החברים של ג'ורג'

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

×”×™×” בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע ×”×–×” – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה ×›×” זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)

אם ×”×™×” צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, ×”×’×™×¢×” תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק ×”×–×” – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ×’'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג ×”×–×”.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

אתמול בצהרים נערכה בתל אביב, מול הבניין בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, הפגנה של אנשי שמאל מתון. ההפגנות הללו, שמאורגנות על ידי ספי רכלבסקי, נערכות בדרך כלל בימי ראשון ובדרך כלל ההשתתפות בהן מועטה יחסית – עשרות בודדות של משתתפים. אתמול היו שם מאות אנשים (היה מי שאמר חמש מאות, לדעתי היו שם שלוש מאות או מעט יותר). הסיבה היתה הכרזה על תמיכה בהכרזת העצמאות הצפויה של הפלסטינים בספטמבר.

מי שמשך את עיקר תשומת הלב לא היו מאות המפגינים, אלא קבוצה של כ-20 או 25 מפגיני נגד. הללו שיבשו את האירוע לכל אורכו: הם צרחו, צווחו, נהמו, שרקו במשרוקיות, תקעו בוו-וו-זלות, צעקו במגאפון, ועשו הכל כדי להפריע לאנשים שהתכנסו בשקט, כדי לשמוע כמה נאומים מתונים יחסית ואיזו הצהרה. בלטו בנוכחותם אנשי "אם תרצו", אותה תנועת מרכז ידועה שנהגה לומר שאין לה עמדה בשאלת השטחים ושכל מה שהיא רוצה הוא "ציונות". הפעם הם הובילו את הקהל בצעקות "בוגדים", "לכו לעזה", ו-"ארץ ישראל". תנועת מרכז, כן? יצוין שזו טקטיקה קבועה של אנשי “אם תרצו”: גם למצעד זכויות האדם הם הגיעו עם וו-וו-זלות.

ב"אם תרצו" נוהגים, עם או בלי קשר ללשכת ראש הממשלה, לייבב מרה על ×”×—×™×” המיתולוגית המכונה "דה לגיטימציה". ובכן, הם ישמחו לדעת שהם את חלקם לאותה תופעה כבר תרמו: הניו יורק טיימס דיווח בזעזוע קל על קריאות ×”"בוגדים" ו"יהודים נאצים" – הקריאה הזו, בחוצפה חריגה אפילו לתנועה הפולקיסטית היהודית, הוכוונה כלפי ×—× ×” מרון – שהשמיעו אנשי הימין.

מה שלא היה ברור הוא מה הם עשו שם. אחרי הכל, בקריאה להקמת מדינה פלסטינית אין שום דבר חדש או מעורר מחלוקת. לעזאזל, אפילו בנימין נתניהו אמר פומבית שהוא תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אחרי הכל, המשמעות של שלילת הפתרון הזה ברורה – מדינה אחת לשני עמים.

אז על מה היה כל הרעש? למה דני דנון דרש שאנשי הרוח שחתמו על המנשר יחזירו את פרסי ישראל, ולא דרש שבנימין נתניהו יודח מראשות הליכוד? משתי סיבות. קודם כל, הימין הישראלי יודע שכאשר נציגיו מדברים על שתי מדינות, הם משקרים. המטרה שלהם, ונתניהו נתפס אומר את זה בשיחה פרטית, איננה להגיע להסכם שלום; היא לטרפד אותו. הם רוצים לתקוע כמה שיותר מתנחלים בגדה המערבית, עד שאי אפשר יהיה לפנות אותם. הם מתעלמים מהמשמעות ארוכת הטווח של המעשה. סביר מאד, אגב, שהם הצליחו; שפתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי.

הסיבה השניה היא שהם פשוט לא מוכנים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד, כי הוא יוצר אצלם דיסוננס קוגניטיבי. אז הפתרון שלהם, כחלק מתקיעת האצבעות באוזניהם-שלהם, הוא להשתיק את הדוברים. אם יהיה מספיק רעש, מספיק שריקות וחצרוצים, אי אפשר יהיה לשמוע אותם, ואז לדברים לא תהיה משמעות. אז עשו רעש, יידן; קראו למי שחושב אחרת "בוגד"; אולי, כמו בת יענה, אם לא נדבר על זה אז זה לא יקרה.

44 שנים אחרי הכיבוש, לרוב הימין עדיין אין תשובה לשאלה הפשוטה: "אז מה הפתרון שלך?". הישרים שבהם, כמו רובי ריבלין ומשה ארנס, מדברים במפורש על מדינה דו לאומית; האחרים עדיין הוזים שהם יוכלו להמשיך ולקיים משטר אפרטהייד. עד שלעולם יימאס מאיתנו סופית, מה שמתקרב מרגע לרגע. ואז, כמובן, הם יאשימו את מי שקודם הם ניסו לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. כמו כן, אחד הקוראים מסר לי אישית שי אלכוהולי משובח. אני רוצה להודות בזאת לשניהם.

(יוסי גורביץ)

מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה אתמול עוד אחד מחוקי הנאמנות הנלעגים של ברה"מ ביתנו, ולקול מצהלותיהם של דוד רותם ואביגדור ליברמן, מעתה יוכל בית המשפט גם לשלול את אזרחותם של אנשים שיורשעו בטרור, בגידה, ריגול, גרימה למלחמה, שירות בכוחות האויב וסיוע לאויב במלחמה.

