החברים של ג'ורג'

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, ×›×™ על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על ×–×” של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל ×”×–×”, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשת "מסמך גלנט" הולכת ומתבררת כפרשת מסמך אשכנזי (לא שגלנט, שעל פניו העיד עדות שקר, הוא צדיק גדול במיוחד). מהתחקירים שהתפרסמו בסוף השבוע במספר עיתונים עולות העובדות הבעייתיות הבאות:

א. בחקירתו במשטרה, הודה ההרפתקן בועז הרפז, שהקרבה בינו ובין אשכנזי גדולה יותר משהיה האחרון רוצה שנאמין (ועל כך מיד), כי הוא זייף את המסמך כדי לאפשר לאשכנזי את השנה החמישית בתפקיד. אתם זוכרים, אותה השנה החמישית שאשכנזי הכחיש מכל וכל שהוא מעוניין בה או שהוא מדבר עליה. הוא כל כך לא דיבר עליה, שהאיש שזייף מסמך כדי שיקלע לדעתו היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה.

ב. הרפז נבעט מצה"ל ב-2004, אחרי שהתברר כי הוא שלח בתחילת 2003 מכתב בעילום שם שהשמיץ את ראש אמ"ן דאז, אהרן "זאב, זאב" זאבי-פרקש, בטענה שהלז מתעלם מבעיות חמורות באחת היחידות של אמ"ן. על פניו, להרפז לא היה מניע לטרפד את הקריירה של זאבי-פרקש, שכן הלז זה עתה אישר את קידומו לדרגת אלוף משנה (קידום שלא התממש, עקב חשיפת זהותו של הרפז ככותב המכתב). אז למה הוא עשה את זה? בחקירתו, טען הרפז שכתב אותו בהמרצתם של שני אלופים – בוגי "הנחש בנעליים" יעלון וגבי "השתקן" אשכנזי. שני האחרונים הכחישו, כמובן, מעורבות כזו בתכך פנים-מטכ"לי; אבל אשכנזי אמר שהוא ממילא ידע על הכשלים האמורים, ושמבחינתו אין בעיה במכתב, שכן זו חובתו של קצין להתריע על כשלים.

×’. במחשבו הפרטי של הרפז נתפסה, באותה הזדמנות, כמות גדולה של מסמכים סודיים במיוחד, שעל פי חוות הדעת של הצוות שבחן אותם היו חשופים להדלפה, וזו "היתה ממיטה אסון על מדינת ישראל". אי לכך ובהתאם לזאת, הועלם מיד הרפז למתקן חשאי של השב"×›, נאסר עליו לדבר עם עורך דין, התקשורת קיבלה הוראה לא לדווח על הפרשה… סתם, סתם. מדובר, אחרי הכל, בסגן אלוף מקושר היטב, לא ברב"טית מלשכת אלוף הפיקוד. התיק של הרפז נסגר בנזיפה, הדחה מצה"ל עם כל הזכויות, והורדה חלקית בלבד בסיווג הבטחוני שלו. בשלב ×”×–×” צץ, ראו ×–×” פלא, האלוף אשכנזי, ומנסה לשכנע את ראש אמ”ן זאבי-פרקש לוותר להרפז. זאבי-פרקש, שכנראה לא שכח שכל העסק התחיל בקנוניה נגדו, החליט להתעלם מהבקשה של אשכנזי, ושחרר את הרפז מצה"ל.

ד. התגובה של דובר צה"ל, אבי בניהו, שכנראה שכח שהוא דובר צה"ל ולא דוברו האישי של אשכנזי, היא שהפרסומים "מיועדים לפגוע בצה"ל ולהשחיר את העומד בראשו". למי שזה נשמע לו מוכר מאיפשהו, לפני כחודש טען דובר צה"ל כי לאיילה חסון יש "אובססיה בלתי מובנת נגד אשכנזי". זה היה אחרי שחסון חשפה שבין אשתו של הרפז ובין אשתו של אשכנזי הוחלפו 150 מסרוני SMS (מה שמזכיר, לוותיקי פרשות שחיתות, את החשיפה הגדולה שלה על פרשת בראון-חברון, שבה שימש אביגדור ליברמן בתפקיד דומה של "מרכזיה" מאחורי הקלעים). החשיפה של חסון באה על רקע טענתו, שבהתחשב במידע שנחשף כעת קשה להגדירה אלא כשקרית, של אשכנזי כי כלל לא הכיר את הרפז. נזכיר שאשכנזי הדיח שני קצינים בכירים ששיקרו, בשני המקרים כדי לחפות על עבירות של בני משפחה שלהם. איך צריך להתנהל רמטכ”ל ישר כל כך, כאשר הוא נתפס בסבך כזה?

