סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ההזיה הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)

צפו בתמונה הזו.

זו היתה הכותרת הראשית של וויינט, אתר החדשות הגדול בישראל, במשך רוב הערב אמש. שימו לב לניסוח. הוא לא מקרי. אין מקריות במשנה של הכותרת הראשית. מיטב העורכים עבדו עליה, ומישהו בכיר יותר עבר, הנהן, אולי תיקן משהו, ואישר.

אני לא יודע איך תגמר הגרוטסקה של עסקת שליט. אולי לא תהיה עסקה. אולי נתניהו – שנהג לקשור לעצמו כתרים כ"מר טרור" לא כל כך מזמן – ייבהל ברגע האחרון. ואולי תהיה: אולי שליט יחזור הביתה, והשעון יתחיל לתקתק אחורה, לציין את מותם המתקרב של כמה עשרות ישראלים. אולי אני באיזה אוטובוס, אולי אתם באיזו מסעדה, אולי אחיינית שלי באיזה ביקור מולדת. יש בינינו אנשים שלא יודעים זאת, אבל גורלם – מי בשריפה, מי בירי, מי בחנק, מי שלא בקיצו – נידון אתמול ב"שביעיה", גוף חורץ גורלות שאין לו שום סמכות חוקית. העיתונות, שהתגייסה כמעט כולה לקידום העסקה, לא משמיעה את הקול הזה. הוא נדחק לבלוגים.

למה? קודם כל, בגלל שזה מה שהאספסוף רוצה. זה מוכר עיתונים. דמעות וריגוש, כתב מפרסם כלשהו השבוע בכלכליסט (גילוי נאות וכו'), תמיד יביסו את הגאדג'ט החדיש ביותר. אז איזה סיכוי יש לעובדות קרות על הרצידיביזם של משוחררי העסקאות הקודמות? לעובדה שהמוג'אהידין של אפגניסטן בשנות השמונים הפכו לטרוריסטים מקצועיים, שייצאו את הטרור האיסלמי לרחבי העולם? אפילו הטרוריסטים שלנו לא תמיד בויתו. שמיר הלך למוסד, יהושע כהן – האיש שירה בברנדוט – הפך למאבטח של בן גוריון, בגין פלירטט עם התנקשות באדנאואר בעת הסכם השילומים, שילנסקי ניסה לפוצץ את משרד החוץ. ככה זה: מי שהתמכר לאבק שריפה ולריגושי השושו והדם, מתקשה להיגמל. והחברה הפלסטינית הרחק, הרחק מאחורינו בתחום.

אבל לא זה הנושא הפעם. הנושא הוא התקשורת. למה היא עטה כל כך על פרשת שליט? למה היא מסקרת, בעקביות, רק צד אחד של הוויכוח? ולא, זה לחלוטין לא מוגבל לוויינט. התשובה היא התמכרות לרייטינג. וויינט מסקר את הדיון ב"שביעיה" על העסקה המתגבשת כאילו היה הגמר של "כוכב דועך" או ערב הדחה באיזו תכנית "ריאליטי" בגלל שזה פעמון-פאבלוב שהאספסוף למד לרייר לצלילו.

השניים שלובים זה בזה, כמובן. הח"מ לא ראה מעודו פרק של "כוכב דועך", "הצרדות", "אח מתיילד" או כל תכנית ריאליטי אחרת – למעשה, אין כאן כלל טלוויזיה – ועדיין גיליתי לזוועתי שאני יכול במאמץ מועט, ובלי להעיק על גוגל, להזכר מי היו שלושת הזוכים הראשונים ב"כוכב" ומי הביס את מי ב"אח הגדול". ההצפה הבלתי פוסקת, הכותרות שזועקות גם אם אתה עושה הכל כדי לא להקליק עליהן, עושות את שלהן. המדיה מאלצת אותך להיות שותף להבליה.

ועסקת שליט הפכה לעוד הצבעת הדחה. שימו לב לניסוח של וויינט: "נתניהו ושריו הבכירים יכולים לשים הערב קץ ל-3.5 שנים בשבי, אבל שאלת המחיר ממשיכה להקשות על סיכום סופי…צפו כעת ב-ynet בשידור הישיר מלשכת ראש הממשלה." ההדגשות שלי. מה יש לנו פה? הנדנדה הקבועה של מתח. מי יודח? מי יישאר? מה תהיה ההחלטה הדרמטית? וכמובן, השורה התחתונה: "צפו כעת."

ומה כבר היה להם להראות שם, בשידור הישיר הזה? את הדיונים הרי הם לא יכלו להראות. מה הם רצו? הם רצו כניסות והם רצו תגובות. כניסות זה כסף, ותגובות (שמכניסות עוד כניסות) הן אמצעי להשגת כסף. לא היה להם מה להראות, הם ידעו שאין להם מה להראות, ולעזאזל – אני מוכן לחתום שגם מי שנכנס בכל זאת, ידע זאת גם הוא. לכן עטפו את הכלום הזה במלל דרמטי וריגושי. הכותרת אפילו לא מתייחסת לאפשרות שגלעד שליט מת (וזו אפשרות קיימת, אם כי קלושה), לאפשרות שישראל תסכים והחמאס דווקא לא (אפשרות לא כל כך קלושה), והיא לא מסתירה את מה שהיא רוצה ששביעיית הגמדים תעשה: תממש את היכולת שלה "לשים קץ ל-3.5 שנים בשבי". וכמובן, אף מילה על המחיר הסביר מאד של עסקת שליט – כמה עשרות הרוגים ישראלים. למה להרוס את המלודרמה סוחטת הדמעות, למה לשבש את השמחה.

וכאשר יתרחשו הפיגועים האלה, התקשורת תחגוג גם עליהם. היא תפרסם את תמונות הקורבנות ותראיין את קרוביהם, תסחוט כל טיפה של חמלה וכל אפשרות של קיטש. כי זה מכניס, וזה גורר תגובות, ושניהם אומרים כסף.

עכשיו, צריך שניים לטנגו הזה. התקשורת מוכרת סחורה נמוכה – רגש נקי כמעט, קתרזיס בהמשכים – אבל היא עושה את זה כי זו החלטה עסקית נבונה. אין מה לעשות, עיתון שיטפל בפרשת גלעד שליט בקור הנדרש ממקבל החלטות, למשל, ימכור פחות מצהובון שימרח תמונות של אביבה שליט. ויצוין שאין לי שום דבר נגד אביבה שליט: במקומה, גם אני הייתי מחלץ את בני, ושייפלו השמיים. אבל בדיוק בשל כך אסור לה לקבל את ההחלטות, ובדיוק בשל כך אסור לעיתונות – שמתיימרת, או לפחות אמורה להתיימר, לאחריות ציבורית – להפוך את עצמה לשופרה.

תמיד היו סמרטוטנים. לצד הטיימס הלונדוני תמיד היו כמה עשרות עיתונים שמכרו סיפורי נפלאות. לצד היצירות הגדולות של התקופה הוויקטוריאנית היו רומנים למשרתות בשני פני. הבעיה היא המינון, ומאז עליית הטלוויזיה המינון השתנה בבירור ובחדות לטובת הבידור. רצינות פשוט לא עוברת מסך. אולי זה הריצוד. אולי זה משך הריכוז היורד והולך. אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת בחביתה הזו, אבל עיתונות שהפסיקה לראות את תפקידה כיידוע הציבור – וכן, מדי פעם גם בחינוכו – ושיותר ויותר הופכת לעוד אמצעי בידור, לא רק מועלת בתפקידה: היא מקדמת את חיסולה של הדמוקרטיה, שאמורה קודם כל להיות שלטונם של האזרחים השקולים, ואת החלפתה באוליגרכיה חדשה. היא יוצרת, בפרפרזה על אייזנהאואר, תשלובת בידורית-עסקית: המבדר מחליף את החשוב משום שהחשוב לא רווחי.

