ספרא וסייפא
אומרים שבחו של אדם בפניו ושלא בפניו: יואל בן נון הוא מתנחל שמזה יותר מעשרים שנים, המפלצת שנולדה מעבר לקו הירוק מחרידה אותו. ולו, שהיה בין הפרנקנשטיינים שבנו אותה, אי אפשר למכור שמדובר במפלצת ערכית, כזו שעל כל פנים לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול אז מה אתה רוצה מהחיים שלה. הוא מכיר אותה מקרוב, אדומת שן וטלף.
בן נון צץ בתודעה הציבורית כשנקב בשמותיהם של הרבנים שקידשו את רצח רבין – אתם יודעים, אלה שחובשי הכיפות מכחישים את קיומם למרות עדותו המפורשת של הרוצח עצמו – ובכך סימן את עצמו כ"מוסר". זמן קצר לאחר מכן החל בן נון – הוא ולא דב ליאור, הוא ולא נחום רבינוביץ' – להסתובב עם שומרי ראש ושכפ"צ.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התחכך בן נון עם המפלצת. הוא כמעט והתמוטט כשנחשפה המחתרת הראשונה – עשביה השוטים היו כה משובחים, עד שהם כללו אושיות-התנחבלות כמו זמביש, חגי סגל ויהודה עציון – וזמן קצר לאחר מכן הודיע על פרישה מכל מוסדות "גוש אמונים" הכוללים את נוכחותו של משה לוינגר. הוא מנסה נואשות להיות, בו זמנית, מתנחל ואדם הגון. שני אלה, למרבה הצער, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, אבל לזכותו ייאמר שהוא מנסה, ולא ויתר על אנושיותו בשל יהדותו.
בניגוד לשורה של פחדנים – אני מדבר אליכם, יובל שרלו ושי פירון, ואני כמסתבר לא לבד – לבן נון יש די אומץ כדי לעמוד פנים מול פנים מול המפלצת, ולהטיח בה דברים לא נעימים, עד כדי השוואתם לאנשי הג'יהאד האיסלמי. אני חולק עליו – ממה שפורסם בתקשורת, אני חושב ש"תורת המלך" הוא חיבור הלכתי למהדרין – אבל אין חולק על האומץ שלו. הוא רומס לעפר את עידוא אלבה, מחבר "הלכות הריגת גוי" המקורי, וקורא לספר שבו פורסם, קונטרס ההלל ל
ברוך גולדשטיין, "ארור הגבר".
נקודה מעניינת עולה מהמאמר של בן נון הבוקר. הוא מצטט שיחה עם "פוסק ידוע", שלטענת אלבה תמך בספרו. הפוסק הכחיש זאת מכל וכל, אבל הפטיר ש"כבר אי אפשר לקרוא דברי רמב"ם כצורתם באוזני אנשים, מפני שהם מסיקים מהם מסקנות חמורות ומסוכנות."
פסקי ההלכה האנטי-אנושיים של העיט הגדול צוטטו לעייפה בבלוג הזה, והם כתובים בלשון מדויקת, שלרוב איננה מאפשרת את המחול ההלכתי סביב הלכה לא נעימה שיש לעקר מן השורש. "לקרוא דברי רמב"ם כצורתם", פירושו לקרוא את מה שכתוב שם.
ואם היינו צריכים עוד הוכחות לקשר בין הרמב"ם ובין "הלכות הריגת גוי", בא תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, וביצע את החיבור. הוא טען שחיילים דתיים הם חיילים טובים יותר, בין השאר משום "מבינים מדוע הם נלחמים". לצורך העניין, הוא טען – בצטטו על הרמב"ם – שעל חייל החס על האויב "חלה קללת 'ארור מונע חרבו מדם'".
