החברים של ג'ורג'

פעם, מזמן, אמרו על היהודים שהם ערמומיים וממזריים, שהם תמיד יודעים לצחוק על השלטון הקלגסי ולהערים עליו. חצי מההווי של הפלמ"ח וכמעט כל ההומור היהודי בנויים על הנחת היסוד הזו.

כמה עשרות שנים של כיבוש הפכו את הגלגל. אהרן בכר הבחין כבר בשנות השמונים שההומור עבר אל הנכבשים. ככל שהיהודים הישראלים הפכו ליותר צדקנים והיסטריים, ככל שדיפנו את בונקר זכויות היתר שלהם בתקנות וחוקים, הוראות וצווים, כך עברה היוזמה והאינטליגנציה על הצד השני. כי, בינינו, הצחוק והסאטירה, כמו גם המלכודת העדינה שחושפת את הרשעות הרשמית, הם נשקם של החלשים.

אחמד טיבי הנחית היום מט סנדלרים על התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", והממשלה אפילו לא שמה לב. היא נכנסה בעיניים פקוחות למלכודת שטמן לה. טיבי העלה לדיון בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק, שלשונה היתה פשוטה: היא דרשה שהקצאת הקרקע בישראל תהיה שוויונית.

לכאורה, מה יותר צפוי ומשעמם מכך שממשלה תנהג בשוויון כלפי אזרחיה. אחרי הכל, זו עצם המשמעות של אזרחות: שותפות בכלל, השתתפות ברס פובליקה, במה שהוא של כולם. אבל לא: ממשלת ליברמן-נתניהו דחתה את הצעת החוק. השרים מרידור, מהצד השמאלי של הליכוד, ובוז'י הרצוג, מצד לא ברור של מפלגת העבודה, נמנעו. אף שר לא הצביע בעד.

וככה, בהצבעה שקטה ולא דרמטית, נשמטה הקרקע מתחת לתפיסתה של ישראל כדמוקרטיה. טיבי חגג את נצחונו: "שוב הוכיחה ממשלת ישראל שהיא נרתעת מעקרון השוויון האזרחי. הממשלה שאישרה את חוק הסלקציה של הח"כים דוד רותם וישראל חסון, מתנכרת לזכויות הערבים, הורסת לערבים ולא מאשרת בניית ישוב ערבי חדש מאז 1948. הממשלה נכשלה באתגר שהצבתי בפניה. וצר לי על כך."

את המשפט האחרון הוא ודאי הכתיב בחיוך עדין. באמצע המלחמה על עצם הלגיטימיות של קיומה של ישראל; שעה ששר החוץ – פיל מלחמה בחנות חרסינה – גועה שאל להם לשגרירים "להתרפס בפני מדינות העולם"; ערב הצעת חוק שתדחוק החוצה עוד קצת את ערביי ישראל, שכל כולה דרישה מהם להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית – באה הממשלה ומראה מהי מהותה של מדינה יהודית, מה שווה אזרחותם של לא יהודים במדינה כזו.

בשיעורי אזרחות למדנו שמגילת העצמאות של ישראל היא מסמך יסוד. כתוב שם, בין השאר, "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." ×–×” ×”×™×” שקר כשהמסמך נכתב ב-1948 – החמושים של בן גוריון היו עסוקים אז בגירוש הילידים וגזילת אדמתם – וזה ×”×™×” שקר מאז ועד היום. היום, מבלי משים, מחקה הממשלה את הסעיף ×”×–×” ממגילת העצמאות. ואחמד טיבי, שבשקדנות חופר תחת חומות "יהודית ודמוקרטית" כדי להראות שהשניים אינם מתיישבים ×–×” עם ×–×”, יכול להרשות לעצמו עוד חיוך.

או יהודית, או דמוקרטית. זה מה שאמרה היום הממשלה. וסביר להניח שהיא אפילו לא שמה לב. סביר להניח שהיא אפילו לא הבחינה כיצד היא שללה את הלגיטימיות שלה-עצמה, ושל המדינה שהיא מייצגת.

(יוסי גורביץ)

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק ×›"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם ×›×–×” פסול, אבל ×–×” כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" ×”×™×” חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

בכיר עלום שם בממשל בוש תיאר פעם את יריבי המשטר כחיים ב"קהילה מבוססת המציאות". הוא אמר את הדברים לעיתונאי העוין למדי לבוש, רון סוסקינד, והביטוי קיבל חיים משלו. כשנה לאחר מכן, יאמר הסאטיריקן סטיבן קולבר ש"למציאות יש הטיה ליברלית מתועדת". מאוחר יותר, יטבע קולבר את המונח "אמיתנות" (truthiness, במקור), המציין את תפיסת המציאות כפי שהיתה צריכה להיות ולא כפי שהיא.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהבעיות הללו אינן נחלתה של ארה"ב לבדה, אלא גם של הזנב המכשכש בה, הוא קיבל אותה היום בכנסת. המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ניאו שמרני – הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת מחקר, שממנו עולה לכאורה שלימודי האזרחות בישראל "פוגעים בחינוך בדמוקרטיה, משום שיש בהם פחות ציונות ובעיקר תפיסה של 'מדינת כל אזרחיה'".

חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל) החרה-החזיק אחריו, ואמר שכרגע לימודי האזרחות סובלים "מהטיה שמאלנית, ליברלית ואוניברסלית". עוד אמר מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ושעל כן צריך לדעת כיצד התנכל משרד החינוך לאורך השנים למקצוע המוכה הזה, שבחלק ניכר מבתי הספר אין לו אפילו מורה משלו, ש"בלימודי האזרחות צריך אומנם להיות בסיס ידע, אך מערכת החינוך חייבת לקבל הכרעות ערכיות, משום שזהו נושא ערכי. יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה".

שימו לב למהלך הלא בלתי מודע שביצע כאן אורלב: "מדינה יהודית ודמוקרטית", המושג שמופיע בחוק יסוד: הכנסת, הפך כאן "למדינה ציונית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" אפשר לפרש במספר צורות; די ברור מה משמעותה של מדינה "ציונית ודמוקרטית" – אתנוקרטיה יהודית.

אורלב קיבל סיוע מרות גביזון, שקבעה ש"חלק מחומרי הלימוד חייבים להיות אחידים באיפיון המדינה כיהודית ודמוקרטית, והדבר צריך להיות ידוע ומקובל על כל מגזרי העם." אבל גביזון הרי יודעת היטב שהדבר איננו מקובל, ולא יהיה מקובל, על כ-20% מאוכלוסיית ישראל לפחות – זו שאיננה יהודית. האם היא כבר הוציאה אותם אל מחוץ למעגל ה"עם"? האם היא מתכוונת ל"עם" במשמעות "קהילת-דם"?

אתה קורא את הדברים, ומחפש קיר קרוב להטיח בו את ראשך. הרי ברור שיש סתירה בין אזרחות ובין ציונות או יהדות; ברור שהביטוי "יהודית ודמוקרטית" (שלא לדבר על "ציונית ודמוקרטית") סותר את עצמו. "אזרחות" היא התפיסה שכל תושבי המקום הם חלק מקהילה, שהקהילה הזו איננה קהילת דם אלא קהילה מאוגדת, שהקשר בין חבריה איננו מוצא אלא הסכמה חברתית. בנה ובין ציונות אין ולו דבר. פעם אפשר היה, כמו ז'בוטינסקי, לדבר על מדינה ש"כאשר ראש הממשלה בה יהיה יהודי יהיה סגנו ערבי; וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". האפשרות הזו נגמרה ב-1948.

