החברים של ג'ורג'

ראש ממשלתנו היקר עד אימה הודיע היום בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להצעת חוק הגיור של ישראל ביתנו וש"ס, ושהוא חושב שהיא מזיקה. מיד קמה עליו הברית הבלתי קדושה של ישראל ביתנו וש"ס לבולעו: ש"ס איימה לפרוש מהקואליציה, כמובן. זה המהלך הראשון והאחרון שלה. היא לא מכירה מהלך אחר. ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו הלך צעד אחד קדימה, שבמדינה נורמלית היה גורם לראש הממשלה לפטר את שרי המפלגה רק כדי להוכיח שהוא טועה: הוא אמר בלעג ש"ראש הממשלה לחיץ, הוא יהיה בין אלה שיצביעו בעד החוק." גורם לך כמעט להתגעגע לאריאל שרון, שעם כל מגרעותיו המרובות ידע להוריד את שרי ש"ס על ארבע ולפטר אותם כשנסחפו, ושאף אחד לא חשב שהוא לחיץ. אבל נתניהו הוא קריקטורה של ראש ממשלה: מלך אביון/נע לרגעים/נחפז מפגעים/נבהל בשיגועים/עד מתי ימלוך?

הוויכוחים הם אותם ויכוחים מייגעים. הדתיים מאיימים ב"ספרי יוחסין", שלא יאפשרו לגרים וחילונים להתחתן עם דתיים וחרדים. דובי קננגיסר ענה היטב על כל מה שצריך לענות בנושא כאן. אם יש חדש בפרשה, הרי זו מעורבותו של שלמה עמאר, הרב הראשי – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהשוחד והמעשים המגונים.

באופן חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל, הודיע היום עמאר – פקיד ממשלה, אוכל לחמו של הציבור – כי אם הקואליציה לא תעביר את חוק הגיור, על המפלגות הדתיות לפרוש ממנה.

המצנפת עלתה כנראה לעמאר לראש, כי הוא חושב שהוא קרדינל קתולי בצרפת של המאה ה-17, אייתולה באיראן שאחרי השאח', או מינימום חכם באשי בימי הטורקים. כלומר, הוא חושב שיש לו זכות להשמיע הצהרות ציבוריות על האופן שבו צריכה הממשלה להתנהל, ושהוא יכול ממרומי משרתו לקבוע את גורלה של ממשלה בישראל.

הוא טועה. הראשון לציון הוא, כמו עמיתו האשכנזי, פקיד ממונה. הוא מחזיק ברוטציה בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול. הוא איננו ממונה לכל החיים, כחכם באשי, כקרדינל או כאייתולה, אלא לכהונה קצובה בת עשר שנים. אמנם, קציבת הכהונה היא דבר חדש ביחס, וימיה פחות מארבעים שנה – אבל בכל זאת, זה החוק.

לפקיד ממונה, לשום פקיד ממונה, אסור למתוח ביקורת על הממשלה הממנה אותו. אנחנו רגישים לכך מאד כאשר קצינים עושים זאת, משום שהסכנה שבכך ברורה. אבל, אם לצטט את הרצל, המדינה צריכה לדעת להשאיר את הקצינים בקסרקטין ואת הרבנים בבית הכנסת. הסכנה שברבנים המתערבים ישירות בפוליטיקה נראית לנו משונה, משום שאיננו מכירים די הצורך את ההיסטוריות של מדינות שבהן הקריסה לא היתה לתוך פאשיזם "קלאסי" אלא לתוך פאשיזם דתי. ספרד של פראנקו היא מקרה אחד, סלובקיה של הכומר יוזף טיסו היא אחר, ומשטר האוסטשה של הקרואטים היא מקרה שלישי. היום אומר עמאר את דברו בענייני חוקי גיור, ומחר רב בכיר אחר יחליט לתקוף את הממשלה משום שראש הממשלה אוכל שרימפס.

