החברים של ג'ורג'

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.

אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.

מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.

איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.

אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.

כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.

האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.

ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.

(אהרן פורת)

בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.

אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.

ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.

התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.

ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?

עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.

הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן, הכריז בסוף השבוע שסוריה איננה פרטנר לשלום. זה לא משך מי יודע מה תשומת לב: כבר התרגלנו ואחרי ההופעה של ליברמן באו"ם, שבה הצהיר על מצע מפלגתו כעל מדיניותה של ישראל בלי מחאה מצד ראש הממשלה נתניהו, הוא באמת יצטרך להתאמץ כדי לקושש כותרת בקטגוריה הזו.

אבל ליברמן דווקא סיפק כותרת, רק שהתקשורת הישראלית לא שמה אליה לב. כפי שהבחין דידי רמז, בלוגר ולא פרשן מדיני מוסמך, ליברמן לא הסתפק באמירה שאין על מה לדבר עם סוריה כרגע; הוא אמר שהעובדה שהגולן הוא חלק מסוריה היא "טעות", שנובעת מ"הסכם אימפריאליסטי בין סייקס ופיקו, בין אנגליה וצרפת ב-1916, [שבו] הועבר [כך במקור] רמת הגולן לסוריה. זה היה משהו שרירותי, ולכן אני חושב שכל רמת הגולן חייבת להשאר וחייבת להכניסה [כך במקור] למדינת ישראל". הקלטה אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 1:08 בערך.

איפה להתחיל? נתחיל מהשגיאות ההיסטוריות.

• א. הסכם סייקס-פיקו ×”×™×” הסכם בין שלוש מעצמות אימפריאליסטיות. השלישית היתה רוסיה. הבולשביקים הם אלו שחשפו את ההסכם לאחר שהפילו את ממשלת קרנסקי (לא, נחמה, המהפכה הרוסית לא היתה מהפכה נגד הצאר אלא נגד ממשלה עממית), ובכך הסבו מבוכה עצומה לבריטניה וצרפת. משונה שהנציג של האימפריאליזם הרוסי בישראל לא עמד על הנקודה הזו.
• ב. כשנחתם ההסכם, שהיה הסכם בין העייטים המשסעים את גוויית האימפריה הטורקית בעודה מפרפרת, לא היתה סוריה כלל. העובדה שלא היתה אמורה להיות מדינה סורית התנגשה בהבטחות של הבריטים לשריף חוסיין והובילה לסכסוך גדול בחלקים ניכרים של המזרח התיכון. אפשר ×”×™×” לצפות משר חוץ, במיוחד ×›×–×” שמתגאה בכך שהוא "מדבר ערבית", שיידע שסוריה הוקמה רק ב-1946. מצד שני, אי אפשר להאשים את ההומו סובייטיקוס בכך שהוא לא מכיר את עיקרי ההיסטוריה של שכניו; לא לימדו את ×–×” ברוסיה והמהגר המולדובי אף פעם לא טרח ללמוד. ובסופו של דבר, מי שאשם בכך שהוא שר חוץ הוא בנימין נתניהו.

מעבר לשגיאות ההיסטוריות ולעברית המביכה, יש שתי נקודות מהותיות שיש להתייחס אליהן. קודם כל, לשמוע תושב של התנחלות גזענית מהרגיל מתלונן על "אימפריאליזם", זה מעבר למגוחך, זה מפלצתי.

שנית, אם הסכם סייקס-פיקו פסול בעיני ליברמן, מה יש לומר על מסמכים כמו הצהרת בלפור, או ועידת סן רמו – שני מסמכים שבימין ההזוי אוהבים לחזור אליהם, כדי לדלג על הבעיה המעיקה של החלטת הכט' בנובמבר, ושכמסתבר (ושוב תודה לדידי) שגם משרד החוץ מצטט אותם בהערכה? היש מהלך אימפריאליסטי יותר מהענקת חבל ארץ שאין לך כל זכויות עליו לקבוצה שלישית תוך התעלמות בוטה מרצונם של תושביה הילידים?

