החברים של ג'ורג'

פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)

בילעין, היום. שימו לב לענני הגז משני צידי הרכב.

(יוסי גורביץ)

ב-1990 שימשתי כסמל מבצעים במנהל האזרחי בדיר אל בלאח שברצועת עזה. בראש השנה אז, עשה חייל המילואים אמנון פומרנץ טעות גורלית ופנה בפניה הלא נכונה. במקום להגיע למחנה הצבאי באזור, הוא הגיע למחנה הפליטים בורייג'. הוא נבהל, נסע אחורה במהירות, ודרס שני ילדים. נסע קדימה בפאניקה, והתנגש במבנה. אספסוף זועם התכנס במהירות, התחיל להשליך אבנים. פומרנץ יצא מהרכב, השליך את הנשק והתחנן לרחמים. האבנים המשיכו לעוף. הוא נכנס לרכב, ניסה להתניע, נכשל, נפגע, איבד הכרה. שלושה צעירים במקום רצו אל תחנת הדלק הקרובה, שבו עם ג'ריקנים, שפכו, הציתו.

קיבלנו ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש שם. כשהגיעה ידיעה על מנוסה המונית מבורייג', חמוד היע"ע חיבר שתיים ועוד שתיים, יצא ברכיבה פראית מהבסיס ודהר למקום, מזעיק בדרך את כל מי שיכול היה – מכבי אש, משטרה, מג"ב, צבא. הוא הגיע מאוחר מדי; הרכב בער. כמה ימים אחר כך, בדרך הביתה, הוא נוהג ואני יושב מאחור, הוא אמר שהוא רצה להתקרב, לנסות להציל, אבל לא העז; חשש שהרכב יתפוצץ, כפי שאכן קרה כמה דקות לאחר מכן. שער העורף שלו הלבין.

בינתיים, כבר עצר השב"כ את האחראים. אחד הטמבלים שם הנציח את כל האירוע במצלמה, אמרו, והם שמו יד על התמונות. אחד מהשניים ששפכו את הדלק והציתו נעדר, לא היה בביתו. בבוקר אחד – אני חושב שזה היה הבוקר השני אחרי התקרית – הגיעו שני השב"כניקים הקבועים שלנו. הם הגיעו עם קשיש וילד, בן חמש-שש. העיניים של הילד היו קשורות בפלנלית. המכנסיים שלו היו רטובים משתן. הם אמרו לי להשגיח עליו. האכלתי אותו מקופסת טונה עם רסק עגבניות. הוא היה שם מסיבה פשוטה: הוא היה אחיו של החשוד הנעדר. החוקרים הודיעו למשפחה שלו שאם הוא לא מסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה המעצר אנסאר. מה יקרה לו שם, היה די ברור.

זה עבד. למחרת, האח הסגיר את עצמו.

אין לי מושג מה קרה לשניהם. אין לי מושג איך קראו להם.

* * * * *

צה"ל ממשיך להשתולל בעוורתא, הכפר שממנו לפי החשד יצא רוצח/רוצחי משפחת פוגל מההתנחלות איתמר. עד כה נעצרו, ושוחררו, רוב הגברים שבכפר; הצבא עצר, ושחרר, גם עשרות רבות של נשים. הוא גם ביצע כמה פוגרומים קטנים במקום. פעילי סולידריות בינלאומית שנמצאים בכפר אמרו לי היום שהם מעריכים שעד כה נעצרו כאלף מתושביו, אם כי רובם שוחררו; וכי הצבא ממשיך להחזיק ב-25 תושבים, ביניהם נערה בת 16 – תחילה דווח שגילה הוא 14 – בשם ג'וליה מאזן עוואד, שנעצרה במוצ"ש. בדרך, כמקובל, זרעו החמושים הרס וחורבן בכפר. הלילה פרצו החמושים לבית, כינסו את כל התושבים לחדר אחד, ולא התירו להם לצאת ממנו עד שהוסר העוצר, בסביבות הצהרים היום. הם מנעו מהם מים ושתיה, למרות שאחד הנכלאים היה תינוק בן חצי שנה.

הסיפור על מה שקורה בעוורתא מתחיל לחלחל לתקשורת הכללית, אם כי זו ממשיכה למכור צ'יזבטים של מערכת הבטחון, כמו הטענה שבקרוב תחול התפתחות בחקירה. בפועל, מיישמת מערכת הבטחון את החזון של אביחי רונצקי על עוורתא: ענישה קולקטיבית לתושבי הכפר.