מעבר לכל זה, מציין רונן ברגמן עובדה מעניינת נוספת: הקצינים הבכירים שנחקרו על ידי המשטרה בפרשה הקפידו להשמיע באוזני המיקרופונים מידע חשאי שכלל לא נשאלו עליו. המטרה, ככל הנראה, היא לפסול את העדויות הללו ככלי במשפט עתידי, ולהביא את המדינה לכך שתנסה להגיע להסכם טיעון עם המעורבים.

לזכור ולשמור, לפעם הבאה שגבי אשכנזי וחבר התועמלנים שלו יטענו שוב שהם הצילו את צה"ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמת.

(יוסי גורביץ)

שני בני עוולה לובשי מדי צה"ל נתקלו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – מבצע שבלשונו של רוברט קונקווסט (הוא דיבר על מלחמת האזרחים הרוסית) התנהל "במעט אומץ ועוד פחות מכך חמלה" – בתיקים שהם חשבו שהם עשויים להיות ממולכדים. בפני החיילים עמדו כמה ברירות. הם יכלו לסגת. הם יכלו להזעיק חבלן. הם יכלו לבקש הנחיות מהמפקדים שלהם. הם יכלו לירות בתיקים מרחוק. במקרה הקיצוני באמת, הם יכלו לסכן את חייהם ולפתוח את התיקים בעצמם. הם בחרו לתפוס ילד בן תשע ולאלץ אותו לפתוח את התיקים.

בישראל הישנה, בשנות השבעים, עדיין אפשר היה אפשר למצוא בדפוס את הבדיחה שאמרה שנשים ערביות הולכות לפני בעליהן מפני חשש המוקשים. זה ביטא את הבוז לערבים, את התפיסה שהערבי הוא פחדן, שמוכן להקריב אחרים למען חייו. אפשר, בלי מאמץ רב, לזהות כאן את הבוז של הכובש הקולוניאליסט לעם הילידי המפגר, בוז שזיהה בקרב הציונים כבר אחד העם (אז, אגב, איש לא היסס לדבר על "קולוניות"; היום מי שמתייחס לציונים כקולוניאליסטים פסול לבוא בקהל). שלושים שנה אחרי שהבדיחה ההיא הפכה ללא ראויה לבוא בקהל, צמד חיילים עברים – משפנים קלו, מעכברים גברו – השתמש בילד, אמנם ילד מבני העם הנחות, כמגלה מוקשים.

התיקים ההם, לרוע מזלם של השניים, לא היו ממולכדים. אילו היו, איש לא היה חוקר את תעלומת מותו של ילד פלסטיני באיזה פיצוץ לא ברור ברצועת עזה. הוא היה מצטרף לסטטיסטיקה של 252 הילדים האחרים. נקמת דם ילד קטן? רק אם יש לו הדם הנכון.

אבל הוא נשאר בחיים. והשרץ כפוי הטובה התלונן. ועכשיו שני החמושים האמיצים מוצאים את עצמם בפני בית משפט, ואמאל'ה, הם עוד עשויים לתת את הדין. לא את הדין הצבאי המלא, כמובן: לא סביר שהם יועמדו אל הקיר. גם לא סביר שהם יקבלו את העונש האזרחי הראוי לאדם החוטף ילד בן תשע ומאלץ אותו לשחק ברולטה רוסית, משהו שנע בין 20 שנה למאסר עולם. לא, סר מעליהם מר המוות; אם הם יאסרו ליותר מחצי שנה, תהיה כאן הפתעה גדולה. ואם הם לא יקבלו חנינה, תהיה הפתעה גדולה עוד יותר. דין? דינצ'יק.

עכשיו יורדת הבהמה הירוקה על טלפיה וגועה געיה גדולה ומרה. שומעים אותה מדברי הכתב הצבאי אמיר בוחבוט, שכמו נכתבו על ידי הפרקליטים הצבאיים של שני החמושים: ילל ונהי, אכלו לנו ושתו לנו ומה רוצים מאיתנו ומה כבר עשינו. המג"ד שלהם מעיד לטובתם, אומר שהם "עשו טעות", שהטיפול בהם צריך להיות פיקודי. כלומר, להגמר ברמה של ריתוק לשבועיים, וגם זה בגלל שהם נתפסו.

לא, אדוני המג"ד עלום השם, לא; חטיפתו של ילד ואילוצו לסכן את חייו בזמן שנציגי תולעת יעקב תופסים מחסה הוא לא "טעות". זה מעשה מכוון, מודע, שמי שלא מבין שמדובר בפשע – בין אם מדובר בחפ"ש ובין אם מדובר במג"ד, בין אם מדובר באספסוף היג"ע – הוציא עצמו מכלל הראויים להקרא בני תרבות. ולכל האומרים "בעת מבחן, ינטוש כל אדם את התרבות, בעת מלחמה יעשה אדם הכל כדי לשרוד, וראוי הדבר, ואין פה אשם או בושה" – נו, באמת צריך להזכיר לכם למי יש זכויות יוצרים על הסנטימנט הזה?