רוצה עמאר לתקוף את הממשלה – יואיל נא לפשוט את גלימתו ולהסיר את מצנפתו, ויתכבד ויקח מספר. אמנם, הסכנה בפעולה מצד עמאר קטנה יחסית: אין לו שום מעמד בציבור, ולמצגר עוד פחות; יוסף שלום אלישיב היטיב לבחור גמדים לתפקיד, כדי להקטין את הרבנות הראשית; בניגוד לאפיפיור או לעובדיה יוסף, לשני המוקיונים האלה אין אוגדות וספק אם יש להם מחלקות. ועדיין, במדינה מתוקנת היה שר המשפטים מזמן אליו היום את עמאר, מודיע לו שהוא יוצא לחופשה ללא תשלום עד לבירור עניינו, ומכנס בדחיפות ועדת הדחה.

זה כמובן לא קרה ולא יקרה. כל כך התרגלנו לבוז למבנים של הדמוקרטיה שלנו – הפוליטיקאים יכולים להאשים בעיקר את עצמם, אבל לציבור המושחת עד העצם החי בישראל, שחיתותם של מספר פוליטיקאים נוחה מאד – ששוב איננו מזהים שיש קווים שלפקידים אסור לחצות. אם יאמרו לעמאר שמה שעשה לא היה תקין, סביר שהוא יופתע באמת: ממשל ראוי מעולם לא היה בקדימות גבוהה כאן.

ובכל זאת, עמאר צריך ללכת. ובכל זאת, הוא לא יילך.

(יוסי גורביץ)

ההתקפלות: את ההתחלה אפשר היה לראות כבר ביום חמישי שעבר, כשעשרות נשים פשוט סירבו למלא את צו בית המשפט ולהתייצב למעצר. בג"צ, במקום לעשות את הדבר ההכרחי – לא נעים, מצטלם זוועה, בעייתי ואף על פי כן הכרחי – הסכים לדחות את מעצרן ולדון בו שוב. מסקנה מתבקשת: אם יש מספיק בריונים בצד שלך, שיאיימו במהומות, בית המשפט העליון ייכנס איתך למשא ומתן. המדינה תתרפס ותרד על ארבע, ותמליץ לבית המשפט לוותר על המעצר שלך, כי מי צריך צרות.

וביום שלישי, אחרי כל זה, אחרי נסיון של החרדים לבטל את עצם הדיון על ידי הפעלת לחץ עצום על העותר המקורי, בג"צ בעצם נכנע. רק תשע מ-22 הנשים שנדרשו להתייצב למעצר יידרשו לעשות זאת מעתה (ניחוש: הן לא תתייצבנה, בהוראת ראש ארגון הפשע שלהן). כלומר, פחות ממחצית. אחד הגברים, עמי ברבר, שגם הוא לא טרח להתייצב למעצרו, אמר שהוא החליט על דעת עצמו "שאנו לא נמצאים ברמת פשיעה מספיק גדולה כדי להתייצב בבית המעצר". ברבר, נזכיר, הגיע להחלטה הזו אחרי שנים שבהן החליט על דעת עצמו שלא לעבוד ולהתפרנס מן המיסים שאני משלם.

עכשיו, אם אני הייתי מחליט שלא בא לי להתייצב למעצר – ולמי בא? – הייתי מוכרז כעבריין נמלט והייתי נשפט על עצם אי ההתייצבות. ברבר לא צריך לחשוש מכך. זה לא יקרה. מדינה נורמלית שומרת על מונופול על האלימות: ישראל ויתרה עליו היום. כל מי שיוצא נגדו צו מעצר יוכל לשאול, בצדק: למה הנשים החרדיות לא ואני כן.

ומילה על הציבור החרדי: בניגוד לסרבנים, שלוקחים בחשבון את העובדה שהם עוברים על החוק ושהם יצטרכו לשלם את המחיר על כך, החרדים דורשים גם לעבור על החוק וגם לא להיענש. כל הדיבור על "מסירות" הם הבל-הבלים, כשעסקניהם פועלים מאחורי הקלעים – הן בהפעלת לחץ על ללום הן בהפעלת לחץ על פרס, שבאופן מפתיע עמד בו ולא העניק להם חנינה עד לרגע כתיבת שורות אלו – כדי להסיר מעליהם את מר המאסר.