התוצאה היא יצירת ציבור בוחרים מתיילד, שטועה לחשוב שהצבעה ב-SMS שוות ערך להצבעה בקלפי, ושרואה (כפי שקרה לאחרונה בבריטניה) בהבסה של שיבוט-כוכב-נולד כלשהו בתכנית מסחרית לעילא הישג בעל חשיבות. ישראל, כמו כמעט כל מדינה אחרת, היא רפובליקה; מקור המילה הוא הביטוי הלטיני res publica, "ענייני הציבור". התקשורת, במובן הקלאסי של המילה – ואנחנו תמיד חוזרים לרפורמיסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשמגיע השלב הזה – היתה אמורה לאפשר לציבור לכלכל בתבונה את ענייניו; לספק לו את המידע ההכרחי. זה רחוק מלהיות המצב כעת.

כשהציבור פורש מענייני הציבור, הוא משאיר אותם לבעלי עניין ולאקטיביסטים. כשהתקשורת הופכת ממקדמת ענייני הציבור למשכיחה שלהם, צריך לתהות אם יש בה עוד צורך, או שהיא ממשיכה את קיומה מכוח האינרציה וכספיהם של בעלי עניין, ואז צריכים האזרחים החופשיים להתחיל להתייחס אליה כאל עוד זרוע עוינת של האוליגרכיה.

(יוסי גורביץ)

זה נראה כמו מהתלה נהדרת: מישהו התגנב למחנה ההשמדה אושוויץ ביום שישי בבוקר, ניצל את פרק הזמן שבו לא היה פטרול במקום, והסתלק עם השלט המפורסם – "העבודה משחררת" – שתלוי בכניסה.

אין לדעת מי אחראי למעשה. בישראל מיהרו להאשים אנטישמים. אם כן, זה אנטישמי משקיען במיוחד. בדרך כלל הם לא עוברים את שלב הבירה והמיני-פוגרום באנשים שקיומם מזכיר להם את נחיתותם הטבעית. אחרים טענו שמדובר בגנבי מתכות, שזה קצת מופרך – שום גנב מתכות, אפילו היה סקרלט פימפרנל בנשמתו, לא היה רוצה דווקא את 40 הקילוגרמים האלה. סביר שמכוניתו של מפכ"ל המשטרה הפולנית מוגנת פחות. בטוקבקים היו מי שמיהרו להאשים את האיראנים, שכביכול גנבו את השלט כדי לתלות אותו מעל לאיזה מתקן גרעיני. כנראה שיסתבר בסופו של דבר שמדובר באספן מעורער משהו, או במישהו שחשב שיוכל למצוא אספן מעורער כזה.

אישית, אני רוצה להאמין שמדובר באמן מחאה נדיר, שהצליח במעשה מבריק אחד לחשוף את כל הצביעות וההיסטריה שבפולחן השואה. ומילת הרגעה למאמינים הפגועים: העולם לא הגיע לקיצו, יש עוד שלט כזה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

* * * * *

האירוע הזה מדגים עד כמה הפכה תפיסת השואה בישראל לחלק כל כך מרכזי מן הזהות, עד שהיא הפכה בעצם לתחליף דת. הידיעה על גניבת השלט התקבלה בישראל בפלצות והיסטריה. הנשיא פרס נער, השר יולי אדלשטיין (תודו ששכחתם שהוא קיים) גער, וסילבן שלום פער את פי האתון שלו והודיע שמדובר ב… חילול קודש. לא פחות. הסרתו של שלט שנוצר בעבודת כפיה של אסירים, וששימש כשער הכניסה לאחד מאתרי הרצח הגדולים בהיסטוריה, הפכה לפגיעה בקודש.

ואכן, הישראלים מתנהגים כעדת חסידי אושוויצים. הם החליפו מזמן את הסמלים במציאות. גניבתו של שלט הרעידה את אמות הסיפים, אבל העובדה שישראל גזלה במשך שנים את כספי ניצולי השואה, שבנקים בישראל עדיין מחזיקים בכסף גזול ועושים ככל יכולתם שלא להחזיר את הגזילה, תוך שהם נשענים על העובדה הצינית שבכל יום יש פחות אנשים שזכאים לכספים – אלה לא גרמו לריגוש כזה. כותרות הקשורות לשלט – התבטאויותיהם הנפוחות והנלעגות של בכירים ישראלים, בעיקר, אבל גם הידיעות על הפאניקה שאחזה בפולין – מילאו את אתרי החדשות שלנו, והידיעה על הגניבה היתה הידיעה הראשית של הסמרטוטון החינמי "ישראל היום". אמנם, יש רגליים לסברה שזו היתה הכותרת משום שהכותרת של שאר העיתונים היתה מסיבה צער רב לראש ממשלתנו, דבר שהמו"ל רוצה להמנע ממנו בכל מחיר, אבל זו היתה כותרת פטריוטית לעילא.

קולו של סילבן שלום – "קריקטורה של שר חוץ" כהגדרתו הקולעת של אהוד אולמרט – לא נשמע בשעה שאולמרט וממשלתו החליטו להקציב לקשישים נזקקים ניצולי שואה 83 שקלים נוספים בחודש. גם את יולי אדלשטיין לא שמעתי אז. פרופ' חנה יבלונקה ניסתה יפה להחזיר את השפיות לדיון, תוך ציון העובדות הללו, אבל כנראה ללא הצלחה.

הטענה המטומטמת ביותר שהועלתה לאחר גניבת השלט היתה שזו "פגיעה בזכר השואה". כמה חסר עמוד שדרה, או תבונה מינימלית, צריך אדם להיות כדי להעלות טענה כזו? מטרבלינקה לא נותר דבר, רק העצים המפורסמים, ואף על פי כן לאף אדם הגון אין צל של ספק באשר לפשעים שבוצעו בה. בבלזץ נרצחו יותר מ-400,000 יהודים, ורק שלושה הצליחו להמלט ממנו; לא נותר ממנו כמעט דבר, ואף על פי כן ההיסטוריה זוכרת אותו (אם גם לא הדמיון). כך אירע גם לחלמנו. רק מי שסבור – כמו חובשי הכיפות, מכחישי שואה סדרתיים – שההיסטוריות של אירועי השואה נזילה וחסרת בסיס כמו מעמד הר סיני המיתולוגי, יכול לחשוב שההיסטוריה תנזק כתוצאה מגניבתו של שלט; ונניח לעובדה שהתיעוד הנרחב על הגניבה מעיד כאלף עדים על קיומו הארוך. אם כבר, העובדה שמיד הועמד במקום השלט שלט חלופי שהוכן מראש, היא זו שתשמש כתחמושת בידיהם של מכחישי שואה; מי שמעניק חשיבות עצומה שכזו למוצגים בני חלוף, שאינו מוכן לקבל אמת אלא אם הוא יכול למשש אותה, ימצא את עצמו בבעיה ניכרת כאשר המוצגים יחלפו – כדרך הטבע – מן העולם.

הטון הצורם ביותר בכל הפרשה היתה האדנות שבה הרשו ישראלים לעצמם להתייחס לפולין ולריבונותה. מהבחינה הצרה ביותר, לישראל אין שום זכות דיבור בפרשה: אושוויץ, כידוע, לא נמצא בישראל, והמקום הפסיק לשמש כמוקד ג'נוסייד שלוש שנים ויותר לפני עצם הקמתה של ישראל.

אבל שרים ישראלים כמו יולי אדלשטיין הרשו לעצמם לנזוף במשטרת פולין, וראש ממשלתנו היקר הודיע שהוא "מזועזע" וקרא לפולנים "לפעול כדי למצוא את הפושעים המעוותים הללו, אשר חיללו מקום בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים". נתניהו, כמו רוב הישראלים, שכח – או העדיף לשכוח – שבאושוויץ נרצחו גם כ-150 אלף פולנים. הם, לכאורה, לא חלק מהסיפור.