ולכל הטוענים "לא היית במקומם", אשיב: הייתי גם הייתי. ירו עלי, ולא אחזתי בילד כמגן. זרקו לעברי רימון (נפל, אמנם, אבל היה מפחיד למדי בשעתו), ולא העלתי בדעתי להשליך עליו נערה. יתר על כן, כל האירוע התרחש – כפי שציינה התובעת – אחרי הקרב. החיילים לא היו בשום סכנה. ואף על פי כן, הם בחרו במסלול הפעולה הזה.

בכל מסע הקינה הזה, כפי שהעיר איתמר, אשם דובר צה"ל. אילו היה יוצא בהודעה נחרצת, אומר שמדובר בפושעים שביזו את המדים שהם לובשים, שהם חרפה לצה"ל ולהיסטוריה שלו, שהם העטו כלימה על החטיבה שלהם, ששמה מנומר גם כך. אילו היה דובר צה"ל נאבק על של שמו הטוב של צה"ל כפי שהוא נאבק על שאריות המוניטין של גבי "מסמך? איזה מסמך?" אשכנזי, סביר שהוא גם היה מנצח.

אבל זה היה דורש התמודדות עם קצינים קרביים – התמודדות, למעשה, עם הצייטגייסט הישראלי – ולא מעט אומץ. ובצה"ל, ובמיוחד בקצונה הבכירה שלו, יש מעט מאד אומץ ועוד פחות מכך חמלה.

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השלישי. אני תשוש מכדי לספק את הסטטיסטיקות הרגילות. נכתבו די הרבה מילים, ועל כל פנים יותר מ-300 לפוסט. אני לא חושב שיהיה לי כוח לעשות משהו כזה בתקופה הנראית לעין. אני מתכוון לצמצם את הכתיבה בבלוג לשניים עד שלושה פוסטים בשבוע, בין השאר משום שיש גם בלוג אנגלי רעב ללחם וחשבון פליקר שמרגיש זנוח. אבל הסיבה העיקרית היא שאני מתכוון לכתוב ספר. למעשה, התחייבתי בפני אנשים מסוימים לכתוב אותו כפי שהתחייבתי לכתוב את הפרויקט הזה, והפרויקטים היו שיטה לא רעה בכלל לחישול יכולת כתיבה גם כאשר כל מה שבא לך לעשות הוא להתכרבל.

אני מודה לכל האנשים שתרמו לקרן הטבק והאלכוהול, ובקרוב ארכוש עדשה חדשה. פרטים יבואו. כמו כן, עלתה דרישה ספונטנית– אני ממש צריך להזהר עם הבדיחות שלי – להרצאות היסטוריות-פוליטיות, תחום שנזנח. גם על כך יבואו עדכונים בקרוב, אני מקווה.

ועכשיו, אל הרעל האמריקני הידוע כטבק.

(יוסי גורביץ)

ארגון ההדלפות וויקיליקס פרסם בסוף השבוע כ-392,000 מסמכים צבאיים מסווגים מעיראק, שככל הנראה הגיעו אליו באמצעות מדליף משורות הצבא האמריקני, בראדלי מאנינג, שכבר ממתין למשפטו.

המסמכים, שפורסמו במשותף יחד עם הניו יורק טיימס, הגארדיאן והשפיגל, מציגים את הפנטגון במערומיו. הם מראים כי בניגוד לשקר הרשמי של הפנטגון – שאין לו מושג כמה אזרחים נהרגו בעיראק – דווקא היה לו מושג מדויק למדי; הם מציגים את בעל בריתם העיקרי של האמריקנים בעיראק, ראש הממשלה השיעי נורי אל מליכי, כמי שפיקח, לעיתים אישית, על חוליות רצח ועינויים, והפך למיני סדאם חוסיין; ואת האמריקנים והבריטים כמי שמתעלמים מהעינויים שמבצעים בעלי בריתם. ההתעלמות מהעינויים היתה שיטתית כל כך, שניתן לה שם קוד מבצעי: Frago 242.

המשמעות היא שקצינים בכירים בכוחות הקואליציה ידעו על עינויים, ובחרו להתעלם מהם. הדבר מהווה, על פניו, עבירה על החוק הבינלאומי. כוחות הקואליציה אחראים לשלומם של האזרחים בשטחים שבהם הם נמצאים.