ההתנצלות: לגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, קרה דבר מביך: הוא אמר לעיתונאי מה הוא חושב על הבוס שלו, ברק אובמה ("לא מוכן, נראה מאוים"), על צוות הבטחון הלאומי של הנ"ל (שום דבר חיובי), על סגן הנשיא ביידן (אחד מקציניו של מק'קריסטל ירד על ביידן בנוכחותו של הגנרל, שבעצמו שאל "תזכיר לי מי זה"), ומוטב שלא לדבר על מה שהיה לומר על המקביל האזרחי שלו, השגריר באפגניסטן אייקנברי. לא ברור איך קרה דבר כזה, כל כך לא ברור עד שצריך לתהות אם מק'קריסטל נוהג לטעום מהיבול העיקרי של אפגניסטן. כפי שאפשר לנחש, אובמה לא אהב את מה שקרה, ומחר יצטרך מק'קריסטל להסביר את עצמו למפקד העליון שלו.

עכשיו, אם ×–×” ×”×™×” קורה כאן – כמו שקרה לבוגי, כמו שקרה למופז, כמו שקרה פחות או יותר לכל רמטכ"ל, מדיין והלאה (להוציא, אולי, משה לוי) ולהרבה קצינים בכירים אחרים (אל"מ משה תמיר הוא דוגמה מובהקת) – היינו מתחילים לראות את ההתפתלויות, את ההכחשות, את ×”"דברי הוצאו מהקשרם", את כל חוסר היושר שהורגלנו אליו ושהפך לבדיחה את התפיסה שקצין צריך לומר אמת.

לא אצל מק'קריסטול. הוא מיהר להוציא התנצלות – לא הכחשה, לא הבהרה, התנצלות: "זו היתה שגיאה שהפגינה שיפוט גרוע ומעולם לא היתה צריכה להתרחש. לאורך הקריירה שלי, חייתי על פי עקרונות של כבוד אישי ויושר מקצועי. מה שמוצג במאמר ×”×–×” רחוק מלעמוד בתקן ×”×–×”. יש לי הערכה והערצה רבה לנשיא אובמה ולצוות הבטחון הלאומי שלו…" וכן הלאה. אף לא מילה אחת של תקיפה כלפי אחרים; כולן מופנות כלפיו.

כמובן, מק'קריסטל חושב על המשך כהונתו, או על כל פנים על מקומו בהיסטוריה. ואני עדיין חושב שאובמה צריך לעשות בו מעשה מק'ארתור ולשחרר אותו לאלתר מתפקידו. אבל איזה הבדל בין חייל מקצועי בארה"ב ומקביליו הישראליים!

ולהבדיל… המצור הישראלי על ×¢×–×” קרס. אחרי ארבע שנים שבהן מנעה ישראל כניסה של שורה של פריטי מזון בסיסיים למדי לרצועה, ויתרה הממשלה אתמול רשמית כמעט על כל האיסורים.

דוברי הממשלה מנסים לעבוד עלינו בעיניים ולומר שהממשלה דנה בנושא עוד קודם למשט. תעשו לי טובה. לפני חודש עוד מכרתם לנו שאם יכניסו כוסברה לרצועה, נזק עצום ייגרם לבטחון ישראל. ופתאום, אחרי הפאשלה הצבאית על המרמרה שהפכה לפאשלה מדינית, המצור מתפוגג. אפילו חומרי בניה, שישראל חששה שישמשו לבניית בונקרים – עד כדי כך שנתניהו הגחיך את עצמו והציע לאירופאים לשלוח לעזה עצים לבניה – הותרו בכניסה. אז בשביל מה מתו תשעה אנשים? בשביל מה סירבנו ליחסים דיפלומטיים עם קטאר, שעלו על שרטון סירובה של ישראל להכניס חומרי בניה לרצועה? רק כדי להוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח?

בנימין נתניהו, מהבזויים והמבוהלים שבראשי הממשלה שלנו, מי שלא ×”×¢×– לצאת להגנת בית המשפט העליון מול החרדים ומי שלא מחה כאשר סגן שר החינוך שלו העביר את לשכתו לאות הזדהות לכלא של ×’×–×¢× ×™ עמנואל, מנסה עכשיו למכור לנו שהיה צריך להפסיק את המצור ×›×™… הוא שימש את מערכת ×”×™×—"צ של החמאס. נו? ולפני חודש הוא לא שימש אותם? מה, המשט נולד כמו אפרודיטה, מקצף הגלים? עד כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? בעצם, אה, רגע, בחרנו אותך מחדש. שכח מהמשפט הקודם. נו, לפחות במקרה של אהוד ברק הטעות הזו לא תקרה.

