אנחנו צריכים לומר לסטרוקים ולסמוטריצ’ים: לא יהיה חלקנו עמכם. אם אתם יהודים, נצטרף לרוב היהודים ונותיר את הזבל הזה מאחורינו

אורית סטרוק, המיועדת לשרת המשימות הלאומיות, הבהירה היום (א’) מה המשימה העליונה בעיניה: למנוע כפיה על רופא יהודי להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, כי “לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה,” וזאת כדי למנוע מצב שבו “ההלכה והאמונה היהודית לא תהיה מושפלת למול ההלכה.” זה הנר האחרון של חנוכה שהיא מדליקה.

לא מסובך להבין למה סטרוק מתכוונת: הקדוש הלאומי של הציונות הדתית, ברוך גולדשטיין, התפרסם בכך שסירב להעניק טיפול רפואי לחיילים לא יהודים. הלכתית, לגולדשטיין היה על מה להשען: שורה של פוסקי הלכה, ביניהם הרמב”ם, אוסרים על ריפוי לא יהודים: “מכאן שאתה למד שאסור לרפאות עכו”ם [עובד כוכבים ומזלות], אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהם, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר; אבל בחינם אסור.” שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! במשך מאות שנים האשימו לא-יהודים רופאים יהודים בכך שהם מסובבים את המיתה לחולים שאינם יהודים, והנה באה שרה (מיועדת) בישראל ואומרת לאנטישמים: צדקתם. הזהרו ברופאים יהודים אורתודוקסים.

אבל לא רק הם צריכים להזהר. באותו הפרק כותב העיט הגדול ש”מוסרי ישראל [והאפיקורסין] [והמינים] מצווה לאבדן ביד ולהוריד אל באר שחת, מפני שהן מצירים לישראל ומסירים את העם מאחורי ה’.” הוא לא היחיד: יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנ”ח ב’) ש”מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו."

אם אתה חולה חילוני, ר”ל, עד כמה אתה יכול לסמוך על הרופא האורתודוקס, שלא יסובב לך את מותך? האם אתה סומך על כך ששבועת היפוקרטס שלו – גוי טמא, אחרי הכל – תגבר על אמונתו ברמב”ם ובשולחן ערוך?

ואל תאמרו: אלה זוטי דברים. זהו לב הדברים. אלה ההלכות שבישיבות לומדים בהתרגשות עצומה. היהדות הרבנית תמיד היה מסע נקמה נגד ההיסטוריה: זו הליבה שלקחה ממנה הציונות, זו הסיבה שקוק יכול היה לראות במדינת ישראל “ראשית צמיחת גאולתנו.” הוא ידע שחברת הלומדים החיוורת, המותשת, לא תוכל להקים את דת משה בחרב: לשם כך היה צורך בחלוצים שלמדו כיצד לנשל את ילידי הארץ. ואחר כך, הוא לימד, הם יסיימו את תפקידם ההיסטורי, ודור חדש של לומדי תורה, שלמד גם אכזריות ושימוש בנשק, יעלה במקומם.

זו הליבה של הציונות הדתית. זו הליבה, בשינויי הטעמה, גם של החרדים המודרנים בישראל. לא במקרה, שוב ושוב, הם שונאי הזרים הגדולים ביותר. ולא רק פלסטינים ולא- יהודים אחרים: האויב הגדול תמיד היה יהודים אחרים, אלה שהרמב”ם וקארו קראו לרצוח בערמומיות. והפעם, שומו שמיים, היהודים האלה פועלים בפרהסיה. נשים, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, מעיזות לדרוש שוויון – שוויון, שקוק ראה בו מידת קין בעולם, שהרי ברור לכל שהעולם איננו שווה: שהטבע מסודר, בדרג עולה, מדומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

ועכשיו לאנשים האלה יש ממשלה. עכשיו, הם מאמינים, מגיע זמנם. עכשיו הכוח בידם. ובדיוק מסיבה זו עכשיו הוא הזמן להשיל מעל עצמנו את היהדות. להמיר דת, אם רצונכם בכך; ללכת למשרד הפנים בדרישה למחוק את המילה ‘יהודי’ מהתיאור שלכם; להתאגד, וזה יהיה מעשה נועז, ולדרוש ממשרד הפנים להכיר בקבוצה חדשה, מתיוונים, ולהצטרף אליה.

אחרי הכל, ההיסטוריה איתנו. רוב מוחלט של היהודים לאורך ההיסטוריה אמרו “חשבון, בבקשה,” והצטרפו לקבוצות אחרות. רובם הגדול עשו זאת ללא כפיה: הם פשוט לא מצאו שום דבר בחשבונאות הדם והגזע של היהדות שמושך אותם. רוב היהודים התנצרו במאה הרביעית, עם התנצרות האימפריה. בתחילת המאה החמישית, היו כל כך מעט יהודים ברחבי האויקומנוס – העולם הידוע היווני-רומאי – שהקיסרים הרומאים, המזרחי והמערבי כאחד, ביטלו את הנשיאות, הדיחו את הנשיא האחרון (רבן גמליאל השישי), וכמעט אף אחד לא שם לב.