אושוויץ, בכלל, נראה יותר ויותר כמו שטח כבוש ישראלי – והישראלים מתייחסים אליו ככזה. אושוויץ מרכזית לישראלים לא פחות מירושלים. לא רק בני נוער עולים לרגל לתאי הגזים שבו, כדי להיוולד בהם מחדש; כך עושים גם חיילים וקצינים. חיל האוויר עורך מטס בשמיו. צעירים ישראלים הולכים לאירועי "מצעד החיים" – כמה אורווליאני השם הזה! – כשהם עטופים בהתרסה בדגל ישראל. ההתרסה הזו מכוונת: מטרתה להראות ש"לא הצליחו להשמיד אותנו". כלפי מי ההתרסה הזו מכוונת? לא כלפי הגרמנים, אלא כלפי הפולנים. הם, כביכול, הרשעים בסיפור, והסיפורים על התגרויות ותקיפות מצד ישראלים במקום, לעיתים שיכורים, כלפי פולנים מתרבים והולכים.

נשכחת העובדה – אם אי פעם הופנמה – שהפולנים היו מקורבנותיהם העיקריים של הנאצים, שרצחו שני מיליונים מהם לפחות. נשכחת העובדה שממשלת פולין התעקשה, במשך עשורים, שלא להבחין בין אזרחיה הנוצרים והיהודים שנטבחו על ידי הפולש הזר. נשכחת כל המורכבות ההיסטורית, כל העווית שאחזה באירופה ודרשה ממנה לבחור בין היטלר וסטאלין, וכיצד, כדבריו של טלמון, נמעכו היהודים בין שתי אבני הריחיים הללו; כי אנחנו לא דשים בהיסטוריה אלא בתיאולוגיה.

הזכרון תמיד הוא פוליטי. בישראל אין זוכרים, אין זוכרים בפקודה, את עברה הנוצרי של פלסטינה, את מאות שנות השלטון הביזנטי; בישראל שוכחים, בפקודה, את עברה המוסלמי של פלסטינה, ודאי את זה של פלסטינה של המאה ה-20; בגלל זה ארגונים כמו "זוכרות", שמזכירים היכן עמדו פה כפרים פלסטיניים, הם עוכרי שלווה כל כך. הם מחזירים אל הזכרון את מה שהקולקטיב החליט להדחיק.

סיפור גניבת השלט מראה עד כמה התעוות זכרון השואה בישראל, איך סמלים הפכו לתחליפי מציאות והפגיעה בהם הפכה לפגיעה בישראלים. זכרון השואה המעוות הוא יצירה מובהקת של השלטון, שמטרתו לשכנע את הישראלים שלמרות שהם חיים בחרא של מדינה ושהממשלה לא מתכוונת לעשות שום דבר בנידון, בחוץ בכל זאת רע יותר – בחוץ יש נאצים ואנטישמים. רציחתם של מיליוני אנשים, שדבר לא היה להם עם ישראל, משמשת כבר שישים שנה ויותר כתירוץ לכל מעשה עוולה, ו"אושוויץ" – התעתוע שהחליף את מחנה ההשמדה – הוא מקום הפולחן העיקרי. "כל ישראלי צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", אמר הפוליטרוק הראשי לשעבר של צה"ל, אלעזר שטרן, ואף אחד לא מחה. כך הישראלים כולם צריכים להיות צרובי טראומה, כאלה שגניבתו של שלט נוגעת מיד בעצביהם החשופים ומקפיצה אותם. חזרה על טראומה, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, איננה מאפשרת להבריא – והרושם המתקבל הוא שסוכני הזכרון הרשמיים שלנו אינם רוצים שנבריא.

את הפסיכוזה הזו צריך לפרק, והדרך לפרק אותה היא להפסיק עם פולחן זכרון הארס, ולהחליף אותו בשכחה בריאה. יש להחזיר את השואה אל ההיסטוריה ואל ספרי ההיסטוריה; להעביר אותה מחוויה – דוגמת הלידה מחדש בתאי הגזים, שכה רבים מדווחים עליה – לידיעה. לידיעה שיש להפנים, ולזכור רק כשצריך – כלומר, לשכוח במשך רוב הזמן.

וזה כמובן לא יקרה, ודימויים של אירועים שהתרחשו לפני שרוב מוחלט של האוכלוסיה הישראלית נולד ימשיכו להלך בחלל הישראלי, ממשיים יותר מעובדת עוניים של הניצולים ומהתעמרותה של הממשלה היהודית בהם, ומחפשים להם פורקן בפנטזיות נקמה. מה, הרי. תכליתם של המצעדים הללו, של המטסים ההם, מעל רמפת הסלקציה? לומר לעצמנו שהפעם זה לא יקרה, שהפעם יש לנו צבא, ושהפעם נקרע את האם-אמא של מי שרק יחשוב מחשבות כאלה עלינו. ועל כן, כשיהיה איום – וישראל חיה במקום רווי איומים – הוא יתפרש תמיד כאיום של השמדה, כל נסראללה ייראה כהיטלר משודרג וכל קבוצת פרטיזנים פלסטינית תיראה כיורשת המיידית של האיינזצגרופה. ואנחנו, מוכי טראומה, נמשיך לנהל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה – עד שלעולם יימאס, וזה כנראה יקרה מוקדם משחושבים. וכך מכניס אותנו זכר השואה למעגל של שנאה ועוול – שעשוי, אירונית, להסתיים בקריסתה של המדינה שנשבעה שלה זה לא יקרה.

וכמובן, הצבעה על כך הנקודות הללו היא, בפי החסידים השוטים, הכחשת שואה – כאילו אין הבדל בין האירועים ובין תדמיתם, בין מה שהיה ובין הניפוח המכוון של אירועים היסטוריים והנסיון לכפות אותם על הממשות. אפשר להבין את החסידים – אין להם זהות אחרת אלא זו שציין שטרן. אין מהות ליהדותם אלא כזו של ניצול-נאציזם-בכוח, גם אם מעולם לא ראה אנטישמי של ממש.

ריקודה הקדוש של עדת חסידי אושוויצים צפוי, על כן, להמשך ללא הפרעה.

(יוסי גורביץ)

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק כ"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם כזה פסול, אבל זה כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" היה חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.

אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.

הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.

בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.

זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.

אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.

(שלום בוגוסלבסקי)

נו. אהוד ברק הפתיע אותי כשהודיע שהוא מבטל את ההסדר עם ישיבתו של אליעזר מלמד, "הר הברכה". לא האמנתי שלפחדן הסדרתי הזה יהיה את האומץ, שהנמושה תגדל עמוד שדרה. כל זה בערבון מוגבל, כמובן: הרי כפי שהכריז ברק בשעתו על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שדעך אותה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והוריד אותה לחלוטין מסדר היום של הממשלה ביום ראשון, אין להתפלא אם ישנה מחר את דעתו. יש כבר מי שעומל על כך.

לעמוד על קנקנו של אליעזר מלמד יותר טוב משעשה תומר פרסיקו כבר לא אצליח, ובכל זאת צריך לומר כמה מילים על המהומה. ראשית, בניגוד ליבבות, הישיבה לא נסגרה ואף אחד לא סתם לאליעזר מלמד את הפה. סגרו לו את השיבר של ההכנסות, זה כן. מעתה יצטרך הזקן הממרא לקרוא לחיילים לסרב פקודה ולומר שהוא בעד החיילים שהניפו כרזות המרדה תוך שהוא נגד הנפת הכרזות על חשבונו, ולא על חשבון משרד הבטחון. זה כואב, אכן, אבל ארץ ישראל נקנית ביסורים. תחיה עם זה ותפסיק ליילל.