אבל אם מדברים על אזרחות, אין ברירה אלא לדבר על שוויון, ואם מדברים על שוויון, מיד מעלה המפלצת "מדינת כל אזרחיה" את ראשה המגחך. ובכל זאת, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מדינת לאום, וצריך שיעורי אזרחות. אז מה עושים? משנים את המושג "אזרחות". שוברים את אבריו ומארגנים אותם מחדש כדי שידמו דמיון-רפאים למושג "ציונות" (שהיא, שוב, שם קוד לאתנוקרטיה יהודית, בדיוק כפי ש"אהבת ישראל" של החב"דניקים וחובשי הכיפות היא שם קוד לשנאת זרים).

מעניין, מבחינה זו, לעקוב אחרי גביזון. היא היתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח. בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר על העדפת החלק ה"יהודי" על זה הדמוקרטי, וה"יהדות" שלה היא אתנית במובהק. אם אפשר לסמוך על סמי שלום שטרית – הנחה בעייתית, אכן – היא אמרה לקהל יהודי-אמריקני ש"עלינו להבטיח בכל עת רוב יהודי מול הערבים בישראל, כי ברגע שיהיה להם רוב הם ייקחו את השלטון באופן דמוקרטי ואז הצבא יהיה בידיהם ושוב היהודים ייוותרו חסרי הגנה" וש"צריך לצמצם בכל דרך את כניסתם של לא-יהודים לישראל, בעיקר פלסטינים. את כל הזרים צריך להוציא מישראל בדרכי נועם ולא לאפשר כניסת זרים נוספים". נראה שהציטוט של גביזון שמביא שטרית מתיישב היטב עם דברים שכתבה גביזון עצמה לאחרונה. גביזון, בקצרה, רוצה אתנוקרטיה. היא לא מוכנה שהאתנוקרטיה הזו תשמוט מידיה את השלטון, גם אם תהפוך למשטר מיעוט. ולזה היא קוראת "אזרחות" ו"דמוקרטיה".

אפשר למצוא את הקהילה המנותקת מן המציאות לא רק בכנסת. בנרג מתנחלים, מוחה איזו בת שירות, ענבל וינברגר שמה, על כך שבחורה חילונית התחזתה לדתיה כדי לקבל פטור משירות צבאי. זה כבר עיוורון שאיננו מודע לכך שהוא עיוור: וינברגר נהנית מפריבילגיה שאיננה קיימת לרוב הציבור היהודי – לקבל פטור אוטומטי משירות כפיה צבאי, רק כי הוא מצהירה שהוא לא מתאים לאורח חייה – והיא מתמלאת זעם צדקני כשמישהי חצופה, לא מהציבור הנכון, מעיזה לשים יד במרמה גם היא על זכות היתר. היא כל כך רגילה להיות חלק מציבור מיוחס, שפטור מהחובות של רוב הציבור, שהיא אפילו לא מבינה כמה צבועה היא נשמעת, או איפה הצביעות כאן.

במאמר סמוך, טוען אבינועם הרש ש"אתם לא תקבעו עבורנו מהי פקודה בלתי חוקית", וממשיך משם לקבוע שפקודה לפינוי התנחלויות היא פקודה "בלתי חוקית בעליל". כביכול, פקודה בלתי חוקית בעליל היא משהו שנקבע מראש, על פי דעותיו של החייל, ויש פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל" למתנחל, בעוד שפקודה אחרת עשויה להיות "בלתי חוקית בעליל" לשמאלן לוגם לאטה ועגלגל-משקפיים. בקצרה, הרש רואה "פקודה בלתי חוקית" כמקבילה של ה"פגיעה ברגשותי" הקבוע של חובשי כיפה. אני נטפל כאן להרש, אבל את אותם הדברים פחות או יותר אפשר לשמוע מכל ראש ישיבת-הסדר.

אבל זהו, שלא. "בלתי חוקי בעליל" לא נקבע על סמך רגשות. מקורו בפסק הדין של טובחי כפר קאסם, והוא נוגע לרצח . הוא קובע שיש פקודות שהן כל כך לא אנושיות, שמייצגות "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". יש מעשים שאין עושים לאדם: אין הורגים אותו, אין מטילים בו מום, אין אונסים אותו. כל אלה הם בלתי הפיכים.

ודוק: אין עושים לאדם. זו תפיסה שנובעת מתוך ההכרה "באמיתות המובנות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים, ושהם קיבלו מיוצרם מספר זכויות בלתי ניתנות לביטול, ושביניהן הזכות לחיים, לחירות, ולחיפוש אחר האושר". כלומר, כוחה של פסיקת "בלתי חוקי בעליל" נובע מעומק התפיסה ההומניסטית. זה יסודה הבסיסי של החקיקה המודרנית; זה, ולא התפיסה שהיהודי נמצא במדרגה אחת מעל לאדם.

פקודה לגרום נזק לרכוש, או לפנות אדם ממקום מסוים שהוא נמצא בו ללא זכות חוקית, או להחרים רכוש, איננה "בלתי חוקית בעליל". לכל היותר היא עשויה להיות בלתי חוקית, ואז החייל מצווה לציית לה – ולקבול. מדינת ישראל מפנה, מדי שנה, כאלף משפחות מבתיהן, משום שהן אינן עומדות בתנאי המשכנתא שלהן. זהו פינוי חוקי לחלוטין, למרות שבעליל יהודי מגרש כאן יהודי.

למתנחלים אין זכויות קניין על האדמה בה הם חיים; מעבר לכך שחלק ממנה הוא אדמה גזולה במישרין ובעקיפין, כל נוכחותם של המתנחלים בגדה נובעת מכוח התפיסה הצבאית של השטח, ומן הטענה – השקרית, אבל נניח לכך עכשיו – שבהתנחלויות יש צורך צבאי דוחק. זה הצידוק היחיד שיכול להיות להתנחלות על פי החוק הבינלאומי והצבאי.

אפשר לטעון שהחוק לא יהודי, שהוא לא עבר גיור כדין, שאמא שלו היתה קוזאקית ובכל מקרה הלכה שעשו שונא ליעקב – אבל אלה לא טענות חוקיות, אלה ודאי לא טענות "דמוקרטיות", אלה טענות יהודיות. בין הלכה ובין חוק יש הבדל עצום. הקהילה המנותקת מהמציאות מנסה לטשטש אותו ככל האפשר. וישראל הרשמית, שהזניחה במכוון את לימודי האזרחות, שמחקה במכוון את הקו הירוק ממפות הלימוד, עשתה ככל יכולתה לסייע לטשטוש – ומוצאת שדרכה-שלה אבדה, כשהיא מנסה לחזור ממחוזות הדמיון.

(יוסי גורביץ)

אף אחד לא צריך היה להיות מופתע מהתחדשות הפגנות החרדים היום (ז') מול מפעל אינטל בירושלים: העדה החרדית הודיעה מראש שהיא לא תקבל את החצי-הסכמות של אינטל עם החרדים (הסכמות שמנהיג החרדים, יוסף שלום אלישיב, לא היה מוכן לקבל אך הואיל בטובו שלא לדחות).

