החברים של ג'ורג'

בפעם השניה בתוך חודש בוצע מיני-מרד בצה"ל על ידי חיילים כתומים. בשני המקרים היה מדובר בחטיבת הקלגסות הייעודית, כפיר, וזו הנקודה שהתקשורת התמקדה בה. כביכול נולדה לנו כאן חטיבת גולני שניה, שהמרידות בה אינן על רקע מפונקות של חיילים "ותיקים" אלא על רקע פוליטי.

×–×” לא המצב, ובצה"ל התחילו באיחור ניכר לקלוט במה מדובר: מרד של בני ישיבות. מרד של חיילים שהנאמנות שלהם היא לרב ולא למפקד. לראש אכ"א היוצא, אלעזר שטרן, היו חסרונות רבים – בין השאר, הוא הדליף מסמכים פנימיים של הצבא כחלק מוונדטה פרטית כנגד חייל, ולא נענש על כך כלל – אבל הוא הבין איזו סכנה יוצרות יחידות עם מבנה כפול, והוא קידם את פירוק ישיבות ההסדר. עם עזיבתו את התפקיד, הנושא ירד מהפרק. עכשיו גועים כל הפוליטיקאים-בשקל שלנו, מנתניהו ועד ברק, נגד "סרבנות"; אבל, מעבר לעובדה שמילה של שניהם אין כל ערך – האמינות של ברק, צריך לומר, נמוכה אפילו מזו של נתניהו – הנושא איננו סרבנות, הוא המרדה של חיילים חמושים.

אחד מראשי הממרידים הוא אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר אלון מורה. הוא מקדם מאז ההתנתקות תוכנית להשתלטות "אמונית" מבפנים על ישראל. קודם כל הצבא, אחר כך התקשורת, אחר כך כל השאר. הוא מאמין שישראל של החופים ריקנית ורקובה, ושיהודה ההררית תוכל למוטט אותה במאמץ קל בלבד. היום, כשנודע לו שצה"ל מנפנף באיומים כנגד הישיבה שלו וישיבות אחרות, הוא נחר בבוז. הוא מאמין, בצדק, שאף אחד לא יעז לפרק את הפלנגה שלו. לא זו אף זו: הוא קרא לרמטכ"ל לסרב פקודה. לבנון הפליג בחוצפת שקריו, ואמר שהחלטת המרד של החיילים היתה "ספונטנית" – כל כך ספונטנית, שהם חיקו אחד לאחד את אירוע המרידה בגדוד שמשון, כולל כרזה ותיעוד שלה. אתם מכירים הרבה חיילים שמסתובבים בשטח עם כרזת מחאה, על כל צרה שלא תבוא?

איגוד ישיבות ההסדר כבר החליט איפה הוא עומד: בצד של לבנון. האיגוד פסק שהוא "מתנגד למחאה" – אבל גם לתגובת צה"ל. כמובן. גלגול העיניים שהורגלנו בו לעייפה. הם סבורים שהדחה והורדה בדרגה הם עונש לא מידתי. אלא מה.

הטענה – השקרית, כרגיל – של המתנחבלים היא שפינוי התנחלויות איננו תפקידו של הצבא אלא תפקידה של המשטרה, וש"אסור לערב את הצבא בפעולות פוליטיות". ובכן, ראשית כל, שמירה על התנחלות היא פעולה לא פחות פוליטית מאשר פינויה, וכאשר אנשי שמאל סירבו לשרת בשטחים ולשמור על התנחלויות, הם הגדירו אותם כבוגדים. שנית, כלל לא ברור שיש למשטרה בכלל סמכות לפעול בשטחים; הללו, כידוע, אינם חלק ממדינת ישראל והחוק הישראלי לא חל עליהם. החוק בשטחים הוא צבאי, והוא נשען על צווי אלוף.

ושוב, חשוב להדגיש: הבעיה היא לא סרבנות. הבעיה היא המרדה. יש בצה"ל מסגרות חמושות שפעם אחר פעם מוכיחות שהן אינן כפופות להנהגה הפוליטית הנבחרת של ישראל, שהן נשענות על תמיכה מפלגים שמזמן חצו את קו אי הנאמנות. יתר על כן, המסגרות הללו – ישיבות ההסדר – הן למעשה גדודים פוליטיים של צד אחד. בניגוד ליחידות האחרות, שגם בהן משולבים מורדים חובשי כיפה, יחידות ההסדר הן על טהרת חובשי הכיפות. המצב הזה מזמין פוטש.

לפני כארבע וחצי שנים, בעיצומם של ימי ההתנתקות, כתב צביקה עמית את הספר "קוד כחול", שעוסק בהפיכה צבאית של מתנחלים ועוזריהם בישראל. חברת הכנסת מהמפד"ל, גילה פינקלשטיין, ניסתה להביא לצנזורו של הספר. היא דרשה ממזוז לאסור על הפצת הספר, בטענה שהוא "מוציא דיבה ומסית" (תמיד אני תוהה, כשעולה הצווחה על "הסתה": הסתה למה?), ודרשה להעמיד לדין את עמית.

קודם לכתיבת הספר, שוחח עמית עם מספר אלופים – דני יתום, דני רוטשילד, ואורן שחור – שהסכימו שהתרחיש שלו מציאותי. מכרים שלו בציבור חובשי הכיפה – הוא חוזר בשאלה – הביעו התלהבות מרעיון ההפיכה. הרב הראשי לצה"ל באותה שעה, תא"ל ישראל ווייס, אמר כי אילו היה מקבל הוראה מאברהם שפירא, שנחשב אז לרב החרד"לי המוביל, הוא היה פושט את מדיו. לא ננקטו נגדו שום צעדים.

ארבע וחצי שנים חלפו. יחידות ההסדר הפכו לפוליטיות מאי פעם, מאוישות על ידי מי שהיו קטינים מוטרפים בזמן ההתנתקות. אם לא יפרקו אותן עכשיו, וזה דורש יותר אומץ אזרחי משיש לנתניהו, ברק ואשכנזי גם יחד, המרד המתהווה יקבל זריקת מרץ. יש לפרק את הישיבות ולכפות על בחוריהן שירות צבאי כמו כולם – או פטור כמו בחורי ישיבות. אם יחליטו לשרת, יש לפזר אותם בין היחידות השונות ולמנוע מצב שבו נוצרת הומוגניות של קבוצת מוצא או קבוצה פוליטית ביחידה צבאית. אם לא, "הפוטש הצבאי מרצון" – כפי שהגדיר דורון רוזנבלום את ישראל של האינתיפאדה השניה – יוחלף בפוטש צבאי שלא מרצון תוך זמן לא רב. ספרו של עמית מסתיים בפלישה אמריקנית שמטרתה למוטט את התיאוקרטיה הישראלית ולשחרר את רוב הציבור הישראלי, שמאס בדיקטטורה אך לא יכול היה להתאחד; זה היה אמור להיות שחרור נוסח עיראק, והוא היה, פחות או יותר, החלק האופטימי היחיד בספר. לא סביר שהוא יחזור על עצמו במציאות.

(יוסי גורביץ)

אומרים שבחו של אדם בפניו ושלא בפניו: יואל בן נון הוא מתנחל שמזה יותר מעשרים שנים, המפלצת שנולדה מעבר לקו הירוק מחרידה אותו. ולו, שהיה בין הפרנקנשטיינים שבנו אותה, אי אפשר למכור שמדובר במפלצת ערכית, כזו שעל כל פנים לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול אז מה אתה רוצה מהחיים שלה. הוא מכיר אותה מקרוב, אדומת שן וטלף.