חוסר מוסריות: אם יש מישהו שנראה פחות טוב מהממשלה אחרי הפיאסקו הזה, מדובר במשפחת גלעד שליט. לאורך כל הדיונים על הסרת המצור, צווחו תומכיה ודובריה שמדובר בוויתור על "קלף מיקוח" (ודיבורים דומים נשמעו בעת שחרורו מהכלא של איזה איש חמאס, אבל על כך העיוות שבתפיסה הזו כבר כתבתי).

המשמעות המבחילה היא שמשפחת שליט, משרתיה, דובריה, אחשדרפניה וכל השאר תומכים בענישה קולקטיבית של אוכלוסיה בגודל 1.5 מיליונים שחלק ניכר ממנה – ×›-40% – הם קטינים. הם רוצים להפוך כמה מאות אלפי קטינים וילדים לבני ערובה, כאלה שמוצרי מזון בסיסיים נשללים מהם, וכל ×–×” בנסיון שידוע מזה שנים שהוא נואל. המצור על ×¢×–×”, הרי, התחיל עוד קודם לחטיפתו של גלעד שליט.

הפיכתם של אנשים שלא פשעו לבני ערובה לפעולתה של כנופיה חמושה היא מעשה בזוי וברברי. מי שנוקט בו, גם אם הוא מצויר בתקשורת תכופות כ"אציל" ו"שקט" – בתור משפחה שקטה, הם עושים המון רעש; בתור מי שלכאורה "לא מבינים בתקשורת" הם משתמשים בתקשורת כקהל שבוי די הרבה זמן, תוך הגעה לשיאים חדשים השבוע – הוא אדם בזוי וברברי. ולא, התפיסה ש"בשביל ילד עושים הכל" היא לא תפיסה ראויה בחברה תרבותית. אחרי הכל, על פי אותו ההגיון, אין להאשים הורים שמשחדים עדים במשפט שבו מואשם בנם, או מנסים לחלץ אותו מהכלא תוך פגיעה בסוהרים או אסירים אחרים. הכל בשביל הילד, לא?

ישראל כבר הודתה בשקט בשבועות האחרונים שענישה על החזקתו של גלעד שליט היתה אחת הסיבות למצור. מן הראוי לתהות בכמה זמן הוארך המצור, שכיום אפילו הממשלה מודה שהיה מיותר, בגלל שליטתה של משפחת שליט בתקשורת.

הפירומן הלאומי: הגרוטסקה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום שאם קדימה רוצה להצטרף לממשלה, היא צריכה לקבל עליה את עקרון הטרנספר, ולוותר על עקרון "שטחים תמורת שלום". כל מילה שלי מיותרת.

הערה כרונולוגית: חלפו 22 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה. דובר צה"ל טרם פרסם את הגרסה המלאה שלו לאירועים, וממשיך להסתיר את החומר שצילמו פעילים ועיתונאים שהיו על המשט. הוא כנראה יודע למה. התקשורת הישראלית, מצידה, מסרבת בנחישות מעוררת הערצה לשאול שאלות.

(יוסי גורביץ)

לשר החוץ שלנו יש עבר עשיר של התקלויות עם זרועות החוק. כבר כששימש כעוזרו של בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו, נהג ליברמן להפגש עם אנשים בחניונים, כדי למנוע האזנות ולסכל מעקבים. באותה תקופה הוא נחשד כמעורב בפרשת בראון-חברון, במסגרתה הוא אמור היה לסייע במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שהיה סוגר את התיק של אריה דרעי ובתמורה דרעי היה מסייע להעברת הסכם חברון בממשלה.