מדוע? משום שאף שאינטל ירדה על ברכיה והודיעה שהיא תסכים להעסיק אך ורק לא יהודים במתקן שלה בשבת, העדה החרדית דחתה בבוז את העסקה. אם למישהו היו אשליות שמדובר בנושא של סטטוס קוו, והעובדה שאינטל הפעילה את המתקן בשבת בלי שום בעיה כבר יותר מ-20 שנה לא פיזרה אותן, דבריו של טוביה ווייס, הסנדק של העדה החרדית, לא השאירו שום מקום לאשליות: העדה החרדית לא תסכים לעסקה, אמר ווייס, כי בהנהלת אינטל יש יהודים. וליהודים אסור להעסיק בשבת. הם לא יצאו להתפרעויות בגלל הפרת סטטוס קוו; הם יצאו אליהן כדי להרחיב את גבול שלטונם. הם אפילו לא טורחים להסתיר את הדבר.

נניח עכשיו לעובדה שאינטל נקטה צעד מחפיר של כניעה לחרדים, שמשמעותו המעשית היא קבלת סמכותו של הסנדק ווייס כמייצג כל היהודים כולם; נניח לעובדה שאינטל החליטה שמי שהוא ממוצא יהודי לא יכול להחליט אם הוא רוצה לנוח בשבת או להעדיף יום מנוחה אחר – באינטל ממילא עובדים ארבע משמרות בשבוע – ולהחליט שדווקא בא לו ליהנות ממשכורת של 200%. מאינטל, חברה עסקית שכבר הורשעה כמה וכמה פעמים בהתנהגות פוגעת בתחרות, אי אפשר לצפות למשהו פרט לשמירה על רווחיה.

משטרת ישראל, מצד שני, הפגינה אוזלת יד מרשימה מול החרדים. כ-1,500 חרדים התפרעו בשבוע שעבר ופרצו לאינטל, ואף גרמו נזק למפעל. המשטרה עצרה מעטים מאד, ושחררה גם אותם. היום, אבוי, נתקלו השוטרים הנבעכים ב"התנגדות ושימוש בכוח מצד החרדים", דבר שמנע מעצרים.

משטרת ישראל יודעת להפעיל כוח – המרושעים יאמרו שאיננה יודעת דבר אחר – כשהיא רוצה. הפעם, כמסתבר, היא לא רוצה. היא יודעת מי המארגנים של ההתפרעויות, אבל טוביה ווייס עוד לא הריח ליזול. המדובר ברצף שחוזר על עצמו: בשנים קודמות, איימה המשטרה על עצמה ועל בתי המשפט בפרעות של ממש מצד החרדים כלפי צועדי מצעד הגאווה, בנסיון לבטלו. פעם אחת היא גם הצליחה, וכלאה אותו במתחם סגור. בשנים שלאחר כך, מי שאיפשר את הצעדה היו דווקא הרבנים החרדים, שקלטו שפמפום הנושא מעלה שאלות מטרידות בקרב ילדיהם.

יש מקרים שבהם המשטרה לא מהססת כלל להפגין עוצמה. לא צריך להרחיק עד הפגנות של הציבור הערבי, ומאות המעצרים הספק-חוקיים שליוו את ההפגנות נגד "עופרת יצוקה" בתחילת השנה: השבוע עצרה המשטרה אשה ברחבת הכותל, שכל חטאה הוא שלבשה טלית ונשאה ספר תורה. כלומר, היא נעצרה משום שלא צייתה להנחיות הדת האורתודוקסית.

בימים שבתיקונם, הסכסוך בין רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים סביב רחבת הכותל מעורר אצלי גיחוך, מהסוג ששמור לדיווחים על קטטות בין יוונים אורתודוקסים וקופטים בכנסיית הקבר; ישחקו הנערים לפנינו, מגיפה על שני ביתכם, גם-הרב-גם-הכומר-מסריחים.

אבל זה מפסיק להיות מצחיק. בכותל פרצה מהומה, "נשות הכותל" הותקפו – והמשטרה עצרה לא את המתפרעים, אלא את מי שניסתה לנהוג על פי צו מצפונה. בפועל, נהגה המשטרה כמשטרת דת: היא אכפה את חוקי הרבנים על אלה שרוצים ברפורמה של הדת. הכותל, רצוי להזכיר, הוא מבנה שממומן בכספי ציבור. העצורה, נופרת פרנקל, דיווחה כי מי שהזעיקה את המשטרה היתה אשה אורתודוקסית. המשועבדות, אנחנו יודעים, הן המפנימות הקנאיות ביותר של השעבוד; נשים איסלמיסטיות הן אלה המבצעות את מילת בנותיהן. אהבתי את אדוני; לא ארצה לצאת חופשי.

זו לא הפעם הראשונה שבה משטרת ישראל משמשת כמשטרה דתית. לפני כשנה וחודשיים, היא עצרה נהג ערבי שכל חטאו היה שנסע בשכונה "יהודית" בעכו בערב יום הכיפורים. למותר לציין שנסיעה בערב חג איננה עבירה על חוקי מדינת ישראל.

לאחר אירועי הכותל, התברר שעובדיה יוסף התבטא בטוב טעם, כהרגלו, ואמר שיש לסטור לנשים שמניחות תפילין. המשטרה לא טרחה לעצור את יוסף לחקירה בשל הסתה לאלימות, בדיוק כפי שלא עצרה אותו כשקרא ש"כולנו פנחס" כלפי הומוסקסואלים; כפי שלא עצרה אותו בשל התבטאויותיו הגזעניות כלפי ערבים ("נחשים"), וכפי שלא עצרה אותו כשקרא לאלימות כלפי יוסי שריד. יוסף הוא רב, והמשטרה לא מתעסקת עם רבנים. שמעתם על חקירתם של שני כותבי "תורת המלך", ספר ההנחיות לרצח לא יהודים? על חקירתם של ראשי הישיבות הממרידים? על חקירתו של טוביה ווייס? גם לא תשמעו. במדינה דתית, האייטולות הם מעל לחוק.

ראוי לציין, שוב, שבכל הקשור למעמדה של האשה מבחינת האורתודוקסיה, ההבדלים בין טוביה ווייס לעובדיה יוסף לרבני צהר הם קוסמטיים בלבד: חיים נבון אמנם לא קרא לאלימות כלפי נשות הכותל, אך הקדיש להן טור לעגני, בו הוא מתיר להן ברוחב ליבו לעשות כרצונן בביתן – אך טוען שעצם קיומן במרחב הציבורי הוא פרובוקציה. הוא דורש מהן, בקיצור, להשאר בארון.

ישראל ממשיכה שוב ושוב לטעון שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". יותר ויותר, היא נראית כמו תיאוקרטיה שמואילה בטובה לערוך בחירות מדי פעם, כאשר על הנושאים החשובים באמת – זכות התושבים להחליט על זהותם ועל מנהגיהם, הסכמי שלום עם לא יהודים – שומרים לעצמם הרבנים, בין אם לבושים בשחור, בגלימה עות'מנית או בדובון, זכות ווטו. וכשהם מפעילים אותה, השלטון מתקפל במהירות.