בן נון צץ בתודעה הציבורית כשנקב בשמותיהם של הרבנים שקידשו את רצח רבין – אתם יודעים, אלה שחובשי הכיפות מכחישים את קיומם למרות עדותו המפורשת של הרוצח עצמו – ובכך סימן את עצמו כ"מוסר". זמן קצר לאחר מכן החל בן נון – הוא ולא דב ליאור, הוא ולא נחום רבינוביץ' – להסתובב עם שומרי ראש ושכפ"צ.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התחכך בן נון עם המפלצת. הוא כמעט והתמוטט כשנחשפה המחתרת הראשונה – עשביה השוטים היו כה משובחים, עד שהם כללו אושיות-התנחבלות כמו זמביש, חגי סגל ויהודה עציון – וזמן קצר לאחר מכן הודיע על פרישה מכל מוסדות "גוש אמונים" הכוללים את נוכחותו של משה לוינגר. הוא מנסה נואשות להיות, בו זמנית, מתנחל ואדם הגון. שני אלה, למרבה הצער, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, אבל לזכותו ייאמר שהוא מנסה, ולא ויתר על אנושיותו בשל יהדותו.

בניגוד לשורה של פחדנים – אני מדבר אליכם, יובל שרלו ושי פירון, ואני כמסתבר לא לבד – לבן נון יש די אומץ כדי לעמוד פנים מול פנים מול המפלצת, ולהטיח בה דברים לא נעימים, עד כדי השוואתם לאנשי הג'יהאד האיסלמי. אני חולק עליו – ממה שפורסם בתקשורת, אני חושב ש"תורת המלך" הוא חיבור הלכתי למהדרין – אבל אין חולק על האומץ שלו. הוא רומס לעפר את עידוא אלבה, מחבר "הלכות הריגת גוי" המקורי, וקורא לספר שבו פורסם, קונטרס ההלל לברוך גולדשטיין, "ארור הגבר".

נקודה מעניינת עולה מהמאמר של בן נון הבוקר. הוא מצטט שיחה עם "פוסק ידוע", שלטענת אלבה תמך בספרו. הפוסק הכחיש זאת מכל וכל, אבל הפטיר ש"כבר אי אפשר לקרוא דברי רמב"ם כצורתם באוזני אנשים, מפני שהם מסיקים מהם מסקנות חמורות ומסוכנות."

פסקי ההלכה האנטי-אנושיים של העיט הגדול צוטטו לעייפה בבלוג הזה, והם כתובים בלשון מדויקת, שלרוב איננה מאפשרת את המחול ההלכתי סביב הלכה לא נעימה שיש לעקר מן השורש. "לקרוא דברי רמב"ם כצורתם", פירושו לקרוא את מה שכתוב שם.

ואם היינו צריכים עוד הוכחות לקשר בין הרמב"ם ובין "הלכות הריגת גוי", בא תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, וביצע את החיבור. הוא טען שחיילים דתיים הם חיילים טובים יותר, בין השאר משום "מבינים מדוע הם נלחמים". לצורך העניין, הוא טען – בצטטו על הרמב"ם – שעל חייל החס על האויב "חלה קללת 'ארור מונע חרבו מדם'".

הדמיון לאנשי הג'יהאד עולה כמעט מאליו, אבל הדימוי הראשון שלי היה דווקא הטמפלארים, אותו מסדר נזירים צבאי, שכותב הרגולה שלו, ברנרד מקלרוו, כתב שכאשר שופך הטמפלאר את דם האויב, הוא מבצע את שליחות האלוהים. עד אז, אף אחד לא העז להעניק חשיבות תיאולוגית בנצרות לשפיכת דמים; היו סיבות ארציות, כמובן, והגנה תמיד עמדה למותקף, אבל שפיכות דמים נחשבה חטא שיש להנקות ממנו. שם נוצר רצח מותר הלכתית. כמו ברנרד, רק עם הרבה פחות גראוויטאס והרבה יותר בורות, מגדיר רונצקי את החרב כמכשיר של קדושה, שהמסרב להשתמש בה "ארור". זהו, כמובן, היפוכו הכמעט מוצהר של אתוס "טוהר הנשק", התפיסה שהשימוש בכוח צריך להיות מוגבל לצרכי המשימה; המנעות מאלימות היא, אליבא דרונצקי והקריאה ההגיונית למדי שלו ברמב"ם, פסולה מוסרית.

אין בכך הרבה חדש, כמובן, אבל לעיתים נדירות ראינו את הסמיכות בין החשש מהשימוש בטקסט הרמב"מי כמעודד רצח לשימוש המעשי בו קרובה כל כך. מן הראוי לציין שגם לרונצקי, כמו לבן נון, יש עבר. רונצקי כתב בשעתו פסק הלכה הקובע שמעיקר הדין אין לטפל בחייל אויב שבוי, וכי יש לטפל בו רק משום חשש לשלומם של פצועים יהודים בשבי אויב ומשום שיתכן שיש לו מידע מודיעיני מועיל. לנגד עיניו של רונצקי ודאי עמדה גם דוגמתו של ברוך גולדשטיין, שעמד על הלכת הרמב"ם וסירב לטפל בפצועי צה"ל דרוזים. לפני "עופרת יצוקה", רונצקי שיסה את החיילים באזרחי האויב, ומבחינת רונצקי אין לא-יהודים שאינם אויבים; בעולם הפנטזיה שלו, האפיפיור מקיים סמינרים לאנשי חיזבאללה במחנות השמדה. בשעתו נתן מחסה למתנחל המבוקש אברי רן.

יש הרבה יותר מדי רמב"ם בחיים שלנו. הוא מת לפני יותר מ-800 שנים, אבל הוא חי יותר מן הראוי. רוחו מבעתת את בן נון ומפיחה חיים ברונצקי. היא מהדהדת מאולם המשפח של משה דרורי. והיא לוחשת מילים ברורות, ברורות מאד. דבריה הם נשק שחושל במאה ה-12 ומונף כעת שוב, בידיים שמאמינות שסוף סוף יש בהן הכוח לכונן מלכות שמים עלי אדמות. כראוי לרוח רפאים, היא רוצה דם; כראוי לחסידי המשיח, הם שמחים לשפוך את דמם של אחרים – כל האחרים – בדרכם אל גן העדן המובטח. ואנחנו, עסוקים בסגידה לפולחן "חכמת היהדות", לא יודעים כיצד לעמוד מולה; לעיתים קרובות, ולמרות העובדות, אנחנו מכחישים את קיומה.

(יוסי גורביץ)

חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.

משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.

תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.

מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.

מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.

אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".

בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.

שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.

אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.

לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.

אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.

נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.

בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.

ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.

אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.

(יוסי גורביץ)

צמד הכותבים של "תורת המלך", המדריך לרציחת לא- יהודים שנחשף אתמול (ב'), לא נשארו חייבים. בתגובה שפורסמה במעריב, הם אומרים ש"אנו נמצאים בעידן חופש המידע, וברוך ה' ניתן כיום להוציא ספרי קודש מבלי להזדקק לרישיון הצנזור כמו שהיה במשטרים אפלים בעבר, כגון בשלטון הצאר הרוסי. אחד התחומים שבעבר היה מוסתר פעמים רבות מאימת הצנזורה, הוא הנושא של בחירת עם ישראל."