שנית, מניין תלמידיה של "הר הברכה" עומד על כשני תריסרים או מעט יותר. אפילו אם נאמר שכל אחד מהם חזק כשמשון, מלומד במלחמה כיהודה המכבי, חסר מעצורים כיוחנן מגוש חלב, פסיכי כמו בר כוזיבא, וכוחו רב לו בהרג חסרי ישע עד כדי שלמדרגת "מקדשי השם" של תתנ"ו טיפס, עדיין סביר שצה"ל יחזיק מעמד בלעדיהם. אגב, למה "בלעדיהם"? מה קרה, כבר אין חוק גיוס חובה? אה, כן, שכחתי – הם הסדרניקים. החוק לא חל עליהם.

שלישית, מספיק כבר עם הקשקוש על "פגיעה בחופש האקדמי" של מלמד. ישיבה איננה אוניברסיטה ולרבנים אין חופש אקדמי. שלוש שאלות: מה המאמר האחרון שפרסם מלמד, שזכה ל-peer review? על פי אילו קריטריונים אקדמיים ממנה מלמד את רבני הישיבה שלו? ושלישית ואחרונה, כמה "חופש אקדמי" יעניק מלמד לאחד הרבנים האלה, אילו יחליט הלז בוקר אחד שבעצם, הצדוקים צדקו ושכל דברי הרבנים מהם והלאה טעות? אמנם, המוטו הלאומי של חובשי הכיפות הסרוגות הוא מזמן "עושי מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס", אבל זו כבר הגזמה אפילו בסטנדרטים (הכפולים) שלהם.

רביעית, קודם להכרזת ברק אתמול, הודיעו "מקורביו" של מלמד ש"ברק שכח שהרבנים לא עובדים אצלו". בהתחשב בכך שברק משלם את משכורותיהם, ושניהול ישיבת הסדר הוא עסק מכניס למדי, מישהו היה צריך להגיד להם שהם טועים.

חמישית, תוך פחות מ-12 שעות מרגע ההכרזה של ברק על כך שישיבת "הר ברכה" הופכת לישיבה גבוהה מן המניין, כבר נאספו 60 חתימות של בוגרי הסדר שמחו על כך והודיעו על סרבנות עתידית. עד הערב, הבנתי, כבר עלה מספר החותמים ל-100. מצד אחד, זה די מעט בהתחשב במספרם הכולל של בוגרי ההסדר, אבל מצד שני תחשבו מה היה קורה אם החבר'ה האלה היו מקובצים על מדים ונשק, ותבינו את כל הפוטנציאל הממולכד של פלוגות פוליטיות. בשנים האחרונות דרשו בחורי הישיבות מצה"ל פעם אחר פעם להתיישר אליהם, ובעיקר דרשו את הדרתן של נשים, במיוחד מתפקידי פיקוד. נהגו לומר לנו ש"הכיפות הסרוגות" הן "הגשר בין החילונים והדתיים". בהתחשב בכך שמדובר בקבוצה שמתעקשת להפוך את צה"ל למיני-טאליבאן, אולי עדיף לפוצץ את הגשר.

שישית, המתנחלים כבר הפסיקו להעמיד פנים שהם לא סוסים טרויאניים. לא מדובר רק ב"או שתתנו לנו כל מה שאנחנו רוצים או ששוברים את הכלים ולא משחקים" של בחורי הסדר: כרוזים שמופצים לאחרונה בהתנחלויות מאשימים את הפקחים בגדה שבניגוד לימים עברו, בהם הפקחים המתנחלים פועלים לפגיעה בפלסטינים ולגזילת אדמות, הרי שכעת הם התדרדרו לשת"פ עם ממשלת ישראל, רחמנא ליצלן, ושוב אינם עושים את תפקידם כיאות. כמקובל בעדות הדובון והעוזי, כותבי הכרוזים לא הסתפקו ביללות – אם כי זה בלי שום ספק הפורטה של המגזר, שסובל מהשילוב המוכר של תחושת גדלות מעורבת בתחושת נחיתות מוצדקת – אלא עברו לקללות ("קאפו") ולאיומים מרומזים ומרומזים פחות. ביום שישי ניסו מתנחלים להצית מסגד, גירסה חיוורת של פיצוץ מסגדי הר הבית (זוכרים? לא?), שגם היא היתה אמורה להצית מלחמת דת. כשזמביש והחבר'ה (קראו לו פרידמן אז, הוא שינה שם, מעניין למה) הלכו לפוצץ את המסגדים, ובדרך מלכדו אוטובוסים של פלסטינים, גוש אמונים התנער. אמנם, הוא התנער למחצה, התנער בליווי הקריצה המוכרת, התנער בתוספת הטענה שהאשמה היא של הממשלה, שגרמה לאנשים טובים ומוכי יהוה כאלה לנקוט בשיטות אלימות שרצוי לעיתים לגנות, אבל התנער. הפעם כבר לא ממש טורחים, אלא עוברים ישירות לתיאוריית קונספירציה – כזו, למשל, שקידם הרב הראשי (ההוא מהמתנות והמעשים המגונים, לא ההוא מהחטיפה והתקיפה).

שביעית ואירונית, ראוי לציין שחובשי הכיפות רכבו היטב על הגל המיליטריסטי של השנתיים האחרונות, והיו הראשונים לגנות "משתמטים", תוך שהם מנפנפים בגאווה בשירותם הצבאי המהולל. אלא שמסתבר שלנמר הרעב הזה, הכמעט חצי שירות שלהם נראה דומה באופן חשוד לאפס שירות של החרדים. ומסתבר שהיללות שלהם על כך שהשירות שלהם "איכותי" יותר ולכן הכמעט-חצי שלהם חשוב כפליים מזה של החילוני הממוצע, לא עושות רושם טוב במיוחד על המיליטריסטים מן השורה. הנמר הזה, אחרי הכל, הוא הכוח שעומד מאחורי ברק – השנאה לכל מי שלא הכפיף עצמו לעבדות המדינה, ביחידה קרבית, במשך שלוש שנים. ועל זה כבר נאמר, כורה בור, בו יפול.

(יוסי גורביץ)

כשקראתי, לפני כחודש, את הפסיקה ב"תורת המלך" שקבעה ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים," היא הזכירה לי משהו. לא זכרתי מה. זה עמד על קצה הלשון זמן רב, ואז השתחרר: אסטיאנקס.

* * * * *

באיליאדה מתואר אסטיאנקס כתינוק, בנם של הקטור ואנדרומאכה. שמו האמיתי, זה שנתן לו אביו, הוא סקמנדריוס, אבל השם אסטיאנקס – "מגן העיר" – על שם אביו. גורלו לא מצוין בכתבים ההומריים (אם כי אנדרומאכה, לאחר מותו של הקטור, מתארת את גורלו מכמיר הלב של יתום), אך בכתבים הבתר-הומריים נטען כי לאחר חורבנה של טרויה, הורה אודיסאוס על רצח הפעוט, משום שחשש כי יקום לנקום את מות אביו.

רצח אסטיאנקס מועמד במרכז הטרגדיה של אוריפידס, "נשות טרויה". יש להתעכב עליו. "נשות טרויה" נכתב ב-415, זמן קצר לפני שאתונה יצאה להרפתקה הסופנית שלה בסיקיליה, וזמן קצר לאחר כיבוש מלוס על ידי האתונאים, כיבוש שנתפס כשערורייתי.