ככה לא מתנהלת חקירה, על כל פנים לא חקירה רצינית. אף אחד לא מאמין באמת שמעצרם של מאות בני אדם מסוגל לקדם חקירה כלשהי: לכל היותר הוא יטביע את החוקרים הבודדים במידע שהם לא יוכלו לאושש ויוביל אותם למרדף אחרי הרוח. גם 25 עצורים זה מספר מופרך, כשמדובר בלכל היותר שני מפגעים, אולי אחד.

אז מה קורה פה? מתגנב החשד שמה שקרה ברצועת עזה ב-1990 קורה עכשיו בגדה. המעצר, בעיקר של הנשים, מיועד להפחדה, מיועד לגרום לחשודים להסגיר את עצמם. אין שיטה טובה יותר, יודע כל משטר חסר מעצורים, מאשר לקחת בני המשפחה כבני ערובה. אדם יכול לגלות אומץ כשהוא לבדו; הרבה פחות מכך, כשמאיימים על קרוביו. ולשב"כ, איך לומר, לא יצא שם כמקפיד על זכויות עציריו.

אם זו השיטה, עד כה היא לא עובדת. הצורך בפשיטות חוזרות ונשנות, בעוד מעצרים, מוכיח שהחשודים – אם בכלל יש כאלה – לא הסגירו את עצמם. אולי בגלל שליבם גס בסבל קרוביהם, אולי בגלל שהחמושים והשב"כ מחפשים במקום הלא נכון.

אם וכאשר יודיע השב"כ בגאווה על מעצרים בפרשה, דבר שניתן לפקפק בו בהתחשב בזמן הרב שעבר, צריך יהיה לזכור גם את האמצעים שבהם הושגו. מי שחושב שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם לא ישאפו לנקם על עוול חסר תוחלת, שלא יתפלא כשהזעם והשנאה יתפוצצו בדרך היחידה שאנשים שאין להם צבא מסודר, טנקים וחיל אוויר מסוגלים לה.

ועוד דבר אחד: מישהו צריך לעדכן את גולדסטון: הפצ"ר סוגר חקירה כנגד חמושי צה"ל שהרגו ארבעה פלסטינים, אזרחים בלתי חמושים, שנשאו דגל לבן. בין ההרוגים היו ילד בן 15, מחמד חג'י, ותינוקת, שהד חג'י. הם התבוססו בדמם עד מותם במשך שעות. המסקנה של הפרקליטות היא שאין ראיות לכך שהחיילים ירו בניגוד להוראות. מה זה אומר על ההוראות, יסיק כל אדם בעצמו. עו"ד מיכאל ספרד אמר לוועדת טירקל שהגיע הזמן להפסיק את הנוהל הפסול, שבו החמושים חוקרים את עצמם במסגרת של "תחקיר מבצעי" (זה שבפרשת ג'וואהר אבו רחמה, נזכיר, מתנהל כבר יותר משלושה חודשים ללא הכרעה) וכי בכל פעם שבה הורגים החמושים פלסטיני, צריכה להתנהל חקירה פלילית עצמאית. אם מישהו יתנגד לכך, נזכיר לו שהוא מתעקש – על פי הכללים של גולדסטון – להעמיד את ישראל באותו מישור עם החמאס.

הערה מנהלתית: איתמר שאלתיאל והצוות המוכשר שעובד לצידו על המדרון החלקלק החליטו על הקמתה של עמותה, כי כמות החומר ודרישות הזמן מקשות מאד על ניהול הפרויקט כפרויקט ללא מטרת רווח. ניהול עמותה הוא עסק די יקר, והם מבקשים תרומות. אנא, איש כאשר ידבנו ליבו.

(יוסי גורביץ)

מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)

ישראל חטפה, ככל הנראה בהסכמה שבקריצה מצד הרשויות באוקראינה, את המהנדס דיראר אבו סיסי. הוא הוחזק במעצר מספר שבועות, תחת צו איסור פרסום, ואמש (ב') הוגש נגדו כתב אישום: הוא חשוד בסיוע צבאי לחמאס. לטענת השב"כ – אבו סיסי מכחיש – הוא היה אחראי על פיתוח רקטות, טילים ומרגמות עבור החמאס. מן הראוי לציין שעורכי דינו של אבו סיסי טוענים כי הוא עונה, טענה סבירה למדי בהתחשב בכך שהשב"כ החזיק אותו שבועות ללא גישה לעולם החיצון. ככה אוהבים את זה בשב"כ: לצאת לתקשורת כשכבר יש הודאה מהחשוד.