כל הפרשה הזו מועילה מאד. היא מוציאה מהפינות החשוכות של הישיבות את מה שנלחש שם כשאין זרים, היא חושפת את ערוותם של רבנים "מתונים" לכאורה – ראוי להזכיר שבאמצע שנות השמונים, אחרי שכהנא פרסם את ספריו ההלכתיים לחלוטין, איתגר עמוס קינן את הרבנים הראשון להפריך את הספרים בספרים משלהם; הדממה היתה מרשימה, כמו היום – והיא מאפשרת לנו להעריך מחדש את ההיסטוריה.

הגירסה הרשמית של ההיסטוריה היהודית אומרת שהיה עם קטן ושוחר שלום, מוקף בעמים עוינים, אבל מאחר ולא היו לו דרואידים ומשקאות קסם, הוא נכבש גם נכבש וקורקס גם קורקס. העם הזה, כמובן, היה צחור כשלג ומעולם לא עשה שום דבר שלילי.

אהמ. לאורך כל ההיסטוריה הפגינו היהודים שנאה עזה כלפי העמים שבקרבם ישבו. יהודי אשכנז הצטיינו בכך במיוחד – ישראל יובל מנה 77 אזכורים לשפיכת דם במזמור נקמה אחד – אבל הם לא היו לבד. השנאה היתה קיצונית, משום שהעולם לא התנהל כפי שצריך להתנהל: היהודים אמורים היו להיות העם הנבחר, ובפועל המקדש שלהם נבזז ונשרף הרבה מעבר למקובל, כל משיח התגלה כמשיח שקר גרוע מקודמו, והם היו למשל ולשנינה כבר בעולם העתיק. השנאה חדרה עמוק לליטורגיקה (קללת המינים, המכוונת כנגד הנוצרים, שאומר היהודי האורתודוקסי שלוש פעמים ביום; "עלינו לשבח"; "ברוך שלא עשני גוי") ולהלכה, והדברים ידועים ונכתבו פה לעייפה.

עכשיו, יהודים תמיד חשבו שלא-יהודים הם שוטים – "ראש של גוי" היא קללה אידית מוכרת – ויש לציין שבמשך תקופה ארוכה, כל ימי הביניים בערך, רמת האוריינות של היהודים עלתה לעין שיעור על זו של העמים שבקרבם חיו. עם זאת, הלא-יהודים לא היו לגמרי מטומטמים. הם ידעו מה היהודים חושבים עליהם, והחזירו בשנאה בריבית דריבית. ולהבדיל מהיהודים – להוציא יהודים התאבדותיים – לשנאה שלהם היה כוח פיזי, לא מטאפיזי.

הנוצרים, למשל, ידעו בדיוק מה חושבים עליהם היהודים. הידע, כמובן, עבר דרך מסננת בורות ואי הכרה, אבל הם ידעו שהיהודים מקללים אותם בתפילותיהם וידעו שיהודים הרשו לעצמם לרמות אותם, כמו גם להעיד שקר. צנזורה, ומעיכת טקסים יהודיים עוינים, היתה חלק מהעניין. חוק ביזנטי מהמאה החמישית אוסר על היהודים לציין את פורים בתהלוכה שבה מוצג המן כאדם צלוב. הרמז, כמסתבר, היה עבה מספיק כדי שגם מי שאיננו בן לעם הנבחר יבין אותו – והעובדה שהיהודים מסתבכים בתהלוכות דומות, למרות התוצאה הידועה מראש, גם אלף שנים אחר כך מאלצת אותנו לתהות מי היה הנבון ומי האידיוט.

צנזורה של כתבים יהודיים על ידי הנוצרים מתחילה דווקא ביוזמה של יהודים קנאים, שהסגירו ב-1232 לאינקוויזיציה את כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. שוב, אתה תוהה מי בדיוק יצא האידיוט כאן. שמונה שנים לאחר מכן מגיע השבר הגדול ביחסי הנצרות המערבית והיהדות – פולמוס פאריס. הפרנציסקני הטרי והיהודי לשעבר ניקולאס דנין קורע כדג את רבה של יהדות צרפת, יחיאל מפאריס, והתוצאה היא הוראה על שריפת התלמוד.

בין הנקודות שמצליח דונין, במאמץ קל, להוכיח הוא שלא רק שהיהודים כתבו שורה של דברי תועבה כנגד ישוע ומאריה, אלא שהוא מביא בפני הבישופים את "טוב שבגויים הרוג" – אם כי בתרגום עוין, כ"טוב שבנוצרים הרוג". יחיאל משקר בגסות ומנסה לטעון שהיהודים בכלל לא שונאים את הנוצרים, ולא משכנע אפילו את עצמו. התוצאה היא התחלת הצנזורה במערב, ואיסור על פרסומן של הלכות מסוימות – בדיוק הלכות שנאת ורצח גויים. אלה יורדות למחתרת, משתמשות בכינויים רומזניים, נלחשות מפה לפה. כוח פיזי לא היה; קולמוס שנאה היה גם היה.

ועכשיו אין צנזורה, עכשיו התמוטטה הגדר של "מפני דרכי שלום" ו"חשש איבה"; שוב יש מי ששומע את "דפיקות פעמי משיח", שוב יש מי שחושב שאם הוא יתגרה בגויים הוא יזכה לסיוע אלוהי. והלכות רציחת גויים חוזרות אלינו בדפוס גאה, שחצן, בלתי מצונזר, מסריחות כמו דבר שנדחף למרתף מחשבתי טחוב במשך 800 שנים.

וצריך לזכור: הן ראו אור יום עכשיו, אבל הן תמיד היו שם. הן נלחשו ולא נאמרו בגלוי, אבל היו שם. הנוצרים ידעו זאת. שנאת היהודים שלהם לא היתה חסרת בסיס ולא נוצרה בוואקום; היא התבססה על העובדה ששנאת היהודים לשאר בני האדם עתיקה כימיה של היהדות. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את רציחתם, בזיזתם והשפלתם של בני אדם שלא עשו רעה, לכל היותר פינטזו על כך; אבל הידיעה שהשנאה, אם גם לא ביטויה הפיזי, היתה דו צדדית – היא משהו שצריך להביא אותו בחשבון, כשדנים בהיסטוריה רבת הדמעות של היהודים. מיעוטים נוטים לשנוא, במיוחד כשהם סובלים מהזיות גדלות.

סביר להניח שהפרוטוקולים של מזוקני ציון, שכבר תורגמו לאנגלית, לא יגררו פוגרומים. אבל זה נובע מכך שאנחנו חיים בתקופה מתורבתת. לפני מאה ומאתיים שנה, בחלקים מסוימים של העולם, הטקסטים האלה היו גוררים גם גוררים. זו הסיבה שהם הורדו למחתרת. והאמת, הטקסטים האלה, אם אכן היו מקובלים בפועל ולא נשארים תיאורטיים, היו סיבה הגיונית לגמרי לאנטישמיות בריאה. אחרי הכל, הטקסט לא מפליג עד כדי שחיטת ילדים נוצרים לצרכי מצה, אבל בהחלט אומר שמותר להרוג אותם "אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם".

אז ×”× ×” עוד תודה על כך שאין צנזורה: הדבר מאפשר לנו לבחון את ההיסטוריה של יחסי יהודים ושכניהם לא רק דרך הפריזמה של הקורבנות, אלא גם דרך הפריזמה של הפנטזיות שלהם – שרודפיהם היו מודעים להן. והיהדות האורתודוקסית בישראל, מהי אם לא מימושן של הפנטזיות שהיו כלואות זמן ×›×” רב? מהי אם לא מסע נקמה כנגד ההיסטוריה, נסיון להחזיר על כנו את הסדר האלוהי, שעל פיו ימות המשיח הם "ימי שיעבוד מלכויות" במהופך? ההלכה הזו, שכל הגויים חשודים על רצח יהודים, שהלכה שעשו שונא ליעקב – האם אין היא הקרנה של רצונם הכבול של כותבי ההלכה? האם אין זו סיבת הגירתם של יהודים אורתודוקסים לא מעטים מהעולם להתנחלויות – היכולת לנסות ולממש שם את הפנטזיה של עם אדונים?

