הזמנה לעיון מחדש
צמד הכותבים של "תורת המלך", המדריך לרציחת לא- יהודים שנחשף אתמול (ב'), לא נשארו חייבים. בתגובה שפורסמה במעריב, הם אומרים ש"אנו נמצאים בעידן חופש המידע, וברוך ה' ניתן כיום להוציא ספרי קודש מבלי להזדקק לרישיון הצנזור כמו שהיה במשטרים אפלים בעבר, כגון בשלטון הצאר הרוסי. אחד התחומים שבעבר היה מוסתר פעמים רבות מאימת הצנזורה, הוא הנושא של בחירת עם ישראל."
כל הפרשה הזו מועילה מאד. היא מוציאה מהפינות החשוכות של הישיבות את מה שנלחש שם כשאין זרים, היא חושפת את ערוותם של רבנים "מתונים" לכאורה – ראוי להזכיר שבאמצע שנות השמונים, אחרי שכהנא פרסם את ספריו ההלכתיים לחלוטין, איתגר עמוס קינן את הרבנים הראשון להפריך את הספרים בספרים משלהם; הדממה היתה מרשימה, כמו היום – והיא מאפשרת לנו להעריך מחדש את ההיסטוריה.
הגירסה הרשמית של ההיסטוריה היהודית אומרת שהיה עם קטן ושוחר שלום, מוקף בעמים עוינים, אבל מאחר ולא היו לו דרואידים ומשקאות קסם, הוא נכבש גם נכבש וקורקס גם קורקס. העם הזה, כמובן, היה צחור כשלג ומעולם לא עשה שום דבר שלילי.
אהמ. לאורך כל ההיסטוריה הפגינו היהודים שנאה עזה כלפי העמים שבקרבם ישבו. יהודי אשכנז הצטיינו בכך במיוחד – ישראל יובל מנה 77 אזכורים לשפיכת דם במזמור נקמה אחד – אבל הם לא היו לבד. השנאה היתה קיצונית, משום שהעולם לא התנהל כפי שצריך להתנהל: היהודים אמורים היו להיות העם הנבחר, ובפועל המקדש שלהם נבזז ונשרף הרבה מעבר למקובל, כל משיח התגלה כמשיח שקר גרוע מקודמו, והם היו למשל ולשנינה כבר בעולם העתיק. השנאה חדרה עמוק לליטורגיקה (קללת המינים, המכוונת כנגד הנוצרים, שאומר היהודי האורתודוקסי שלוש פעמים ביום; "עלינו לשבח"; "ברוך שלא עשני גוי") ולהלכה, והדברים ידועים ונכתבו פה לעייפה.
עכשיו, יהודים תמיד חשבו שלא-יהודים הם שוטים – "ראש של גוי" היא קללה אידית מוכרת – ויש לציין שבמשך תקופה ארוכה, כל ימי הביניים בערך, רמת האוריינות של היהודים עלתה לעין שיעור על זו של העמים שבקרבם חיו. עם זאת, הלא-יהודים לא היו לגמרי מטומטמים. הם ידעו מה היהודים חושבים עליהם, והחזירו בשנאה בריבית דריבית. ולהבדיל מהיהודים – להוציא יהודים התאבדותיים – לשנאה שלהם היה כוח פיזי, לא מטאפיזי.
הנוצרים, למשל, ידעו בדיוק מה חושבים עליהם היהודים. הידע, כמובן, עבר דרך מסננת בורות ואי הכרה, אבל הם ידעו שהיהודים מקללים אותם בתפילותיהם וידעו שיהודים הרשו לעצמם לרמות אותם, כמו גם להעיד שקר. צנזורה, ומעיכת טקסים יהודיים עוינים, היתה חלק מהעניין. חוק ביזנטי מהמאה החמישית אוסר על היהודים לציין את פורים בתהלוכה שבה מוצג המן כאדם צלוב. הרמז, כמסתבר, היה עבה מספיק כדי שגם מי שאיננו בן לעם הנבחר יבין אותו – והעובדה שהיהודים מסתבכים בתהלוכות דומות, למרות התוצאה הידועה מראש, גם אלף שנים אחר כך מאלצת אותנו לתהות מי היה הנבון ומי האידיוט.