במסגרת העירוב הייחודי לישראל של בכיינות ושל ההנחה שאנחנו במרכז העולם, כותרת הגג של ידיעות אחרונות היא "לידיעת גולדסטון", והידיעה עצמה מוכתרת ב"מבחן גולדסטון". כלומר, מה זה חשוב, כמה עשרות אלפי אזרחים הרוגים; מה זה חשוב, שהצבא האמריקני הושחת בעיראק; העיקר הוא שיש מעורבים בפשעי מלחמה גדולים יותר מאיתנו.

לא בטוח שכדאי לציבור הישראלי ללכת בכיוון הזה. כן, הטענה של דוברי הפנטגון שהם הצבא המוסרי ביותר בעולם מוכרת מאיפשהו, אבל בניגוד לצה"ל הצבא האמריקני העמיד לדין פושעי מלחמה גם מבלי שדו"ח חיצוני יאלץ אותו לכך. יתר על כן, אם הצבא האמריקני מתעלם מהעינויים שמבצעים בעלי בריתו המקומיים, החמושים של צה"ל חוטפים אקטיבית מדי לילה אזרחים פלסטינים ומעבירים אותם ישירות לידי המענים. דובר צה"ל מפרסם בגאווה את הרשימה מדי בוקר, תחת הכותרת "מעצר מבוקשים". הידיעה מסתיימת בדרך כלל במילים "הועברו לחקירת שירותי הבטחון". אם הצבא האמריקני העלים עין מעינויים שביצעו כוחות אחרים, הרי שצה"ל מתלבט כבר שנתיים בשאלה האם עליו להעמיד לדין חמוש בכיר, אל"מ איתי וירוב, שהעיד בשבועה שהוא התיר לחייליו לענות. התשובה, אגב, היא שכנראה לא.

יתר על כן, מהמסמכים ניתן להסיק שמספר האזרחים העיראקים שנהרגו בשוגג על ידי פעולות צבא ארה"ב – במשך שש שנים – עומד על כעשרים בלבד. סביר מאד שהמספר נמוך מדי. הבה נעלה אותו פי עשרה. הוא עדיין נמוך משמעותית ממספר האזרחים שהרגה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, שנמשך כחודש ושהתנהל כנגד אויב הרבה, הרבה פחות מסוכן מאל קאעדה במסופוטומיה. אבל לא זו הנקודה.

היום פרסם גלובס כי הפרקליטות מתכוונת להגיע לעסקת טיעון עם ענת קם, במסגרתה היא לא תואשם בסיכון בטחון המדינה. את העובדה שהר האימים של יובל דיסקין יוליד עכבר כחוש ושהמילים "ריגול חמור" לא נועדו אלא להטלת אימה על קם קל היה לנחש כבר במאי, כשהודיעו על כתב האישום.

קם ומאנינג ביצעו עבירה דומה מאד: הדלפת מסמכים מסווגים. השאלה היא מי סיווג את המסמך, ולמה. מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו – מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים. לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו (כמו העובדה שחלק ניכר מהצילומים מאבו גאריב עדיין חסוי) – ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.

עם פרסום המידע של וויקיליקס, שנראה שקדמה לו התקפה על שרתי הארגון, הפנטגון צווח שמדובר בסיכון חיי אדם. זה מה שהוא אמר גם אחרי ההדלפה הקודמת של וויקיליקס, בנושא אפגניסטן; אחר כך הודה בשפל רוח שלא ממש. צה"ל והשב"כ ניסו לשכנע אותנו שענת קם היא האיום הגדול ביותר על צה"ל מאז איילה חסון. היום התברר שלא ממש.

למנגנוני החושך יש מה להסתיר: במקרה של מאנינג, החשיפות שלו מרסקות לרסיסים את תיאוריית ה-COIN של הגנרל האמריקני המוביל פטראוס, שאומרת בבסיסה שעל הכוחות מדכאי המרד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים, תוך המנעות מפגיעה באזרחים. אם בעלי הברית שלך הם מענים סדרתיים, והקורבנות יודעים שאתה יודע ויודעים שאתה שותק, כל הרעיון מתרסק. במקרה של קם, את העובדה שמבחינתו של צה"ל וקציניו הבכירים, הוראותיו של בג"צ הן המלצה לא מחייבת במקרה הטוב ומשהו שצריך לעקוף במקרה הרע.

מניעיהם של חושפי שחיתויות אינם תמיד טהורים – מה לעשות, אנחנו לא חיים בסרט של דיסני – ויריביהם מנסים להתלות בכך. ארגון ההדלפות וויקיליקס הוא בעייתי, ונגד ראש הארגון, ×’'וליאן אסאנג', הועלו שורה של טענות – החל מכך שהוא מנהל את וויקיליקס כמו ממלכה פרטית וכלה בהאשמות על מעשים מגונים (טענות שבעטיין הוא מצוי כעת תחת חקירה בשוודיה). אסאנג' לא ×™×”×™×” הראשון ולא האחרון מאנשי השמאל שהרשה לעצמו להתנהג כמו בהמה כלפי נשים, רק משום שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא אדם מצפוני. ענת קם, אומרים, רצתה לקדם את הקריירה שלה. ×–×” חשוב, אבל חשוב פחות מהמידע שהם חושפים (ואם אסאנג' אכן עשה את המיוחס לו, אז מקומו בכלא; לחושפי שחיתויות לא מגיעות הנחות).

בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית; וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.

בדרך כלל זה לא החושף.

(יוסי גורביץ)

כמדי שנה, החלה לאחרונה עונת הפוגרומים בגדה המערבית. הסיפור מוכר ומדכא: פלסטינים יוצאים למסוק את זיתיהם, ונתקלים תוך זמן קצר בעדת חוליגנים חובשי כיפות ורעולי פנים. במקרה טוב, זה נגמר בנזק לרכוש; במקרה הרע, בנזק לגוף.

המסיק, שהוא הכרחי לקיומה של החקלאות הפלסטינית, לווה תמיד באלימות מצד מתנחלים. צה"ל מצא את עצמו, בניגוד לרצונו, נאלץ לאבטח את הפלסטינים. המשימה היתה כל כך לא אהודה על צה"ל, שבשנת 2004 הוא הכריז שהמסיק יימשך רק יום אחד בכפרים מסוימים, ובכפרים אחרים – לשלושה ימים. הסיבה לכך היתה פציעת פלסטיני מירי של מתנחל.

המתנחלים מנצלים את המצב גם לגזל. אל דאגה: מדובר בגזל עם אישור הלכתי. מרדכי אליהו התיר למתנחלים לבזוז את רכושם של הפלסטינים ב-2002. כמובן שהוא לא הועמד לדין בשל ההסתה הזו לביצוע פשע; הוא היה יהודי, אחרי הכל.

לפני כעשרה ימים התלוננו פלסטינים על ביזה מצד מתנחלים, ותיעדו את המעשה. הם הזעיקו את כוחות צה"ל, אך הללו הגיעו בעצלתיים כעבור שעה, כאשר המתנחבלים כבר לא היו באזור. הביזה מתמקדת באזור "חוות גלעד", קן צרעות מבאיש אפילו מהמקובל.

אתמול (ו') הציתו מתנחבלי חוות גלעד מטעי זיתים של תושבי הכפרים פרעטא, ולאחר מכן טענו שהאדמות שהוצתו היו אדמותיהם-שלהם. צה"ל מיהר להודיע שמדובר ב"שטח פלסטיני שמעובד בקביעות על ידי מתנחלים". או, במילים אחרות, אדמה שהמתנחלים מ"חוות גלעד" גזלו.

שימו לב לטון אנשי האו"ם של צה"ל: הוא מודע לכך שמדובר בשטח גזול, שבוזזים עושים בו כרצונם למרות שהוא שייך לאנשים אחרים, ואין לו שום בעיה עם זה. עכשיו, נסו רק לתאר מה היה קורה במקרה הפוך: אם פלסטינים היו מנסים לגזול שדות של מתנחלים. צה"ל היה מתייצב במקום בכוחות גדולים, וכנראה מפיל בהם חללים. האנרכיסטים הדגימו את זה פעם בבילעין: הם הקימו במקום מאחז בלתי חוקי, ובניגוד לאלה של המתנחלים, שמחזיקים מעמד שנים, צה"ל פירק את זה שלהם בתוך שעות ובלי היסוס. "חוות גלעד", נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי ששורץ במקומו כבר שבע שנים.

המסיק מוכיח שוב, אם היה צורך בהוכחות נוספות, שצה"ל מפר את חובותיו ככוח כובש. הוא אמור להגן על כל האוכלוסיה שבשטח הכבוש. ההגנה שהוא מספק היא סלקטיבית. כלפי הפלסטינים הוא גוליית; כלפי המתנחלים, הוא לעיתים דוד, במקרים רבים לא פחות הוא שותף פעיל במעשי הגזל שלהם. הפורעים של "חוות גלעד" הרי לא היו שורדים זמן רב במקום אם לא היו חוסים תחת הגנתו של צה"ל. רק כך הם יכולים להרשות לעצמם לבזוז את כבשת הרש של שכניהם מבלי להסתכן מיד בנקמה.

מערכות החוק של ישראל כבר הוכיחה את אזלת ידה בטיפול בבעיה: חלק ניכר מפסקי הדין שלה אינם מקוימים על ידי הרשות המבצעת. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה, מימי בירעם ואיקרית, של צפצוף על בתי המשפט. מה שבג"צ טרם הפנים הוא שבשתיקתו מול הפרת פסקי הדין שלו – שתיקה שמתבטאת בכך שהוא לא עצר את שר הבטחון, את הרמטכ"ל ואת עלובי הפיקוד בשל בזיון בית הדין – הוא מערער את עצם מעמדה של מערכת המשפט הישראלית בעולם.