(יוסי גורביץ)

נתחיל במילה טובה לרועי שרון, שפרסום הכתבה שלו – על הספר החדש להלכות הריגת גוי – מוכיח שהוא עיתונאי ולא תועמלן, כמקובל במחנה שלו. תועמלן היה קובר את הכתבה הזו, לא הופך אותה לכותרת ראשית.

שני רבנים מישיבה ביצהר, יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו ספר, "תורת המלך", שמסביר את הלכות הריגת לא-יהודים. בהתחלה, כמקובל, מגיעה הקריצה בדבר "חשש איבה" ו"חילול השם", ואחרי הכסת"ח הנדרש הם מגיעים לתכלע'ס – מתי מותר לרצוח לא-יהודים.

לשני האנשים האלה יש, כמו שאומרים, עבר. בהנחה שאין שני יוסי אליצור ביצהר, האחרון התייחס לרוצח אשר וייזגן כמי שבמעשיו "הסיר את החרפה מעל עם ישראל"; שפירא נחשב לאחד הרבנים המקובלים על נוער הגבעות ואחד מאלו שאחראים לפעולות התגמול של המתנחבלים, המכונות "מדיניות תג מחיר". הוא אף התיר לחלל את השבת כדי לבצע פעולת תגמול שכזו. שלא במפתיע, שפירא הוא חב"דניק ומחסידיו של מי שהוא אולי הרב המסוכן ביותר בישראל, יצחק גינצבורג. לפני יותר מעשור הוגש כתב אישום כנגד יצחק שפירא כלשהו מיצהר באשמת תקיפת שוטרים ופריצה לבית ספר פלסטיני, במהלכה קרע דגל פלסטין. בהחלט יתכן שמדובר באותה הבהמה. גם רשימת האנשים שכתבו "הסכמות" לספר – גינצבורג הנזכר לעיל, דב ליאור, יעקב יוסף – לא צריכה להפתיע אף אחד.

מכתבתו של שרון עולה שמדובר בספר מושקע בן 230 עמודים. יש שם כמה פנינים. החביבה עלי היא זו שנחבאת אל הצד: "כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו". ראוי, ראשית כל, להתייחס לכך ששפירא ואליצור מדברים במפורש ובלא רתיעה על "מלכות", ושנית לכך שבעצם הם הוציאו דין רודף פחות או יותר על כל מתנגדיהם הפוליטיים, יהודים בכלל זה. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי זה בדיוק מה שעשה ישראל רוזן לפני יותר משנה, ועד כמה שידיעתי מגעת, הוא לא הועמד לדין. החלק הזה של חומת הברזל של המציאות, שאמורה למנוע מגדר "דרכי שלום" מלקרוס התמוטט לגמרי.

הלאה. תועמלני חובשי הכיפות מיהרו לטעון שספרם של שפירא ואליצור דן בכלל בדיני מלחמה ומה אתם רוצים ובמלחמה כמו במלחמה. ×–×” רחוק מלהיות מדויק: הם הופכים את כל אזרחי האויב למטרה – "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת". שפירא ואליצור אף קוראים לרצח ילדים מכוון: "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם." אלה לא חוקי מלחמה, אלא אם מדובר בספר התקנות של האס.אס.

אה, כן, "שבע המצוות": נקודת התורפה של מגלגלי העיניים חובשי הכיפות. "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר," כותבים השניים. לא מצב מלחמה ולא נעליים, סתם קנאות. ואחת משבע המצוות היא פרצה נהדרת: היא אוסרת על עבודה זרה. בינגו. שפירא ואליצור נתנו היתר לרצוח את רוב אוכלוסיית העולם.

טענה נוספת של מגלגלי העיניים היא שהספר לא מזכיר במילה ערבים או פלסטינים. זו, למעשה, נקודת נגד: היא מעידה על שנאת המין האנושי של היהדות ההלכתית, שאיננה תלויה באיבה ספציפית. די בכך שאדם איננו יהודי, או איננו משועבד ליהודים, כדי להתיר את דמו. ההלכה, כידוע, איננה עונשת הריגת לא יהודים בידי יהודים.

נו. זה לא היה מפתיע במיוחד. אבל רגע, מה הצליל הזה שאני לא שומע? אה, כמובן: מחאתם של "הרבנים המתונים". שלמה אבינר נקט בהתחמקות המקובלת של "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" – אותה טקטיקה של אימאמים שאומרים שהאיסלם אוסר על פגיעה בחפים מפשע, תוך גיחוך מובלע והנחה שבני שיחם הבורים לא יודעים שבעת ג'יהאד אין חפים מפשע או ששפירא ואליצור לא דיברו על רצח "סתם" אלא מתוך קנאות לקיום "שבע המצוות". הכתב הממוצע אפילו לא ידע מה זה. מן הראוי לציין שבין אבינר ואליצור קיים סכסוך ישן, שאבינר לא טרח להזכיר. אליקים לבנון לא טורח לעשות אפילו את זה ופשוט לא ברור לו אם היה חכם לפרסם את הספר דווקא עכשיו. הוא גם מגלגל את האשמה לפתחו של זאב שטרנהל דווקא, שאחד מהמחנה של לבנון ניסה, כזכור, לחסל. והחוצפא תשגא.

חיים נבון אומר שהוא לא קרא את הספר, ועל כן לא יוכל להתייחס אליו, וחוזר על ההתחמקות של אבינר בדבר "חפים מפשע". אורי אורבך מצא התחמקות אחרת: "אני מציע לרבנים כותבי הספר, שבמקום להתעמק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים." הרב שרלו, שבדרך כלל זמין מול כל מיקרופון רענן, נעלם לאיזה בונקר. כנראה ששאר רבני צה"ר נמצאים שם איתו. אבל על מידת ההומניזם של שרלו כבר עמדנו.

כששפירא הורה לחלל שבת קמה זעקה קשה בקרב הרבנים. כשהוא מתיר את דמם של ילדים ושל יריבים פוליטיים, דממה. אלה האנשים, זה טיבם.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, בשנות השמונים היה זן של שמאלנים חביבים ואוהבי אדם, לרוב בעלי מבטא אנגלו-סקסי קל, שהגזענות הרווחת בחברה הישראלית לא רק החרידה אותם, היא גם ביישה אותם. הם היו יוצאי המאבק של שנות השישים, וגזענות היתה משהו שאנשים מתורבתים מתביישים בו, יהודים – עם הרקע שהם הניחו שיש להם – על אחת כמה וכמה. אחרי הכל, איך יכולה קבוצה נרדפת להיות רודפת? התשובה שלהם היתה שבישראל, עקב ה"מצב" הבטחוני הזמני-נצחי, שוררים תנאים אנומליים, תנאי מלחמה; וכתוצאה מכך שונאים היהודים הישראלים את האויב. אבל זו אינה גזענות, אין כאן שנאת אדם.