להיות יהודי במדינת האדונים היהודית תמיד עורר אי נוחות בליבם של אנשים רגישים וחושבים; להמשיך להקרא יהודי תחת סטרוק וסמוטריץ’ זו חרפה. זו הסכמה בשתיקה עם משטר העליונות היהודית בדיוק כשהוא הופך למובהק. אין דבר שיערער את הציונות הדתית מאשר מספר גדול של אנשים שמכריזים שהם משליכים את היהדות בבוז.

וכמובן, אחרי הסרת היהדות יגיע השלב הבא: סירוב לשרת בצבאה. אחרי הכל, מדובר בצבא של מדינה יהודית, שמנהיג משטר טרור כנגד לא-יהודים בגדה המערבית וברצועת עזה. איננו יהודים; לא נתגייס. די לנו באזרחות הישראלית. אתם מגעילים אותנו, לא נבוא בקהלכם.

וכבר נשמעות יללות הצבועים: חלק מאנשי הציונות הדתית אמרו לטל שניידר שהמפלגה “הציונות הדתית” עושה “השמדת ערך” ל”מותג” הציונות הדתית. ובכן, חברים, מה אתם רוצים מאיתנו? אתם אלה שבחרתם בהם. אם הם היו מחללים שבת בפומבי, הייתם בועטים אותם מבתי הכנסת שלכם. אבל גזענות ממאירה, שנאת אדם, שנאת להט”בים – את אלה קיבלתם בקריצה וחיוך יודע. אכלו את שבישלתם.

ונסיים, שוב, בלוסיאן וולף, מראשי יהדות בריטניה קודם החורבן של הצהרת בלפור, שידע מראש לאן כל זה הולך. מדינה יהודית בפלסטינה “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

את החרפה המתמשכת הזו השאירו לסמוטריצ’ים ולצבועים המייללים. אל תתנו לה לדבוק בכם. הוציאו את עצמכם מהסיפור הזה, ולילדיכם תאמרו שכאשר היהדות הפכה לנאצית, אתם בחרתם לפרוש מהקהל. זה לא יהיה הרבה, אבל זה עדיף על “ואז הפניתי את מבטי.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה להתנגד להכנסת המשפט העברי לחוק הלאום? כי אנחנו מכירים את נפש בהמותינו

ידידיה שטרן ובני פורת פרסמו אתמול (ג’) ב”הארץ” מאמר שתומך בהכנסת סעיף המשפט העברי לחוק הלאום. יצוין לזכותם שהם מתנגדים לחוק כפי שהוא, ומציינים שהמטרה שלו היא “להעדיף את הערכים הפרטיקולריים היהודיים על פני הערכים האוניברסליים הדמוקרטיים.” עם זאת, הם לא רואים בעיה עם הכנסת המשפט העברי לחוק הלאום. הם טועים טעות מסוכנת.

שטרן ופורת כותבים ש”ההצעה הנוכחית מעתיקה (בשינויים קוסמטיים שלהערכתנו משמעותם זניחה) את הנוסח הקיים זה כבר בחוק יסודות המשפט משנת 1980, אשר לא הותיר כל חותם על המשפט הישראלי.” הם צודקים. מה שמעלה את השאלה למה מחזירים את הסעיף הזה דווקא עכשיו, שאלה שמיד אתייחס אליה. אבל קודם כל יש להתייחס לשאלה עקרונית יותר.

המשפט העברי, אליבא דשטרן ופורת, הוא “שמרני באופן קיצוני, ומתקשה לעדכן את כלליו ולערוך רפורמות מעת לעת. בבואו להציע חלופה לשיטות משפט מערביות, הוא משול לאצן המבקש להתחרות עם יריבים קלי רגליים כשרגליו אסורות בנחושתיים.” שטרן ופורת עשו לעצמם חיים קלים – לא רק בפתרון המשונה שלהם לבעיה, שלפיה “המשפט העברי מאריך חיים”; מה זה עוזר לנו? – אלא גם בעצם הצגת הבעיה.

כל שיטת משפט, להוציא “משפט מהפכני” – מושג שבמידה ניכרת נמצא בסתירה עצמית, ומטרתו להשוות אצטלה חוקית לאי החוקיות המובנית של מהפכה – היא שמרנית. היא מייצגת את הנורמות כפי שנקבעו בעבר. המשפט תמיד מתייחס לנורמות כפי שהיו, לא כפי שהן. זה לא בהכרח דבר שלילי. המשפט צריך להשתנות כשהחברה השתנתה, לא במהלך השינוי עצמו. המשפט צריך להיות מוכר וידוע לאלה שהוא חל עליהם; כדי שיהיה כזה, יש צורך במידה של שמרנות. משפט, כמו חוקה, לא אמור להשתנות בקלות.

אבל המשפט העברי איננו שמרני, הוא פרימיטיביסטי. לא פרימיטיבי, נדגיש, אלא פרימיטיביסטי: משפט שפונה במפורש ובמודגש לתקופת זוהר שלא התקיימה מעולם ומנסה לקבע אותה. ההלכה, שהיא גוף-גופו של המשפט העברי – במידה ניכרת, המונח “משפט עברי” הוא שם מסווה ל”חוק ההלכתי” – סגרה את שעריה. היא קבעה שהתורה, שלכאורה היא מייצגת, איננה בת שינוי; שכותבי התלמוד, שכתבו את עקרונות היסוד של ההלכה, אינם מסוגלים לשגות; ושאין אפשרות לחלוק עליהם. כלומר, קבוצה של שמרנים במאה השישית קבעו שדרכם היא הדרך ואין בלתה, ושמי שלא מקבל אותם יוצא מגדר היהדות. היסטורית, רוב היהודים העדיפו לצאת, אבל לא זה הנושא עכשיו.