ובמידה רבה של צדק, יש לומר. ואם קציני צה"ל לא נרתעים משופטים ישראלים, הרי שמשופטים בינלאומיים הם דווקא נוטים לשקשק. אולי הפתרון הוא החלטה של בית המשפט העליון שהוא נסוג מהפסיקה הידועה של שמגר, שקבעה שלבג"צ יש סמכות על השטחים הכבושים, משום שבעליל אין לו יכולת יישום של פסיקתו שם. בעשור האחרון – הדוגמא הבולטת היא הפסיקה של בית המשפט הבינלאומי בנושא גדר ההפרדה – שימש בג"צ בעיקר כעלה התאנה של ישראל: תראו, יש לנו משפטנים שאמרו שזה דווקא לא כל כך נוראץ הגיע הזמן לחשוף את ערוותה של ישראל, ולהשאיר את הקצינים להתמודד לבד עם המשפטנים הבינלאומיים. במצב הנוכחי, הוא שותף לגזל הזיתים שמבצעים המתנחלים.

(יוסי גורביץ)

בית דין צבאי גזר אתמול (ב') 12 חודשי מאסר על עבדאללה אבו רחמה, אחד ממארגני ההפגנות בבילעין. הוא הורשע באוגוסט בסעיפים של "הסתה" ובהשתתפות בהפגנה בלתי חוקית. מאחר והוא נמצא במעצר כבר עשרה חודשים, הוא צפוי לשחרור בתוך חודשיים – אלא אם, כפי שמציין ynet, יופעל נגדו מעצר מנהלי.

המשפט האחרון הזה אומר כל מה שצריך לדעת על מערכת הכיבוש שבנתה ישראל בשטחים: גם אם בית המשפט יורה על שחרורך, תמיד יש אפשרות למערכת הבטחון לשים עליך יד. הסעיפים שבהם הורשע אבו רחמה מגוחכים: כפי שאפשר לראות מנייר העמדה של בצלם בנושא (זהירות: PDF), אין למעשה לפלסטינים אפשרות לארגן הפגנה חוקית, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי. הפקודה הצבאית הרלוונטית (צו 101) יוצאת מנקודת הנחה שלתושבי השטחים הכבושים אין זכות ביטוי, והיא מכילה סעיפים נהדרים נוסח הגדרת תהלוכה כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל", ו"אסיפה" מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה". חנוך לוין היה חוגג על נבלות משפטית כזו; הפלסטינים נאלצים לחיות תחתיה. "אסיפה" איננה בהכרח פומבית: גם כינוס בבית פרטי יכול להיחשב להפגנה.

אבו רחמה הואשם גם בשני סעיפים נוספים, ידוי אבנים ו"אחזקת אמצעי לחימה". הסעיף האחרון התייחס לרימוני גז שכבר נורו לעבר מפגינים, אותם אסף אבו רחמה כאמצעי הסברה. אפילו בית הדין הצבאי לא קנה את הלוקש העלוב הזה.

בבצלם מציינים שמאז הסכמי אוסל, נמנע הצבא משימוש בסעיפי ההפגנה והתהלוכה של צו 101, בעוד שהם שימשו אותו לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. אבל לאחרונה, שבו כוחות הבטחון לעשות בהם שימוש. אבו רחמה לא ×”×™×” המטרה הראשונה של סעיפי ההפגנה והתהלוכה; הצבא ניסה להפעיל אותם בתחילת 2009 כנגד אחמד חסן חליל עוואד, ממארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבודרוס. כמו אבו רחמה, עוואד ידוע כתומך בהתנגדות לא אלימה. כתב האישום כנגדו – שהוגש כאשר הוחזק במעצר מנהלי, מה שעשוי להעיד על רצון להדביק לו תיק כלשהו – קרס בשלב מוקדם, כאשר ×”×”×’× ×” ציינה שהתביעה לא מייחסת לו ארגון של הפגנה או תהלוכה במקום ובזמן ספציפי, כך שאי אפשר להתגונן מפני התביעה.