מצד שני, הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שישראל היא רשמית תיאוקרטיה, ושהדת שלה, אפעס, המציאה את שנאת האדם; ועל כן הם טענו שמדובר בקנאות של הרבנים האשכנזים. היהודים הספרדים היו אמורים להיות נינוחים יותר, קלילים, אורתודוקסים שיש על מה לדבר איתם. במיוחד העריצו באותה תקופה את ש"ס. אריה דרעי נחשב לנער הזהב של הפוליטיקה הישראלית, עובדיה יוסף נחשב לתומך גדול של שמעון פרס ולמי שתומך בפתרון שתי המדינות (היתה כאן טעות, כנראה מכוונת, בהבנת פסק הלכה של יוסף, שקבע שאם מומחי בטחון ממליצים על כך, אפשר להסיג כוחות צבא. יוסף לא דיבר על פירוק התנחלויות וסביר, למעשה, שפסק ההלכה הזה היה קונטרה לשנוא נפשו ושותפו לרבנות הראשית, שלמה גורן הלאומני).

ההזיה המשונה הזו התפוגגה מהר למדי. דרעי הסתבך בשחיתות וש"ס מיררה את חייה של ממשלת רבין השניה, בוגדת בה בכל הזדמנות, מרקדת כהרגלה על כל החתונות. במהלך הכהונה הראשונה של נתניהו זכינו להתוודע לאליהו סוויסה, שר הפנים שעליו אמר אחמד טיבי שמדיניותו כלפי ערביי ישראל היתה שוות ערך לזו של כהנא. ב-1999 הפך דרעי את מפלגתו לאויבת הממסד הישראלי – קודם לכן היא היתה אויבת הממסד החרדי-אשכנזי – כדי למלט את נפשו מאימת הדין. אחר כך היו לנו ההתבטאויות ההומופוביות של ניסים זאב, לא מזמן הצטרף שלמה בניזרי לאותה המקהלה, ותוך כמה זמן זה היה השיר של ש"ס כולה, מישי ועד יוסף.

בסוף השבוע חיסל ישי סופית כל שאריות של התפיסה של "יהדות מזרחית אוהבת אדם". בנם של הפליטים מצפון אפריקה קבע ש"מאות אלפי עובדים זרים יביאו איתם שלל מחלות", מצהבת ועד איידס.

המאבק על זכויות העובדים הזרים מעניין. הוא מציב בצד אחד את המחנה הליברלי בישראל, ומנגד את המחנה היהודי-אורתודוקסי. כמעט שאין שבירת שורות. הליברלים מאמינים בזכויות אדם; היהודיסטים מאמינים בזכויות היהודים, בעם לבדד ישכון. כשהדברים נוגעים לזכויותיהם של לא יהודים, אין שום הבדל – מעולם לא ×”×™×” שום הבדל – בין אלי ישי ובין ברוך מרזל, בין אלה של אריסטוקרט-הלכה כמו יוסף שלום אלישיב ובין אלה של עם הארץ מן השוק.

רצוי לציין שזה היה המצב לפני שהחל ישי לדבר על מחלות, ולפני שהתחילו הקשקושים על כך שהעובדים הזרים גוזלים מקומות עבודה של ישראלים. ההתנגדות לתושבים זרים החלה עוד כאשר רוב הפליטים שהגיעו לכאן היו ניצולים מרצח העם בדארפור. כאן אפשר היה לראות את הפילוח במלוא חריפותו: מצד אחד הומניסטים מזועזעים, מצד שני אורתודוקסים זועמים, שלא היו מוכנים לקבל אפילו אודים מוצלים מאש.

אילו רק הקשיבו להם, זה לא היה צריך להפתיע. שנאת האדם היא סימן ההיכר של היהודי האורתודוקסי, הגזענות חלחלה עמוק לתפילות שהוא אומר מדי יום ומדי שבוע. הגזענות היהודית בישראל איננה אנומליה; היא המצב הטהור. כפי שציין בועז עברון לפני שלושים שנה כמעט, יהודי מפולין ויהודי ממרוקו, שחוויותיהם וחייהם היו שונים לחלוטין, דיברו באותה שנאה ובאותו תיעוב על ה"גוי". התפיסה של טוהר הדם היהודי, שעצם נוכחותם של זרים מאיימת לחלל אותו – בשנות השמונים התנגד זבולון המר, אז בעוונותינו שר החינוך, למפגשים בין ילדים יהודים וערבים, מחשש לנישואי תערובת; הילדים האמורים היו בכיתה ה' – חלחלה עמוקות גם למי שמכנים עצמם "יהודים חילונים". נישואים אל מחוץ לשבט, בלי גיור, הם עדיין אסון משפחתי בישראל, הצורה העמוקה ביותר של המטת קלון, שרק המרת דת חמורה ממנה (ומן הראוי לשאול מדוע המרת דת מטרידה גם יהודים "חילונים").

בשנות השמונים טרם התקבלה התובנה שאדם נרדף, כמו ילד מוכה, יכול להפוך בעצמו, בקלות יחסית, לאדם רודף. ליהדות, שתפיסתה העצמית היא של שליטת העולם ומציאותה היא של הבזויה שבאומות, וישראל איננה שונה בכך בהרבה מהיהדות האורתודוקסית הקלאסית, היו 2,000 שנים לשייף את שנאת האדם שלה. היא חדרה למזון, לתפילות, לשירים, להומור, לפולקלור; כדי להתנער ממנה יש להשיל את היהדות האורתודוקסית עצמה. אלי ישי, בנם של פליטים, הופך בקלות לרודפם של פליטים – משום שהוא איננו רואה את השווה ביניהם, פליטות ואנושיות, אלא את המבדיל ביניהם: יהדות מול אנושיות. המדרג האורתודוקסי, כידוע, מריה"ל והלאה, קובע את חשיבותם של דברים בעולם לפי מדרג עולה: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

אין, על כן, סיבה לפליאה בדבריו של ישי. הוא חש את הלך הרוח, את דעיכתם של תומכי ההומניזם, את עלייתה של שנאת האדם היהודית; והוא מעז להתחבר ישירות לקהל שלו, מעז לומר בפומבי את מה שנהגו קודם לכן לומר מאחורי בית הכנסת. בשנות השמונים זה לא היה קורה; עדיין היו כאן יותר מדי בני אדם. כשכהנא אמר באותם שנים אותם הדברים ממש שאמר ישי, למעשה מתונים יותר – את הארס האמיתי הוא השאיר לספריו – הוא הוקע. כשהוא נבחר, ישראל הזדעזעה עד עמקי נשמתה.

אבל אז עדיין היה קיים בישראל, בעוצמה, האתוס הישראלי, שעם כל מגרעותיו היה על-שבטי; עכשיו ישראל היא מדינה יהודית כמעט לחלוטין. עכשיו יכול אלי ישי לכנות את הפליטים "נושאי מחלות", ולדעת שהוא ירגיז כמה אלפי שמאלנים ואת התקשורת הישראלית – אבל יקלע לליבם של מיליונים.

שמתם לב, אגב, לתגובתו הרועמת של מה שנשאר מהשמאל? שמעתם את מנהיג העבודה מאיים לפרוש מהממשלה אם ישי לא יתנצל או יפוטר? שמעתם את אלילת השמאל החדשה (והחיוורת מכולם), ציפי לבני, דורשת נחרצות את ראשו של ישי, שהרי לא ייעשה כן במקומנו?

גם אני לא.

(יוסי גורביץ)

נו, בשעה טובה ומוצלחת הוסר צו האיסור שכולנו ידענו מה עומד מאחוריו – קשבית הבלוג, נילי אורן, טרחה לעדכן את הח"מ בנושא שעה ששוטט בסמטאות פירנצה – וכמו פטריות אחרי הגשם, חזרה מקהלת העשבים השוטים ע"ש המחתרת הראשונה להופעת אורח.