ושלישית, וחשוב מכל, ערעור על הגבולות במזרח התיכון, כפי שנקבעו אחרי מלחמת העולם הראשונה – הרבה בהשראת הסכם סייקס-פיקו – פירושו לפתוח מחדש את כל התיקים כולם. בהתחשב בכך שסייקס היה מעורב עמוקות בקביעת גבולות המנדט, פירוש הדבר גם ערעור על עצם גבולותיה של ישראל – ובעצם, בהתחשב בכך שהאימפריאליסט הנורא סייקס (והוא אכן היה אימפריאליסט נורא) היה הפקיד הבריטי החשוב ביותר שדחף להצהרת בלפור (מתוך האנטישמיות העמוקה שלו, יש לציין; הוא קנה את הבלוף הציוני, שלעולם לא נאמר במפורש אבל נרמז לעיתים קרובות, שכביכול הציונים מייצגים את "היהדות הבינלאומית", קרי זקני ציון), גם ערעור על עצם קיומה של ישראל עצמה.

אם יש לסוריה, אחרי הכל, איזושהי משמעות היסטורית, היא כוללת נתחים נכבדים מפלסטינה המנדטורית, ולא רק הגולן. ואת ×–×”, אגב, אמרו ערבים וערביסטים כבר לפני תשעים שנה. פתיחה מחדש לדיון של הסכמי הגבולות שלאחר המלחמה – וזו בדיוק המשמעות של המהלך של ליברמן: שישראל רשאית לראות בהסכמות ההן משהו שהיא יכולה לשנות לפי שיקול דעתה – היא מתכון לפתיחת שערי הגיהנום. אחרי הכל, גם ישראל היא יציר כפיה של קנוניה קולוניאליסטית, ואם שינוי חד צדדי, אין שום סיבה שישראל תקבל יתרון על שכנותיה.

בממשלה רצינית, שר חוץ לא היה אומר שטויות כאלה, ודאי לא בלי אישור לאחר דיון מעמיק של הממשלה, על המסמכים שהם במידה לא מועטה המסמכים המייסדים של המדינה שלו. מצד שני, בממשלה רצינית ליברמן לא היה מקבל שום תפקיד מעבר לשומר סף. נתניהו שמע ושתק, כרגיל; שוב, הוא הקריב את האינטרסים של ישראל, את שרידי שמה כמדינה לא-לגמרי-בלתי-שפויה, על מזבח הקואליציה שלו.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ליברמן-נתניהו (אני חושב שאחרי הימים האחרונים כבר די ברור מי הבוס שם) אישרה שלשום (ב') את הצעת החוק הקובעת ×›×™ כל נסיגה ישראלית מהגולן או מירושלים המזרחית – שניהם שטחים כבושים שישראל סיפחה, ללא כל הכרה בינלאומית – תצטרך לקבל את אישורו של משאל עם. הצעות חוק שנהנות מתמיכת הממשלה זוכות בדרך כלל, מטבע הדברים, גם לאישור הכנסת.

אין להניח שחברי הכנסת הנוכחית, שמעוררת געגוע לכנסת הקודמת – כפי שוודאי נתגעגע לזו בעוד שלוש שנים –ישימו לב שבקבלת הצעת החוק הם מסרסים את מעמדו של הגוף אליו הם שייכים. החוק קובע כי רק אם 80 חברי כנסת יתמכו בנסיגה, לא יהיה צורך במשאל עם. ספק אם אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים הצבעות שנויות במחלוקת שבהן הושג רוב כזה. השלום עם ירדן והשלום עם מצרים עמדו בו. לא הרבה נושאים אחרים עברו את המבחן הזה.