למשפט העברי יש נקודת פתיחה אחת: ימות המשיח. אז אפשר יהיה לשנות את ההלכה. עד אז, יש רק לשמור על כלליה ולהתאים את המצב המשתנה אליהם. יש רכב מונע בערה? השאלה היא האם בהפעלתו יש עבירה על אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת, או שיש בכך אפשרות של מראית עין של עבירה כזו.

אנחנו לא חיים יותר במאה השישית. המשפט העברי היה שמרני אפילו ביחס לתקופתו – בשורה של שאלות, כמו שאלת העבדות ומעמד הנשים, המשפט הרומאי מתקדם יותר – אבל למשפט העברי אין אפשרות לעדכן את עצמו. הוא לא יכול לומר, כמו המשפט המערבי, שהתפיסה שראתה בנשים “קלות דעת” היתה שגויה. בהתאם, הוא לא יכול לומר שנשים כשירות לעדות או, חס וחלילה, לדין. ועל היחס שלו ללא-יהודים ולהומוסקסואלים מיותר להרחיב את הדיון. כשרבנים מתקשים להתיר לנשים ללמוד גמרא, גם כשהם בחוגים עאלק-מתקדמים, הסיבה לכך היא שההלכה איננה מסוגלת להשתנות; שעצם השינוי מוציא אותך מגדר ההלכה.

חשוב להזכיר שוב שהמהפכה במעמד האדם – התפיסה שנשים הם אדם, שלא-לבנים הם אדם, התפיסה שגם אנשים עניים יכולים להיות בעלי זכות הצבעה, ההבנה שהמדינה צריכה להוציא את עצמה מחדר המיטות – היא צעירה מאד במונחים היסטוריים. לשחורים יש בפועל זכות הצבעה כ-50 שנה; לנשים, כ-100 שנים; והומוסקסואליות היתה עבירה פלילית רק לפני 30 שנים. המשפט המערבי השתנה, כי הוא תמיד נתפס ככלי של החברה. החברה השתנתה, ואחרי שעבר קצת זמן גם המשפט הלך בעקבותיה. זה משפט שמרני.

המשפט העברי מסרב להשתנות. הוא מנהל מלחמת מאסף נגד הקידמה. הוא לא שמרני; הוא מנסה להחזיר אותנו אחורה, למאה השישית המדומיינת. הוא משמש בעיקרו ככלי פוליטי של מי שרוצה לבצע ריאקציה בחברה היהודית.

וזו בדיוק הסיבה שאסור להכניס אותו לחוק יסוד. אנחנו מכירים את הבהמות הרלוונטיות, ואנחנו מכירים היטב את נפשותיהן. כשאיילת שקד רוצה, אחרי 40 שנים שבו המשפט העברי היה אות מתה, להכניס אותו בדלת הראשית, היא שורקת שריקת כלבים לשופטים חובשי הכיפה שנמצאים במערכת.

החוק אומר שהוא יחול רק על מקרים שבהם אין תשובה במשפט הישראלי הקיים לשאלה שניצבת בפני השופט. קשה לחשוב על שאלה שאין לה תשובה אלא במשפט העברי – ואז אתה נזכר שרגע, יש לנו מושג למה הוא משמש. בשנת 2009, בא לפני השופט חובש הכיפה מקרה פשוט: אברך מיוחס דרס קופאית אתיופית, שניסתה למנוע ממנו לצאת מחניון מבלי לשלם. לא חסרים תקדימים במשפט הישראלי לבעיה שגרתית כזו. אף שהתקדימים היו לעיני השופט דרורי, הוא החליט לנצל את המשפט העברי. הוא פסק שמאחר והאברך התנצל בפני הנדרסת, ומאחר והרמב”ם אומר שחרטה כנה והתנצלות די בהם, הוא לא יעניש את הדורס ואף לא ירשיע אותו.

השערוריה שהגיעה בעקבות פסק הדין של דרורי מנעה ממנו את המינוי המיוחל לבית המשפט העליון, שגם כך יש בו יצוג יתר לשופטים אורתודוקסים. זו הסיבה ששקד ודומיה דוחפים עכשיו את המשפט העברי לגרוננו: הם רוצים ששופטים כמו דרורי יוכלו להתקדם ושפסקי הדין שלהם ייחשבו ללגיטימיים. המטרה של הכנסת המשפט העברי היא להפוך את המדינה עוד יותר לאורותודוקסית.

חשוב להדגיש שוב: כשדרורי ישב בדין, עמד בפניו המשפט הישראלי כולו. הוא זרק אותו הצידה וחזר למחוקק מהמאה ה-12. דרורי עדיין יושב בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא ננזף ולא הודח. הלגיטימיות של משפט עברי, ועוד הכנסתו בחוק “הלאום”, תעודד שופטים אחרים ללכת בעקבותיו. זה יכול להתחיל בדברים קטנים – מזכיר בית משפט שיוודא ששופטים לא יהודים לא ישבו בדינם של יהודים, כי ההלכה אוסרת על כך – ויכול להגיע למקומות מסוכנים הרבה יותר, כמו העדפה של יהודים אורתודוקסים על פני חילונים או לא יהודים.