הפליאה לעשות ההתנחבלות שבות רחל, מקום מגוריו של המחבל היהודי שאף אחד כבר לא טורח להצמיד לו מספר: היא מיהרה להוציא הודעת גינוי לרוצח – לכאורה, לכאורה – ואף הביעה "הלם ותדהמה", שנמשכו 0.37 שניות, ×›×™ הודעת הגינוי שלה נגמרת ב… גינוי לשמאל: "היישוב גם מבקש להדגיש ×›×™ הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל המצב להסתה כנגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

מה שיפה בכל זה, כפי שמעידה כתבת "העין השביעית", הוא שההודעה הוכנה ככל הנראה מראש, לפני איזה שבועיים. כלומר, לפני שמישהו מהשמאל הספיק בכלל לקרוא את הטיקר שמציין במה בעצם מואשם יעקב טייטל, הוא כבר מצא את עצמו מגונה רטרואקטיבית על ידי החברים הטובים של הרוצח (לכאורה, לכאורה). שזה מרשים אפילו למגלגלי עיניים מיומנים כמו אחינו בני עדות הדובון והעוזי.

אלישיב רייכנר נזעק להודיע שטייטל והוא לא שייכים לאותו מחנה, למרות הכיפה והזקן של טייטל. היה כנראה עורך אירוני מאד בנרג, או לחילופין היה להם מחסור בכותבים, כי המאמר של רייכנר הוא הימני בשלישיית המאמרים שלהם; השמאלי הוא של חביב הבלוג, החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שנזעק להודיע לאליאור חן ש"אתה לא דתי ולא רב, אז תוריד את הכיפה, אתה פוגע בכולנו". הגברת מוחה מעט יותר מדי, חושבני. (על אליאור חן, שוב, בימים הקרובים – אם יאפשר הזמן).

רייכנר כל כך לחוץ, שהוא נזקק לטיעונים משונים למדי. למשל, "כמו שהמשת"פית טלי פחימה לא מייצגת את כל השמאל, וכמו שהרוצח אסף גולדרינג לא מייצג את כל החילוניים, כך גם אתה לא מייצג לא את הימין, לא את המתנחלים, ולא את הציונות הדתית."

אהמ. כמה הבדלים, ברשותך. טלי פחימה לא שייכת לשום גוף של השמאל, ומעולם לא התיימרה לייצג את השמאל. למעשה, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהשמאל הישראלי מגעיל אותה (לא שאני מאשים אותה). יתר על כן, פחימה היא אינדיווידואליסטית מובהקת, ובניגוד לטייטל היא לא התגוררה בישוב בן 120 משפחות, שיש צורך לעבור ועדה מסדרת כדי להגיע אליו, ושהוא כל כך הדוק שיש לו דובר.

הטענה לגבי אסף גולדרינג משונה עוד יותר. אף אחד לא טוען – או, ליתר דיוק, הטוקבקים טענו את זה כבר חודשים והתועמלנים הנואשים של חובשי הכיפות החלו גם הם הערב להשתמש בטיעון – שגולדרינג רצח את בתו מתוך אידיאולוגיה כלשהי. גולדרינג הוא עשב שוטה של ממש, חיית טרף מהסוג שכל חברה ממהרת לנכש. כפי שכתב יפה נמרוד לפני שבועיים, טייטל ודומיו אינם עשבים שוטים בערוגת חובשי הכיפות; הם הפרי המובחר.

מה שמעניין באמת בהתייחסותו של רייכנר לגולדרינג, הוא שגולדרינג מוזכר במפורש כאמצעי תעמולה בהנחיות לתקשורת של "מטות ערים", גוף מתנחבלי מוכר. צריך לזכור גם את זה, כשהאנשים שכל הזמן אומרים לנו שהם קהילה אחת ומכאן היופי שבקיומם טוענים פתאום שהם כולם אינדיווידואלים; שורת המקהלה שלהם, שירת העשבים, נראית אחידה באופן מחשיד.

אבל הבה נקבל את הטענה הוותיקה יותר, היינו ששבות רחל היא קהילה. תועמלני י"ש ינסו לעמעם את העובדה שמשבות רחל, התנחבלות בת 120 משפחות בלבד, כבר יצא מחבל אידיאולוגי: אשר ויזגן, שרצח ארבעה פלסטינים בנסיון למנוע את ההתנתקות. בכמה ישובים "חילוניים" יש יחס של רוצחים לאוכלוסיה של 1:60?

יתר על כן, על פי החשדות טייטל פעל במשך 12 שנים. הוא השיג נשק. הוא הקים סליק, ואולי יותר מאחד, בהתנחלות. הוא עשה שימוש בחומרי נפץ. ואתם רוצים לומר לי שבקהילה הדוקה, כזו מהסוג שאיחור שלך לתפילה הופך לחדשה בכל הישוב תוך שעות, כל זה עבר בלי שמישהו ישים לב? בבקשה. אל תעליבו את התבונה שלי.

לסיום, ראוי לציין שטייטל לא חשוד בטבח בברנוער (אם כי באורח תמוה הוא הודה בו), אבל רצוי גם להזכיר שכאשר אירע הטבח, תועמלני הימין הדתי מיהרו לטעון שהוא בוצע על ידי "הומו מדוכא". אחד המעשים המיוחסים לטייטל הוא דקירה של צעיר ערבי ב-1997, משום שחשד שהלה מנסה להציע לו מגע מיני. המפגש ביניהם התרחש בגן העצמאות. יתר על כן, חלק ניכר מפעילותו של טייטל הופנתה כנגד ייצוגים של הומוסקסואליות, כגון מצעדי הגאווה, ומיוחס לו תכנון טבח בבית הקהילה הגאה בירושלים, שלא יצא אל הפועל. בהתחשב בתקרית של טייטל בגן העצמאות, הטענה על "הומו מדוכא" נראית אירונית למדי. כמסתבר, כדי להיות הומו מדוכא ורצחני, אתה צריך להיטען באידיאולוגיות מסוימות.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים, חקיינים שקדנים של הפלסטינים, הפעילו נשק בלתי קונוונציונלי במהלך ההתנתקות: קטינים שהפרו את הסדר ותקפו שוטרים, פעם אחר פעם, כשהם מסרבים להזדהות בעת מעצרם. במקרים רבים, הוריהם של הקטינים סירבו לזהות אותם. המטרה היתה אחת: השמצתה של מערכת המשפט וטענה ל"רודנות". זה היה, כזכור, מיד אחרי שהמתנחלים הפסיקו להתייחס לאריאל שרון כאב המייסד והתחילו לתאר אותו כרודן. משטרה שעוצרת ילדים – זה בדיוק מה שהם היו צריכים.

המערכת לא ידעה מה לעשות עם ילדות שהתפרעו בתאי מעצר והחריבו אותם, ושבסירובן להזדהות מנעו בעצם את שחרורן. היא עדיין לא יודעת. התוצאה, בדרך כלל, היתה קשיחות מופרזת כלפי הקטינים – שחלקם ישבו חודשים ארוכים במעצר – ולעיתים גם התעמרות מטומטמת, תוצאת תסכול. מקרה מובהק הוא זה שבו נעצרה בתו של ברוך מרזל בתואנה ש"שפכה מים על בית פלסטיני".

זה לא נגמר אז. ילדות הן כלי נשק יעיל, שתמיד מוציא את המערכת מעשתונותיה. שש בובות פוליטיות קטינות הפגינו מול ביתו של תא"ל נועם תיבון, וחילקו פלאיירים בהם הוא מתואר כ"רשע". שתיים מהן מואשמות, בנוסף, בכתיבת גרפיטי עוין לתא"ל האומלל. הן מואשמות גם במפגע רעש – הן שרקו במשרוקיות. הן, כמובן, סירבו להזדהות.