זה היה אחד התרגילים המסריחים ביותר בהיסטוריה של ישראל. אחר כך הלך ליברמן והתחבר לאיש העולם התחתון הרוסי המורשע גרגורי לרנר, וסייע למיכאל צ'רנוי בכל מיני פוילע שטיקים; צ'רנוי חשוד כעת במתן שוחד לליברמן. בין לבין, הסתובב ליברמן ליד האוליגרך המסתורי מרטין שלאף (וניסה, על פי פרסומים שונים, להגן על הקזינו ביריחו, שלשלאף היו אחוזים בו), הצליח לארגן לבתו המתנחלת – המוכשרת מאד, ללא ספק – כמה מיליונים עם הגיעה לגיל 21, והוא מקורב באופן חשוד לדיקטטור של בלארוס, אלקסנדר לוקשנקו. אם אחרי כל זה, המשטרה עוד לא הצליחה לשים עליו את ידה, הדבר מעיד יותר על אוזלת ידה מאשר על גאונות כלשהי מצד ליברמן.

יכול להיות שזה השתנה. אתמול נחקר ליברמן באזהרה – הוא בטח כבר מכיר אותה בעל פה – בפרשה החמורה ביותר בה היה מעורב מאז בראון-חברון. על פי החשד, שגריר ישראל בבלארוס (תפקיד שיצר ליברמן, אחרי שמשרד החוץ סגר את השגרירות שם), ברנש משונה בשם זאב בן אריה שנרמז בגסות שהסיבה היחידה שהוא במשרד החוץ היא שליברמן התעקש על כך, העביר לליברמן את מסמכי החקירה נגדו.

כלומר, משטרת ישראל שלחה בקשה למשטרת בלארוס להשלמות חקירה נגד ליברמן, וזאב בן אריה, שלא אמור היה להסתכל על המידע, קרא את החומר ואף ניסה להעביר אותו לליברמן.

זו, אגב, הגירסה של ליברמן. לא של המשטרה. הוא יצא כמובן למתקפה כנגד המשטרה – זה היה צפוי לגמרי, הדבר היחיד המפתיע הוא שהוא עוד לא האשים את הח"כים הערבים במשהו – אבל המקורבים שלו אמרו לתקשורת (זה פורסם גם ב"ידיעות", הבוקר) שבן אריה הציע לליברמן את המעטפה, אבל ליברמן דחה את ההצעה.

כנראה שליברמן עדיין חושב שהוא חי באיזו רפובליקה פוסט-סובייטית, אם זה התירוץ שלו. שגריר שהוא עצמו דאג לדחוף – אמנם, כשעוד לא היה שר החוץ – ושעם מינויו לשר החוץ הפך ליועץ שלו, מסר לו חומר חקירה סודי. ליברמן, לטענתו, לא לקח את המעטפה. למה לא לקח? כנראה משום שידע שזה פלילי מדי.

כלומר, ליברמן קיבל הצעת שוחד – מידע חסוי אודותיו – מפקיד בכיר, ולא רק שלא דיווח עליה, הוא גם טרח לקדם את מציע השוחד אחר כך (ועכשיו הוא דוחף אותו לתפקיד השגריר באחת המדינות הבאלטיות). נזכיר שוב: זו הגרסה של ליברמן. מהיכרותנו איתו, היא כנראה שקרית. מהיכרותנו עם התקשורת הישראלית, לא נופתע שהיא לא הדגישה את הנקודה הזו.

יצוין שאם ליברמן אכן התעסק עם החומר שהעביר לו בן אריה, זו לא תהיה הפעם הראשונה ששמו נקשר בתרגיל כזה. לפני כעשור פרצה הפרשה המסתורית של סטניסלב יזמסקי, איש יחב"ל שנמלט מהארץ עם חומר רגיש – בין השאר חומר על חקירתו של ליברמן, בכלל זה תמלילים של כמה משיחותיו. היועץ המשפטי העלוב אליוקים רובינשטיין השתמש בפרשה כדי להביא להדחתו של מפקד היחב"ל משה מזרחי, תוך שהוא נמנע באדיקות מלחקור את החשד שיזמסקי שימש כסוס טרויאני ביחב"ל. עד היום לא ממש ברור מה קרה שם. רובינשטיין, שהתמחה בהחלקת אנשי שררה מסכנות, כנראה לא רצה לדעת.

ומה עושה ראש הממשלה, כששר החוץ שלו דורש את הדחת המפכ"ל? שותק, כמו ששתק במשך כל השנה שבה עשה ליברמן כמיטב יכולתו להחריב את קשרי החוץ של ישראל. מה עושה השר לבטחון פנים, מפכ"ל בדימוס? שותק, אלא מה. ליברמן הוא הבוס הפוליטי שלו. מה עושה שר המשפטים, מינוי פוליטי של ליברמן? ניחשתם נכון.