וזה בסדר גמור. מי ששם לב למה שמתרחש בזירה הדיפלומטית בימים האחרונים, ודאי הבחין שנתניהו כבר לא מנסה להעמיד פנים שהוא עובד על הסכם עם פלסטינים; הוא בסך הכל מנסה לוודא שהאשמה בכשלון המשא ומתן תיפול עליהם. מכאן הדרישה החצופה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר ויתור עקרוני, תמורת… הקפאה חלקית בבניה בשטחים הכבושים במשך שלושה חודשים. הבוקר הנחיתו הפלסטינים מט סנדלרים: אם ישראל רוצה שנכיר בה כמדינה יהודית, גיחך יאסר עבד רבו, שתואיל בבקשה למסור לנו את המפה עם גבולותיה של המדינה הזו. אם ישראל מציעה מדינה פלסטינית בגבולות 67', אמר, נכיר בה גם כמדינה סינית.

עבד רבו משבש כעת את משחק השוטר הרע והשוטר הטוב שמנהלים ליברמן ונתניהו. קחו את המדינה היהודית שלכם ותחנקו איתה; תראו לנו את המפה. אלא שנתניהו, כמובן, לא יכול להראות מפה. כי כל נסיון כזה ממוטט את הממשלה שלו. הדרישה למשאל עם ממלכדת את נתניהו עוד יותר: אם הישראלים יצביעו נגד במשאל העם, ישראל תואשם – בצדק מוחלט – בסרבנות שלום. אם הם יצביעו בעד, תשמט הקרקע מתחת לכל טענה של הימין כנגד הנסיגה.

אבל יש נקודה נוספת, שבישראל האתנוקרטית כלל לא עולה לדיון. משאל עם איננו מתנהל, במקומות נורמליים, על ידי אנשים שאין להם קשר לדיון. כאשר גורלו של חבל ארץ עולה לדיון, תושביו – לא אנשים החיים מחוצה לו – הם שצריכים להכריע בגורלו. תושבי מזרח והגולן, לא הישראלים כולם, הם אלה שצריכים להכריע בגורלם של המקום בו הם גרים. התשובה של מזרח ירושלים צפויה למדי; בגולן הצליחה ההתנחלות יותר, והתוצאה מוטלת בספק.

אבל אם תנסה ישראל להביא לכך שתושבי כרכור וראשון לציון הם שיקבעו את גורלם של תושבי שייח' ג'ראח, תקום זעקה בינלאומית. בישראל, כמובן, אף אחד לא יבין על מה הרעש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, ואני רוצה להודות לתורמים עליהן. מאחר ומסתבר שחלק מהתורמים עדיין חוששים שאני מתכוון להשתמש בכספם כדי להרעיל את עצמי, הנני להצהיר שזו מטרת התרומות.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, קיבל האו"ם החלטה נבונה סוף סוף ומצא שהציונות היא גזענות. אחד מקודמיו של בנימין נתניהו כשגריר באו"ם, חיים הרצוג, קרע אז בדרמטיות את נוסח ההחלטה מעל דוכן המליאה. השטיק הזה עזר לו מאד אחר כך, כשרצה להיות נשיא.

היום הוכיח נתניהו שוב שהאו"ם צדק, כאשר הוביל את ממשלתו ברוב גדול – 22 נגד שמונה – לקבלת החלטה המפלה בין מתאזרחים שאינם יהודים ובין מתאזרחים יהודים. הראשונים יאלצו להשבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסח הקודם היה פשוט "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". חוסר השוויון הדאיג אפילו את יעקב "חוקת התורה" נאמן, שהבין שהתגרות כזו תאלץ את בג"צ להתערב. אמנם, אם להסתמך על תקדימים, זה יהיה בשנת 2021, אבל בכל זאת.

על החוק עצמו כתבתי כבר כאן. על אפסותם של שרי העבודה מיותר להכביר מילים. נראה שהפעם בוז'י הרצוג ושות' הרשו לעצמם להצביע נגד במקום להמנע או להיעלם, פשוט כי ידעו שאין שום סיכוי שהם ירגיזו את נתניהו או ליברמן בכך שיפילו את ההצעה שלהם.

