חרפת אל"מ תמיר; רשמית: מערכת המשפט מפלה ערבים; פפה מתבכיין, ונתניהו בעקבות שמיר: ארבע הערות על המצב
חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.
משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.
תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.
מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.
מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.
אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".
בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.
שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.
אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.
לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.
אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.
נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.
בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.
ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.
אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.
(יוסי גורביץ)
מה זה יגע"ים?
יהודים גאים עילגים (כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר).
אני חושב שהוא פרסם את זה ב- CC
כמו כל דבר שאני מפרסם 🙂
המקרה של שדמי הוא בעייתי מאד, גם אם עקרונית הוא צודק, שופט אמור לדון בכל מקרה לגופו וזה נראה לי כמו חריגה מסמכות לקבוע שבגלל כשלים במערכת במקום אחד מותר לו להטות משפט במקום אחר. היה כבר שופט ימני שזיכה איש ימין או הפחית בעונשו (באמת שאינני זוכר) בשיקולים דומים (כשמדי יום ערבים מיידים אבנים על יהודים אי אפשר להחמיר עם יהודי שמיידה אבנים בערבי ..או משהו בסגנון) . נכון ששופט הוא לא חותמת גומי אבל גם לא יותר משופט. אני חושש שעכשיו בתי המשפט יהפכו לזירת התגוששות בין שופטים ימניים ושמאלנים שיחמירו ויקלו עם עבריינים מסיבות לא ענייניות אלא כדי 'להכניס' לשופט ההוא מהאולם שליד.
"הגנה מן הצדק" לא רק שהיא מושרשת היטב בפסיקה הישראלית, היא אף מוסדרת בחקיקה. השופט לא חרג מסמכות.
הערה קטנה לגבי הצעת החוק (בנוגע לפליטים היהודים):
גם אני ממנגחי נתניהו (ולא חסר על מה), אבל במקרה הזה הוא פשוט נוהג כפוליטיקאי קטן, ונותן קצת שקט לשותפים הקואליציוניים שלו.
להצעת החוק הזאת אין שום משמעות מעשית. היא מנוסחת בכלליות, ואם צריך תמיד יוכלו לבטל/לסייג את החוק במסגרת החוק שיעביר את הסכם השלום (נגיד שיהיה אחד).
לא מדובר כאן על חוק משוריין, אלא סתם על אתנן פוליטי קטן וטיפשי לש"ס.
עד לפני שנה השופט שדמי שפט להחמרת הענישה על נערים ערבים שזרקו אבנים על ניידת משטרה:
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-168375-00.html?tag=17-12-39
כבוד לעו"ד חוסאם מועד שהצליח לשכנע אותו אחרת.
מה לא בסדר בפס"ד של תמיר? האין הוא יאה לצבא והצבא הזה נאה לו? האין הוא מייצג נכונה את ערכי הארגון ומגשים בגופו ובמעשיו את רוח צה"ל? אתמהה.
נשמע כמו חוק\דרישה שהפונקציה היחידה שלה היא לתת לישראל עוד קלף מיקוח בהסכם עתידי, בו אנחנו נוותר על הדרישה המטופשת הזאת במקביל לויתור על זכות השיבה.
זה שאין תהליך שלום וכנראה גם לא יהיה כל עוד זה תלוי בש"ס זה כבר משהו אחר…
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/965/866.html?hp=1&loc=3&tmp=2974
ליקי – התגובות שלך לא נמחקות במקרה.
יקי,
נכון. שיניתי את דעתי.
כי לקרוא לי "שקרן" זו לא מתיחת ביקורת. יש לך בלוג. תיהנה ממנו.
מבלי להכביר מלים, הנה הקישור לפוסט בו אני מותח ביקורת על ההתייחסות שלך לעיל לתא"ל תמיר – הקורא ישפוט:
http://bibi.modiin.us/?p=1170
הסתכלתי , בלי קשר לתוכן האתר שלך בנוי הרבה יותר טוב מזה של גורביץ , העיצוב יפה יותר והתגובות לא זזות הצידה עד כדי יציאה מהדף. גורביץ לתשומת לבך !
יש לי שאלה
אם קצינים בכירים צריכים לשפוט קצינים זוטרים למה הרמטכ"ל או אחד האלופים לא שופט את תמיר?
אין לי בענה שתמיר יקבל עונש,אבל למה צריך בית דין ועורכי דין לעניין?
יעלה כבוד תמיר למשפט אצל אחד מאלופי המטכ"ל ויחליט מה שיחלט
לא שאני לא מסכים שש"ס היא מפלגה גזענית, אבל מה הקשר להצעת החוק המדוברת?
"צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה."
נכון.