ההיסטוריה של מלחמות הפלופונס של תוקדידס בנויה כטרגדיה; היא מתארת את שקיעתה ונפילתה של הדמוקרטיה האתונאית. רגע השיא של אתונה מגיע בנאום ההלוויה של פריקלס, בספר השני. בספר השלישי, יורדים האתונאים למדרגתם של הספרטנים – שהשמידו, באותו הספר, את אוכלוסייתה של פלטייאה, באופן מנוול במיוחד – ומורים על השמדת האוכלוסיה של האי המורד לסבוס. אבל אחרי שהחליטה האסיפה, בדרישת הדמגוג קליאון, על הרצח, קרה משהו מוזר; האתונאים חשו שההחלטה הזו נפשעת, וכינסו אסיפה שניה כדי לדון בהחלטתם. אזרח בשם דיאודוטוס בן אאוקראטיס נשא נאום שבו שכנע את האתונאים שאין זה משום האינטרס שלהם להשמיד את אוכלוסיית לסבוס, וספינה מהירה יצאה עם פקודתה החדשה של האסיפה, האוסרת על הטבח.

זה היה ב-427. 11 שנים לאחר מכן, התדרדרותה של הפוליטיאה האתונאית גרועה עוד יותר. בחריגה חסרת תקדים, שאיננה חוזרת לאחר מכן, מתאר תוקידידס את המשא ומתן בין האתונאים ובין תושבי מלוס לא כרצף סיפורי, כמנהגו, אלא כדיאלוג. המיליים הבהירו שהם שומרים על נייטרליות במלחמה הגדולה, שהם אינם אויביה של אתונה, ושאינם רוצים במלחמה; האתונים התעקשו על כניעה מוחלטת שלהם, או שיחריבו את העיר בחרב. הם הבהירו ששלטונם הוא זה של החרב העירומה: "אנו עצמנו לא נשתמש במליצות נאות, שאנו שולטים בדין, משום שמיגרנו את הפרסי, או שאנו באילם עליכם עכשיו משום שנעשה לנו עוול, ולא נגבב עליכם המון מילים, שאין איש נותן בהן אמון… אתם ואנו נאמר מה שאנו חושבים באמת, ונשאף להשיג את מה שניתן להשיג, שכן אתם יודעים כמונו שבעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפיה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם." (ספר חמישי, פט', תרגום א.א. הלוי).

תושבי מלוס סירבו להכנע, התנהל מצור ארוך, ובסיומו כבשו האתונאים את העיר, טבחו את כל הגברים הלוחמים, כבשו את הנשים והילדים לעבדות, ושלחו מתנחלים אתונאים למלוס. מספר גדול של שפחות ממלוס הגיע לשווקים של אתונה. בחגיגות הדיוניסיה הבאות, בשנת 415, העלה אוריפידס את "נשות טרויה".

* * * * *

יחסו של אוריפידס לנשים נחשב לשלילי. "איפיגניה באאוליס" שלו, שבו מתנדבת איפיגניה להקריב את עצמה ובלבד שהצבא היווני יוכל להפליג למלחמה, נחשב לנקודת שפל. התפיסה הזו היתה כה רווחת, עד שהקומיקאי אריסטופנס ביסס עליה מחזה שלם, "התסמופוריות". הוא חורג מהתפיסה הזו לחלוטין ב"נשות טרויה".

האתונים, כיוונים אחרים, העריצו את כתבי הומרוס, ואף שהוא היה מסוגל לגלות הומניזם –

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו,

כאשה הבוכה בכי תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו,

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותישא קול ילל נורא, אך המה

אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו ערפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בנכר,

ונבלו לחייה הנאות מעצר יגונים וצער –

ככה נגרו מעיני אדיפוס דמעותיו של חמלה.

(אודיסיאה, שיר שמיני, 521 והלאה, תרגום טשרניחובסקי)

– הרי שההבלחות הללו נדירות בין תיאורי הגבורה והמאצ'ואיזם. כתבי הומרוס, ומלחמת טרויה במיוחד, שימשו לעיתים קרובות כרקע למחזות פטריוטיים באתונה (כמו, למשל, "איפיגניה באאוליס" שכבר הוזכר).

אוריפידס הופך את המוסר על ראשו. "נשות טרויה" לא מתואר מנקודת המבט המקובלת, של הרוס יווני; הוא מתואר מנקודת מבטן של ארבע הנשים שקוננו על מותו של הקטור – אנדרומאכה, אשתו; הֵקַאבֵה, אמו; קסאנדרה, אחותו; והלנה.

החיילים היווניים מתוארים כמרושעים ובריוניים. מנלאוס, המלך הכובש, לא עומד בקסמיה של אשתו, הלנה, ובמקום להוציא אותה להורג הוא מקבל את זו שהציתה את כל המלחמה חזרה כאשתו. היוונים רוצחים את פוליקסאנה, בתה של הקאבה, על קבר אכילס, כקורבן; ובמרכז המחזה עומד רצח אסטיאנקס. שליחו של אודיסאוס, החייל הצייתן טלתיביוס, מגיע עם הבשורה. אודיסאוס החליט שאין להניח לבנו של הקטור לגדול, שמא ינקום. הפקודה בעליל לא נוחה לטלתיביוס, מציקה לו – הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנה – אבל פקודה היא פקודה, ואם לא נציית לפקודות יקרוס כל הסדר החברתי. במיטב המסורת של "יורים ובוכים", משליך טלתיביוס את הפעוט מראש החומות, על פי הנהלים, תוך שהוא מקפיד לנתק את עצמו מהמעשה. כשאנדרומאכה מנסה להגן על ילדהּ, הוא מאיים עליה באלימות ובכך שאם לא תמסור אותו להריגה, גם קבורה לא תהיה לו.

בסוף המחזה, בעוד טרויה בוערת ברקע, קוברת הקאבה את גווייתו המרוסקת של אסטיאנקס, ומתנערת מהאלים, כפי שהם התנערו מטרויה. היא מנסה להשליך את עצמה אל הלהבות, ובלבד שלא תהפוך לשפחתו של אודיסאוס; החייל הטוב טלתיביוס מונע זאת ממנה. נהלים הם נהלים.

* * * * *

לזכותם של האתונאים ייאמר שהם העניקו ל"נשות טרויה" את הפרס השני בתחרות באותה שנה. אבל מאוחר יותר ב-415 התרחשה הפרשה המסתורית של השחתת ההרמות – פסלי פאלוס גדולים שהיו מוצבים בצמתים – ואתונה נסחפה לציד מכשפות ארוך. כשהגיחה ממנו, הדבר היה כבר לאחר התבוסה הגדולה בסיקיליה, סמוך לקשר הראשון נגד הדמוקרטיה. אוריפידס יסיים את ימיו כגולה-למחצה במקדוניה, בתאונת ציד משונה שעוררה כבר אז חשד שמא היתה רצח מוסווה.

אתונה, מונהגת על ידי המון הפכפך, היתה מסוגלת להכנס להתקפי ציד מכשפות. מקרה ההרמות לא היה הראשון וכנראה גם לא האחרון. אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה. באותה שנה, הצליח אוריפידס לומר לאתונאים שרצח ילדים הוא פשע, גם במלחמה, גם אם יש תירוץ קלוש לו, ולהציג בפניהם את מחירה של המלחמה כלפי הלא-לוחמים.

מקובל במקומותינו לדבר על מעלתה הגבוהה של התרבות היהודית מול זו היוונית – במיוחד כאשר חוגגים סביבנו את הנצחון היהוויסטי על המתיוונים – ועל כן רצוי לזכור שהחשיבה הרבנית האורתודוקסית לא הצליחה עדיין לטפס למדרגה שהגיע אליה מחזאי אתונאי בודד לפני 2424 שנים. רצוי לזכור שהרבנים עדיין תקועים במוסר עידן הברונזה, שבו ילד יכול להוות איום "אם יגדלו להזיק", ושעל כן יש לעשות מאמץ מיוחד להרוג אותו. רצוי גם לזכור שאותו מוסר בדיוק מצדיק את הריגתם של כל ילדי ישראל, שעל פי חוק מחויבים להיות לחיילים ולאויבי הפלסטינים. אבל נראה שאין לצפות ממי שחושב שיש "מוסר יהודי" או שהיהודים הם "עם נבחר" להעפיל למדרגתו של אתונאי.