הדמיון לאנשי הג'יהאד עולה כמעט מאליו, אבל הדימוי הראשון שלי היה דווקא הטמפלארים, אותו מסדר נזירים צבאי, שכותב הרגולה שלו, ברנרד מקלרוו, כתב שכאשר שופך הטמפלאר את דם האויב, הוא מבצע את שליחות האלוהים. עד אז, אף אחד לא העז להעניק חשיבות תיאולוגית בנצרות לשפיכת דמים; היו סיבות ארציות, כמובן, והגנה תמיד עמדה למותקף, אבל שפיכות דמים נחשבה חטא שיש להנקות ממנו. שם נוצר רצח מותר הלכתית. כמו ברנרד, רק עם הרבה פחות גראוויטאס והרבה יותר בורות, מגדיר רונצקי את החרב כמכשיר של קדושה, שהמסרב להשתמש בה "ארור". זהו, כמובן, היפוכו הכמעט מוצהר של אתוס "טוהר הנשק", התפיסה שהשימוש בכוח צריך להיות מוגבל לצרכי המשימה; המנעות מאלימות היא, אליבא דרונצקי והקריאה ההגיונית למדי שלו ברמב"ם, פסולה מוסרית.
אין בכך הרבה חדש, כמובן, אבל לעיתים נדירות ראינו את הסמיכות בין החשש מהשימוש בטקסט הרמב"מי כמעודד רצח לשימוש המעשי בו קרובה כל כך. מן הראוי לציין שגם לרונצקי, כמו לבן נון, יש עבר. רונצקי כתב בשעתו פסק הלכה הקובע שמעיקר הדין אין לטפל בחייל אויב שבוי, וכי יש לטפל בו רק משום חשש לשלומם של פצועים יהודים בשבי אויב ומשום שיתכן שיש לו מידע מודיעיני מועיל. לנגד עיניו של רונצקי ודאי עמדה גם דוגמתו של ברוך גולדשטיין, שעמד על הלכת הרמב"ם וסירב לטפל בפצועי צה"ל דרוזים. לפני "עופרת יצוקה", רונצקי שיסה את החיילים באזרחי האויב, ומבחינת רונצקי אין לא-יהודים שאינם אויבים; בעולם הפנטזיה שלו, האפיפיור מקיים סמינרים לאנשי חיזבאללה במחנות השמדה. בשעתו נתן מחסה למתנחל המבוקש אברי רן.
יש הרבה יותר מדי רמב"ם בחיים שלנו. הוא מת לפני יותר מ-800 שנים, אבל הוא חי יותר מן הראוי. רוחו מבעתת את בן נון ומפיחה חיים ברונצקי. היא מהדהדת מאולם המשפח של משה דרורי. והיא לוחשת מילים ברורות, ברורות מאד. דבריה הם נשק שחושל במאה ה-12 ומונף כעת שוב, בידיים שמאמינות שסוף סוף יש בהן הכוח לכונן מלכות שמים עלי אדמות. כראוי לרוח רפאים, היא רוצה דם; כראוי לחסידי המשיח, הם שמחים לשפוך את דמם של אחרים – כל האחרים – בדרכם אל גן העדן המובטח. ואנחנו, עסוקים בסגידה לפולחן "חכמת היהדות", לא יודעים כיצד לעמוד מולה; לעיתים קרובות, ולמרות העובדות, אנחנו מכחישים את קיומה.
(יוסי גורביץ)
נאה מאד דרשת. לתרגם לאנגלית מיד. אני אשים אצלי וכמובן בישראלפט, וננסה בעוד מקומות. זה חשוב.
אני חושב שיהיה יותר חשוב לתרגם את "הזמנה לעיון מחדש". http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=961
מעניין מאד וחד ביותר.
אצלי באקספלורר התמונה עולה על המילים (מסתירה )
באקספלורר תמונה שווה אלף מילים
תשדרג לכרום
דבר אחד אני לא מצליח להבין בקשר לרמב"ם ודומיו: הרי הם חיו בתקופה שבה היהודים היו אסקופה נדרסת ברגלי הגויים. איך הם יכלו מבחינה טכנית לכתוב דברים שמבזים גויים ולהישאר בחיים? ואיך הם יכלו מבחינה פסיכולוגית לדמיין מצב שבו יהודים יהיו חזקים יותר מהגויים (דבר שאמור ממילא לקרות רק כשיבוא המשיח )?