לא, תודה. אנחנו מכירים את נפש הבהמה הפרטיקולרית הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, רב שמושך משכורת מהמדינה, קורא לאנוס שבויות

כנראה שאחרי פרשת רב האונס אייל קרים, זה כנראה לא צריך היה להפתיע, אבל זה מזעזע כל פעם מחדש. רוחמה וייס חשפה היום (א’) פסיקה ישנה (מ-2002) של שמואל אליהו, שבה הוא מצדיק אונס שבויות ולמעשה מחייב אותו. עמכם הסליחה, אבל יהיו הרבה ציטוטים בהמשך; וכנראה שצריך להוסיף אזהרת טריגר אונס.

תלמיד ישיבה התייסר בשאלת אשת יפת תואר, וכל העסק של אונס נראה לו בלתי מוסרי. מיד התייצב שמואל אליהו כדי לנזוף בו ולומר שאין דבר מוסרי יותר מאונס בזמן מלחמה. הנה חלק מדבריו (העלגות במקור):

“כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!

לא יפה לחשוב על יפת תואר – אבל הוא כזה.

עכשיו הוא צריך להלחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני הלחימה ולא עכשיו באמצע הלחימה. אל תחליש את רוחו!!

אם תאסור עליו יפת תואר והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל יכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים.”

כלומר, יש כאן מדרון חלקלק. אם לא נניח לחייל היהודי החרמן לאנוס את האשה שהוא שובה, זו רק שאלה של זמן עד שהאויב יאנוס לא אשה אחת אלא אלפי נשים יהודיות. שהדי במרומים שלא הצלחתי להבין את ההיקש הלוגי הזה, כמו גם את ההנחה שחייל שלא אונס הוא בהכרח חייל גרוע יותר.

אחר כך מסביר אליהו שבעצם, לגמרי יתכן שהשבויה פיתתה את האנס שלה:

“אם מתברר ללוחם שלנו שהוא נפל בשבי של יפת התואר (שאולי התקשטה במיוחד להפיל אותו ולהפליל אותו ואולי לא).”

אליהו כנראה חושב כאן על פרשת נשות מדין ופנחס הכהן. כידוע, חזקה היא שנשים לא יהודיות זוממות להפיל יהודים כשרים ולגרום להם לחטוא – מעין דמות ראי של התפיסה שיהודי תמיד שואף לאנוס נשים אריות.

ואז אליהו מציין שמצבה של השבויה מעולה בעצם:

“שים לב חייה ניצלו במלחמה!!

היא אפילו לא שבויית חרב!!

הוא לא יכול לחיות איתה חיי אישות ואחר כך למכור אותה לשפחה!!

הוא משחרר אותה!!

חופשי חופשי!!

איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?”

אליהו משקר. והוא יודע שהוא משקר.

קודם כל, השפחה הזו עוברת אונס ראשוני. הנה הרמב”ם בנושא:

“וכן בועל אשה בגיותה [כלומר, בזמן שהיא גויה], אם תקפו יצרו; אבל לא יבעל אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו […] ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שיישאנה.” ההדגשה שלי.

אליהו טוען ש”הוא משחרר אותה!! חופשי חופשי!!”. לא ממש. הנה הרמב”ם בהמשך הפרק:

“יפת תואר שלא רצת להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה […] שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.”

שוב, ההדגשה שלי. כלומר, לאחר שהשבויה עוברת אונס, חטיפה והשפלה במשך חודש, היא נאלצת להמיר את דתה. אם תסרב, תירצח.

“חופשי חופשי!!”, כן? כנראה שאליהו מניח שהתלמיד שלו בור כמו החילוני הממוצע ועל כן הוא יכול, כמו אח יהודי טוב, פשוט לשקר לו.

“חייה ניצלו!” – ניצלו ממי? מהחייל שאנס אותה? וואלה, תודה. טוב לדעת שהמוסר היהודי המהולל נמצא בערך בשורה אחת עם המוסר של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

“היא אפילו לא שבויית חרב!!” – יש לך הגדרה אחרת ל”שבויית חרב” מאשר “אשה שנאנסת בשדה, נחטפת ומוחזקת בניגוד לרצונה, ואז נדרשת להמיר את דתה, שאם לא כן תירצח”?

“איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?” רוב המדינות אוסרות על אונס ועל עבדות. רוב מוחלט שלהן, למעשה.

אליהו ממשיך לשקר:

“הרי בארצות הברית המהוללה היה נהוג עד לפני מאה שנה (בערך) שכל אדון יכול לבעול את שפחותיו הכושיות כמה שרק רצה, ברצון או באונס – הכל חוקי!!

אחר כך הן המשיכו להיות שפחותיו המושפלות. אחר כך הוא היה יכול להתעמר בהן ולמכור אותן כמו בהמות בשוק העבדים עם הילדים או בלי. גם את הילדים לבד בלי לשים לב לבכיותיהן. והן לא נשבו במלחמה!!

כך בארצות הברית הדמוקרטית לפני כמאה שנה, וכך בתורה לפני שלושת אלפים שנים.

“זה מה שמלמדת התורה: או אשה או שפחה!!

אם שפחה – לא שפחת מין.