(יוסי גורביץ)

אתמול בבוקר הוכיח יעקב נאמן, שוב, שאסור לתת לחובשי כיפה לשמש כשרים. כמה שעות אחר כך הוכיח השופט המחוזי נועם סולברג, שוב, שאסור לתת להם לשמש גם כשופטים.

סולברג פסק בתביעת הדיבה של רס"ן ר., שבשנת 2004 פיקד על המוצב ברפיח שחייליו הרגו ילדה, אימאן אל המס, שהתקרבה למוצב. תחקיר "עובדה" של אילנה דיין חשף שר. ביצע "וידוא הריגה" באל המס. היא היתה בת 13 ועשרה חודשים. היא התקרבה למוצב, אש נפתחה לכיוונה – למרות שהתצפיתנים הגדירו אותה כ"ילדה בת עשר" – והיא השליכה את תיק בית הספר שלה ונמלטה. היא נפגעה. זמן קצר לאחר מכן יצאו ר' וחיילים אחרים בעקבותיה. על פי דבריו של ר' בקשר, הוא יצא אחריה כדי "לוודא הריגה". בחקירתו במצ"ח, חזר ר' ואישר שהוא יצא אחרי אל המס כדי לבצע בה "וידוא הריגה".

על פי עדותו-שלו, שסולברג מקבל, ר' ירה מטווח קצר בילדה הפצועה – שעכשיו כבר אי אפשר היה להעמיד פנים שמדובר במחבלת חמושה – שני כדורים. אחר כך ישנה שאלה לא פתורה: ר' ירה צרור. החיילים שבפלוגתו, שחלק מהם שיקרו בעדותם, טענו שהוא ירה אותו לעבר אל המס. ר' טוען שהוא ירה את הצרור "בתנועה סיבובית, מזרחה ממנה". זמן קצר לאחר מכן עולה שוב ר' לרשת הקשר, מודיע שהוא ביצע וידוא הריגה, ומורה "לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש".

מאוחר יותר, בשלב הטיוח – וכולם שוכחים שהטיוחים הראשונים באו מצד ר' ואנשיו, שקלטו שהם בבעיה; אלה היו תחקירים שאפילו בוגי יעלון בשעתו דחה כלא סבירים, והם שימשו לו כאמתלה להדיח את תא"ל זכאי – ניסה ר' לטעון שהילדה שהלוחמים שלו זיהו כ"ילדה בת עשר, מתה מפחד", היתה בעצם "בת 15 עד 18". אם היא היתה בת 15, מדוע הוא היה צריך לתת פקודה לירות גם בילדים בני שלוש? האם פקודה כזו חוקית בכלל?

למזלו של ר', הוא לא היה צריך לענות לשאלות האלה. צה"ל מרח איזה משפט, שבו הוא הואשם בכלל בשימוש בלתי חוקי בנשק, וזיכה אותו. ר' קודם והוא עכשיו רב סרן, אבל הוא לא היה יכול לחיות עם התחקיר של דיין, אז הוא תבע. הוא דרש שלושה מיליוני שקלים; סולברג נתן לו 300,000; דיין הולכת ככל הנראה לערעור.

סולברג קבע (סעיף 67' בקישור) ש"המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא וידוא ההריגה". הטענה שר' ביצע וידוא הריגה, היא זו שלכאורה מוציאה עליו דיבה. אבל על העובדה שר' ירה שני כדורים לפחות באימאן אל המס, כשזו שכבה פצועה וחסרת מגן, אין שום עוררין. ר' עצמו חזר עליה כמה וכמה פעמים, בקשר ובחקירתו; חייליו דיווחו עליה; סולברג מקבל אותה כעובדה. אז איפה פה הדיבה?

לטענת סולברג, הדיבה היא שר' ירה באל המס "בקור רוח", טענה שלא מופיעה בכתבה של דיין. הוא טוען שדיין מציגה את האירוע באופן שונה מכפי שהיה; למשל, הוא טוען שבעוד שר' הסתער באומץ על ילדה פצועה כשהוא חמוש ורגלי, דיין הציגה ג'יפים ויצרה בכך מצג שווא, כביכול נסע ר' מעדנות אל הילדה הפצועה וירה בה בניחותא. אבל הקריינות של דיין אמרה במפורש שר' יצא מהמוצב והגיע אל אל המס רגלי. יתר על כן, השופט מצא שדיין לא הדגישה די את הנסיבות המסוכנות של האירוע, ואת מצב נפשו המרוגש והלחוץ של הקצין הקרבי ר'. לדבריו, ר' חש שהוא בסכנה, ודיין לא ציינה זאת. לראיה, מביא סולברג קליע בודד שנורה לעבר הכוח מכיוון רפיח – קליע שנורה, גם אליבא דסולברג, אחרי שר' כבר ירה פעמיים לפחות באל המס. כלומר, אליבא דסולברג, הבעיה היא לא בכך שר’ ירה שני כדורים בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים), אלא בכך שדיין לא דיווחה על כך שהוא היה לחוץ כשעשה את זה.

וכמו להוסיף חטא על פשע, סולברג קובע (סעיף 159) שבעובדה שקצין בצה"ל יורה שני קליעים מטווח קצר בגופה של ילדה בת 13 (ועשרה חודשים. העשרה חודשים הללו משמשים לו כראיה להטיה מצד דיין) אין עניין ציבורי. כלומר, אין לדיין הגנת "אמת דיברתי" כי כדי שטענת "אמת דיברתי" תעמוד, יש צורך בעניין ציבורי.

בקצרה, סולברג בא לברך ויצא מקלל. חניכה של פליאה אלבק – זו שקבעה שמצבו של פלסטיני שאיבד את שתי ידיו בפעולת צה"ל שופר דווקא על ידי גדיעה זו – הלך בדרכה ועשה הכל כדי לחלץ (שוב) את כוחות הבטחון נקיים וטהורים. בדרך, הצלחנו סוף סוף להבין מה היה שם: הערפל התפזר. ר' הרג, על פי הודאתו, ילדה בת 13 (ועשרה חודשים), ששכבה פצועה ולא היוותה לו כל סכנה. ספק אם אי פעם היוותה סכנה. עד כה היה דמה של אל המס על ידיו של ר' ושל חייליו; עכשיו הוא מכתים גם את גלימתו של סולברג, שהכשיר את הריגתה.

סולברג קובע, לעיני העולם, שצה"ל הוא צבא שבו ירי בילדה פצועה הוא פעולה סבירה. הוא קובע שבצה"ל קיים נוהל – שבעיניו הוא סביר לחלוטין – שבו לא רק שאין מושיטים סיוע לפצוע אויב, להיפך; מחסלים אותו בשדה הקרב, גם כשמדובר בילד שניתן לשבות ללא מאמץ. הוא קובע שדי בכך שקצין יחוש מאוים, גם בלי שום סיבה נראית לעין, כדי להצדיק ירי של שני כדורים לפחות בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים). חמור מכל, הוא קובע שירי בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים) הוא דבר כל כך שגרתי בצה"ל, עד שאין עניין לציבור בכך שקצין צה"ל עושה זאת. אילו הטוקבקים ששיבחו אתמול בלהט את סולברג ור' היו מבינים מה בעצם אמר סולברג, הם היו ממהרים להגדיר אותו כגולדסטון החדש.

