קינתו של מנהיג כנופיה זוטר
סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".
מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.
הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".
כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.
שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).
מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".
אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.
לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ההזיה הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.
שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.
רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.
אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.
(יוסי גורביץ)
בחייך גורביץ תעשה ג׳סטה תשים קצת יותר טקסט ברסס ולא רק כותרת לטובת אלה שקוראים אותך באייפון 🙂
משתעבד לאפל ומתלונן.
ג׳ו, לא כל מי שיש לו אייפון משועבד לאפל. סתם פשוט סתם להכליל, להעיר הערה מזלזלת לבנאדם שאתה לא מכיר בכלל זה לא עושה אותך יותר שנון
נמאס כבר, אי אפשר להסתובב באינטרנט בלי שמישהו ישפוך עליך את המרירות/עוינות/היום הרע שהיה לו כמו שק זבל על הראש
לול, הגמל לא רואה…
איפה אני אשפוך את המרירות אם לא באינטרנט?
כנסי דרך הרסס הכללי של "ההם" הוא מספק את כל הטקסט
איך עושים את זה?
דרך ממשק הניהול של הוורדפרס:
http://your_blog_url.com/wp-admin/options-reading.php
"פוסטים יוצגו בפידים…" תשנה לפוסטים שלמים.
זו כבר ההגדרה…
?
ההגדרה היא "פוסטים שלמים". היא היתה כזו עוד לפני שהסתכלתי עליה.
זה הפייפ של ההם. דבר עם איתמר/מיטל, דברו איתי אם צריך סיוע ארטילרי.
לגבי פרשת הילדה איימאן אל המס, קל מאד לשפוט חיילים שנמצאים במוצב מבודד ומאוים בעזה. אבל רמות החרדה שם הן כאלה שאפשר בקלות לזהות ילדה כמחבל במוצב. מלחמה זה חרא, וכל עוד יש סכסוך מזוין דברים כאלו יקרו.זו וודאי לא אשמת הלוחמים. כנ"ל סגן וירוב, במציאות כל כך עמומה, מושחתת ומטושטשת, צריך להיות אדם יוצא דופן כמו תובל רמות, למשל, שהוא יחיד כנראה בחטיבה שלו, אחד מאלף, כדי לא לנהוג כמוהו.
הם שניהם גם קורבנות בסיפור הזה, של מערכת שממשיכה את הדיכוי והכיבוש, ומעוותת את תפיסת המציאות של אנשים צעירים באופן לא הפיך.
אם זה כל כך קל לשפוט אותם למה אף אחד לא עושה זאת?
לשפוט = לבקר, לגנות, להוקיע.
אוף טופיק – צילום משעשע מכיכר "ג'ורג' אורוול" בברצלונה. שימו לב לשם הבלוג:
http://friendsofirony.com/2009/12/21/big-brother-is-watching-you/
באמת שאני מבין את מלול. חבר שלי שירת ביחידת צנחנים לפני יותר מעשרים שנה ושם הסמג"ד היה מכה אישית חיילים שנתפסו בגניבה, נפקדו או נרדמו בשמירה ('אין אצלי טפסי תלונות' הוא אמר) , כלומר גם בהיעדר פלשתינאים בסביבה ברור ש:
א. מה שקורה בתוך היחידה נשאר בתוך היחידה
ב. מותר להפעיל אלימות בצבא.
ג. לא פונים למשטרה הצבאית , בשביל שום דבר.
זהו הצבא וזה מה שמלול הכיר, ההבדל היחידי בין הצבא של 'פעם' לזה של היום הוא שמ67 יש מלאי של פלשתינאים להתעלל בהם ופעם היה צריך להסתפק במה שיש בתוך היחידה.
אני לא מכירה טוב וורדפרס, אבל כאן יש מידע על אפשרויות רסס אולי זה יעזור:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3424868,00.html
מה זה כל ההגנה הזאת על מלול?
בן אדם לא מפסיק להיות בן אדם כי הוא לובש מדים ונמצא בצבא.
הפשע הראשון שלו, שהוא עצמו הודה בו, זה שהיה נוכח בתקיפות של חיילים את פלשתינים ולא דיווח. רק על זה היה צריך ללכת לכלא.