אני חושב שזה מקרה די קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי.
1. הרמב"ם חי במצרים הפאטמית שבה שלטה שושלת שיעית במדינה שרוב רובה סונית. בגלל שהם חששו מהרוב הסוני הם נהגו לקדם למשרות בכירות יהודים ונוצרים (הרעיון שעמד מאחורי זה שכמיעוט הם לא ישאפו להשתלט על הממלכה) וגם הרמב"ם עצמו זכה להגיע לעמדה בכירה בחצר. כך שהקביעה שלך ש"היהודים היו אסקופה נדרסת ברגלי הגויים" היא ממש לא נכונה.
2. הרמב"ם כתב בערבית יהודית (קרי ערבית כתובה באלף בית עברי) לא נראה לי שהיו הרבה מוסלמים שידעו את האותיות העבריות או שהעניינים הללו בכלל עניינו אותם. יש לזכור שבניגוד לזמננו העניינים הללו לרמב"ם הם בבחינת תיאוריה גרידא ואין להם שום השלכות מעשיות.
לא הבנתי.. למה לתרגם לאנגלית?
נניח ואתה צודק. ונניח שאתה אדם מוסרי שאכן מרגיש צורך לבקר את המדינה/חברה/עם שלך ולתקן אי-צדק. נניח.
למה לעזאזל אתה כל-כך להוט "לתרגם לאנגלית מיד"?!
אתה מרגיש שהיהודים הארורים הללו עדיין פשוט לא שנואים מספיק?
יש הרבה מה להעיר, רק נתקן פרט טכני, זמביש לא היה חבר במחתרת היהודית.
היה גם היה. יש אפילו תמונה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=185396
שיט, אני שונא ליפול על קטנות.
אני מקווה שאצליח לפנות זמן היום לתת את שאר ההערות שלי, שיהיו אולי קצת יותר מגובות מההערה האחרונה.
והחוצפה נמשכת, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/967/121.html?hp=1&loc=1&tmp=1685
עד מתי? קצת מזכיר לי את התנהלותו של הצבא היפני, לפני שטוגו ומרעיו עלו לשלטון, מנצלים את ההילה הצבאית כדי לצאת כנגד הפוליטקאים המושחתים והמפונקים. מומלץ מאוד לפעול כמה שיותר מהר.
כן, יש לי הצעה ליוסי בעניין זה:
צריך לחדד את הבעיה של התייהדות הצבא. הדתיים הלאומנים גאים ב"שירותם", ואנשי השמאל החילוני אובדי עצות: הנוער "של השמאל" עסוק ב"השתמטות", ונוער הדת מסור ל"נתינה".
אז במקום לגמגם כדאי להצביע על העובדות: הדתיים הלאומנים – כלומר, אלה מביניהם שמתגייסים כדי להפיץ את אמונתם ומנהגיהם – אינם משרתים את החברה ולא את מדינת ישראל; הם מתגייסים בחבורות במטרה להשתלט על הצבא ולחסל את המדינה, בשאיפה להקים תחתיה מלכות ישראל, תאוקרטיה שלמה.
זאת הם כבר החלו לעשות – ההשתלטות הסופית תהיה כנראה הפיכה צבאית בתמיכה עממית רחבה מספיק: האספסוף הדתי יתקוף, האספסוף המסורתי-עני יחולל מהומות, השמאל ינוס על נפשו – וה"חילונים" מצביעי ה"מרכז" חסרי המודעות יפלבלו בעיניהם ולא יספיקו לזוז (הרי הערבים אשמים).
בתקופה שלאחר ההתנתקות, זה היה בערך בתחילת שנת הלימודים הגיע אל הישיבה שלנו(שנמצאת במרכז הארץ, ואינה פוליטית כלל), איזה רב אחד שהסביר לנו את ה"טעות" של הדתיים-לאומים, הם לא השתלטו מספיק על עמדות מפתח במדינה(תקשורת, משרד המשפטים, ושאר דברים שיכלו לדעתו למנוע). אז הדברים נראו כהזיות של אדם מובס, וכיום זה נראה יותר ויותר רציני.