הלקח מפרשת ר' עד כה הוא שקצין בצה"ל יכול להרוג ילדות פצועות בנות 13 (ועשרה חודשים), לקבל קידום, להפוך לגיבור לאומי וגם לקבל פיצויים נכבדים מזו שהעזה לומר את האמת. יש לקוות שבית המשפט העליון ישים קץ לגרוטסקה הזו.

(יוסי גורביץ)

שר המשפטים, חובש הכיפה יעקב נאמן, הגיע אתמול (ב') לכנס רבני, ואמר שם, דווקא שם, את הדברים הבאים: "[יש] להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד". גלי צה"ל חשפו את הדברים, ונוצרה שערוריה.

עכשיו, במשך שנים הצבעתי על מנהג התקיה של חובשי הכיפות, שנוקטים ללא הרף בכפל לשון: מה שהם אומרים בציבור שונה משמעותית ממה שהם אומרים כשהם בינם לבין עצמם. כלפי חוץ, זה "בוא תעשה שבת" ו"כולנו אחים"; כלפי פנים, המסרים שונים מאד וגובלים בהסתה כלפי אחרים, ולעיתים קרובות גם חוצים אותה. כשהם חושבים שהם נמצאים בקהל ידידותי, הם מדברים אחרת. מה שמדהים הוא שפעם אחר פעם הם חושבים שעצם הסביבה הידידותית מבטיחה שאין מיקרופון בסביבה. את השיעור הזה למד מאיר פורוש על בשרו.

אבל ההתבטאות של נאמן הפתיעה אפילו אותי. נאמן איננו איזה נער גבעות, או רב מסומם (מגמרא או מחומרים אחרים), הוא איננו איזה עסקן חרדי, הוא אפילו איננו פוליטיקאי ולא יעמוד לבחירות. הוא לב לבו של הממסד. הוא עורך דין שבמשך 30 שנים ניתב את עצמו למרכזי הכוח, הפך לידידם ואיש סודם של פוליטיקאים בכירים. הוא לא הטיפוס שנראה כמו מהפכן אמוני. הוא גם מבוגר מדי; המהפכה היתה אמורה להיות נחלתם של הצעירים ממנו.

או שלא. כשיעקב נאמן מדבר כך, יש לכך כמה הסברים. הראשון, הוא כלל איננו מתכוון למה שאמר וכל כוונתו היתה להחניף לקהל שלו. זה גרוע למדי, במיוחד כשמדובר בשר המשפטים, במיוחד כשמדובר בכנס שבו עובדיה יוסף קורא להפסיק להשתמש במערכת המשפט הישראלית. אבל זה לא סביר. נאמן, כאמור, איננו פוליטיקאי. הוא לא צריך להתחנף. הוא לא עומד לבחירה. שנית, שדבריו לא הובנו והוא לא התכוון למה שהבינו. קצת קשה לקבל את הטענה הזו, כשהיא מגיעה מפיו של עורך דין משופשף – אמנם, עורך דין שהגיש תצהיר שקרי לבית המשפט העליון – שרגיל להקפיד במילים.

והשלישית, הסבירה מכולן, היא שיעקב נאמן, שר המשפטים של ישראל, התגלה כסוס טרויאני של המחנה האמוני. מי שאמור להיות אחראי על אכיפת החוק ללא משוא פנים נחשף כמי שרוצה לשלול את זכויותיהם של רוב האנשים החיים בישראל – כל הערבים, כל הנשים, רוב היהודים (שלהוציא אלה מהם החובשים כיפה הם, הלכתית, אפיקורסים לתיאבון או להכעיס, ולאחרונה אפילו הגנת "תינוק שנשבה" הוסרה מהם.)

יעקב נאמן תומך בהפיכה אמונית – שימו לב ל"צעד אחר צעד" שלו – שמטרתה להפוך את ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. זה צריך לעורר שאלות על תפקודו של האיש – למשל, ההתנגחות שלו בבג"צ. למשל, ההתעקשות שלו על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היתכן שהוא פשוט מסיר מכשולים עתידים בפני ההפיכה, שהוא מאמין שתבוא, וגם אם תתמהמה, יחכה לה?

עד כה, לא מצאתי כל התייחסות של לשכת נתניהו לעובדה ששר המשפטים שלו חושב שאת מקומו צריך לתפוס מלך בלתי נבחר, עם אילן יוחסין מזויף שמתיימר להגיע לבית דוד. לשכת ראש הממשלה, שפעם הושוותה לקומפרסור מרעיש מחוץ לחלון, מילאה פיה מים כשהתחוור ששר המשפטים שלה הודיע על כוונתו לתמוך במהפכה חוקתית שתהפוך את ראש הממשלה לעבריין שדינו מיתה, כמי ששכב עם אשת איש. שקט, מתבצרים. מחכים שזה יעבור.

במדינה נורמלית יעקב נאמן היה מסיים את תפקידו היום. הוא היה מגיש את התפטרותו, בהמרצת לשכת ראש הממשלה. בישראל 2009, לא יקרה שום דבר. לכל היותר, ואפילו זה נראה פחות ופחות סביר, ראש הממשלה יודיע שהוא נזף בנאמן ושהלה הבין את גבולות תפקידו. נתניהו, והוא לא הראשון, מעדיף להקריב את הדמוקרטיה הישראלית על מזבח שלמות הקואליציה. הוא לא יסתבך עם הכתומים ועם החרדים.

ועדיין רוב הישראלים חושבים שזה לא באמת קורה. בואו נסתכל על זה שוב. אפילו אם נצא מנקודת ההנחה שנאמן רצה להתחנף לקהל שלו, שהוא לא מאמין בדבריו-שלו, יש לשים לב שהקהל הגיב בתשואות ומחיאות כפיים. הם הבינו היטב למה הוא מתכוון, את הקוד החצי-סמוי חצי-קורץ. הם יודעים לאן נאמן אומר שהוא הולך, והם רוצים להיות שם. שימו לב לתמיכה מקיר לקיר שהעניקו לנאמן הח"כים חובשי הכיפות. במשך שנים טענו חובשי כיפות, אמונים על מורשת התקיה שלהם, שהם לא רוצים מדינת הלכה. אחרי יעקב נאמן, קשה עוד להאמין לזה. בפעם הבאה שמבקשים ממכם לבוא לעשות שבת, נסו לשלוח מכשיר הקלטה במקומכם. יכול להיות מעניין.

(יוסי גורביץ)

אם יש משהו טוב בפארסה שברק ונתניהו מבשלים לנו, הרי שהוא הדיון הציבורי במעמדן של ישיבות ההסדר. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, קרא לאחרונה לפירוקה של ישיבת ההסדר "הר ברכה", שראש הישיבה שלה הוא אחד היהודיסטים הקיצונים ביותר, אליעזר מלמד. הלז היה בין ראשי המסיתים שקראו לחיילי הסדר לסרב פקודה. מסתמן שגם ישיבת ההסדר באלון מורה, בהנהגת אליקים לבנון – ההוא שהחזון שלו הוא השתלטות "אמונית" על מדינת ישראל – נמצאת על הכוונת.

לא שצפוי שמשהו כזה אכן יקרה; מזרחי והרמטכ"ל אשכנזי אמנם המליצו על הפסקת ההסדר עם "הר ברכה", וכך עשה גם השב"כ, אבל שר הבטחון, כרגיל, משתפן. אהוד ברק לא יקבל החלטה פוליטית שעשויה לפגוע בעתידו הפוליטי – כמסתבר, הוא עדיין חושב שיש לו עתיד כזה. פירוק ישיבות ההסדר היא עמדה שנויה במחלוקת, ומשום כך ברק לא ינקוט בה, לא מבלי להשתכנע שהציבור כבר הכריע בנושא (כפי שעשה בהחלטה לסגת מלבנון).