יש שורה של בעיות עם החוק הזה. נתחיל מזה שכפי שאמר ליברמן עצמו, הוא היה מיועד להעניש את עזמי בשארה – שמשום מה קולו נדם לאחרונה, לאחר שכס אדוניו הסורי החל לרעוד; כמה משונה – אבל לא יוכל לעשות זאת. כדי להפעיל אותו נגד בשארה, יהיה צורך לעצור אותו ולהרשיע אותו. מאחר והוא גם ככה צפוי לאיזה 300 שנות מאסר, ספק אם העובדה שהוא כבר לא יהיה אזרחה של המדינה שהוא מתעב תטריד אותו יותר מדי. ההצהרה האחרת של ליברמן ("עוד הבטחה של ישראל ביתנו לבוחריה מולאה הערב במלואה – בלי נאמנות אין אזרחות") מעידה מה מטרתו האמיתית של החוק: לאפשר למפלגה לענטז מול עיניהם של בוחרי הימין הארסי ולהשכיח את העובדה שהיא שותפה בכירה בממשלה כושלת, שמחסלת במהירות את מעמדה הציבורי של ישראל. הישגים אחרים, הרי, ליברמן לא יכול להציג לבוחריו.

הלאה. אזרחות, וזה משהו שליברמן ועדר הבבונים היהודי הגאה לא מצליח לקלוט, היא זכות יסוד המוקנית כחלק מהצהרת זכויות האדם. עכשיו, בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא מוכן שהתלמידים הישראלים ייחשפו למסמך הזה – שבלי חתימה עליו ישראל לא היתה מצורפת לאו"ם, ועל כן צריך לתהות אם המהלכים של גדעון סער הם לא עילה לגירוש מהאו"ם – יש מצב שהם לא יודעים את זה. אין ספק שהקיצוץ הנמרץ בשיעורי האזרחות בתקופת לבנת עשה גם הוא את שלו. אבל אם בית משפט ישראלי ישלול את אזרחותו של אדם שהוא הרשיע, הוא ישלול הרבה מהלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית בעולם. על כן סביר ששופטים, אם תהיה להם ברירה, לא יעשו זאת. אז מה הועילו ליצנים בתקנתם?

גם אם בית משפט ישלול את אזרחותו של אדם, הוא רק יועיל לו בכך. האיש ממילא לא הולך לשום מקום והעוול הזה, שכאמור מנוגד למסמך יסוד שישראל חתומה עליו, יהפוך אותו לקדוש מעונה וגיבור עממי. הדרמה תגיע לשיאה כאשר הוא ישוחרר, ויהיה אדם נטול אזרחות. זו תהיה חגיגה של ממש. ידעתי שימנים מצטיינים ביריה לעצמם ברגל, אבל עד כדי כך?

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המוזר. החוק מבטיח את שלילתו של אדם שהורשע במעשי טרור – אבל חוק העונשין כמעט ואיננו דן במעשי טרור, אליהם הוא מתייחס כ"עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה", ורוב החוק עוסק בכלל בהסתה לטרור. כלומר, החוק החדש של ליברמן לא יעשה הרבה נגד עזמי בשארה, אבל עשוי להוביל לשלילת אזרחותו של שמואל אליהו.

אבל מעבר לכל הליצנות הזו, צחוק שיכורים שמטרתו לעבוד על האספסוף המוסת, מעבר לנזק שחוק רשלני ומטומטם כזה גורם לשאריות שמה הטוב של הכנסת, קיים נזק של ממש. אזרחי ישראל הערבים יודעים בדיוק למה היה מיועד החוק הזה: הוא היה מיועד לשלול את אזרחותם. זה שהוא לא קרוב לכך מעשית, זה שמדובר רק באקט מאגי המדמה את המעשה המדומיין, לא שולל את משמעותו המתריסה, המדירה: אתם לא בעלי זכויות כאן. עוד לא הצלחנו לעשות יותר, כי יש שמאלנים כמו רובי ריבלין, אבל חכו, חכו.

וזה כבר לא מצחיק. ודאי לא ערב יום האדמה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר וזוגתו שתחיה, מסתבר, טסו ברחבי העולם על חשבונם של גבירים, מקפידים על פי התיאורים להטיס איתם כביסה כדי לכבס אותה במדינה אחרת, על חשבון הברון. נתניהו, על פי אחד התיאורים, אף השתתף בארוחת ערב שעלתה לו – או, אם לדייק, לתורמיו – 60,000 שקל. כלומר, פי 15 בערך ממשכורת מינימום. כולם מדברים על העבירה הפלילית, היתה או לא היתה. זה לא כל כך חשוב: שחיתות כזו – שחיתות במובנה הראשוני, המוסרי, לא הפלילי – צריכה לפסול את נתניהו מלשמש בכל תפקיד מעל תופס כלבים. מותר, על פי חוק, לאנשים להשחית את המוסר של עצמם; אבל אין שום סיבה שצייקן כזה, שהתרגל למנעמים על חשבון אחרים ושאפילו על הכביסה שלו לא מוכן לשלם, יחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו. לפני 15 שנה רווחו הדיווחים על כך שנתניהו ואשתו מקפידים לא לשלם במסעדות. זה היה צריך להיות סימן אזהרה כבר אז. במדינה בריאה, 60,000 השקלים של הארוחה של נתניהו היו צריכים לעלות לו, לפחות, ב-60,000 קולות. אבל החבר הכי טוב של סילביו ברלוסקוני יודע שכמו שם גם כאן, הפוליטיאה כבר הושחתה וסוממה בבידור.

(יוסי גורביץ)

המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, ×›×™ הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)