ברור ש"תורת מלך" הוא חיבור הלכתי למהדרין. זה לא סותר את דברי בן-נון שמדובר ב"חילול השם". ההלכה מאפשרת מחלוקות כאלה.
אתי מפחידים חילונים בורים ש"מתחזקים" ביידישקייט ומאמצים דווקא את הסחלה של היהדות, כי אין להם את הידע אפילו לביקורת פנים-יהודית (שלא לדבר על מוסרית כללית) על מה שמספרים להם. אלה הדברים שמחלחלים לציבור הכללי בגרסאות פשטניות ונותנים רוח גבית לפסיכים כמו רונצקי.
בדיוק. ביהודית, "זה כתוב אצל הרמב"ם", או אפילו "זה כתוב בתלמוד", אין פירושו "אז בואו נעשה את זה מהר".
בעצם, "אם זה כתוב במקור X אז זה מה שצריך לעשות/להאמין בו" זו מהותה של גישה פונדמנטליסטית. האירוניה היא שהפונדמנטליזם לכשעצמו הוא תוצר של תהליך התפחותה של חירות המחשבה האנושית: פתאום הרבה מאמינים קיבלו אומץ לגשת לכתבי דת ללא תיווך של מוסדות דתיים מוסמכים (ביהודית, רבנים) ולגבש דעה עצמאית לגבי מה שכתוב בהם ומידת ישימותו בתנאי מציאות נוכחית.
לאירופה נדרשו מאות שנים ואין-ספור מלחמות וחורבנות כדי ללמוד לחיות עם ריבוי דעות בתחום הדתי שכלל בתוכו גם יסודות פונדמנטליסטיים מובהקים (אפילו שהמילה עצמה טרם הומצאה אז). היהדות והאיסלאם עדיין אינם יודעים איך להתמודד עם הצרה הזאת, אבל מצד שני, הם לא שילמו (בינתיים?) את שכר הלימוד הנורא. ולא, "פשוט תבטלו את תוקפם של מקורות שנתקבלו כבעלי-תוקף במסורת הדתית אם המקורות הללו הם בעייתיים ליישום" אינה אופציה שתעבוד.
למה שאופציה זו לא תעבוד?
מפני שהיא תחסל את מקורות הסמכות הדתית. זה כמו לרפא כאב-ראש באמצעות גיליוטינה.
אני חייב שוב להעיר על בורות מתמיה בכל הקשור למעשי הרג נוצריים, ומילא המעשים, גם לטכניקות הצידוק שלהם, יוסיפון.
העקרון "מי שמכה אותך על הלחי הימנית, הושט לו את השמאלית" פורש כבר על ידי אוריגנס הקדוש (תרגום: מתותחי התיאולוגיה הנוצרית הקדומה), כמתיחס רק למקרה הביזארי של מישהו שמכה אותך ביד שמאל (כי כך סוטרים על לחי ימין). מכאן ואילך, באלגוריה, דווקא אפשר להלחם. אוריגנס הוא לא הוגה זניח, בלשון המעטה.
קודקס החוקים של תיאודוטוס ושל יוסטיאנוס כוללים היתרי הרג מקיפים לשלל כתות נוצריות למדי שהיו שנואות על הנוצרים ההגמונים. הרצח הדתי הראשון של הנוצרים: http://en.wikipedia.org/wiki/Priscillian_of_Avila
אוגוסטינוס: ראה http://www.crusades-encyclopedia.com/augustineofhippo.html על היתרי הריגה אצל אוגוסטינוס, ועל הקשר בינו ובין רוצחי המונים במסעות הצלב ובין תומס אקווינס. יש המון טקסטים של אוגוסטינוס בעניין הזה, וכמו שאתה כנראה יודע, ברנרד מקלרבו מצטט אותו חופשי. הוא רצחני ומסוכן הרבה יותר ממה ש(אפילו) אתה מייחס לרמב"ם.