אבל בינתיים סוגרים רבני ההסדר שורות מאחורי מלמד. דובר ארגון ישיבות ההסדר אמר ל-Ynet ש"מישהו פה כנראה מתבלבל ולא מבין שאי אפשר להגביל אזרחים מלחשוב או לדבר. מה זו משטרת המחשבות הזו? פה זה לא רוסיה. יש דרכי ענישה והעמדה לדין אם רב או כל אדם אחר עשה משהו לא חוקי, אבל לסגור ישיבות כי הם אמרו משהו שאנשי הצבא לא אוהבים? נראה אותם עושים את זה לאוניברסיטה שמרצים שלה מעודדים סרבנות". הוא אמר עוד ש"קצינים בכירים לא יתנו ציונים לאזרחים על מה שהם עושים".

הבה נפרק את הטקסט. ראשית, זו לא "משטרת מחשבות". מלמד, כמו כל רבני ההסדר, הוא עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה. לעובדי ציבור, כפי שלמדה לאחרונה על בשרה אחות ערביה שהפגינה נגד פעולות צה"ל ברצועה, אין זכות להפגין נגד הממשלה שמשלמת להם את משכורותיהם. זה כלל בסיסי של התקשי"ר; התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מ-20 שנים. מלמד, כמובן, יזדעזע מעצם הרעיון של ההשוואה בינו, זכר יהודי גאה, ובין גויה, ועוד אשה. אבל חוקי ישראל עדיין לא קיבלו את מלוא ההגיון ההלכתי.

שנית, אף אחד לא מדבר על סגירת הישיבה. מלמד יוכל להמשיך ולשמש כראש ישיבה; הוא פשוט יהיה ראש ישיבה "גבוהה". אמנם, הוא לא יוכל עוד למשוך משכורת ממשרד הבטחון, להכניס גיס חמישי לשורות הצבא, לטעון שהוא ותלמידיו מייצגים את הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית, ולהטיף תוך כדי כך כנגד קציני הארגון שמשלם לו, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים. אולי זה יהפוך אותו לאדם ישר יותר; מצד שני, הוא רב אורתודוקסי, אז לא הייתי בונה על זה.

שלישית, מה הקשקוש הזה על חופש אקדמי? רבנים אינם אקדמאים. לאקדמאים יש חופש משום שתפקידם הוא מחקר, שממנו נגזרת גם האפשרות שהמחקרים שלהם, שמטרתם קידום החברה, יערערו על מוסכמות חברתיות; אנחנו לא רוצים לסתום לאנשים האלה את הפה. באיזה מחקר עוסקים מלמד או תלמידיו? תפקידם הוא להטיף לדת.

רביעית, ההשוואה האווילית בין ראש ישיבה ובין מרצה אקדמי מזכירה בטיפשותה ובחוסר היושרה שלה את ההשוואה בין יעקב טייטל ובין רוצח מן השורה. במשך שנים הטיפו לנו הרבנים שרב איננו "סתם" מרצה, תפקידו איננו מסתכם ב"הוראה" אלא ב"חינוך". פתאום המחנכים הדגולים יורדים לדרגת מרצה מן המניין? פתאום האנשים שהתיימרו "לבנות" את תלמידיהם, לשמש להם כמורי דרך, הם המקבילה של מדריך בתרגיל אינפי למתחילים? וכן, אגב – אם הרקטור של אוניברסיטת תל אביב היה קורא לסטודנטים לסרב פקודה, בהחלט היה סביר שצה"ל יפסיק את כל פעילותו מול המוסד.

חמישית ואחרונה, פתאום הם נהיו לנו תומכי החברה האזרחית. פתאום "קצינים בכירים לא יחלקו ציונים לאזרחים". אבל מלמד, אף שרשמית הוא אזרח, הוא לכל דבר ועניין עובד צה"ל. הוא מקבל את המשכורת שלו ממשרד הבטחון. ומה לעשות, מי שמשלם את המשכורת רשאי גם להעביר ביקורת.

בקצרה, הרבנים – כרגיל – משקרים ומקווים שלא נשים לכך לב. יעל משאלי היתה, כרגיל, ישרה יותר, ואמרה בבוטות שלא מתאים לאליטה הסרוגה לשרת באותו צבא עם העם הישראלי. לדבריה, חובשי הכיפות ישרתו בצבא "בתנאים שלהם", ולא בשום מצב אחר.

במשך שני דורות מפמפמים אנשי ההסדר את האגדה שלהם-עצמם, כמיטב החיילים הישראלים. בפועל, הם סיפרו יותר צ'יזבטים מכל הפלמ"ח. הם סיפחו לעצמם, בין השאר, את רועי קליין – אבל קליין למד במכינה, לא בישיבת הסדר. חיילי הסדר, הזכיר אלעזר שטרן בסוף השבוע, מועילים לצה"ל הרבה פחות מכל חייל קרבי אחר: הם משרתים בקו בסך הכל שישה חודשים. סך כל שירותם הוא 16 חודשים, ארבעה מהם במילואים. בשביל זה, הם דורשים תנאים שאף אחד אחר לא מקבל: לשרת ביחידות לפי בחירתם, ועם החבר'ה מהישיבה.

מילא זה. יכול להיות שיש לצה"ל מה לעשות עם חטיבה של מפונקים שחייבים טיפוח לאגו. הבעיה היא, והיה מי שאמר את זה כבר כשהחלו להקים את המסגרת הזו, שיש לה שדרת פיקוד כפולה. מצד אחד, במשך 12 חודשים, היא נאמנה למפקד צה"לי; במשך ארבע שנים היא תחת פיקודו של רב. עד לאחרונה לא היו חיכוכים ישירים בין שתי שדרות הפיקוד הללו. עכשיו יש.

נקודה שלישית, וקריטית, היא שבחורי ישיבות ההסדר הם ראש הנחש. הם המוסתים ביותר שבקרב חובשי הכיפות. יש שיעור גדול של חובשי כיפות בצבא. רובם, ודאי הקצינים, יצייתו לפקודות שיקבלו מלמעלה. אם יש גרעין של מרד צבאי, הוא נמצא בקרב בחורי הישיבות. החיילים חובשי הכיפות הפשוטים אינם נמצאים באווירה "משיחית גבוהה" רוב הזמן; רבים מהם גם מסירים את הכיפה במהלך השירות.

ההסדרניקים מטופחים כאליטה – יותר ויותר, כאליטה "אמונית", שתחליף את המשטר; ח"כ יעקב כ"ץ, תלמיד מוצהר של מלמד, אמר זאת כמעט במפורש היום – והם מאורגנים בפלוגות הומוגניות. הסכנה שהם מייצגים היא חריגה לא רק לצה"ל, אלא גם לדמוקרטיה הישראלית. ראוי גם לציין שכמעט כל מחתרת לאומנית שהוקמה כאן נשענה על חיילי הסדר, לצרכי פיגוע או לצרכי השגת נשק ואמצעי לחימה.

צה"ל פירק את הפלמ"ח, וחיסל את האצ"ל והלח"י כמסגרות חמושות נפרדות. אין שום סיבה עלי אדמות שלפלג פוליטי כלשהו יהיו פלוגות. את ישיבות ההסדר צריך לפרק. צה"ל הוא ממילא מיליציה יהוויסטית: חייל נכלא לאחרונה משום שהעז לבשל לעצמו אוכל בשבת, הכשרות נשמרת, בפקודה – שאמנם, לא תמיד מצייתים לה – בכל היחידות שבהן רוב החיילים יהודים, טקסים יהודיים (קידוש בערב שבת, סדר פסח) נערכים בפקודה, שהחיילים הלא יהודים אינם פטורים ממנה, ולרבנות ניתן היתר להשחית חיילים ולהחזירם בתשובה (אירועי "התעוררות"). יש בו די דת גם בלי בחורי הישיבות של הקומבינה.

(יוסי גורביץ)