אם היו חילונים של ממש בישראל, כאלה שמוכנים להיאבק ולא רק לקטר, אפשר היה להפוך בקלות וביעילות את חייהם של החרדים לגיהנום. אפשר היה, למשל, להטיס באיטיות בלון פורח מעל מאה שערים בעת זמירות השבת, ולהחריש אותן במוזיקה רועמת, רצוי נוצרית. אפשר היה, בעלות שולית, להפיץ את עלוני "דעת אמת" לכל בית חרדי בישראל, פעם אחר פעם. אפשר היה לרסס כתובות עוינות שמכילות את המילה "יהוה" על כל קיר בית בשכונות החרדיות. אפשר היה, בקצרה, לפגוע ברגשות שלהם כפי שהם פוגעים בשלנו. כמה שבועות של מתקפה מרוכזת כזו, והחרדים היו מבקשים הפסקת אש; הרבנים שלהם שמרנים והם יוצאים לקרבות רק כשהם משוכנעים שיהיה נצחון, או על כל פנים לא תבוסה קשה. אבל זה לא יקרה, כי במציאות הישראלית מי שמטיח בחזרה בחרדים את העובדה שהם מפגרים ההולכים אחרי תורת שקר היה מוגדר תוך שעות כאויב העם, ואותו המשטרה היתה מוצאת, עוצרת, ומעמידה לדין.

אם ייצא משהו טוב ממהומות אינטל ומהתקרית בכותל, היא שהן מקלפות ביעילות את הפסאדה הישראלית של "מדינה חופשית ודמוקרטית" בחו"ל. רוב תושבי ארה"ב עוד לא יודעים שבישראל בני זוג מעדות דתיות שונות לא יכולים להתחתן; הם לא יודעים שגירושים ונישואים נתונים בידי רבנים שמבחינתם יותר ממחצית הציבור פסולים לעדות; הם לא יודעים שרבנים בישראל לא מוכנים לגנות עקרונית את הקריאה להריגתם של לא יהודים.

בקצב הנוכחי, בקרוב הם יידעו.

(יוסי גורביץ)

חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.

משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.

תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.

מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.

מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.

אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".

בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.

שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.

אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.

לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.

אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.

נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.

בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.

ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.

אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.

(יוסי גורביץ)

נתחיל במילה טובה לרועי שרון, שפרסום הכתבה שלו – על הספר החדש להלכות הריגת גוי – מוכיח שהוא עיתונאי ולא תועמלן, כמקובל במחנה שלו. תועמלן היה קובר את הכתבה הזו, לא הופך אותה לכותרת ראשית.

שני רבנים מישיבה ביצהר, יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו ספר, "תורת המלך", שמסביר את הלכות הריגת לא-יהודים. בהתחלה, כמקובל, מגיעה הקריצה בדבר "חשש איבה" ו"חילול השם", ואחרי הכסת"ח הנדרש הם מגיעים לתכלע'ס – מתי מותר לרצוח לא-יהודים.

לשני האנשים האלה יש, כמו שאומרים, עבר. בהנחה שאין שני יוסי אליצור ביצהר, האחרון התייחס לרוצח אשר וייזגן כמי שבמעשיו "הסיר את החרפה מעל עם ישראל"; שפירא נחשב לאחד הרבנים המקובלים על נוער הגבעות ואחד מאלו שאחראים לפעולות התגמול של המתנחבלים, המכונות "מדיניות תג מחיר". הוא אף התיר לחלל את השבת כדי לבצע פעולת תגמול שכזו. שלא במפתיע, שפירא הוא חב"דניק ומחסידיו של מי שהוא אולי הרב המסוכן ביותר בישראל, יצחק גינצבורג. לפני יותר מעשור הוגש כתב אישום כנגד יצחק שפירא כלשהו מיצהר באשמת תקיפת שוטרים ופריצה לבית ספר פלסטיני, במהלכה קרע דגל פלסטין. בהחלט יתכן שמדובר באותה הבהמה. גם רשימת האנשים שכתבו "הסכמות" לספר – גינצבורג הנזכר לעיל, דב ליאור, יעקב יוסף – לא צריכה להפתיע אף אחד.

מכתבתו של שרון עולה שמדובר בספר מושקע בן 230 עמודים. יש שם כמה פנינים. החביבה עלי היא זו שנחבאת אל הצד: "כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו". ראוי, ראשית כל, להתייחס לכך ששפירא ואליצור מדברים במפורש ובלא רתיעה על "מלכות", ושנית לכך שבעצם הם הוציאו דין רודף פחות או יותר על כל מתנגדיהם הפוליטיים, יהודים בכלל זה. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי זה בדיוק מה שעשה ישראל רוזן לפני יותר משנה, ועד כמה שידיעתי מגעת, הוא לא הועמד לדין. החלק הזה של חומת הברזל של המציאות, שאמורה למנוע מגדר "דרכי שלום" מלקרוס התמוטט לגמרי.

הלאה. תועמלני חובשי הכיפות מיהרו לטעון שספרם של שפירא ואליצור דן בכלל בדיני מלחמה ומה אתם רוצים ובמלחמה כמו במלחמה. ×–×” רחוק מלהיות מדויק: הם הופכים את כל אזרחי האויב למטרה – "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת". שפירא ואליצור אף קוראים לרצח ילדים מכוון: "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם." אלה לא חוקי מלחמה, אלא אם מדובר בספר התקנות של האס.אס.

אה, כן, "שבע המצוות": נקודת התורפה של מגלגלי העיניים חובשי הכיפות. "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר," כותבים השניים. לא מצב מלחמה ולא נעליים, סתם קנאות. ואחת משבע המצוות היא פרצה נהדרת: היא אוסרת על עבודה זרה. בינגו. שפירא ואליצור נתנו היתר לרצוח את רוב אוכלוסיית העולם.

טענה נוספת של מגלגלי העיניים היא שהספר לא מזכיר במילה ערבים או פלסטינים. זו, למעשה, נקודת נגד: היא מעידה על שנאת המין האנושי של היהדות ההלכתית, שאיננה תלויה באיבה ספציפית. די בכך שאדם איננו יהודי, או איננו משועבד ליהודים, כדי להתיר את דמו. ההלכה, כידוע, איננה עונשת הריגת לא יהודים בידי יהודים.

נו. זה לא היה מפתיע במיוחד. אבל רגע, מה הצליל הזה שאני לא שומע? אה, כמובן: מחאתם של "הרבנים המתונים". שלמה אבינר נקט בהתחמקות המקובלת של "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" – אותה טקטיקה של אימאמים שאומרים שהאיסלם אוסר על פגיעה בחפים מפשע, תוך גיחוך מובלע והנחה שבני שיחם הבורים לא יודעים שבעת ג'יהאד אין חפים מפשע או ששפירא ואליצור לא דיברו על רצח "סתם" אלא מתוך קנאות לקיום "שבע המצוות". הכתב הממוצע אפילו לא ידע מה זה. מן הראוי לציין שבין אבינר ואליצור קיים סכסוך ישן, שאבינר לא טרח להזכיר. אליקים לבנון לא טורח לעשות אפילו את זה ופשוט לא ברור לו אם היה חכם לפרסם את הספר דווקא עכשיו. הוא גם מגלגל את האשמה לפתחו של זאב שטרנהל דווקא, שאחד מהמחנה של לבנון ניסה, כזכור, לחסל. והחוצפא תשגא.

חיים נבון אומר שהוא לא קרא את הספר, ועל כן לא יוכל להתייחס אליו, וחוזר על ההתחמקות של אבינר בדבר "חפים מפשע". אורי אורבך מצא התחמקות אחרת: "אני מציע לרבנים כותבי הספר, שבמקום להתעמק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים." הרב שרלו, שבדרך כלל זמין מול כל מיקרופון רענן, נעלם לאיזה בונקר. כנראה ששאר רבני צה"ר נמצאים שם איתו. אבל על מידת ההומניזם של שרלו כבר עמדנו.