העובדה שאדם כזה עדיין מכהן בתפקידו, ולא רק שאיננו שוקל התפטרות אלא שראש הממשלה לא מפטר אותו, מעידה יותר מכל על פשיטת הרגל של המערכת השלטונית בישראל. נתניהו מוכן להניח לליברמן להחריב את יחסי החוץ של ישראל ומוכן לאפשר לו לתקוף גם את מערכת אכיפת החוק, ובלבד שיוכל להמנע ממשבר קואליציוני ויוכל לגרור עוד כמה תפקידים. הוא לא לבד: גם אהוד ברק וציפי לבני שותקים. מברק אף אחד לא מצפה לדבר פרט לציניות מגחכת של מי שיודע שאין לו עתיד פוליטי, אבל לבני היתה אמורה להיות הגברת הנקיה של הפוליטיקה. כנראה שהיא יודעת שהיא עוד תגנוב עם ליברמן כמה סוסים, או על כל פנים שומרת לעצמה את האופציה הזו.

ככה זה נראה.

(יוסי גורביץ)

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

ובכן, ראש ממשלתנו הנחוש החליט היום, לאחר כחודשיים של דיונים, שלא לקבל את המלצתו/תביעתו של יעקב נאמן, שר המשפטים, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זה היה מוקדם יחסית; כולם היו בטוחים שהוא ידחה את ההחלטה עד דצמבר, ואם אפשר – עד לאחר הבחירות.

ההרעשה הכבדה מצד "ישראל ביתנו" החלה מיד. ליברמן הודיע שסיעתו לא תצביע עם הממשלה בהצבעות אי האמון, ונזכר גם שלפני שבוע הצליחו החרדים לכופף את נתניהו ולמנוע את הקיצוץ בתקציבם, אז הוא יצביע גם נגד הקיצוץ בתקציב. ליברמן, כמובן, טען שאין שום קשר בין דחיית הצעת נאמן ובין החלטתו. יאללה, יאללה. אפשר לומר כמה מילים על הפארסה הקבועה הזו, מורשתו של חיים רמון וחיזורי ש"ס שלו, שעל פיהן מפלגה יכולה להיות גם בקואליציה וגם באופוזיציה, שספק אם היה כמוה לריפוף יכולת המשילות הישראלית. נסתפק רק בכך שלבנימין נתניהו אין את עצבי הברזל של אריאל שרון, שכאשר שרי ש"ס עשו לו תרגיל דומה, שלח להם מייד מכתבי פיטורין והחזיר אותם לממשלתו על ארבע. נתניהו, אפשר להמר בבטחה, לא יפטר את שרי "ישראל ביתנו".

ל"ישראל ביתנו" היו כל מיני דגלים כשזכתה בשלל המנדטים שלה. את כולם היא קיפלה בשקט. על מה מייצר ליברמן משבר קואליציוני? על הגרסה החוזרת של פרשת בראון-חברון.

שר המשפטים יעקב נאמן, נזכיר, הוא מינוי אישי של ליברמן. הוא שליחו. ליברמן עצמו, כחשוד תמידי שעוד לא הצליח להסביר איך הבת שלו שמה את ידה על מיליונים בגיל 21, פסול מהתפקיד. על כן הוא מינה את נאמן. לא סתם מינה; התעקש על המינוי, התעקש על הדחתו של דניאל פרידמן, קבע שנאמן הוא "האדמו"ר של סיעת ישראל ביתנו", לא פחות.

עכשיו, אני לא משפטן ואין לי מושג אם פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ויצירת תפקיד של תובע כללי הוא רעיון טוב או רע. אני חושב שהעסק די תקתק ב-60 השנים האחרונות, אבל יכול להיות שאפשר לשפר אותו. יכול להיות, בנוסף, שצריך לאוורר את הפרקליטות ולוודא שיועצים משפטיים לא בהכרח יגיעו משורותיה.