לא במקרה שבים הסעיפים האלה לככב בבתי דין צבאיים אחרי 15 שנים של העלאת אבק. הם מיועדים לדכא את ההתנגדות הלא אלימה לכיבוש הישראלי. התנגדות כזו מפחידה את הממסד הישראלי הרבה יותר מהתנגדות אלימה: ברגע שפלסטיני מרים אבן, לצה"ל ולמג"ב כבר יש תירוץ לירות בו. (כמובן שגם במקרה זה, האכיפה הכפולה בגדה מרימה את ראשה: מתנחלים מטילים אבנים לעיתים קרובות על פלסטינים ועל אנשי כוחות הבטחון, אבל נעשה להם נס משמיים, האבנים שהם מטילים אינן משום מה מסוכנות, ועל כן אין מפעילים נגדם "אמצעים". שכבר נאמר, יש אבנים עם לב אדם). הפעלת אלימות כנגד הפגנה לא אלימה, בעידן "האח הקטן" שבו כל פעולה מצולמת ומתועדת, גוררת עוד תבוסה בקרב הבלתי נגמר על תדמיתה של ישראל.

אז ישראל מנסה לסלק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה, משאירה את השטח נטול פעילים שירגיעו את הזעם, שיתעלו אותו לכיוונים שישלול מישראל תירוץ לאלימות. ישראל וצה"ל, משתוקקים לאלימות. בה הם יודעים לטפל. רק שנראה שהפעם גם גזר הדין פועל כנגד ישראל. משהו השתנה, התהפך. הבלוגר האמריקני המשפיע מת'יו איגלסיאס, שהיה בביקור בישראל בימים האחרונים, הגדיר את אבו רחמה כתשובה האפשרית ל"איפה הגנדי הפלסטיני". הוא אמר, בצדק, שמחאה כזו מצליחה רק אם העולם שם אליה לב: ונראה שהוא מתחיל להקשיב. מאסרו של אבו רחמה סוקר בלוס אנג'לס טיימס (ראוי לשים לב למרכאות הכפולות שבהן הוא משתמש לתיאור סעיפי האישום), ב-BBC, וב-CNN; ארגוני זכויות אדם, כמו גם הארכיבישוף דזמונד טוטו, קוראים לשחרורו.

אבו רחמה הורשע למרות שהשופטים נאלצו להודות, ולהתחשב בכך, שההפגנות שארגן באו בעקבות פסיקת בג"צ שתוואי הגדר בבילעין הוא בלתי חוקי, ושהצבא הרשה לעצמו להתעלם מפסיקת בג"צ. ואף על פי כן, זה אחד המצבים הנדירים שבהם הנאשם יכול להרשות לעצמו להישיר מבט, והשופטים – להשפיל את שלהם. בתי הדין הצבאיים מזכירים כעת, יותר מכל, את "משטר עצי התליה", כפי שכינה אותו מנחם בגין, של המנדט הבריטי בעת דמדומיו. למשטר הישראלי בשטחים אין עוד כל מראית עין של לגיטימיות – את הלגיטימיות עצמה הוא איבד מזמן – וישראלים צריכים לחשוש מכך, שעם הסחף של תרבות הכיבוש אל תוך ישראל ומסמוס הקו הירוק, על כל המשתמע מכך, סחיפת הלגיטימיות של המשטר הצבאי אל פח האשפה של ההיסטוריה תביא גם לקריסת שאריות הלגיטימיות של ישראל עצמה.

נער הייתי וגם זקנתי; ראיתי את ההפגנות נגד הכיבוש בשנת 1987, את הקמת הארגון "השנה ה-21". היתה אז תקווה שזו תהיה השנה האחרונה. חלפו 23 שנים מאז. הכיבוש עדיין איתנו. לקוות ששנת המאסר של אבו רחמה תהיה השנה האחרונה של הכיבוש, זו כנראה תקווה גדולה מדי; אבל יש סיבה לאופטימיות. יותר ויותר, העולם פשוט מתעלם מישראל, ויש כבר דיבורים בקרב הפלסטינים – עם תמיכה שקטה באירופה – על ויתור על המו"מ המיותר עם ישראל ופשוט להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות 67', לדרוש ולקבל את הסכמת האו"ם. בהתחשב בחוסר תום הלב של ממשלת ליברמן-נתניהו, כמו בעצם של כמעט כל ממשלה ישראלית, הגיעה שעתו של המהלך הזה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע צץ, הרבה בסיוע "שוברים שתיקה", הסרטון הזה, שבו נראה חייל צה"ל אבי יעקובוב כשהוא רוקד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה מזרחית סמוך לעצירה פלסטינית כפותה, איחסן דבאבשה, כשהוא מצולם על ידי חייל שני שזהותו עדיין לא ידועה, ובנוכחות עדים. התקרית התרחשה בדצמבר 2007, בבסיס החטיבה המרחבית בעציון. הצילומים התרחשו מאחורי החמ”ל שבבסיס. זמן קצר לאחר מכן, חבשו יעקובוב והחייל האחר כומתה לראשה של דבאבשה. בנקודה זו הגיע למקום הסמח"ט, סגן אלוף גיא אושרי, וצעק על החיילים.