ולומדי נהיגה שלא עוצרים עצירה מלאה בתמרור עצור במהלך מבחן הרישוי (טסט) זוכים ללחיצה חזקה על דוושת הבלם וכשלון במבחן הרישוי. בעוד שנהגים בעלי רשיון (אפילו שוטרים ושופטי תעבורה) בדרך כלל יוצאים מזה ללא כל פגע, קרי אזהרה, או בקנס ומספר נקודות.
אז ?
העובדה היא שבשלבי לימוד והכשרה מעמידים אנשים במבחנים קשים יותר ובסטנדרטים גבוהים יותר מאשר במצב הרגיל. עובדה היא שלא כל עבירה שבגינה מדיחים צוערים מביאה לשלילת דרגות. קצינים שאינם עומדים במבחני כושר לא יורדים לדרגת חוגר, בעוד שלא ניתן לסיים קורס קצינים ללא עמידה במבחן כזה.
מה שעשה אל"מ תמיר ראוי לכל בוז, אינני חושב שמישהו ייקח ממנו את הבוז הזה. תמיר נענש על ידי הגוף ששפט אותו, ניתן להתווכח אם העונש ראוי ואפשר גם לנהל ויכוח רחב יותר על כל ענין השפיטה בצה"ל שהיא בזיון בפני עצמו.
אבל מכאן ועד למשפט "כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים." יש מרחק גדול ויש צורך בקפיצת אמון גדולה מכדי מידתי כדי לצלוח אותו. הפער הזה היה מאז ומתמיד, גם ב – 67, יש שיגידו שאז היה הפער גדול יותר, באמת שלא חסרו מעשים מנוולים מצד הדרג הפיקודי שעברו אז בשתיקה רמה. והיי בכל זאת נצחון מרשים. וכן, ידוע לכל למי ניתנה הנבואה.
לא יודע מה הגורמים להפסד הבא. די ברור מה יהיו הגורמים שאף אחד לא יאמין לאלופי צה"ל בפעם הבאה שהוא ינסה למכור לנו סיפורים.
ולפני הסיפור של אל"מ תמיר, האמנת ?
לקח לי בדיוק יום בצבא להגיע למסקנה שאסור לי להאמין לאף קצין. כמה מחבריי הגיעו למסקנה הזו אפילו יותר מהר.
עקרונית אתה צודק אבל לא מדובר במצב שבו תמיר נתפס לא מגולח.
הסטנדרט הכפול במקרה זה הוא מספיק קיצוני גם כשלוקחים בחשבון את הטיעון שלך.
אני לא מנסה להפחית מחומרת המעשים שלו ולהשוות אותם לעבירת משמעת קלה כמו גילוח.
בצבא קיים כלא קצינים, יושבים בו קצינים (בתנאים לא כל כך נוראיים, בוודאי יחסית לכלא חוגרים – עוד דוגמא לחוסר השוויון בין חפ"ש לקצין), על עבירות שונות ומשונות, חלקן עבירות קשות.
לפי הלוגיקה שהוצגה בפוסט הזה שמשווה קצין לצוער, גם קיומו של כלא קצינים כמושג אינו יאה וראוי שקצין שנתפס בקלקלתו שיורד לדרגת חוגר, שהרי אם היה נתפס במעשה הזה בהיותו צוער היה מודח.
אבל זה לא המצב, פקודות הצבא מתאימות בעיקר למאסה העיקרית שלו – חוגרים בגילאים צעירים שמגוייסים בכפיה. כשזה מגיע לקצינים בכירים העסק מתחיל לחרוק. מישהו מופתע מזה ?
אתה מדבר על הפקודות ועל העונשים המדוייקים. אני מניח שהכוונה בפוסט הייתה לפער ביחס לערכים.
אתה יכול לטעון שכלא קצינים לקצין זה יותר או פחות חמור מכלא רגיל לחפ"ש, אבל זו שאלה נפרדת למיטב הבנתי.
הבעיה היא שנראה שצה"ל סבור שתמיר הוא מחד סוג של מקרה מייצג, ומאידך נכס.
יוסף כותב פה על המקרה המייצג, והוא כנראה צודק: צה"ל של היום מתיר שקרים והונאה כחלק מכללי המשחק. ברור שהדבר נלמד במהלך האינתיפידה השניה, והפך לנורמה עד כדי כך שדרישה שקצינים יאמרו אמת נחשבת לצדקנות.
היו צבאות מפוארים שנוהלו על ידי שקרנים ומושחתים. היו גם צבאות שקידשו פשעי מלחמה, ועדיין נחשבים לצבאות מעולים. אבל היהודים לא עסקו בדברים כאלו באלף השנים האחרונות. מה שמתרחש עכשיו הוא הנדסה של הקוד הגנטי של צה"ל. קשה מאד לדעת איך הדברים הללו יסתיימו, ואם הצבא ישמר יכולות לחימה מהסוג שהיו לו. לכל הפחות, נדמה שהאליטות ששירתו בו – תוך התבכיינות, קיטורים, וביצועים צבאיים שחבל על הזמן – עשויות לבחור להיות בכל מקום חוץ מבצבא.