אחרי הכל, ארגון שמצליח לארגן שיעור הרשעות של 99.9% כנראה עושה משהו לא נכון. לא ייתכן שהם טועים שם פחות מהאפיפיור, במיוחד כשהחקירות שלהם נשענות בעיקרן על משטרת ישראל. סביר מאד שהמערכת הזו, של הרשעות כמעט אוטומטיות – 91% מהתיקים הפליליים נסגרים בעסקות טיעון – מושיבה הרבה חפים מפשע, שנואשו מול שערי הצדק, בבתי הכלא. הדומיננטיות של עסקאות הטיעון מעבירה, בפועל, את סמכות ההרשעה מן השופטים אל הפרקליטות: ברוב מוחלט של המקרים אין כלל דיון בעובדות שבתיק. אין ספק שיש מה לתקן במערכת הצדק הישראלית, והיא לא אמורה להיות פרה קדושה.

אבל בין כך שהיא זקוקה לניעור ולבדיקה יסודית ובין "רפורמה" חפוזה של פרקליט מובהק, שעושה את רצון קונו, יש הבדל עצום. ראוי להזכיר שנאמן עצמו, שמציג עצמו כקורבן של המערכת שלכאורה "תפרה לו תיק", מעדיף שלא לדבר על העובדה שעל אף שזוכה, בית המשפט אכן מצא שהוא הגיש תצהירים כוזבים, אם כי – כמה משונה, לאדם מן הרחוב זה כנראה לא היה קורה – מצא שפעל בלי כוונה פלילית.

ראוי לציין שנאמן פועל למינויו של השופט המתנחל נעם סולברג כמחליפו של מזוז. אין ספק שמינויו של מתנחל למשרה הרגישה ביותר בדרג הפקידותי יעשה פלאים לשמה של ישראל בעולם, וגם כאן נמצא נאמן בקו אחד עם המדיניות של הבוס שלו, שגורסת שישראל לא צריכה יחסי חוץ טובים. כשיתחוור לעולם שסולברג זיכה שוטר שירה בפלסטיני למרות שסולברג עצמו מצא שחלק ניכר מטענותיו של השוטר חסרות בסיס, החגיגה בכלל תהיה גדולה.

כשאנשים כמו דן מרידור או רות גביזון מדברים על הצורך ברפורמה של מערכת המשפט, אני מוכן להקשיב. אני מניח שאין להם כוונות לקרקר את המערכת ושהם אנשים הגונים שעל דבריהם אפשר להתווכח. כששליחיו של ליברמן עושים זאת, זה סיפור אחר לגמרי. גם אם יש צורך ברפורמה, מוטב שתמתין לשר משפטים אחר. על פניו, לא נצטרך להמתין זמן רב: נאמן הרי הצהיר שיתפטר אם ה"רפורמה" שלו לא תתקבל. עכשיו נראה אם הוא אכן יעשה זאת, או שכפרקליט נאמן ישמור על האינטרסים של מרשו ויישאר בתפקידו.

(יוסי גורביץ)

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את ×–×”, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – ×–×” לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

זה קרה בסוף השבוע, והמתורגמנים במשרד החוץ ולשכת ראש הממשלה נחו, אבל אין ספק שיחסי ישראל-ארה"ב יהיו בתוך ימים ספורים במשבר סופני. לא, לא בגלל הקריצה האחרונה של אהוד ברק.

פטריק ביוקנן, דמות בעלת משמעות (שולית, אבל היי) בימין האמריקני – הוא שמרן קתולי מהדור הישן, היה אחד ממלחכי הפנכה של ניקסון, מועמד מטעם עצמו לנשיאות – קצת הגזים. במאמר לרגל יום השנה השבעים לפתיחת מלחמת העולם השניה, החליט ביוקנן שמי שאשם במלחמה היו דווקא הפולנים והבריטים. היטלר, מבחינתו, כלל לא הובן, כלל לא רצה במלחמה, ושאר הבלים רוויזיוניסטיים מסוג זה.

לביוקנן יש עבר עשיר של הכחשת שואה והוא הואשם לא אחת באנטישמיות. עד כה זה עבר לו בשקט, אבל לא עם שר החוץ הזה. אחרי הכל, ישראל יצאה למסע צלב לא רק נגד מדינות סקנדינביה, אלא גם נגד העיתון הספרדי אל מונדו, שהחליט לציין את היובל לקנוניה הנאצו-קומוניסטית ההיא כנגד פולין בראיון עם מכחיש השואה המורשע דיוויד אירווינג דווקא.