צנזורה של כתבים יהודיים על ידי הנוצרים מתחילה דווקא ביוזמה של יהודים קנאים, שהסגירו ב-1232 לאינקוויזיציה את כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. שוב, אתה תוהה מי בדיוק יצא האידיוט כאן. שמונה שנים לאחר מכן מגיע השבר הגדול ביחסי הנצרות המערבית והיהדות – פולמוס פאריס. הפרנציסקני הטרי והיהודי לשעבר ניקולאס דנין קורע כדג את רבה של יהדות צרפת, יחיאל מפאריס, והתוצאה היא הוראה על שריפת התלמוד.
בין הנקודות שמצליח דונין, במאמץ קל, להוכיח הוא שלא רק שהיהודים כתבו שורה של דברי תועבה כנגד ישוע ומאריה, אלא שהוא מביא בפני הבישופים את "טוב שבגויים הרוג" – אם כי בתרגום עוין, כ"טוב שבנוצרים הרוג". יחיאל משקר בגסות ומנסה לטעון שהיהודים בכלל לא שונאים את הנוצרים, ולא משכנע אפילו את עצמו. התוצאה היא התחלת הצנזורה במערב, ואיסור על פרסומן של הלכות מסוימות – בדיוק הלכות שנאת ורצח גויים. אלה יורדות למחתרת, משתמשות בכינויים רומזניים, נלחשות מפה לפה. כוח פיזי לא היה; קולמוס שנאה היה גם היה.
ועכשיו אין צנזורה, עכשיו התמוטטה הגדר של "מפני דרכי שלום" ו"חשש איבה"; שוב יש מי ששומע את "דפיקות פעמי משיח", שוב יש מי שחושב שאם הוא יתגרה בגויים הוא יזכה לסיוע אלוהי. והלכות רציחת גויים חוזרות אלינו בדפוס גאה, שחצן, בלתי מצונזר, מסריחות כמו דבר שנדחף למרתף מחשבתי טחוב במשך 800 שנים.
וצריך לזכור: הן ראו אור יום עכשיו, אבל הן תמיד היו שם. הן נלחשו ולא נאמרו בגלוי, אבל היו שם. הנוצרים ידעו זאת. שנאת היהודים שלהם לא היתה חסרת בסיס ולא נוצרה בוואקום; היא התבססה על העובדה ששנאת היהודים לשאר בני האדם עתיקה כימיה של היהדות. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את רציחתם, בזיזתם והשפלתם של בני אדם שלא עשו רעה, לכל היותר פינטזו על כך; אבל הידיעה שהשנאה, אם גם לא ביטויה הפיזי, היתה דו צדדית – היא משהו שצריך להביא אותו בחשבון, כשדנים בהיסטוריה רבת הדמעות של היהודים. מיעוטים נוטים לשנוא, במיוחד כשהם סובלים מהזיות גדלות.
סביר להניח שהפרוטוקולים של מזוקני ציון, שכבר תורגמו לאנגלית, לא יגררו פוגרומים. אבל זה נובע מכך שאנחנו חיים בתקופה מתורבתת. לפני מאה ומאתיים שנה, בחלקים מסוימים של העולם, הטקסטים האלה היו גוררים גם גוררים. זו הסיבה שהם הורדו למחתרת. והאמת, הטקסטים האלה, אם אכן היו מקובלים בפועל ולא נשארים תיאורטיים, היו סיבה הגיונית לגמרי לאנטישמיות בריאה. אחרי הכל, הטקסט לא מפליג עד כדי שחיטת ילדים נוצרים לצרכי מצה, אבל בהחלט אומר שמותר להרוג אותם "אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם".
אז הנה עוד תודה על כך שאין צנזורה: הדבר מאפשר לנו לבחון את ההיסטוריה של יחסי יהודים ושכניהם לא רק דרך הפריזמה של הקורבנות, אלא גם דרך הפריזמה של הפנטזיות שלהם – שרודפיהם היו מודעים להן. והיהדות האורתודוקסית בישראל, מהי אם לא מימושן של הפנטזיות שהיו כלואות זמן כה רב? מהי אם לא מסע נקמה כנגד ההיסטוריה, נסיון להחזיר על כנו את הסדר האלוהי, שעל פיו ימות המשיח הם "ימי שיעבוד מלכויות" במהופך? ההלכה הזו, שכל הגויים חשודים על רצח יהודים, שהלכה שעשו שונא ליעקב – האם אין היא הקרנה של רצונם הכבול של כותבי ההלכה? האם אין זו סיבת הגירתם של יהודים אורתודוקסים לא מעטים מהעולם להתנחלויות – היכולת לנסות ולממש שם את הפנטזיה של עם אדונים?
(יוסי גורביץ)
