החברים של ג'ורג'

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (×”') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. ×–×” נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות ×–× ×™×—×” של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 ×”×—"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, ×›-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של ×’× ×¥ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל ×–×” לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל ×”×–×” עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. ×–×” נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול ×”×–×” סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)

הזרוע המדינית של צה"ל, המוכרת לציבור כממשלת ישראל, ספגה השבוע איום חד משמעי מבנימין גנץ, שהבהיר לה מי כאן הבוס. גנץ העניק לטמקא ראיון ערב יום העצמאות – שיותר ויותר הופך לחג הסגידה לצה"ל – ובו אמר דברים מעניינים ביחס. הוא שב לאיים על איראן, כשהוא אומר ש"לא בטוח" שאיראן תהיה מדינה גרעינית בסוף השנה, ומבקש מהמראיינים "שלא להגרר לתוך הפרטים המבצעיים."

אבל נראה שהרבה יותר מאיראן, גנץ מוטרד ממי שאמורים להיות הבוסים שלו, ממשלת ישראל, אלה שעומדים לקצץ את התקציב של הארגון שלו. גנץ, נזכיר, הוא קודם כל ראש ועד העובדים של אנשי הקבע. בניגוד לראשי ועדים אחרים, שיכולים לעצבן אותך בנתב"ג, לא לפרוק את הסחורה שלך בנמל, לא לפנות את הזבל שלך או, במקרה קיצוני, להוריד לך את השאלטר, גנץ יכול לאיים באפוקליפסה של ממש. לא רק על הישראלים, שממילא רגילים לכך שהצבא שלהם מודיע להם כמה הם מאוימים, אלא על מקבלי ההחלטות. עליהם הוא יכול לאיים בחיסול הקריירה, וזה גם מה שהוא עושה.

גנץ מודה ש"הסבירות ללחימה מתמרנת כפי שאנו מכירים מ-1973, בעת הזו, יותר נמוכה." בתרגום לשפת בני אדם, גנץ אומר שהסיכוי שצה"ל ייאלץ להתמודד עם צבא של ממש קטנה משמעותית יותר. מבט מהיר על המציאות מראה שמדובר בחתיכת אנדרסטייטמנט. במלחמת יום הכיפורים, התמודדה ישראל עם צבא מצרים, צבא סוריה, וכוחות משלוח ירדניים ועיראקיים. מצרים יצאה מזירת העימות, וגנץ עצמו נאלץ להודות לאחרונה ששיתוף הפעולה עם הצבא המצרי דווקא השתפר בתקופה שחלפה מאז נפילת משטר מובארק. צבא סוריה ירד לרמת מיליציה והיכולת שלו לבצע מתקפה רצינית כנגד ישראל, שלא היתה משמעותית החל מאמצע שנות התשעים, לא קיימת כעת בפועל. ירדן היא אחת השותפות הבטחוניות הבולטות של ישראל. הסיכוי שצבא עיראק יהווה איום על ישראל בעשרים השנים הקרובות נמוך מזה שיאיר לפיד ישמש כנציג למעמד הביניים הישראלי. לכל דבר ועניין, הסבירות שישראל תצטרך להתמודד עם משבר ברמה של מלחמת יום הכיפורים לא רק 'יותר נמוכה,' כדברי גנץ, היא לא קיימת. וזה עוד בלי שנדבר על כך שמלחמת היום הכיפורים התנהלה בעולם דו מעצמתי, ושאיום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה אחת הסיבות להפסקת האש במלחמה ההיא. איש לא מעלה על דעתו איום כזה כיום. ברה"מ – אה, סליחה, רוסיה – היא עדיין פטרוניתה של סוריה, אבל היא מחויבת לה הרבה פחות משארה"ב, פטרוניתה של ישראל, מחויבת לה. הצעד המתבקש הוא להקטין משמעותית את צה"ל, ובמיוחד את יצור הטנקים שלו. כפי שנראה מיד, גנץ לא מוכן לזה.