אגב, הצידוק של ברנרד מקלרבו הוא בדיוק "ארור מונע חרבו מדם" (לא בהקשר של כתיבת התקנון של הטמפלרים, אבל הרי לא שם הוא טען את זה): http://www.sjsu.edu/upload/course/course_6763/Reader_Lecture_13.doc
הניסיון המוזר לטעון שהנצרות היא דת של שלום עד להופעת הפסיכי של הטמפלרים (לא בדיוק התיאולוגים המובילים של הנצרות, בלשון המעטה), משקף עמדה מאד לא ביקורתית. הטיה שיטתית.
===============================================
כל אלו לא קשורים כלל לשאלה אם בשטחים מתפתחת תיאולוגיה יהודית מסוג חדש, שמפרשת את הראשונים, האחרונים והאמצעיים באופן לא טוב. אני הרבה יותר אופטימי ממך בקשר לכת יהוה, ולדעתי הם לא יגיבו מהר כל כך כמו שאתה רוצה אותם, אבל הם יחבצו משהו, והוא יעבוד.
אה, היתר אלימות כלפי מינים בודדים הוא דבר עתיק מאד. אוגוסטינוס אפילו התיר שימוש בעינויים (והניח את הבסיס לאינקוויזיציה). אני מדבר על אלימות בלתי מבוקרת כלפי קבוצות, בלי הליך משפטי – כלומר, מלחמה דתית.
ואגב, ברנרד מקלרוו הוא אחד התיאולוגים הבולטים של ימי הביניים. ה"דרשות" שלו עדיין נחשבות לפופולריות מאד.
המניכאים, פלגיאנים, אריאנים וכדומה הם לא מינים מבודדים, והתיאולוגים של הכנסיות הנוצריות עסקו בהם הרבה לפני מסע הצלב הראשון.
בעצם, היות וסביר שאתה לא המצאת את כל העניין בעצמך, אולי פשוט תפנה לספר שבו קראת את התיאוריה הזו ?
(ואין לי רצון לגזול מתהילתו של הפסיכי מקלרבו, אבל הוא באמת לא התיאולוג הכי חשוב של כת ישוע, בוודאי לא במצב שבו הוא מצטט את אוגוסטינוס)
היסטוריה של הטמפלארים – רצינית, לא קונספירטיבית – שקראתי בימי התואר הראשון הפוחזים. לא זוכר כרגע את שם הספר.
לא אמרתי שקלרוו הוא "התיאולוג החשוב" של הנצרות הקתולית, אלא שהוא "מחשובי התיאולוגים" של ימי הביניים. התולעת כתב המון והיתה לו השפעה אדירה, בין השאר משום שהוא נחשב – לא בצדק – למייסד של המסדר הקיסטרקיאני.
נכון, וההבדל היה בדיוק זה של "טוהר הנשק": אין ברירה אלא לטהר את החברה מהם (בדרך כלל, באמצעות חרם, לא הריגה), אבל ההריגה היא מעשה מצער שיש להמנע ממנו אלא אם אין ברירה. היא לא מעשה קדוש. זה ההבדל.
בלדד? זה אתה שם בפנים?
נו, אבל הם יודעים ש-"הצבא לא יוותר עלינו". אולי הגיע הזמן.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3806414,00.html
בעניין הפיכת הצבא לתשמיש קדושה קטלני, הרי שכבר הרב צבי יהודה קוק אמר שמדי צה"ל הם כבגדי השרד של הכוהנים, ושכל רובה נוסף מוסיף קדושה. סוג של תיאו-פאשיזם, אתה יודע.
(אבל אני בכל זאת אוהב את הרמב"ם)
אבל לא בטוח שכל היהודים הדתיים שיננו כך את הרמב"ם לאורך הדורות.
(סבא שלי, שלמד בישיבות הליטאיות של תנועת המוסר סיפר בפירוש איך הרמב"ם נחשב אצלם לחומר אסור ופסול, לא פחות מהרעיונות הציוניים. אז אולי גם כיום בישיבות הליטאיות לא ממש לומדים הרמב"ם. מישהו יודע??)