נתניהו עצמו אמר בתחילת הדיון בממשלה כי הצעת החוק היא "תמצית הציונות" ו"יסוד קיומנו". כלומר, לשיטתו של נתניהו, במשך 60 שנה בערך התנהל חוק האזרחות כשהוא מנוגד לציונות ומערער את יסוד קיומה של המדינה. ראוי גם להרהר במשמעות האידיאולוגית של דבריו: תמצית הציונות היא אפלייתם לרעה של לא יהודים על ידי יהודים. זו לא הפעם הראשונה שבה הציב נתניהו את הציונות במקום שבו בדרך כלל רק המתנגדים לה מציבים אותה: בעת ההצבעה על גירוש הילדים הזרים, הוא אמר שהממשלה נאלצה לקבל החלטות קשות, כשהציונות בצד אחד וההומניזם בצד האחר.

אני ודאי לא אחלוק על נתניהו. אבל משונה לשמוע את הטענה הזו מגיעה דווקא ממנו. כבן להסטוריון רוויזיוניסטי הוא ודאי יודע היטב שמדינת ישראל כפי שתוארה בחזונו של ז'בוטינסקי היתה מדינה דו לאומית; זה מה שמאפשר למאמינים אמיתיים, כמו משה ארנס ורובי ריבלין, להתחיל לדבר עליה שוב. ז'בוטינסקי היה יכול לכתוב דברים שהיום נשמעים דברי כפירה מוחלטים, כמו התפיסה ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". ישראל של היום לא מסוגלת להעלות על הדעת סגן ראש ממשלה ערבי, שלא לדבר על ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך מדובר בפנטזיה, שאם מישהו ינסה לערוך על פיה סרט, הצעת חוק שנתמכת על ידי ש"ס תמנע ממנו תקציב.

אז מה קרה בין ז'בוטינסקי לנתניהו? קרה מהפך כוחות. קרה הטיהור האתני של 1947-1948. ההצעה של ז'בוטינסקי הגיעה כשיהודים לא היו אפילו שליש מתושבי הארץ. עכשיו היהודים הישראלים מרגישים חזקים, וצריכים להגן על פירות השוד הגדול. עכשיו אין עוד טעם להעמיד פנים שהיהודים הישראלים רוצים שוויון. הם רוצים אדנות. מכך נגזרת רק צורה אחת אפשרית של ציונות: זו שבה היהודים הישראלים אינם מתחלקים בשלל, ושבה לא יהודים הם לכל היותר מיעוט נסבל. מדברים הרבה על כך שמהות יהדותה של המדינה איננה מפורשת בחוקים, אבל אין צורך בפירוש כזה. כל יהודי יודע מה המהות המזוקקת ביותר, תמצית היהדות: אתה בחרתנו.

מעניין לראות מה קרה לנוסחה הבלתי אפשרית – בלתי אפשרית בפועל – של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הימין דחה אותה, ברובו, בשל המרכיב הדמוקרטי; הוא חש היטב שהוא חותר תחת המרכיב היהודי. השמאל הרדיקלי דחה אותה בשל ההבנה שהיהדות חותרת תחת הדמוקרטיה, ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה אתנוקרטיה עם ציפוי דמוקרטי דק מן הדק.

היום בנימין נתניהו גירד את רוב מה שנשאר ממנו. בשם המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא דרש מאזרחים לא יהודים נאמנות למדינה יהודית. הוא הכריז, למעשה, אם להשתמש בניסוח של דובי, על הקמתה של הרפובליקה היהודית של ישראל. ויש להזכיר לממשלת ישראל, בכל פעם שהיא תטען שהיא מחויבת לשוויון, את האמת: שהיא דחתה את רעיון השוויון בהצבעה.

מדינה כזו תתקשה לבקש את נאמנותו של אדם הגון.

(יוסי גורביץ)

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה זעקה. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר ×”×™×”, בלשון הנשיא פרס – הוא ×”×™×” סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא ×”×™×” מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאתה חושב שאין יותר לאהוד ברק לאן לשקוע, הוא יוצא בהצהרה פומבית שמוכיחה לך ששוב טעית.