כששפירא הורה לחלל שבת קמה זעקה קשה בקרב הרבנים. כשהוא מתיר את דמם של ילדים ושל יריבים פוליטיים, דממה. אלה האנשים, זה טיבם.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, בשנות השמונים היה זן של שמאלנים חביבים ואוהבי אדם, לרוב בעלי מבטא אנגלו-סקסי קל, שהגזענות הרווחת בחברה הישראלית לא רק החרידה אותם, היא גם ביישה אותם. הם היו יוצאי המאבק של שנות השישים, וגזענות היתה משהו שאנשים מתורבתים מתביישים בו, יהודים – עם הרקע שהם הניחו שיש להם – על אחת כמה וכמה. אחרי הכל, איך יכולה קבוצה נרדפת להיות רודפת? התשובה שלהם היתה שבישראל, עקב ה"מצב" הבטחוני הזמני-נצחי, שוררים תנאים אנומליים, תנאי מלחמה; וכתוצאה מכך שונאים היהודים הישראלים את האויב. אבל זו אינה גזענות, אין כאן שנאת אדם.

מצד שני, הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שישראל היא רשמית תיאוקרטיה, ושהדת שלה, אפעס, המציאה את שנאת האדם; ועל כן הם טענו שמדובר בקנאות של הרבנים האשכנזים. היהודים הספרדים היו אמורים להיות נינוחים יותר, קלילים, אורתודוקסים שיש על מה לדבר איתם. במיוחד העריצו באותה תקופה את ש"ס. אריה דרעי נחשב לנער הזהב של הפוליטיקה הישראלית, עובדיה יוסף נחשב לתומך גדול של שמעון פרס ולמי שתומך בפתרון שתי המדינות (היתה כאן טעות, כנראה מכוונת, בהבנת פסק הלכה של יוסף, שקבע שאם מומחי בטחון ממליצים על כך, אפשר להסיג כוחות צבא. יוסף לא דיבר על פירוק התנחלויות וסביר, למעשה, שפסק ההלכה הזה היה קונטרה לשנוא נפשו ושותפו לרבנות הראשית, שלמה גורן הלאומני).

ההזיה המשונה הזו התפוגגה מהר למדי. דרעי הסתבך בשחיתות וש"ס מיררה את חייה של ממשלת רבין השניה, בוגדת בה בכל הזדמנות, מרקדת כהרגלה על כל החתונות. במהלך הכהונה הראשונה של נתניהו זכינו להתוודע לאליהו סוויסה, שר הפנים שעליו אמר אחמד טיבי שמדיניותו כלפי ערביי ישראל היתה שוות ערך לזו של כהנא. ב-1999 הפך דרעי את מפלגתו לאויבת הממסד הישראלי – קודם לכן היא היתה אויבת הממסד החרדי-אשכנזי – כדי למלט את נפשו מאימת הדין. אחר כך היו לנו ההתבטאויות ההומופוביות של ניסים זאב, לא מזמן הצטרף שלמה בניזרי לאותה המקהלה, ותוך כמה זמן זה היה השיר של ש"ס כולה, מישי ועד יוסף.

בסוף השבוע חיסל ישי סופית כל שאריות של התפיסה של "יהדות מזרחית אוהבת אדם". בנם של הפליטים מצפון אפריקה קבע ש"מאות אלפי עובדים זרים יביאו איתם שלל מחלות", מצהבת ועד איידס.

המאבק על זכויות העובדים הזרים מעניין. הוא מציב בצד אחד את המחנה הליברלי בישראל, ומנגד את המחנה היהודי-אורתודוקסי. כמעט שאין שבירת שורות. הליברלים מאמינים בזכויות אדם; היהודיסטים מאמינים בזכויות היהודים, בעם לבדד ישכון. כשהדברים נוגעים לזכויותיהם של לא יהודים, אין שום הבדל – מעולם לא ×”×™×” שום הבדל – בין אלי ישי ובין ברוך מרזל, בין אלה של אריסטוקרט-הלכה כמו יוסף שלום אלישיב ובין אלה של עם הארץ מן השוק.

רצוי לציין שזה היה המצב לפני שהחל ישי לדבר על מחלות, ולפני שהתחילו הקשקושים על כך שהעובדים הזרים גוזלים מקומות עבודה של ישראלים. ההתנגדות לתושבים זרים החלה עוד כאשר רוב הפליטים שהגיעו לכאן היו ניצולים מרצח העם בדארפור. כאן אפשר היה לראות את הפילוח במלוא חריפותו: מצד אחד הומניסטים מזועזעים, מצד שני אורתודוקסים זועמים, שלא היו מוכנים לקבל אפילו אודים מוצלים מאש.

אילו רק הקשיבו להם, זה לא היה צריך להפתיע. שנאת האדם היא סימן ההיכר של היהודי האורתודוקסי, הגזענות חלחלה עמוק לתפילות שהוא אומר מדי יום ומדי שבוע. הגזענות היהודית בישראל איננה אנומליה; היא המצב הטהור. כפי שציין בועז עברון לפני שלושים שנה כמעט, יהודי מפולין ויהודי ממרוקו, שחוויותיהם וחייהם היו שונים לחלוטין, דיברו באותה שנאה ובאותו תיעוב על ה"גוי". התפיסה של טוהר הדם היהודי, שעצם נוכחותם של זרים מאיימת לחלל אותו – בשנות השמונים התנגד זבולון המר, אז בעוונותינו שר החינוך, למפגשים בין ילדים יהודים וערבים, מחשש לנישואי תערובת; הילדים האמורים היו בכיתה ה' – חלחלה עמוקות גם למי שמכנים עצמם "יהודים חילונים". נישואים אל מחוץ לשבט, בלי גיור, הם עדיין אסון משפחתי בישראל, הצורה העמוקה ביותר של המטת קלון, שרק המרת דת חמורה ממנה (ומן הראוי לשאול מדוע המרת דת מטרידה גם יהודים "חילונים").

בשנות השמונים טרם התקבלה התובנה שאדם נרדף, כמו ילד מוכה, יכול להפוך בעצמו, בקלות יחסית, לאדם רודף. ליהדות, שתפיסתה העצמית היא של שליטת העולם ומציאותה היא של הבזויה שבאומות, וישראל איננה שונה בכך בהרבה מהיהדות האורתודוקסית הקלאסית, היו 2,000 שנים לשייף את שנאת האדם שלה. היא חדרה למזון, לתפילות, לשירים, להומור, לפולקלור; כדי להתנער ממנה יש להשיל את היהדות האורתודוקסית עצמה. אלי ישי, בנם של פליטים, הופך בקלות לרודפם של פליטים – משום שהוא איננו רואה את השווה ביניהם, פליטות ואנושיות, אלא את המבדיל ביניהם: יהדות מול אנושיות. המדרג האורתודוקסי, כידוע, מריה"ל והלאה, קובע את חשיבותם של דברים בעולם לפי מדרג עולה: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

אין, על כן, סיבה לפליאה בדבריו של ישי. הוא חש את הלך הרוח, את דעיכתם של תומכי ההומניזם, את עלייתה של שנאת האדם היהודית; והוא מעז להתחבר ישירות לקהל שלו, מעז לומר בפומבי את מה שנהגו קודם לכן לומר מאחורי בית הכנסת. בשנות השמונים זה לא היה קורה; עדיין היו כאן יותר מדי בני אדם. כשכהנא אמר באותם שנים אותם הדברים ממש שאמר ישי, למעשה מתונים יותר – את הארס האמיתי הוא השאיר לספריו – הוא הוקע. כשהוא נבחר, ישראל הזדעזעה עד עמקי נשמתה.