אם שפחה – שתעבוד בכבוד.

אם הכתה [צ”ל היכית] אותה והפלת לה שן אחת (למשל) מיד היא משתחררת לחירות שמעת?!?”

הנה הרמב”ם בדיני עבדים כנענים:

“ישראל שבא על שפחה כנענית – אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים […] וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו, עובר בעשה. […] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.”

מסתבר שעל פי הדין – ששמואל אליהו, כרב, אמור להכיר טוב יותר ממני – מותר ליהודי לאנוס שפחה כנענית, וילדיה עבדים לכל דבר. יתר על כן, בניגוד למתוקנים שבעמים, שהתירו בימי העבדות לאדונים לשחרר את עבדיהם ואף ראו בכך דבר צדקה, היהדות אוסרת על שחרור עבד כנעני.

“והן לא נשבו במלחמה!!” – כנראה שאליהו לא יודע יותר מדי היסטוריה. איך הוא חושב שהגיעו העבדים לאמריקה? גדלו על העצים? דורות של שבויות מלחמה, בנות-בנותיהן של שבויות מלחמה. כנראה שהוא מניח פה שיש אשמה כלשהי בהיותה של אשה שבוית מלחמה; כלומר, שסביר לנהוג כך בשבויות מלחמה, אבל לא בבנותיהן.

“ארה”ב הדמוקרטית” – כנראה שאליהו לא ממש סגור על מה זו דמוקרטיה. משטר שמתיר שעבודם של אחרים איננו משטר דמוקרטי. עם זאת, טוב לדעת שאליהו איננו מכחיש שזהו המשטר הרצוי בעיניו: המשטר שראוי להתקיים בישראל בעתיד.

ואחרי שהקאנו, נזכור: שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, הוא משרת ציבור בישראל. הוא רב העיר צפת, והוא ידוע בשנאת האדם שלו. פעמים מספר כבר חמק מן הדין. בשנת 2013 היה מועמד לרב הראשי הספרדי, ונחשב כמועמד הבית היהודי מול מועמדה של ש”ס, מהשמו יוסף, שנבחר בסופו של דבר. הוא חי כל ימיו על חשבון הציבור. הוא ידוע בעמדותיו האנטי-אנושיות, במיוחד האנטי-נשיות. ואחרי שהסיפור הזה יקבל תהודה, יצוצו מיד כל מיני אפסים ויתחילו לתרץ. דבריו הוצאו מהקשרם, הם לא מובנים למי שלא למד בישיבה, וכל הבלה בלה הרגיל. אז לא, לא צריך לדעת יותר מדי על מה הוא מדבר. הזבל הרוחני ההלכתי הוא לא מדע טילים.

ונזכור עוד דבר: חוק ההסתה הישראלי לא חל על ציטוט דברי דת או דיון הלכתי – אלא אם, כמובן, ציטוט דברי הדת מתבצע על ידי שייח’ או קאדי. מה שאליהו מטיף לו כאן הוא לביצוע פשעי מלחמה – והחוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה כקטגוריה נפרדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא מכיר בהסתה להם כפשע. שמואל אליהו מתמחה בהפצת שנאה מוגנת בחוק. אני לא חסיד גדול של הדת היהודית-אורתודוקסית, אבל אני משוכנע שאפילו היא תוכל להעמיד רב עיר גרוע פחות מאליהו. כפי שניתן היה למצוא רב צבאי ראשי גרוע פחות מקרים. ואף על פי כן, המערכת מקדמת שוב ושוב דווקא את האנשים הללו. אולי זה לא באג אלא פיצ’ר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מאז ההתנקשות ביהודה גליק, מקוננים פה על הפגיעה ב”חופש הפולחן.” אבל מבחינת תומכי העליה להר, חופש הפולחן הוא רק סוס טרויאני

נאמר את זה בצורה הבוטה ביותר: תומכי העליה להר הבית שטוענים שהם בסך הכל רוצים “חופש פולחן” הם שווה ערך לתומכי ארגון השנאה גיימרגייט שטוענים שהם בסך הכל רוצים “אתיקה בעיתונות הגיימינג.”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק אמש, הטענה שהוא ותומכיו בסך הכל רוצים חופש פולחן ליהודים בהר הבית שבה ועולה, ומתקבלת בדרך כלל בלי ביקורת. בולשיט. חופש פולחן הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

האנשים שרוצים לעלות להר הם הפלג היותר קיצוני של היהדות האורתודוקסית, פלג של היהדות שכלל לא מכיר ברעיון של חופש פולחן. האנשים שמייבבים עכשיו על “חופש הפולחן” הם אלה שדתם מצווה במפורש על השמדת מקומות פולחן של דתות אחרות, הם האנשים שמתנכלים לכנסיות, הם האנשים שנעמדים על הרגלים האחוריות כדי למנוע מרבנים רפורמים – פלג יהודי אחר, כן? – לקבל הכרה, מנהלים מלחמת חורמה כדי שאי אפשר יהיה להתחתן אלא ברבנות, שעמדתם הרשמית היא שחילונים הם "תינוקות שנשבו," ומשתתפים בהפרעות המאורגנות לנשות הכותל.