בפעם האחרונה שבדקתי, הפגנה היא עדיין זכות חוקית בישראל. אם אפשר היה להפגין מול ביתו של חלוץ בזמן מלחמת לבנון, מן הראוי שאפשר יהיה להפגין מול ביתו של תיבון בגלל העובדה שפינה מאחזים. גם כתיבת גרפיטי איננה, בדרך כלל, עבירה שגוררת מאסר.

ובכל זאת, הפרקליטות רוצה להשליך את שש שטופות המוח הקטנות למאסר בפועל. ולא סתם משפט: התביעה תשען על ראיות סודיות – אהוד ברק כבר הוציא את הצו – של השב"×›. כלומר, לא רק שעל פניו יש כאן רדיפה על ידי הצדק – ענישה חמורה מהמקובל על מה שבדרך כלל אפילו לא מוגדר כעבירה, או, במקרה של הגרפיטי, לא מגיע לבית משפט – מצפים שנקבל בשוויון נפש שאפשר להרשיע קטינים במקרה ×›×–×” על סמך "עדויות חסויות".

עדויות חסויות, כאלה שלנאשם אין כל אפשרות להתגונן נגדן, הן דבר בזוי ופסול בכל הליך משפטי. אף פעם לא מיותר להזכיר שהסיבה לכך שדרייפוס הורשע היתה תיק "סודי" מזויף נגדו, ושכאשר מוגש תיק "ראיות" כזה, שהנאשם כלל לא רואה ושאיתן איננו יכול להתמודד, לא רק שאין אפשרות לדעת מה אמיתותן של הראיות, אלא שהמשפט מתקרב באופן מסוכן להליך אינקוויזיטורי. העובדה שהמערכת המשפטית שלנו התרגלה לשימוש ב"ראיות" סודיות – וראו הפוסט הזה של נעמה כרמי – עד כדי כך שהיא נדרשת להן במשפט שבו העבירה החמורה ביותר היא כתיבת גרפיטי, צריכה להדאיג כל אחד. מה שמפחיד עוד יותר הוא העובדה שהשב"כ היה מעורב במעקב אחרי הקטינות.

החונטה לחוצה מאד, כמסתבר. קצינינו האמיצים הופכים לשלוליות זיעה קרה כשמישהו – מימין או משמאל – מנסה לקשר בינם ובין המעשים שהם עשו. אבל פחדיהם של הקולונלים והגנרלים שלנו, רצונם שמה שהם עשו בעבודתם לא ירדוף אותם במנוחתם, לא צריכים לגרור את הנהלים שהם מפעילים בצד הלא נכון של הקו הירוק לישראל גופא.

אשר לילדות עצמן, ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא הן הבעיה אלא הוריהן. ומאחר והן מתגוררות בשטחים הכבושים, הפתרון צריך להיות פשוט מאד: לעשות להוריהן מה שנהוג לעשות להורים פלסטינים במצבים דומים, היינו להשית עליהם קנס ענק במשפט צבאי זריז (כמובן, רק במקרה של עבירה ממשית, לא של פגיעה בשלוות נפשו של קלגס בכיר). אחרי הכל, אין שום סיבה ששני קטינים שמתגוררים במרחק כמה מאות מטרים יישפטו בשתי מערכות משפט שונות; בדרך כלל קוראים לזה אפרטהייד.

(יוסי גורביץ)

קבוצה של חובשי כיפה במדי צה"ל ביצעה ביום חמישי נסיון ראשוני לפוטש. עד כה, יש לציין, התגובות חיוביות למדי.

קבוצה של טירונים באחד מגדודי חטיבת כפיר – חטיבת הקלגסות הייעודית של צה"ל, שמפקדה תומך מפורשות בעינויים – הניפה כרזה במהלך השבעתה, שבו הודיעה שאין בכוונתה לבצע פקודה חוקית ולפנות את הפולשים למה שהיה פעם ההתנחבלות חומש. את המילה "חומש" הם צבעו בכתום, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות באשר לעמדתם הפוליטית. הפעולה, מדווח נרג', בוצעה תוך תיאום מוקדם עם הוריהם של הסרבנים לעתיד, ששלפו גם הם שלטים משלהם.

שהמורדים-לעתיד נתמכו – ואולי, כמו קטיני ההתנתקות, גם דורבנו – על ידי הוריהם, לא צריך להפתיע אף אחד. גם לא העובדה שאיזה ארגון קקיוני כבר הודיע שהוא יחלק להם פרסים. מה שמפתיע – בעצם, זה לא צריך להפתיע, ואולי מה שצריך להפתיע היא העובדה שאני עדיין מופתע – היתה התגובה הרפויה של צה"ל. לא רק שהחיילים לא נעצרו במקום, בנימוק המשונה ש"היו עסוקים בפגישה עם משפחותיהם", הם גם לא נעצרו אחר כך. המח"ט הודיע שהוא רואה את האירוע ב"מורת רוח", ודובר צה"ל הודיע ש"המח"ט אף ישקול את המשך שירותם של החיילים בחטיבה".

עם כל הכבוד, ואין, זה לא עובד ככה. קבוצה של חיילים חמושים הודיעו שהם מסרבים לקבל את סמכותה של הממשלה. הם היו צריכים להיעצר מיד, לבלות את הסופ"ש באיזה תא, וביום ראשון להגרר לבית דין צבאי באשמת מרד והמרדה. החוק הצבאי קובע כי "חייל שהשתתף במרידה, או עורר מרידה, או קשר קשר עם אדם לעורר מרידה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה" (סעיף 46א'). אפילו לפי סעיף המרי הפחות יותר – "חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים"; שם, 48 – אין מדובר בדין משמעתי אלא בדין צבאי פלילי. הפרקליטות ממעטת, ובצדק, להפעיל את סעיף ההמרדה בחוק העונשין, אבל כאן מדובר במקרה חריג, בו ראוי לאתר את ההורים האחראים ולתבוע אותם.

אני תומך בסרבנות משירות צבאי. אני חושב שגיוס כפיה הוא פשע ושלשום חברה אין סמכות לכפות אותו על חבריה, אפילו לא בעת פלישה צבאית, ודאי לא בעת "מצב חירום" שנמשך כל ימיה של המדינה. אם מישהו היה מסרב לשרת בצה"ל בתואנה שמדובר ב"צבא גירוש", הייתי חושב שהוא יהודיסט גזען, אבל מכיר בסירובו – כמו בכל סירוב. גיוס חובה, ודאי לצה"ל שעיקר פעילותו היא כיבוש עם אחר, הוא פסול מוסרית.

אבל כל זה נגמר בכניסה לבקו"ם. סרבנות היא דבר אחד, מרד ביחידה חמושה דבר אחר לגמרי, ודאי כשמדובר במרד אידיאולוגי; כאן אנחנו חוצים את הקו ממרד במובן mutiny, שהוא חמור דיו, למרד במובן rebellion. אם צה"ל יעבור על זה לסדר היום, מה שסביר שיקרה, ואם הרטוריקה שלו כלפי המרידה הזו תמשיך להיות רגועה יחסית, למשל, ל"השתמטות", הוא ינחיל למורדים נצחון. זו היתה עוד אחת מהצורות שבה חובשי הכיפה בודקים את גבולות הגזרה של צה"ל. הם הצליחו לאחרונה להסיג את גבולן של הנשים בצבא, או על כל פנים לגרום לצה"ל שלא להגן עליהן. המרידה הנוכחית נסובה על נושא חשוב לא פחות, מבחינת הכתומים, ואם הם יצליחו כאן – הפעם הבאה, והיא תבוא, תהיה גרועה הרבה יותר.