אבל אז עדיין היה קיים בישראל, בעוצמה, האתוס הישראלי, שעם כל מגרעותיו היה על-שבטי; עכשיו ישראל היא מדינה יהודית כמעט לחלוטין. עכשיו יכול אלי ישי לכנות את הפליטים "נושאי מחלות", ולדעת שהוא ירגיז כמה אלפי שמאלנים ואת התקשורת הישראלית – אבל יקלע לליבם של מיליונים.

שמתם לב, אגב, לתגובתו הרועמת של מה שנשאר מהשמאל? שמעתם את מנהיג העבודה מאיים לפרוש מהממשלה אם ישי לא יתנצל או יפוטר? שמעתם את אלילת השמאל החדשה (והחיוורת מכולם), ציפי לבני, דורשת נחרצות את ראשו של ישי, שהרי לא ייעשה כן במקומנו?

גם אני לא.

(יוסי גורביץ)

המשרד הקדוש: בישראל קיימת קהילה קטנה ונרדפת של "יהודים משיחיים", קרי יהודים שמאמינים שהמשיח כבר הגיע ושצלבו אותו. אני לא יודע מה המקור של הקהילה הנוכחית, אבל אבות-אבותיהם הרוחניים הם "האביונים", כת של יהודים-נוצרים שתועדה במאה הרביעית, ושהכנסיה של אז הגדירה כמינים (הם נקראו Ebionites והרונימוס, בעוד טעות תרגום, חשב שמקור השם הוא במילה Ebion, שמו של מנהיג הכת לדעתו). מאחר והגדרת היהדות שלהם שונה מזו של היהדות האורתודוקסית, הם כמובן זוכים להתנכלויות. המקרה הבולט ביותר הוא הפיגוע שבוצע כנגד משפחה יהודית-משיחית לפני כשנה וחצי, שטרם פוענח (כמוהו, טרם פוענחו הפיגוע כנגד פרופ' שטרנהל והרצח בבר-נוער – וכפי שכבר כתבתי, בהחלט יתכן שיש קשר בין המקרים.)

בינתיים מסתבר שרדיפת היהודים המשיחיים היא לא רק שעשוע של חרדים/חרד"לים עם יותר מדי זמן על הידיים. עכשיו זו גם פעולה ממשלתית רשמית: משרד הפנים "מתשאל" את חברי הקהילה על אמונתם הדתית, וכמסתבר עוקב אחריהם או משתמש במידע שנאסף עליהם ("אז אומרים לי ככה," אמרה לו הפקידה, "זה הקטע שאני אמורה כאילו להתמקד בו: שהפכת להיות 'זקן' בקהילה, כאילו מישהו חשוב מאד בקהילה או משהו כזה").

את המאבק בקהילה מוביל ארגון בשם "יד לאחים", שהרשה לעצמו לבצע כמה פעילויות שנראות באופן חשוד כמו חטיפה. מסתבר שמשרד הפנים של אלי ישי משלב בתוכו את פעילות "יד לאחים": תיקים עוברים ממשרד הפנים ל"יד לאחים" "לשם תשאול". שני פקידים בכירים של משרד הפנים נשמעים בכתיבתם באופן חשוד כמו אנשי "יד לאחים" עצמם: ראש לשכת מנהל האוכלוסין בתל אביב, עמוס ארבל, תועד כמי שאומר "מי שעושה פעילות משיחית פועל נגד העם היהודי. פעילות כזו היא לא בדיוק באינטרסים ובמגמות של מדינת ישראל ומדינת היהודים. פעילות משיחית אומרת לקחת יהודים ולהפוך אותם לנוצרים. אם יש כאלה, אז מדינת ישראל לא נותנת להם כבוד."

תפקידו של משרד הפנים הוא לא "לתת כבוד" לתושבים, אלא לאפשר להם לחיות את חייהם ללא הפרעה וללא כפיה דתית. כשגוף רשמי של המדינה הופך לאוכף דת, הוא גם נהפך בהכרח לקצת אינקוויזיציה. עדיין בלי סדי עינויים ובלי סמכויות מעצר, אבל בשביל זה יש את "יד לאחים", שמתחיל להיראות כמו משמרת הצניעות של משרד הפנים. "טהראן זה כאן" מתחילה להיראות יותר ויותר כמו מציאות עגומה.

למה אסור לתת לחובשי כיפה משרות: כי הם כפופים למערכת חוקים שאיננה מערכת החוקים של מדינת ישראל, ובמקרה הטוב ביותר הם מכופפים את החוק, במקרה הרע עוברים עליו. היהדות איננה הנצרות; היא לא עברה רפורמציה והיא מעולם לא הבחינה בין מה שנתון לקיסר ומה שנתון לאל. נוצרים מערביים יכולים לקבל ולמלא צווי בית משפט שסותרים את אמונתם, מפני שהם מבחינים בין דעותיהם האישיות ובין חוק המדינה.

דוגמא מובהקת לכך הובאה לאחרונה בכתבה ב"משפחה", שבועון חרדי, שעסקה בדיוק בסוגיה של ציות לבית המשפט, בייחוד בג"צ. באדיבותו של שחר אילן, סמנכ"ל ארגון חדו"ש (שעכשיו יש לו קישור קבוע בצד שמאל), קיבלתי העתק של הכתבה.

הכתבה היא רב שיח בין דיינים בכירים, ועוסקת באופן שבו הם מתמודדים עם בג"צ. הרב אליהו רפאל היישריק, אב בית הדין הרבני בתל אביב, מסביר מה עושים במקרים בעייתיים, למשל השאלה הטעונה מאד של מחלוקת בדבר המשמורת על ילדים, כשאחד ההורים הוא חובש כיפה.

וכך אמר היישריק: "המאמץ צריך להיות תמיד בכיוון של התרחקות מהגבול שבו אורב הבג"צ. כל פסק דין יכול להיכתב בצורה שתתקבל גם על דעתם של שופטי הבג"צ. לטרמינולוגיה יש כאן משקל רב. ניקח לדוגמה את המקרה שנקטו בו קודם, של חינוך הילדים. כאשר עולה שאלה אצל מי יתחנכו הילדים, במקרה שצד אחד חילוני והצד השני דתי – אז הפסיקה מובנת מאליה: ברור שהילדים צריכים להתחנך אצל ההורה שומר המצוות. צריך לשמור על נפש הילד, לוודא שיתחנך בחינוך תורני. אבל ברגע שכתבת את פסק הדין ×”×–×”, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"×¥. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות." ההדגשות שלי.

היישריק יודע שמה שהוא עושה פסול על פי חוק, אז מה הוא עושה? מה שעשו יהודים תמיד במצבים כאלה: מרמה. פעם רימו את הפריץ, היום מרמים את בג"צ. היישריק מקבל משכורת ממני וממכם, אבל אתם ואני נחותים בבואנו לפניו בדין, אם אין כיפה על קרקפתנו. ההלכה היהודית לא מאפשרת לחובש כיפה להתייחס אל חובש כיפה אחר ואל מתדיין חילוני כאל שווים, וזו תהיה תמימות להעמיד פנים אחרת. משה דרורי לא לבד.