עצם התפיסה שיהודים בכלל צריכים לעלות להר הבית היא מודרנית. היא לא היתה קיימת, כתפיסה דתית, עד לרגע שבו ישראל כבשה את חראם אל שריף. רק אז נולדה התביעה הזו – והיא סותרת שנים ארוכות שבהן יהודים נמנעו מלעלות להר הבית, מתוך תפיסה שחל איסור על כך. יהודים התפללו בכותל המערבי, וחזקה היתה הפסיקה של הרמב”ם, שקבעה שאין לעלות להר הבית שלא לצורך. עיתוי העלתה של הדרישה איננו מקרי: היא מיועדת לבסס אדנות יהודית בחראם אל שריף משעה שניתנה לכך אפשרות מעשית. הטענה ל”חופש הפולחן” היא רק סוס טרויאני שמסתיר את החורבן שהוא נושא. הפולחן היהודי ב-1944 השנים האחרונות לא כלל עליה להר הבית.

המטרה של העולים לבית איננה מוסתרת, אלא אם אתה לא מסתכל טוב: הריסת המסגדים ובניית בית מקדש יהודי במקומם. אחרי הכל, זה המצב שבו יהודים אמורים לעלות להר – כשיש בו מקדש יהודי. כשאין מקדש, הם אמורים להסתפק בבתי הכנסת.

אחד המקורבים הבולטים של גליק הוא סגן יו”ר הכנסת משה פייגלין (ליכוד), שמרבה להתבטא בנושאי העליה לחראם אל שריף. פייגלין, הפן הפרלמנטרי הבולט של הדרישה לעלות להר, לא בדיוק תומך בחופש הפולחן. כאן הוא מביע חשש מהתגברות כוחם של הנוצרים ב”קבר דוד”. בראיון לתומר פרסיקו, אמר פייגלין שהוא ישלול את זכויות האזרח של לא-יהודים בתחומי ארץ ישראל השלמה, אם כי לא את זכויות האדם שלהם, הכל תוך שהוא מעודד אותם לעזוב. עד כדי כך מגיעה מחויבותו לחופש הפולחן. על הר הבית עצמו הוא אומר ש”

“גלן בק מדבר הרבה על החובה לומר את האמת – ובכן בוא ואמור את האמת. הר הבית הוא מקום מקדשם של היהודים בלבד.

כל הגויים שמבינים זאת מוזמנים לבוא אליו (עד לתחום המותר להם) ולהתפלל לריבונו של עולם, א-לוהי אברהם יצחק ויעקב. לעשיו ולישמעאל יש את מקומותיהם המקודשים – משכו ידיכם מקודשי ישראל.”

שימו לב להתעלמות החיננית מהעובדה שבמקום שבו הוא רוצה לבנות את מקדשו, עומד מקום פולחן שניצב שם משך זמן רב משמעותית יותר משעמדו הבית הראשון והשני גם יחד. מה זה “משכו ידיכם”? זה השיר הישן של בני עקיבא, “יתפו-יתפו-יתפוצץ המסגד.” שימו לב לכך שכאשר אחד המועמדים של האחים היהודים לכנסת בבחירות האחרונות, ג’רמי גימפל, נתפס בפומבי מפנטז על פיצוץ המסגדים, בנט הודיע שהוא “גאה בג’רמי גימפל.” פיצוץ המסגדים הוא מדיניות רשמית של השר לענייני ירושלים (עוד אחד מהתארים של בנט.)

אז מה קורה פה? נורא פשוט. זוכרים את האגדה של הימין על כך שבמסווה של זכויות אדם, מקדמים הפלסטינים את שלילת זכויות היהודים? אז כרגיל, הימין היהודי מקרין על אחרים את מה שהוא עושה. אורית סטרוק, שמייצגת את האינטרסים של חוטפי הילדים והורגי הכבשים בגדה המערבית, קוראת לעצמה – לעזאזל, ויקיפדיה העברית קוראת לה כך – “פעילת זכויות אדם”; שורת הדין, ארגון שקורא לעצמו בגאווה “ארגון לוחמה משפטית”, מגדיר את עצמו כ”ארגון זכויות אדם יהודי”; ועכשיו מגיע הקשקוש על “זכות הפולחן” מצד אנשים שאומרים כל יום שלוש פעמים, בוקר צהרים וערב, את המילים הבאות:

“ולמלשינים [במקור: מינים, נוצרים – יצ”ג] אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו, וכל אויבי עמך מהרה יכרתו.”

יאללה, יאללה. למיזוגנים של גיימרגייט יש יותר יושרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

(ותודה לתומר פרסיקו)

יש רב לא מי יודע מה חשוב בשם ברוך אפרתי. הוא לא מעניין בפני עצמו: יכולת הנזק שלו נמוכה ביחס. אנחנו לא מדברים על דב ליאור או אפילו על שמואל אליהו. אפרתי קיים פה, שם ובכל מקום, אבל אף אחד לא זוכר מה הוא עשה, אם אכן עשה אי פעם, או אפילו מי הוא בעצם.

אז יוסי, אני שומע אתכם אומרים, אם אפרתי לא חשוב, למה אתה מקדיש לו פוסט? החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את זה לרייר עלינו? שאלה לגיטימית. התשובה שלי היא שאפרתי חשוב לא משום משקלו – הוא חסר כמה שערות לנוצה – אלא בגלל שיטת הפרסום העצמי שלו, או, במונחים סוציולוגיים, באופן שבו הוא בונה את עצמו בשדה התחרות מול רבנים אחרים; באופן שבו הוא מבדיל את עצמו מאלפי יצורים כמוהו, קרי רבנים לא מבריקים במיוחד או חשובים במיוחד.