עוד אומר גנץ ש"בצד זה יש גידול ניכר באתגרים בטחונים: מדינת ישראל מוקפת איום ירי תלול מסלול לכל אורכה. כדי להסיר האיום מהעורף צריך מערכות הגנה שיאפשרו לעורף לשרוד את המלחמה וצריך לאפשר לצה"ל יכולת מודיעין ויכולת התקפית בכל המימדים, על מנת שהוא יוכל לקצר המלחמה ולהכריעה במהירות." זה, במחילה, קשקוש. ירי תלול מסלול לא יגיע לא מירדן ולא מהגדה, וגם הסבירות לכך שיתבצע ירי טילים מסוריה נמוכה למדי. הסיכוי שחיזבאללה וחמאס יפעלו יחדיו לתקוף את ישראל גם היא נמוכה משהו – אלא אם ישראל תצא למתקפת פתע על הפטרונית לפרקים של שני הארגונים, איראן. אבל נו, נאום הפחדה מהסוג שהורגלנו בו. הרי אי אפשר לצפות מראש ועד העובדים של הצבא שיגיד שהכל למעשה הרבה יותר רגוע ושאפשר לקצץ במספר העובדים.

ועכשיו לעיקר. "כמה משאבים יוקדשו לכך?", תוהה גנץ, ומשיב: "זאת החלטת ממשלה. החלטה אחראית, כבדה, רבת משמעויות והשלכות. ואני מציע להקשיב בעניין זה לנשיא פרס שאמר כי בכל תחום המדינה משקיעה כמה שהיא יכולה, אבל בתחום הביטחון היא צריכה להשקיע כמה שהיא צריכה." כשהוא נשאל האם לא הגיע הזמן שצה"ל יתאים את עצמו למציאות החדשה, גנץ אומר ש"צה"ל נבנה לאורך השנים בתפיסה של מלחמה רחבה ומלאה. גודלו של צה"ל השתנה בהתאם להערכות המצב שבוצעו לאורך השנים. גם עתה נציע רפורמות אך אנו במציאות רב-זירתית ולכל אירוע שמתרחש במקום כלשהו יש השלכות פוטנציאליות דרמטיות על זירות אחרות. לכן יש להיזהר." בקיצור, תשכחו מזה שהצבא שלכם יתאים את עצמו למציאות המשתנה ויוריד מרשימת האיומים את צבאות סוריה, מצרים, עיראק וירדן. מה, אתם באמת רוצים שנעיף מבט במראה ונראה שאנחנו בעצם כוחות הדיכוי של הפלסטינים? בשביל זה נראה לכם שחתמתי קבע?

אבל זה לא הכל. גנץ אומר עוד ש"לסגור מסגרות אפשר בהחלטה אחת, קשה מאוד לבנות מחדש את מה שוויתרת עליו." זה נכון, אבל לא ברור מדוע גנץ לא מקבל את האמת הזו כשהיא מתייחסת לצבאות האויב. אחרי הכל, גם צבא סוריה לא יחזור בעתיד הנראה לעין להיות מה שהיה.

ואנחנו מגיעים לעיקר. "לא אכנס לפרטי הרפורמות. יש מקום לשינויים ואנו עובדים עליהם." או, במילים אחרות, מי אתם בכלל שתדרשו ממני מידע כזה. מה, אני עובד אצלכם? "אם נעשה צעדים נמהרים, ניפגש בועדת חקירה, שהיא כשלעצמה לא מטרידה אותי אלא המחיר שיביא אותנו לשם, ואותו אני לא מוכן לשלם." ההדגשה שלי.

וואו. מה אומר גנץ לממשלת ישראל? שמעו, חבר'ה, אם אתם חושבים לצאת לאיזשהי פעולה צבאית אחרי שתשפילו אותי מול העובדים שלי, תשכחו מזה. היא תכשל. אני מבטיח לכם שהיא תכשל, כי כידוע מה שמנצח מלחמות הם לא אימונים טובים יותר וטקטיקות טובות יותר, אלא הרבה יותר כסף. ואחר כך תהיה ועדת חקירה. ותדעו לכם, ועדת החקירה בכלל לא מטרידה אותי, כי איך שהיא תתחיל אני אזרוק עליכם את כל התיק. אני אומר לוועדת החקירה שזה שהחיילים שלי יודעים רק להקיף פלסטינים חמושים למחצה ושאת רוב הפעילות המבצעית שלהם הם מבלים בהתעללות באזרחים לא קשורה בכלל ליכולת הלחימה שלהם. גם העובדה שהנסיון הקרבי של כל קצין מדרגת אלוף משנה ומטה מורכב, לכל היותר, מהתכתשויות עם החיזבאללה לא רלוונטית כאן. גם לא העובדה שמאז מלחמת לבנון השניה אנחנו לא עוסקים בהשגת יעדים אלא בפינוי פצועים. אף אחד לא יזכור את זה. מה שכולם יזכרו זה שאני דרשתי עוד ועוד כסף, ואתם לא נתתם; ואני אומר לכם כאן ועכשיו שלכל הרוג אני אצמיד תגית מחיר, ואהדק אותה למצח שלכם. אני אארגן כאן כזו אגדת סכין בגב, שאריך לודנדורף יעלה מקברו כדי לומר לי תודה נרגשת. זוכרים מה קרה לאולמרט, שנתן לקצינים שלו לנהל את מלחמת לבנון? אז עוד לא ראיתם כלום. צוואר יפה יש לכם, לחלקכם עוד יש קריירות. לא חראם?