במקרה שלנו, מדובר בחוק הנאמנות. ראש ממשלתנו הודיע במפתיע כי בישיבת הממשלה הקרובה יעלה לדיון את הצעת החוק של יעקב נאמן, שליחו לדבר עבירה של איווט ליברמן במשרד המשפטים, שקובעת כי כל מתאזרח יידרש להביע נאמנות ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

כל מתאזרח? לא בדיוק. כמו חוקי עוול רבים אחרים במדינת כל יהודיה, מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות מקבל פטור. ככה כותבים, במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק השבות למי שנולדו פה – או, ליתר דיוק ולמרבה המבוכה, כל היהודים היושבים בישראל, גם אם נולדו כאן, נחשבים לעולים.

כלומר, הצעת החוק הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: לתקוע אצבע בעינם של האזרחים הפלסטינים בישראל, ולומר להם שוב שהם אזרחים סוג ב', שאם אחד מהם ירצה לשאת אזרחית ירדנית או מצרית, בן המשפחה החדש יצטרך לעבור נוהל מפרך של קבלת אזרחות, ובסופו להשבע נאמנות למדינה יהודית. לא למדינה שבה כל האזרחים שווים, אלא למדינה שבה יש שני מעמדות מובהקים של אזרחים, הנחלקים על פי מוצא: ילידים ופולשים. זו, אגב, לא אמירה שלי: כך כתוב בחוק השבות.

אז מה עשה מפרק השעונים ממגדלי אקירוב? הוא הודיע שהוא לא היה שותף להליכים – איפה הוא היה? ישן? – ושיש לו הצעת תיקון: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה". ההדגשה שלי.

ברק חושב, אולי, שהתוספת הזו על מגילת העצמאות מועילה איכשהו לאזרח הערבי, מורידה משהו מעוצמת ההשפלה. ספק רב בכך. נראה שהוא בכלל מכוון אל שותפיו המתמעטים והולכים בשמאל הציוני המתון, מנסה לפתות אותם באזכור של מגילת העצמאות; אולי הם יבינו שזו לא מדינת היהודים נוסח זבולון אורלב, אולי הם יחשבו שהוא לא מוכר אותם – שוב – לימין. בקצרה, אולי הם לא יפריעו לו להשאר בממשלה גם אם הוא יצביע עבור החזיר הזה. הרי יש לו נזם באף.

אם יש לברק עדיין תומכים, הם ודאי לא שמו לב שהממשלה שהוא יושב בה כבר ביטלה את סעיף השוויון במגילת העצמאות וכבר קבעה שמדינה יהודית – לפחות המדינה היהודית הזו – לא יכולה להיות דמוקרטית.

העלאתה של הצעת החוק הזו לדיון דווקא עכשיו היא אתנן מובהק של נתניהו לליברמן. כדי לשמור את הבריון המורשע בממשלה שלו, מוכן נתניהו להשפיל כ-20% מאזרחי המדינה, שגם כך רואים ממנה מרורים. יותר ויותר דוחקת הממשלה הזו את הפלסטינים הישראלים לפינה, מאלצת אותם לבחור בין המרכיבים הישראליים והפלסטיניים שבזהות שלהם (במושב הקרוב של הכנסת יש עוד כמה הצעות חוק מגונות בכיוון – האגודה לזכויות האזרח ריכזה מידע על הנושא כאן). עד שיבוא פיצוץ, שלאחריו יתכרבל הציבור הציוני בתנוחה העוברית האהובה עליו וייבב שלא אוהבים אותו, והוא הרי נתן להם כל כך הרבה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורמים. כזכור, עכשיו שאני מודע לאפשרות להוסיף הערות לתרומה, אני גם קורא אותן ומשתדל להגיב.

(יוסי גורביץ)

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש ×”×™×” שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת ×–×” שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – ×”×™×” מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון ×”×™×” כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", ×–×” לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)