לכל הפחות, אני גדלתי, ואפשר לומר שהוטמע בי, שאם צה"ל יחזיק קצינים (לא קצינים בכירים) מסוגו של תמיר, הוא יפסיד. יפסיד, כי האנשים הללו מסוגלים להוביל לקרב רק לוזרים. בדיעבד, זו הצהרה רומנטית ונאיבית, כי כאמור, צבאות אדירים נוהלו בהצלחה על ידי מושחתים, גנבים, שקרנים ואנסים – בכל הדרגות.
אבל לפחות אפשר להתבונן ברקורד של תמיר, כמו שהוא מתואר בספר שלו, "מלחמה ללא אות": זה ספר שעוסק בלוחמה הזעירה בלבנון, בעיקר נגד חיזבאללה, ובהקמה והפעלה של יחידת אגוז כנגד חיזבאללה.
שני דברים מוזרים עולים מהספר. האחד הוא שיחסי הכוחות שתמיר הפעיל במסגרת "אגוז" היו של פלוגה כנגד חוליה. כלומר, כדי להרוג שלושה לוחמים של חיזבאללה, צה"ל הקצה כמאה חיילים ישראלים. יחס כוחות של 30:1. קצת גבוה במונחים רגילים. הפטנט של אגוז היה, שהמאה הללו ידעו להכנס ללבנון ולהסתוות באופן שלא יזהו אותם, למרות שהם מאה. שוין. עדיין, לצה"ל של היום אין את היכולת להתמודד בשיטה הזו עם ארגון שמונה יותר מ 20,000 איש, או אולי 40,000. האחד לשלושים הזה בעייתי מאד.
הדבר השני הוא ההיקף והשיטתיות שבהם תמיר מצטט הוגים צבאיים משלוש מקומות אחרים: הרוסים באפגניסטן, האמריקאים בויטנאם, והצרפתים באלג'יר. באמא שלי, התמונה הכוללת שעולה מהביצועים של ההוגים הללו, פשוט לא נידונה. עוד יותר חמור, הוא מה שעולה מן הצורך ללמוד משהו (טכניקת מארב) שהומצאה באופן עצמאי בכל אחת מהזירות הללו: תמיר פחות יצירתי ונבון ממפקדים רוסים באפגניסטן, מפקדים אמריקאים בויטנאם, ומפקדים צרפתים באלג'יר. האין זה מטריד.
הטרדה מוגברת: מסתבר שתמיר חשוב לצבא, שהוא כישרון נדיר. אם זה המצב, צריך באופן דחוף להקים ארגון צבאי מחתרתי שיוכל להגן על היהודים בעת צרה, כי הצבא לא יעשה את זה. הוא לא יכול, ואי אפשר לדעת אם הוא רוצה, כי הוא עמוס בשקרנים.
אמנם הרוסים באפגניסטן והאמריקאים בוויטנאם נחלו כשלון, אבל הצבא הצרפתי באלג'יר הצליח, למעשה, לרסק את ההתנגדות האלג'יראית במסגרת "הקרב על אלג'יר". הם עשו זאת בשיטות אלימות להחריד, ובעיקר באמצעות שימוש במודיעין מדוייק משולב בעינויים כלפי פעילים אלג'יראים. דה-גול בחר ללהפריד בין צרפת לאלג'יר דווקא מעמדת כח, כמנצח, וזה הפתיע לחלוטין את הימין הצרפתי (שניסה בעקבות להתנקש בדה-גול בכמה הזדמנויות).
חשוב לציין שכל מלחמה וכל עימות הם ייחודיים, ומציגים תנאים שונים זה מזה. אף אחד מהעימותים הנ"ל לא דומה לכיבוש הצה"לי בשטחים (ודווקא אלג'יר הקרוב לו ביותר מבין השלושה). על גנרל חכם ללמוד מכל העימותים הללו, ועוד אחרים, ולשאוב מתוכם את הנכון והרלוונטי לעימות שלו, כחומרים שמהם יבנה את שיטת הלוחמה הנכונה למלחמה שלו.
אבל צבא לחוד ומדינאות לחוד – ומה חבל שהמדינאים הישראלים לא לומדים את ההיסטוריה באופן דומה לדה-גול, ומתעקשים להמשיך ולאחוז דווקא במיתוס.
אה, נמרוד, זה שלך! טור הבא בסקופ תקבל את הקרדיט שלך, CC או לא 🙂
אני חושש שפספסת את המשמעות של הצעת החוק, ראש ממשלה עם רוב בכנסת לא יתקשה לשנות את החוק ואז להעביר את השלום. לעומת זאת, באותו יום ממש עבר חוק שערורייתי בהרבה http://smiley.blogli.co.il/archives/55