אפרתי משך תשומת לב בימים האחרונים אחרי פסק הלכה שלו בשאלה האם מותר ליילד לא יהודיה בשבת. אפשר לקרוא אותו כאן. אם לתמצת, אפרתי מקשקש קשקושים מיסטיים על הנפש היהודית היתרה וחשיבותה של השבת, ומסיק מכך שמעיקר ההלכה אסור ליילד אשה לא יהודיה בשבת, אבל, באופן שמזכיר את התשובה המפורסמת של רונצקי בנושא הטיפול הרפואי בשבויי אויב, קובע ש"מחשש איבה", מותר ליילד נשים לא יהודיות:

"לכן ההלכה היא שלא מיילדים גויה בשבת, גם אם אינה עכו"ם שהרי יש בזה איסור עוקר דבר ממקום גידולו (-העובר)ועוד. ואם היא עכו"ם (כגון נוצריה), אזי אפילו ביום חול לא מיילדים שלא להרבות עובדי ע"ז, אך בימינו משום איבה מיילדים בחול. אך בשבת לא מיילדים גם אם יש איבה משום שיכולה להשמט ולומר שמותר לנו ליילד רק נשים שומרות שבת ואז לא תהיה איבה.
ובימינו שהאיבה מתעוררת למרות כל התירוצים, חובה לילד אפילו בשבת, ואפילו עכו"ם, ועל אף שהדבר אסור מיסודו הוא נדחה מפני פקוח נפש של יהודים שמא מילדת גויה לא תיילד יהודיה כנקמה."

על זה צריך לומר כמה דברים. ראשית, שאני משוכנע שהנוצרים שחיים בארה"ב ומזרימים כסף למוסדות היקרים לליבו של אפרתי ישמחו לשמוע את היחס שהוא מייעד לנשותיהם ההרות, ושאשתדל שהם אכן ישמעו על כך. שנית, שההלכה מטשטשת את מוחו של אדם: אם אפרתי באמת חושב שיש מישהו שחושב שיש איזו אשה לא יהודיה שתקבל בהבנה את הטענה של מיילד או מיילדת יהודיה שמותר להם ליילד "רק נשים שומרות שבת," הוא לא חי באותו עולם כמונו. שלישית, שאפרתי אפילו לא קולט למה "האיבה מתעוררת למרות כל התירוצים" כלפי אנשים שמוכנים להפקיר נשים וילדים למוות ולעמוד מנגד; רביעית, שמה שהיה פעם "גדר דרכי שלום", שהיו כמה אנשים שניסו לטעון שהוא בעצם מיישם עקרון מרכזי בהלכה, חוזר להיות מה שהיה תמיד: מפני חשש איבה. כלומר, מסביר אפרתי, מעיקר הדין עלינו להיות בעצם מפלצות שונאות אדם קטנות, אבל אם נחשוף את העובדה הזו נקבל את הטיפול השמור למפלצות – המון זועם עם לפידים וקלשונים. אז כדאי שנסתיר את העובדה הזו הסתר היטב.

וחמישית, וחשוב מכל: שאפרתי לא אומר כאן שום דבר חדש. הוא לא מחדש הלכה. הוא הולך במשעול סלול היטב שהותווה על ידי כותבי התלמוד והרמב"ם. הוא ממהר לציין זאת:

"מי שמגדיר את סולם הערכים שלנו הוא דבר ד´ שבתורה ולא התחושות שלנו, וכך ההלכה הגדירה במס´ ע"ז ובמקומות אחרים וכך נפסק בראשונים, בשו"ע ובגדולי האחרונים."

זו ההלכה. על כך אין ויכוח. אין פירוש הדבר שמישהו אי פעם אכן הפעיל אותה: אפילו הרמב"ם עצמו, שכתב שיש להשתמט מריפויים של לא יהודים, מצא לעצמו ג'וב מכניס ומועיל בתור רופאו של גוי חשוב למדי, אחד סלאח א דין. עם זאת, כמובן, ההלכה הזו שימשה בעבר לא מעט כנגד רופאים יהודיים: הם הואשמו שהם נאמנים לטקסט הבסיסי של דתם, לא לאנושיותם. למרות העובדה הזו, כמה וכמה אפיפיורים העדיפו לקושש לעצמם, בימים שבהם עדיין לא ידעו שיש מחזור דם וגם קצת אחר כך, רופא יהודי. עם זאת, עוד "הפרוטוקולים של זקני ציון" טענו שרופאים יהודים מקבלים חולים נוצרים כדי לרכוש את אמונם וכדי שיוכלו להרעיל אותם אחר כך – וזו טענה שהופיעה בעלילה האנטישמית הגדולה האחרונה, "עלילת הרופאים" של סטאלין (למרבה השמחה, הלז התפגר, בין השאר, משום שהרופאים שידעו כיצד לטפל בו היו כולם במעצר). כשאפרתי מעלה את ההלכה הזו מאוב, הוא בהכרח גם מעלה משם את רוחות הרפאים הרצחניות שמלוות אותה. אולי הוא לא מבין שהוא משחק בחומר נפץ; אולי לא אכפת לו.