במדינה נורמלית, פקיד שהיה מאיים על הממשלה שלו בתקשורת בוועדת חקירה, היה עף מהשירות מהר מאד, כנראה אחרי שהיה עובר דרך בית דין משמעתי שהיה מקלף מעליו חלק מהפנסיה שלו. ישראל היא לא מדינה נורמלית, היא מדינת קסרקטין. מי יקרא לסדר את ראש ועד העובדים גנץ? השר שלו? בוגי "משה" יעלון, האיש והמסוקים, מי שניסה לטרפד את התכנית המדינית המרכזית של ראש הממשלה שלו? אל תצחיקו אותי. שר האוצר לפיד? זה ידרוש מצד אחד יותר שליטה במספרים משהוא מסוגל לה ומצד שני יאלץ אותו לצאת נגד החשוב שבסמלי האומה מעמדת הנחיתות של שר, ועוד שר האוצר. זה לא יקרה.

במדינה נורמלית, פקיד בכיר שהגיע למסקנה שהמדיניות הממשלתית מובילה לאסון שיגרור ועדת חקירה, היה מגיש את התפטרותו ויוצא לתקשורת. זה קרה אפילו בישראל, פעם: הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, התנגד לקיצוץ בתקציב הבטחון שדרש בן גוריון, ושם את הדרגות על השולחן. לשם שינוי, בן גוריון צדק, אבל ככה זה צריך לעבוד. אלא שגנץ יודע שבישראל, ברגע שאתה כבר לא רמטכ"ל, אתה הופך באחת לפוליטיקאי, בפועל או בכוח, מה שגוזר אוטומטית את מחלפות שערך ומשמשון אתה הופך מיידית לסתם עיוור שקשור לעמוד.

אחמד טיבי אמר פעם שהציבור הערבי נהג לפחד מהשב"כ ולייחס לו כוחות על, עד שכל מיני גדעון עזראים ואבי דיכטרים הפכו לפוליטיקאים ופתחו את הפה, והם הבינו עם מי יש להם עסק. הציבור היהודי בישראל עוד לא הצליח להבין שאם הרמטכ"ל הוא אוויל משריש באזרחות, כנראה שהוא לא היה מאור הגולה גם קודם. הוא עדיין מייחס לתפקיד כוח מאגי, כוח שהקצינים האוחזים בו מנצלים לטובתם.

הציבור מסומם, ולכן הציבור משלם. וימשיך לשלם. בדם ובדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)

תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?

לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.

היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.

מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.

הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.

הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.

צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.

הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.

מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, ×–×” עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או ×—×™"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.

זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.

ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.

הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.

גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.

אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון ×”×™×” קיצוץ תקציב הישיבות, שזה ×”×™×” יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא ×—×™ וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן ×›×¥).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבועיים האחרונים רווחה בישראל קדחת מלחמה עם איראן, שלובתה על ידי שני מחרחרי המלחמה מהממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ועל ידי סייעניהם בתקשורת. זכור לרע במיוחד ארי שביט, כתב " הארץ" לענייני אפוקליפסה, שקיבל לאחרונה טור קבוע לענייני הפצצת איראן (אני רציני לגמרי): הלז יצר מבלי משים פרודיה על עצמו, כשראיין בסוף השבוע את אהוד ברק, כשהלז מחופש לצרכיו של שביט כ"מקבל ההחלטות." לשביט יש רקורד רע במיוחד בחיזוי הנושא: מאז 2005 בערך הוא מכריז על כל שנה כ"שנת ההכרעה", הכרעה שלעולם איננה באה. על פי חישוביו של שביט, האיראנים כבר היו אמורים להחזיק בנשק גרעיני לפני ארבע שנים לפחות. איתמר שאלתיאל כתב היטב את שצריך לומר: "השנה זו שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן."