הפשע השני שלו שהצטרף לשיטה. הצטרף מרצונו – לא חטפו אותו מביתו, לא איימו בפגיעה בו או בבני משפחתו, לא סחטו אותו. יצרו סביבו אווירה תומכת ומעודדות והוא בחר להצטרף.
אם הוא מרגיש שהציפייה ממנו והפקודות שהוא מקבל דורשים התעללות בחפים מפשע, שידווח לרשויות ולא ישתתף במעשים.
אם הוא היה בצבא אחר בזמן אחר לא הייתם מגינים עליו ככה.
אורי
אני מנסה להסביר שגם בלי קשר לפלשתינאים , צבא זו מערכת שמזמינה אלימות ואיבוד צלם אנוש. רק תחשוב על זה שבטירונות אתה רועד מכל מבט של המ"כ ומוכן לאכול כל השפלה בשביל לצאת הביתה בשבת ותבין לאן זה יכול להוביל אותך, מה תיהיה מוכן לעשות כדי להיות 'בסדר' עם המפקד . אני ממש לא מצדיק את מלול אבל לא מוכן להגיד שהבעיה היא קצין זוטר זה או אחר , הצבא כמערכת בנוי כך שיהיה בו קוד שתיקה לגבי מעשים אלימים.
אכן, עידו צודק. התפיסה היא שלא מתלוננים על המפקדים ולא הולכים החוצה, גם במקרים של התעללות. בזמן ההכשרה שלי כשריונר חייל בפלוגה ניסה להתאבד בגלל שהוא לא עמד בהתעמרות של המפקד שלו, והוא פשוט הועבר החוצה והפך להיות ג'ובניק. המפקד שלו המשיך להיות מפקד של שריונרים בהתהוות. אני לא יודע מה יותר גרוע, התעללות בחיילים או התעללות באוכלוסיה כבושה, אבל שני הדברים קורים.
אולי זה כמו שילדים מוכים הופכים להורים מכים: כל מי שעבר התעללות בצבא הופך את עורו ומצדיק את ההתעללות הזו כשהוא יוצא החוצה, ואז קשה מאוד לבוא בטענות לחיילים הללו ולהגיד שההתנהגות האלימה והטיוח שלהם הם לא בסדר.
רגע, אתה טוען שהורים מכים שהיו גם ילדים מוכים הם בסדר?
לא, זה לא בסדר. זו מציאות שאי-אפשר לשנות אותה רק על-ידי זה שהחלטת לשנות אותה, והאמת היא שקשה לשנות אותה באופן כללי.
איפה הוא טען את זה? איפה טען כאן מישהו שזה שיש תרבות התעללות בצה"ל מנקה את מלול מאחריות למעשיו?
זה לא זה שהיא מנקה, ואפילו לא זה שהיא מצדיקה אבל היא אכן מסבירה.
העובדה שהחברה שבורה ידועה… העובדה שהצבא מסובב את האנשים וגורם לעם שלנו להיות תת בני אדם ידועה…. העובדה שבגלל רמת החרדה אנשים הורגים כול מה שמסביבם גם ידועה (סרטי אימה מדגימים זאת היטב…)
וכן בגלל שזה משהו כול כך מסיבי, בגלל שזה לא מקרה פרטי, בגלל ש"קשה" למצוא את מי להאשים בנידון, וכן גם הצד השני (הפלסטינים) בעל אותה בעיה אני לא חושב שנראה את הסוף שלה בקרוב גם אם נפתור אותה בצד שלנו…
זכור לי שיוסי גורביץ כתב לא מזמן (לא זוכר אם כאן או בטור שלו בכלכליסט) שהוא חושב שיש פאניקה מוגזמת מחוק מאגר המידע הביומטרי. אז כדאי שתציץ בפוסט האחרון של הלמו על איך מומחי האבטחה ב-IT של משרדי הממשלה ובתי המשפט מתקנים בעיות אבטחה (אחרי שהלמו גילה להם שיש בעיה בכלל): http://halemo.net/edoar/0109/0004.html
מדהים מה שהבאת כאן עם הכתבה של הלמו. ממשל זמין פשוט מדהימים בטפשותם