כשהוא נסוג לעמדה ההלכתית המבוצרת הזו, אפרתי מציב את עצמו למאבק עם הרבנים שפעם הואשמו בכך שהם ישתמטו מעבודת השמדת העמלקים – כלומר, רבני צהר שמואשמים שלא בצדק בכך שהם ליברלים. הוא גם אומר לקהל הקוראים שלו: תראו, תראו! אני לא מפחד לומר את האמת ההלכתית הברורה מול כל הפוליטיקלי קורקט הזה. זו, כמובן, עמדה שאין בה כל סכנה – הפרקליטות כבר קבעה שהסתה גזענית על רקע הלכתי איננה מאפשרת העמדה לדין – אבל יש רווח ניכר בצידה.

מיצוב עצמי דומה עולה מפסק הלכה אחר של אפרתי, שעוסק בשאלה של זכויות נשים, שאפשר לקרוא כאן. חשוב במיוחד מה שיש לאפרתי לומר לא על נשים כנושאות במשרה ציבורית – דבר שניתן להצדקה הלכתית בדוחק – אלא על נשים כבעלות זכות הצבעה, יצור משונה שההלכה לא ידעה ולא יכלה מעולם לקבל, משום שמשמעות הדבר היא שנשים, אין דעתן קלה:

"לגבי בחירה ע"י נשים בועד הבוחר, יש בזה מחלוקת אחרונים. דעת מרן הרב זצ"ל היתה לאסור וכן רוב גדולי הדור הקודם. והיו מהגדולים שהתירו, חלקם כשעת הדחק וחלקם לכתחילה. והיום נהגו נשים לבחור וגדולי ישראל לא מוחים על כך כנראה משום שהשעה צריכה לזה, וגם הדור אינו מבין את עומקם של הדברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה והמעטת כבודה ח"ו."

מה אומר לנו אפרתי? הוא אומר שמעיקר הדברים, ראוי היה לשלול את זכות ההצבעה של נשים, ושרוב הרבנים שעסקו בשאלה הזו פסקו גם הם כך; אלא שמשום שכבר יש מנהג הצבעה של נשים, ומשום ש"השעה צריכה לזה" – או, בתרגום, המפלגות הדתיות תכרותנה לעצמן אוזן לפני שהן תוותרנה על קולות הנשים שלהן; הכסף וההשפעה חשובים מדי, וההלכה תשרוד – ובגלל משום ש"הדור איננו מבין את עומקם של דברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה," אז אין טעם לנהל את הקרב הזה.

צריך לעמוד על כך שמבחינת אפרתי, זה ויתור טקטי ולא אסטרטגי: אין טעם לנהל את הקרב כעת, משום ש"הדור אינו מבין," אבל אם הוא יתחיל "להבין", אז בהחלט יש מקום לדחוק את זכויות הנשים לאחור. וזה בדיוק מה שהמגזר של אפרתי עושה כבר עשור כמעט, ומהנקודה החלשה של המדינה הציונית: הצורך שלה בחמושים נושאי נשק וחובשי כיפה, כאלה שאין להם ספקות, כאלה שאין להם בעיה עם מפעל הכיבוש שלה, כאלה שלמענו גם יצאו לקצונה, כאלה שלמענם היא מוכנה להקריב את זכויות הנשים שלה בצבא. השאר יבוא אחר כך.

אבל גם זה לא כל הסיפור. עיקרו בכך שאפרתי מייצג דווקא את העמדות האלה, דווקא בשפה הזו. כך הוא בונה את עצמו. הוא מודע לכך שיש חלק חשוב בציבור שלו שכמה אל העמדות האלה, שרוצה להביא עלינו ימי ביניים מדומיינים שלא היו מעולם של שלטון הלכתי של עם אדונים על הלוטים משועבדים; חלק מרכזי בציבור שכל הרעיון של נשים בעלות כוח, נשים דעתניות, נשים עקשניות, מפחיד אותו, ושהיה שמח לדחוק אותן אחורה.

קיומו של הגל הזה, לא קיומו של הרוכב עליו, הוא זה שצריך להטריד אותנו. והגל שם: אלמלא היה שם, אפרתי לא היה מנסה לרכב עליו. מהשאלות שמקבלים רבנים ומהתשובות שהם נותנים אפשר ללמוד הרבה על הלכי הרוח בציבור שלהם. לפני 18 שנה הסתובב בבר אילן סטודנט למשפטים בשם יגאל עמיר, שהשיטה שלו לצוד בחורות היתה, קודם כל, לשאול מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. המפלצת הזו לא הלכה לשום מקום, רק הורידה ראש; וכשרבנים מסוגו של אפרתי מפטמים אותה, שורקים לה במשרוקות כלבים, אנחנו צריכים לשים לב.

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך במסעו; אנחנו כבר ב-166% מהמימון שרצינו. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם, אנא שקלו תמיכה בפרויקט הזה, פרי המכחול של עדי אלקין והמקלדת שלי.

(יוסי גורביץ)

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל זה בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את זה. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"ג] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"ג] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"ג] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"ג] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא הגיעה אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. זה אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ענה לגזען מהסוג המוכר – זה של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים זה עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע כי בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד זה, נדרשו לרשויות על מנת להודות, כי הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר הנחייה איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו כי לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)