ושוב הצליחה ישראל ליצור פארסה. אבו סיסי, שאיננו אזרח ישראלי, מואשם בעבירות על החוק הישראלי – שאיננו תקף במקום מגוריו ושאיננו תקף באוקראינה, ממנה נחטף. ספציפית, אבו סיסי מואשם בפעילות בארגון טרור (שנמצא מחוץ לגבולות ישראל), מגע עם סוכן זר (שוב, על פי חוק שלא חל ברצועת עזה), קשירת קשר לביצוע פשע (כנ"ל), נסיון רצח (כנ"ל) וייצור נשק.

הסעיף האחרון משונה במיוחד. מבחינת הרשויות בישראל, ייצורו של כל נשק – בכלל זה הטילים נגד הטנקים שפיתח על פי החשד אבו סיסי – הוא עבירה על החוק. בסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים, שבו נהנית ישראל מיתרון עצום, פלסטיני שמייצר נשק הוא עבריין.

כאן משחקת שוב ישראל במשחק הכפול שלה: ברצותה, המאבק מול הפלסטינים הוא מלחמה, ועל כן מותר לה להשתמש בכללי המלחמה; ברצותה, מדובר בדיכוי פשיעה. חיילי האויב לעולם אינם חיילים, אם הם נלכדים; הם תמיד פושעים. הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות ללוחמים, גם אם כל מה שעשו היה התנגדות לצבא הישראלי, אלא מוגדרים כפושעים ונשפטים ככאלה. כלומר, מצד אחד ישראל מחזיקה בגדה המערבית מכוח "תפיסה לוחמתית"; מצד שני, מי שמתנגד לתפיסה הלוחמתית הזו הוא עבריין – על פי החוק הישראלי, שכלל לא חל בשטחים.

העוול במקרה של אבו סיסי זועק במיוחד: ישראל, אחרי הכל, טוענת שהיא כבר לא שולטת ברצועת עזה. ובכל זאת, היא מעיזה להחיל את חוקיה על אחד מתושבי הרצועה – החלת חוקים שהיא לא ביצעה כל זמן ששלטה במקום. החטיפה של אבו סיסי היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל לא הפסיקה את שליטתה ברצועה, רק המירה אותה באמצעים אחרים.

החטיפה שביצעה ישראל מאירה באור אירוני במיוחד את אחת הטענות הקבועות שלה: שאסור לבתי דין במדינות זרות להחיל את סמכות השיפוט שלהם על חמושי צה"ל המבקרים בשטחן. ישראל עצמה, כמסתבר, דווקא חושבת שמותר לה להחיל את סמכויות השיפוט של בתי המשפט שלה על אזרחים זרים, ולא כאלה שהגיעו אליה מרצונם אלא כאלה שהיא חטפה.

הסתירות הללו מתיישבות רק תחת הנחה אחת: קבלתה של ישראל כקורבן תמידי, כזה שמותר לו יותר כי אכלו לו ושתו לו. הבעיה היא שרוב תושביה היהודים של ישראלים מקבלים את התפיסה הזו, ואחר כך משתוממים – אם הם בכלל עוברים בשלב הזה לפני הקריסה חזרה לבכיינות – כאשר שאר העולם רואה בישראל קוזאק נגזל.

ועוד דבר אחד: הציונות כנראה פוגעת במנת המשכל, לפחות של הסטודנטים בבאר שבע. לפני כשבוע הם מחו על כך שאחד המרצים, ניב גורדון, ×”×¢×– לציין בפניהם עובדות – שחטיפתו של גלעד שליט היתה מבצע צבאי, לא פעולת טרור – ועכשיו הם מייבבים על כך שבמקום נערך כנס על זכויות אדם ש – אתם יושבים? – אשכרה מזמן אליו נציגים של ארגוני זכויות אדם. הם טענו שהיה צריך למצוא גם נציג של תנועת ימין. אוקיי, ×”× ×” אתגר: תמצאו לי נציג של תנועת ימין שיהיה מוכן לומר שמבחינתו אסור לממשלה ולכנסת להפלות בין יהודים ולא יהודים, ונדבר אחרי ×–×”. הימין הישראלי השאיר נושא זכויות האדם והאזרח לשמאל, ואחר כך הוא מיילל. הגדיל לעשות הכותב של טמקא, שהחליט שהשם הנכון של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא "הוועד הציבורי נגד ישראל".

(יוסי גורביץ)

המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, ×›×™ הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)