מתפתל בשקריו: ותעל בו חרופתו של האל"מ הטרי משה תמיר להשחית: מעיזים, הוא אומר, לומר שהוא שקרן. מה הוא בסך הכל עשה? הורה לנהג שלו למלא דו"ח מזויף על תאונת דרכים, והורה לו לרשום את שמו-שלו (של הנהג), במקום שמו של האחראי לתאונה – תמיר עצמו. עוכרי דינו טענו שמדובר ב"טעות טכנית", ללא כוונת רמיה. אחר כך הוא שלח קצינה שלו כדי להפגש עם הנהג הנפגע, וסיבך גם אותה בשיבוש הליכי משפט. כנראה שגם זו היתה טעות טכנית. מה בסך הכל קרה?

תמיר אפילו הצליח להעביר לצידו את האפולוגטיקן הקבוע של צה"ל, אסא כשר, שהנפיק מסמך שאומר שתמיר "לא פגע בערך האמינות ובערך הדוגמא האישית". ואיך יפגע בה? הרי תת אלוף אחר, שאשתו ביצעה תאונה והוא ניסה לטייח את זה, לא רק איבד דרגה, אלא את כל הקריירה. אה, אבל ההוא היה דרוזי בעוד תמיר הוא יהודי כשר. ומה היה קורה לאחד הקצינים הזוטרים של תמיר, אם היה מניח לידיד או ילד לנהוג, והלה היה עושה תאונה, לא קשה לנחש. תמיר עצמו אומר שביחידות הקרביות, מהן הוא בא, לא מתייחסים ברצינות לדו"ח תאונה. כאילו זה תירוץ, ולא עוד הרשעה נגדו, שכקצין הסכין עם ההתנהלות הזו.

שווה להתייחס לניסוחיו של תמיר: הוא "מצר על הנסיבות שהביאו אותי לעשות את זה". קלטתם? מבריק. הצבא עבורו, הוא אומר, "זו לא קריירה – זו דרך חיים". אז אם זו דרך חיים, מה כל כך גרוע בהורדה בדרגה? אה, זה שהיא לא תאפשר לך להיות אלוף או רמטכ"ל? הבנו. זו אף פעם לא הקריירה. קריירה זה לאזרחים מנוונים. אצל קצינים זו "הדרך".

תינוק שנשבה בטהראן: צחוקים. מסתבר שמחמוד אחמדיניז'אד הוא יהודי לשעבר. או, ליתר דיוק, ילד יהודי שהוריו המירו את דתם לאיסלם כשהיה בן ארבע. האספסוף היג"ע מיהר לצווח את דבר ההבל המקובל – "מחרביך ומשנאיך ממך יצאו" – בבורות הנדרשת ממעמדם, מבלי לשים לב להר האירוניה שהתרומם לו בישראל.

הרי אם יתמוטט מחר המשטר האיראני, המקום היחיד בעולם שיצטרך לקבל את הפליט הטרי אחמדניז'אד יהיה ישראל. הוא יוכל לנחות בנתב"ג, ולדרוש לקבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות, ויהיה קשה מאד למנוע אותה ממנו. שני הוריו יהודים והוא מעולם לא בחר להמיר את דתו. הוא תינוק שנשבה. ומאחר ותורת הגזע היהודית קובעת שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי, קשה יהיה לראות את חובשי הכיפות מתלוננים על כך. אפילו ברית מילה הוא כבר עבר.

סביר, כמובן, שלשב"כ ולמוסד יהיו כמה שאלות אל החוזר בתשובה הטרי, וסביר שהוא יצטרך לבזבז ימים ארוכים באיזה מתקן עלום שם, וסביר שפרקליטים בכירים ייאחזו פרכוס בנסיון למצוא איזה סעיף שבו אפשר יהיה להאשים אותו, אבל בסופו של דבר ייאלצו כולם לומר, כרבנים ההם בפני אגריפס באותה אגדה: אחינו אתה. מחמוד, אחינו אתה.

ומה זה, אם זה לא כל האבסורד של הקיום הישראלי בשורה קצרה אחת? או שלא.

(יוסי גורביץ)

כשמקשיבים לאוסף הקוריוזים, הקלישאות והפרשנויות הנקודתיות שנקרא בישראל, משום מה, "דיון ציבורי", אפשר לחשוב שיש  לנו זמן. אנחנו פרנואידים עד העצם, אבל ×–×” לא מפריע לנו לשבת בנינוחות על הספה ולבחון במיקרוסקופ את הנאום  האחרון של ביבי או להתבכיין על דו"×—  גולדסטון. על התמונה הגדולה, הפיל שמהדס לנו באמצע הסלון, אף אחד לא מדבר. פה ושם תראו מישהו ממשש לו את החדק ומדבר על "מדינה יהודית", כמו ציפי ליבני שהנכיחה את המונח וקישרה אותו לפיתרון שתי המדינות בבחירות האחרונות, או ביבי, שבטיפשות מדהימה שמט את הקרקע מהלגיטימציה היחידה שאולי יש לה-רצון רוב אזרחי ישראל, כשהפך אותו לסעיף במשא ומתן בינ"ל. עיוור אחר ממשש את הרגל של מחיר הכיבוש ושלישי מושך בזנב של יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי בתחומי ישראל. הדיבור על ההתנחלויות רודד לבבל"ת משפטני על זכויות מקרקעין ואישורי בניה, ואת מלחמת התרבות שעומדת להתחיל בין ישראל החילונית ליהודה הדתית, שמתפרצת כבר עכשיו מקו פרשת המים שאותו ×–×™×”×” כבר מזמן פרופ' ליבוביץ' זצ"ל-זכויות האישה, אנחנו פוגשים רק בבלגאן התורן/×™ על השבת בירושלים. אז ×”× ×” התמונה הגדולה, המקום שאליו הכול מתכנס. נא להכיר: פיל.

השאלה שלנו היא לא האם "שטחים תמורת שלום" ×–×” עסק טוב או רע, ובטח לא מי צודק או מי ×”×™×” כאן קודם.  הבעיה שלנו היא שעם הקמת המדינה, הבטחנו לאומות העולם, בתמורה ללגיטימציה שלהן, שנהיה מדינה "יהודית ודמוקרטית", וככה רובינו גם מעדיפים את ×–×”. העניין הוא שהסיבה שהמדינה היא "יהודית" היא שרוב מוחץ של אזרחיה הוא יהודי, והסיבה שהמדינה היא "דמוקרטית" למרות שהיא "יהודית" היא, ובכן, שרוב מוחץ של אזרחיה הם יהודים, והם רוצים את ×–×” ×›×›×”. זאת דמוקרטיה "באיכות נמוכה", והמדינה גם לא "יהודית" מי יודע מה, אבל זו פשרה שרוב האנשים יכולים לחיות אתה. או היו יכולים אם היינו מצליחים לגרום לה לעבוד ואם לא היינו מיישבים מאות אלפי יהודים בשטח מאוכלס בפלסטינים שאנחנו לא יכולים לכלול בחברה שלנו בלי לאבד את הסידור היהודי-דמוקרטי שנשען אך ורק על רוב יהודי מוחץ. למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על ×–×” כל הויכוח.