ובאותה הזדמנות, צריך לומר שוב שהגיע לפרק את המסגרות האידיאולוגיות בצה"ל, במיוחד ישיבות ההסדר, שהן פצצת-מרד מתקתקת, שבנויה על ציות לשני מקורות סמכות – כשרק אחד מהם, ולא מדובר בממשלה הנבחרת, זוכה לציות מלא.

(יוסי גורביץ)

טיפוס כלשהו, כנראה לא יציב במיוחד, שאל שאלת רב באתר כיפה לאמור: האם מותר לו להכות את אשתו. להגנתו, נשען השואל האלמוני על ההלכה הפסוקה, המתירה לגבר להכות את אשתו, ספציפית על הרמב"ם.

רב בשם ברוך אפרתי נזעק, אמר שהוא מזועזע מהשאלה, ואמר שוודאי שהדבר אסור, משום שלדבריו "הרמב"ם התמודד עם תרבות של רשע בימי הביניים בהם נהגו להכות נשים, להשפילן, ולשפוך את דמן. על רקע זה, בא הרמב"ם ועידן את היחס לאשה, וכתב מה שכתב על מנת להפחית את היחס הנורא לנשים. אין ספק שהרמב"ם התנגד בכל תוקף לזוגיות של אלימות".

אה, כן: האגדה השחורה על ימי הביניים המרושעים והרמב"ם הנאור. הבה נסתכל שוב על מה שכתב העיט הגדול: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן– כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.  טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות–מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר ×–×”, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר". מן הטקסט עולה שלא רק שהרמב"ם תומך בזוגיות אלימה, הוא אף הגזים מהמקובל בתקופתו. יצוין שמלשונו של הרמב"ם עולה שהאלימות הזו היא ממוסדת: השימוש ב"כופין אותה" ולא "כופה אותה", והאזכור של נוכחותו של דיין כפוסק בנושא מעידים על כך.

ומהן המלאכות שהאשה חייבת בהן? "מה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה:  מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה… וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו… מלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו…. יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן:  אופה את הפת בתנור… ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת." (שם). אפילו אם יש לאשה שפחות, קובע העיט – וכאן בולטת העובדה שבן מיימון ×—×™ ופעל בארצות האיסלם – "אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה".

התקדמות קלה: העיט הגדול איננו מאמין בזוגיות שווה, כמסתבר, משום שהוא חושב שנשים מועדות לבגידה בבעליהן ודי בבטלה כדי להביאן לכך (רצוי לזכור, בהקשר ×–×”, את דברי הלל הגדול: "מרבה שפחות, מרבה זימה", שכנראה צפו ברקע). יתר על כן, מבדיקה נוספת מוצאים שבן מיימון ×”×™×”, אם רק ×”×™×” אפשר, מחייב את האישה בתשלום עבור הכלים שהיא שוברת: "האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה–פטורה:  ואין ×–×” מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם" (שם, ט').

גם אילו ×”×™×” רוצה השואל להפוך את אשתו לאסירה, ×”×™×” הרמב"ם מוצא לו תירוץ: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה–או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה.  ואם ×”×™×” טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים–שומעין לו." ובכל מקרה, "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא ×™× ×™×—×” לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה". כלומר, המדובר באסירה עם זכויות טיול נרחבות.

למותר לציין שלגבר יהודי קדוש מותר לשאת יותר מאשה אחת: " נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו:  והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת… לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש". ויצוין שמדינת ישראל, האוסרת ככלל על פוליגמיה, מכירה בפוליגמיה בקרב יהודים שמוצאם מתימן, משום ששם מעולם לא התקבל "חרם דרבנו גרשום", שאסר על נשיאת יותר מאשה אחת. מדבריו של הרמב"ם, אגב, עולה שעוד בימיו – ×›-200 שנה לאחר החרם – הוא לא ×”×™×” מקובל בארצות האיסלם.

כל ההלכות הללו, ואחרות רבות ומאוחרות יותר – "יש להזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר"; "אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד" (שו"×¢ אה"א כב':×›'), ועוד – קצת, איך לומר, הופכות את הטיעון של אפרתי למגוחך. צריך אדם להיות עיוור מאד, לנקר את עיניו כמרצונו, כדי להאמין בו – וצריך לבצע קריאה סלקטיבית מאד של הטקסטים היהודים. האשה היהודיה, אחרי הכל, היא רכוש: היא נקנית בשלושה אופנים שונים, והפרק במשנה העוסק ברכישתה עוסק גם ברכישת בקר. בעצם, גם אפרתי לא חושב אחרת: בסוף דבריו הוא מציין שה"אשה היא מתנת הבורא לאדם". כלומר, אפילו לשיטתו איננה כלל יצור ריבוני. וסביר להניח שאפרתי, כמו כל גבר אורתודוקסי, אומר כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה".

הבעיה של אפרתי הוא שהוא התרגל ליהדות מבויתת: יהדות שיש בה חלקים שמעולם לא בוטלו אבל אנשים הגונים, אף שהם מודעים להם, מתביישים בהם ולא מזכירים אותם בפומבי. אבל יהדות מבוייתת קיימת רק בקרב מתי מעט, אינטלקטואלים, שכן מעולם לא עברה את מלחמת האזרחים של החילון, מעולם לא הובסה בקרב, מעולם לא אולצה לסגת מפני התבונה. להיפך: הבורות של החינוך היהודי הממוצע מלמדת את ילדיו שאסופת האמונות התפלות וסברות הכרס המכונה יהדות "מכילה המון חוכמה", אולי אפילו את כל החוכמה. והחיה הבלתי מבויתת מתפרצת מדי פעם מהמרתף. כשזה קורה, אנשי "חכמת ישראל" מאבדים את כל העשתונות. ההומניזם שלהם רך ושברירי מכדי שיעמוד במגע ישיר עם ה"ספרים הקדושים".

ולא רק שלהם: הכנסת הסיגה את זכויות הנשים עוד קצת. בעבר, הופיעו רק הגברים של מקהלת הכנסת בפני ראש ממשלת בריטניה, כדי "שלא לפגוע ברגשותיהם של הח"כים החרדים"; עכשיו, לבקשת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), תתבצע הפרדה בין גברים ונשים בחדר הכושר של הכנסת. מה רוצה בן ארי? להחזיר את חוקי הרמב"ם. הוא לא יכול לעשות זאת מיד, אז הוא קודח בספינה סדק אחרי סדק.

מדוע תובע בן ארי להתאמן ללא נשים? משום שנשים העוסקות בעבודת הגוף הן מפתות. יצרו לא יעמוד בעומס. ובשל כך, ומשום שגברבר יהודי קדוש הוא, צריך לפנות אותן – ולא אותו – משם. כבר הורגלנו באוטובוסים מופרדים, וראינו כבר רחובות מופרדים; ועכשיו – הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – מגיעה ההפרדה, לאט וזהיר אבל מגיעה, גם אל הכנסת, בית הריבונות העממית. אמונותיו הטפלות של בן ארי זכו לגושפנקא כחשובות יותר מזכויותיהן של נשים. הרמב"ם והמגלב שלו קרובים אלינו מעט יותר.

(יוסי גורביץ)