זה היה חודש לא קל לתדמיתה של ישראל כמדינה שיש בה חופש עיתונות, והוא לא השתפר כשהתברר שמישהו עם שם ישראלי מ"המרכז לתיעוד על ישראל" – מה שזה לא יהיה – הוא זה שהביא לתביעה כנגד איזה איגוד מוסלמי שפרסם בהולנד קריקטורה שעשויה להתפרש כהכחשת שואה. מבלי להתייחס להתבכיינות המוסלמית הרגילה, עוד לא הבנתי מה טוב יצא לישראל מכל זה.

עד כה ניהלה ממשלת נתניהו-ליברמן מלחמות מתוקשרות כנגד יריבים קטנים ולא מסוכנים, בעיקר מדינות של לפלפים בלונדים ממערב/צפון מערב אירופה. במפתיע, היא לא התייחסה לאחת המדינות האנטישמיות בעולם, רוסיה. אולי סומכים אנשי משרד החוץ על כך שישראלים לא קוראים רוסית ושמהגרים מרוסיה עסוקים כל כך בהערצת המולדת הפוטיניסטית שהם יעברו לסדר היום על קצת אנטישמישקייט, שהיא חלק מסורתי מסדר היום הרוסי הממוצע כמעט כמו וודקה.

ביוקנן, עם זאת, יאלץ את ממשלת ישראל להגיב, ובעוצמה. לא מדובר באיזה פישר מהעמודים האחוריים של מוסף התרבות של צהובון שוודי, או באיזה אירוע קולטורלי לסופר נורווגי שאף ישראלי לא מכיר, או בעיתון ספרדי, או איזו קריקטורה באיזה בטאון בסניף הרוטרדמי של המדוכאים עלי אדמות. מדובר בפוליטיקאי מוכר, בעל טור בעל שם ובעל נסיון, שנחשב מקורב לפלגים הלא סימפטיים של המפלגה הרפובליקנית. עם לעשות הקבלה, ביוקנן דומה למשה פייגלין שלנו – גם בהערצת הנאציזם שלו.

בקיצור, מדובר באיום קיומי ובעלבון שמדינה יהודית גאה ועילגת לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. ולא, זה ש-MSNBC מיהרו להסיר את הטור המשונה מהאתר שלהם לא קרוב להיות מספק. אם להסתמך על התקדים השוודי, ישראל צפויה עוד השבוע לדרוש התנצלות פומבית – סליחה, גינוי – מצד ממשלת ארה"ב על כך שאחד מאזרחיה העז להשען על התיקון הראשון לחוקה כדי לפגוע בציפור נפשנו. במידה וממשלת ארה"ב לא תעשה את הנדרש ממנה, לא תוכל ממשלת ישראל הריבונית להבליג על כך, והיא כנראה תצטרך לעשות משהו דרמטי. להפסיק חד צדדית את השיחות, למשל, או להחזיר את השגריר להתייעצויות. תגובה קיצונית במיוחד עשויה להביא לכך שישראל תפסיק את הסיוע השנתי שלה לארה"ב.

יהיה קשה, אבל מדינה קשת עורף לא נשברת רק בגלל שקצת קשה. אחרי הכל, אם לא יהיה כאן משבר יום הדין ביחסים עם ארה"ב, שלעומתו יחוויר המשבר שבו ציווה אייזנהאואר על בן גוריון להקיא את טרפו ולסגת מסיני, אפשר יהיה לחשוד בבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן שהם הכניסו את ישראל למשברים מיותרים עם מחצית אירופה רק כדי לגרוף רווח פוליטי קצר מועד מהאספסוף המוסת.

ורק שמאלנים מועדים, עוכרי עמם ועצמם, תוקעי סכין בגב האומה וחברים באגודת מרעילי הבארות (מאוחד – התשמ"ד) יעזו להעלות על דל שפתם נוטפת הארס מחשבה בוגדנית שכזו. למרבה המזל, לא נשארו רבים מהם.

(יוסי גורביץ)