ההבנה הזאת דחפה את רוב הציבור החילוני-מסורתי לקבל, בתיאוריה ובמידה והפלסטינים יהפכו לפינלנדים, את עקרון החלוקה לשתי מדינות. זה הציבור שלא רוצה לוותר על ה"יהודית-דמוקרטית". על הדמוקרטיה הוא לא רוצה לוותר בגלל שהוא מתיימר להשתייך למועדון היוקרתי שנקרא "המערב". מדינה "יהודית" דרושה לו מפני שמדובר בציבור שמאוד חשוב לו להזדהות כ"יהודי", אבל הוא לא מוכן למלא את זה בתוכן מעשי או ערכי בחייו הפרטיים. מה שעושה אותו "יהודי" זה האזרחות במדינה "יהודית". כלומר, סמלים רשמיים, פחות שיקסעות להתבולל בהן בסביבה, ו"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" הישן והטוב עם צה"ל שמחליף את אלוהים על תקן צור ישראל ואיזה גמד פרסי עם פה גדול שמחליף את המן, טיטוס, חמלניצקי והיטלר על תקן עמלק.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. והשאלה שמוטחת בהם, "מה הפתרון שלכם", נותרת ללא מענה. אבל זה לא בגלל שאין להם מענה, בהחלט יש להם, יותר מאחד. הם פשוט לא טרחו להניח אותו על השולחן, והסיבה לזה היא שהשעון מתקתק, וכל יום שעובר בלי פתרון שתי המדינות, מקרב אותנו אליו, לפחות לדעתם. אז למה לתת לדיון הציבורי להפריע? הימין החילוני הצמיח פתרון כבר בשנות השבעים, וכל הזכויות שמורות לאריק שרון. ישראל תמשיך לשלוט ביהודה ושומרון, אך יהיו בה מובלעות פלסטיניות אוטונומיות, "בנטוסטנים" בלשונו. כשאריק הגיע לשלטון, הוא עמל על הגשמת תכניתו, כרגיל, בלי לשתף אותנו. יהודה ושומרון בותרו לשלוש מובלעות באמצעות גושי ההתנחלויות וחומת ההפרדה. ההתנתקות יצרה את בנטוסטן עזה, ומשמשת כדחליל להפחדת הציבור מפני "ויתורים". "המפץ הגדול" יצר מערכת פוליטית בלי אופוזיציה שתפריע לה. יש גוש מרכזי גדול, וקומץ "קיצונים" מימין ומשמאל. ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. ביבי קורא לזה "שלום כלכלי", הפלסטינים במובלעות יקבלו אוטונומיה, ויוותרו על זכויותיהם הפוליטיות תמורת צמיחה כלכלית. התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

אם חשבתם  שזה מוזר להשעין את כל המדיניות על פרופגנדה, מה דעתכם להשעין אותה על האיש המזוקן שבשמיים? כבר בימי הרב קוק האב, הציונות הדתית נדרשה לשאלה איך קורה שחילונים הם אלה שמגשימים את ×”"אתחלתא-גאולה", והתשובה היתה שחילונים לא חייבים להאמין בתכנית האלוהית כדי לשתף אתה פעולה. לכן, האוונגארד המהפכני מבית מדרשו של גוש אמונים" לא חשב להיוועץ בנו, הכופרים. מי שאלוהים לצידו, לא צריך תמיכה, לא מבועלי נידות ולא ממדינות אחרות, ולכן הימין הדתי גם לא רואה צורך במימוש ההבטחה שניתנה לגויים עם הקמת המדינה, שנהיה דמוקרטיה. מבחינתם, לא צריך שרוב תושבי המדינה יהיו יהודים כדי שהמדינה תהיה יהודית, מספיק שהיהודים ישלטו בה ושהיא תתנהל באופן "יהודי". כל הלא יהודים מוזמנים להישאר במעמד של "גר תושב" ולעסוק בענייניהם, כל זמן שהם יודעים את מקומם, זוכרים מי הבוס, שואבים מים וחוטבים עצים בלי להתבכיין. מפעל ההתנחלויות נועד להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. ומי אמר שהמדינה האחת תהיה כמו שהם רוצים אותה? ובכן, אלוהים ידאג לזה (וכבר היו כאלה שחשבו שאפשר "לעודד" אותו להתערב, ×¢"×™ פיצוץ כיפת הסלע למשל) ובכל אופן, "הניצוץ" המיסטי בנשמתו של כל יהודי כשר יגרום לו להתייצב לצידם ברגע האמת, ויש מצב שהם צודקים, אבל לא הייתי קורא לזה "ניצוץ".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים. להשאיר אותם בפלסטין אי אפשר ×›×™ גם במקרה הלא סביר שהם יקבלו יחס הוגן, יהיו מי שידאגו ללבוש טלאי צהוב, לצאת לעשות בלגאן ולהצטלם כשהם מקבלים מכות משוטרים ערבים משופמים וכך בכל מקרה נמצא את עצמינו חוזרים לשם "להגן עליהם". החלוקה לשתי מדינות לא תפתור את שאלת "יהדותה" של המדינה, המניע למהלך ×”×–×” מלכתחילה, ×›×™ המיעוטים בישראל כבר לא מוכנים להשלים עם הסידור ×”×–×”. לא נראה שתהיה בקרוב, לנו או לפלסטינים, ×”× ×”×’×” שבכלל מסוגלת לחתום על הסכם, וכפיית הסכם מבחוץ, מסוג הרעיונות שהשמאל המקומי משתעשע בהם לאחרונה, הוא תסריט לא סביר. וכמובן שאי חלוקת הארץ אין משמעה המשך המצב הקיים עד שהפלסטינים "יהפכו לפינלנדים" אלא הסלמת הסכסוך, פלסטיניזציה של המיעוטים בישראל, הקצנת הקונפליקטים בתוך החברה היהודית ובסופו של דבר, תהליך שבו החברה הישראלית מתפרקת מבפנים, ובו בזמן מאבדת את התמיכה והלגיטימציה שלה מבחוץ. בקיצור, סוף המדינה כפי שאנחנו מכירים אותה. התהליך ×”×–×”, אם מישהו לא שם לב, בעיצומו.

לכן, ברגע שיתברר שפתרון שתי המדינות העצמאיות נוסח השמאל לא יאומץ ע"י ישראל, ופתרון המדינה היהודית בצד מעין-מדינה מפורזת\בנטוסטנים של הימין החילוני לא יתקבל ע"י אף אחד חוץ מישראל, הציבור יאלץ להכריע בין שתי הגרסאות של המדינה האחת. גרסת האפרטהייד הדתי של המתנחלים מול גרסת האינטלקטואלים הדמוקרטית והחילונית. חסל סדר "יהודית ודמוקרטית". מעכשיו, או "יהודית" או "דמוקרטית". היות שאפילו מיקרונזיה לא תיתפס תומכת באפרטהייד תיאוקרטי יהודי, ואפילו אלוהים לא יגרום להסברה הישראלית לעבוד, זהו תסריט שלא יתממש (מה שלא ימנע מתומכיו לנסות להגשימו בכל האמצעים). אז נשארנו עם תסריט המדינה הדו-לאומית הדמוקרטית, תסריט נעים יותר מהאלטרנטיבה, אבל לא בהכרח מעשי יותר. ספק אם חברה שמכילה שני לאומים עם היסטוריה של מאה שנות סכסוך, שכל אחד מהם מסוכסך לעילא בתוך עצמו ואף אחד מהם לא מחזיק בתרבות דמוקרטית ששווה משהו, תוכל להכיל את המתחים של עצמה. יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן.

× .ב  טרנספר ופלישת חייזרים לא נחשבים כפתרון "מעשי".

(שלום בוגוסלבסקי)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו ×›-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)