פרי עמלה. כשהחלו קווי המהדרין ב-1999, לא היו רחובות עם מדרכות מופרדות לגברים ונשים; היום יש. כשהסתבר, בעקבות פרשת "אמא טאליבאן" לפני כשנתיים, שיש נשים חרדיות ששמות על עצמן מקבילה לצ'אדור, הרבנים יצאו נגד התופעה – אבל היום יש כבר פאשקווילים של הבד"צ החזק של העדה החרדית, שדורשים מנשים לכסות את רוב גופן, ואחרים אוסרים עליהן גם לשוחח בסלולר. ומה שמתחיל עכשיו אצל העדה החרדית, יחלחל תוך זמן קצר גם אל החרדים "הרגילים", ואחרי זמן נוסף גם אל החרד"לניקים. ככה זה עובד: הם תמיד מתיישרים אל הקיצון.

כלומר, בעוד שנה-שנתיים, אשה חילונית שתרצה לעלות לאוטובוס שהיא מממנת במיסיה תדרש לא רק להשפיל את עצמה ולעלות מאחור; אם היא לא תיראה כמו טהראנית ממוצעת, זו בהחלט עשויה להיות עילה לאלימות. ומאחר ורובינשטיין וכץ, איש איש מסיבותיו, לא קוטעים את העוול הזה באיבו, הם גם יהיו האחראים.

הערה מנהלתית #1: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

הערה מנהלתית #2: ישראל הרסה אתמול בבוקר כפר בדואי בלתי מוכר – שקדם לה, אגב – בשם אלעארקיב. שום דבר שאכתוב לא יהיה מסוגל להתחרות בתיאור האירועים שכתב פרופ' גדי אלגזי ובתיאור השתיקה התקשורתית המרושעת שכתב אורן פרסיקו.

הערה מנהלתית #3: הוספתי קישור לפרויקט חדש, Apartheid Watch, שמטרתו היא "לעקוב אחרי הפרות זכויות אדם בישראל ופלסטין". כל אחד יכול לתרום ידיעות באמצעות טוויטר או מייל, והן תפורסמנה לאחר שמנהלי האתר – יאיר ויזהר מהללאל, שניהם ידידים טובים – יאמתו אותן.

(יוסי גורביץ)