כשפנה עיתון ישראלי גדול לדובר צה"ל, טען הלז ×›×™ יעקובוב נשפט ונכלא ל-21 ימי מחבוש. מעדותם של החיילים שנכחו במקום, לא ×–×” ×”×™×” המצב. הם נקראו לשיחת תחקיר, ולאחר מכן נערכו שיחות הסברה בבסיס; יעקובוב רותק, עד כמה שניתן לברר ללא הליך משפטי – אחד החיילים המעורבים אמר ×›×™ ההתרשמות שלו היתה שאושרי חושש שהליך ×›×–×” יקרין באופן שלילי על היחידה שלו, בעיה מוכרת בצה"ל – ולא נכלא. יצוין ×›×™ יעקובוב נכלא, ככל הנראה מאוחר יותר, בשל תקרית אחרת, של השתכרות בתפקיד; יכול להיות שזה מה שמכרה היחידה לדובר צה"ל על תקן עונשו של יעקובוב. היכולת של דובר צה"ל לברר פרטים מדויקים על תקרית שהתרחשה לפני כמעט שלוש שנים נמוכה: אלא אם קרה משהו חריג, רוב החיילים המעורבים שוחררו, ואת מצב ניהול הרישומים בצה"ל כולנו מכירים.

דיברתי הבוקר עם יעקובוב (הטלפון שלו נמצא בפייסבוק; אני מניח שכמו עדן אברג'יל, גם הוא עובר קורס מזורז בניהול הפרטיות בפייסבוק). בניגוד לפרסומים אחרים ברשת, יעקובוב נמצא בישראל, לא בגרמניה. הוא נשמע המום למדי כששוחחתי איתו, אמר שהוא הרגע התעורר וסירב לענות על שאלות. 

מטבע הדברים, שמו של אבי יעקובוב לא פורסם, אם כי החברים שלו זיהו אותו בפייסבוק והודיעו לו שהוא הפך לסלב. יש מדיניות ממאירה כזו מצד רשויות הבטחון, שגורסת שצריך להסתיר את זהותם של חיילים שביצעו פשעי מלחמה. המשמעות היא, כפי שלמדנו השבוע, שאתה יכול להשתמש בילד שבוי כמגלה מוקשים ועדיין לסמוך על כך שהציבור הישראלי – כולל המעסיקים העתידיים שלך, בני המשפחה שלך, החברים שלך – לא ידעו מה עשית במדי צה"ל.

הגיע הזמן לרסק את התפיסה הזו ולעבור למדיניות של תג מחיר: לזהות את הפושעים בשמם, ולרדוף אותם בכל אמצעי חוקי – בישראל ומחוצה לה. מאחר וצה"ל לא מעניש אותם, או גוזר עליהם עונשים מגוחכים – יש לו מסורת ארוכה כזו, מאז קנס עשר האגורות שהוטל על המח"ט שהיה אחראי לטבח כפר קאסם, יששכר שדמי – צריך הציבור המודע לעשות זאת. אשמח אם מישהו יוכל לקשר ביני ובין דבאבשה, כדי שהיא תתוודע לזהותו של יעקובוב ותשקול הגשת תביעה אזרחית נגדו. צריך להקשות עליו, ועל אחרים – כמו דורון זהבי – את האפשרות לצאת לחו"ל. שניים-שלושה סאדיסטים משועממים במיל', שימצאו את עצמם בהליכים אזרחיים ארוכים או תקועים באיזה תא כלא בלגי, יעשו הרבה יותר לחינוך חמושי צה"ל על ההתנהגות הראויה בנוכחות עצירים מאשר אלף נהלים וסדנאות. התעללת בפלסטיני? דע שיש סיכוי שזה יחזור אליך.

אני מכיר את טיעון הנגד: המצב אשם, לא החיילים. לא נכון. המצב אולי אחראי, אבל האשם הוא תמיד אדם ספציפי. מעבר לכך, יש דרגות באשמה ובאחריות. חייל במחסום שממלא פקודה באופן אטום ומסרב להניח ליולדת לעבור, יוכל לטעון כאשר הוולד שלה ימות שהוא בסך הכל מילא פקודה, ואפילו פקודה חוקית; היעקובובים והאברג'ילים ואלפי החיילים האחראים שהיו במצבם – "השעמום הורג את הצבא", אמר לאחרונה מח"ט הצנחנים – לא יכולים לטעון להגנה כזו. הגיע הזמן לחשוף אותם במערומיהם.

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית שניה: שלום בחן את חוק הטרור ומצא אותו יותר מפחיד ממה שחשבנו: על פניו, החוק מאפשר לראש הממשלה ולשר הבטחון להקים יחידות חשאיות ונטולות פיקוח. הסעיף שהוא מתייחס אליו נמצא בעמ' 64 של ה-PDF.

(יוסי גורביץ)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)