לשיא חדש של חוצפה הגיע חרחור המלחמה אתמול (ג'), כש"מעריב" פרסם ידיעה על כך שישראל הציבה לארה"ב אולטימטום: על ממשל אובמה להתחייב לתקוף את איראן עד יום כיפור, או שישראל תתקוף את איראן בעצמה. כאן המקום להזכיר שוב את העובדה שראש ממשלתנו ממומן חלקית על ידי אותו הטייקון חורש הרע שמממן גם את מיט רומני, יריבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

מה קרה כאן בעצם? ישראל הודיעה שאם ארה"ב – מעצמה טיפה יותר גדולה ממנה – לא תתקוף מדינה שלישית, ישראל תתקוף את אותה המדינה. היא ניסתה, בקיצור, לגרור את ארה"ב בכוח ובגלוי למלחמה שהממשל האמריקאי כבר אמר שוב ושוב שהוא איננו רוצה בה.

אז האמריקאים בעטו חזרה, כי כמה כבר אפשר. הרמטכ"ל האמריקאי אמר אמש (ג') בגלוי את מה שכולם יודעים כבר שנתיים ויותר, ומה שאפילו ברק – בראיון המגוחך עם שביט; צריך לשאול אם הוא הגיע אליו מחופש לאשה – לא הכחיש: לישראל אין יכולת להפסיק את תכנית הגרעין האיראנית. היא מסוגלת לכל היותר לעכב אותה לשנה-שנתיים.

עד כה, הדברים נאמרו בעיקר מאחורי הקלעים, על ידי מומחים למיניהם. עכשיו הם נאמרים בגלוי, מבלי להתנצל, על ידי אישיות אמריקאית בכירה. העובדה הזו היא עכשיו חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בדיון: לישראל אין אופציה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראנית. דמפסי קילף את המסכה מעל פניה של ישראל: הבריון השכונתי של המזרח התיכון, הוא אמר, חזק באיומים אבל לא בהרבה יותר מזה. קשה להאמין שהוא היה יוצא באמירה כזו מבלי עדכון של משרד ההגנה והבית הלבן; ראוי לציין גם את השתיקה הרשמית בקריה בנושא. המשחק נגמר, הבלוף נחשף. במהלכיהם, אילצו נתניהו וברק את ארה"ב לפגוע בהרתעה הישראלית.

אז עכשיו, כשברור לכולי עלמא שלישראל אין את היכולת שברק ונתניהו מדברים עליה שוב ושוב, צריך לשאול מה בעצם עשה הצבא עם כל הכסף שנתנו לו בנושא. איראן עומדת במוקד ההכנות הצבאיות הישראליות כבר 20 שנה. היא האויב האולטימטיבי. אגמים של כסף נשפכו על ההכנות להתקפה באיראן. כפי שכבר כתבתי, בין השנים 2006-2010 צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. חלק ניכר מהכסף הזה, צ'וזבט לנו, היה מיועד למלחמה באיראן. גם עכשיו, עם דיוני התקציב החדש, מיהרו במשרד הבטחון לנפנף שוב בדחליל האיראני. הם לא מוכנים לקצץ בתקציב – ובאופן חריג, ברק הורה לאנשי משרדו לא לנקוט במספרים, כי "הדיון הוא על המשימות."

צה"ל דפק אותנו 20 שנה ושתה את דמו של דור שלם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מתכונן למלחמה עתידית באיראן. כשמגיע הזמן, מסתבר שהצבא בעצם לא מסוגל לבצע את המשימה. עכשיו, אם הגנרלים שהיו אחראים להכנת הצבא לא ידעו שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה, אז הם לא ראויים לתפקידם והם צריכים להיות מודחים. אם הם ידעו, ושתקו, אז הם צריכים לעמוד לדין על שיתוף פעולה עם אחד מתרגילי ההונאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל.

אבל רק טיפש מושלם יניח עכשיו, אחרי שהנקודה הזו כבר הובהרה, לצה"ל ולאהוד ברק לכייס אותו שוב תוך שימוש בדחליל שרק אמש הוכרז פומבית ככזה. לא ברור אם אפשר לצפות מצה"ל שיחזיר לנו את הכסף שאבד לשווא, אבל ברור שאסור לתת לו עוד שקל אחד בכיוון הזה – ושהגיע הזמן לוועדת חקירה, שתברר איך, לאן ולמה אבד תקציב ציבורי גדול כל כך.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)