החברים של ג'ורג'

יאיר לפיד הודיע אתמול (א'), בראיון בערוץ הכנסת, שעד כמה שזה נוגע לו, ירושלים לא תחולק, וה"גולן יישאר שלנו." בכך, אם למישהו היה ספק, הוא השלים את המעבר שלו לימין: הוא עקף מימין את אולמרט ולמעשה, אם הפרסומים על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד ב-2010 נכונים, גם את נתניהו. שלשום הוא אמר שהוא יערוך נאום מדיני באריאל דווקא וש"הגיע הזמן להפטר מהפלסטינים," כאילו שיש איזושהי אפשרות שבה ישראל לא תצטרך לחיות עם הפלסטינים. מעבר להפגנת אי היכולת של שליט המטונימיה לפיד לעשות שימוש נכון במילה הבסיסית למדי "אבל" ("לא יהיה מזרח תיכון חדש, אבל לא יהיו שלושה מיליון פלסטינים בתחומי מדינת ישראל", "אני לא שמאלן אבל חושב שהפלסטינים הביאו את זה על עצמם"), לפיד הבהיר שמבחינתו, יש עתיד לכיבוש.

להוציא העובדה המדאיגה שחלק מהסקרים מעניקים לליצן הזה, שזרת אביו עבה ממותניו, 17 מנדטים, אין סיבה להתייחס ללפיד. אין לו השקפת עולם, ואם זו לא מוצאת חן בעיניך, הוא יאמץ אחרת. זה מצחיק הרבה פחות כשזה מגיע למי שאמורה להנהיג את השמאל הישראלי, מפלגת העבודה.

אני יודע, לכולם נמאס מהמצב המסורתי ערב בחירות, שבו מתייצבים פעילי מפלגות במעגל, דורכים את הנשק ומפעילים את נוהל כיתת יורים מעגלית. אני יכול רק לומר שבימין זה גרוע יותר – ושזה בנפשנו.

במשך שנים דיברו במפלגת העבודה על בעיית ה"חד נס", חוסר היכולת להניף שני דגלים במקביל: זה של פתרון מדיני וזה של פתרון המשבר החברתי. שלי יחימוביץ' פתרה, לשיטתה, את הבעיה: היא פשוט החליפה בין הנסים. היא לא מדברת על המצב המדיני, אלא רק על המצב הכלכלי.

לא רק שאין לנו את הלוקסוס ×”×–×”, של התעלמות מהפיל הלבן באמצע החדר; לא רק ששתי הבעיות שלובות זו בזו – ההוצאות האדירות של ישראל על בור השומן של מערכת הבטחון ועל התנחלויות הן גורם ישיר למשבר החברתי; מדינת הרווחה הישראלית חוסלה כדי שאפשר ×™×”×™×” להקים מדינת רווחה מעבר לקו הירוק – אלא שזה, בפשטות, לא מוסרי. מרכיב מרכזי של הסוציאליזם הוא אחוות עמים. ספק אם יש תקדים לסוג המשונה ×”×–×” של סוציאליזם שמקדמת מפלגת העבודה תחת יחימוביץ': סוציאליזם של עם אדונים, שבו לצד אחד יהיו כל הזכויות הסוציאליות בעוד שהצד השני ייאנק תחת כיבוש ונישול מאחורי חומה. מצב ×›×–×”, שאפשר לקרוא לו סוציאל-נאציונליזם, הוא סתירה פנימית והוא לא יכול להתקיים. התוצאה היחידה שלו תהיה קידום חזק עוד יותר של מעמדו של הצבא החזק גם כך, כגוף היחידי שעומד בינינו ובין ההלוטים שלנו, מה שרק יעלה את דרישותיו לתקציב, מה שיפגע ביכולת להעביר תקציבים לרווחה.

ספרטה ניסתה את המודל הזה, אבל היא גזרה בדעה צלולה עוני על תושביה וחיסלה בעצמה את מטבעותיה. (זה, אגב, לא עבד: שיעור המנהיגים הספרטנים שנחשדו או הורשעו בלקיחת שוחד – שוחד שלא היה מה לעשות בו בביתם – פנומנלי). יחימוביץ' רוצה לגרום לנו להאמין שאפשר לנהל כך חברה מודרנית במאה ה-21, שמקובלת בין האומות. הבל הבלים. לכל היותר המדיניות של יחימוביץ' תחדד את דילמת "ההולכים מאומאלס" של אורסולה לה גווין: היא תאלץ יותר ויותר ישראלים מצפוניים להבין שהם לא יכולים לחיות במדינת רווחה שרווחתה באה לה מאומללותם, נישולם ועשיקתם של אחרים. יחימוביץ’ תהיה שותפה להשחתה המוסרית של ישראל.

יתר על כן, הבעיה הזו לא הולכת לשום מקום. יש לקוות שיחימוביץ' אינטליגנטית מכדי לחשוב שאם היא תשחק את המשחק של המרכז הישראלי, לא תזכיר לו את קיומם של הפלסטינים ולא תדבר איתו על הצורך בסיום הכיבוש, זה גם יעלים את הכיבוש. הוא יהיה פה, גם אם היא לא תדבר עליו. והזמן, בניגוד לדעתו של יצחק שמיר, לא פועל לטובתנו. יחימוביץ' לא מנצלת את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות? עד תום הקדנציה הבאה, היא תצטרך להתמודד עם דרישה גוברת והולכת למדינה דו לאומית. במקרה הטוב, הדרישה הזו תלווה בהפגנות שלוות ובשחיקת שרידי הלגיטימיות של המדינה הציונית; במקרה הרע, היא תלווה באינתיפאדה שלישית, כי הישראלים כבר הוכיחו ששקט מצד הפלסטינים רק משרת את הכיבוש, ומהמחאה הלא אלימה הם מעדיפים להתעלם.

וכשזה יקרה, שלי יחימוביץ' תהיה חתומה על כך בדיוק כמו בנימין נתניהו. הוא היה האדריכל של התכנית הזו, היא תהיה מהנדסת הגימור שלה. זה יהיה מקומה ההיסטורי, אלא אם היא תוכיח שהיא מסוגלת – כפי שקודמיה בתפקיד לא היו מסוגלים – להניף בו זמנית את שני הנסים. ובינתיים, היא לא רוצה.

(יוסי גורביץ)

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)

יום לא נעים עבר על קלגסינו בגדה: כמה מהם קיבלו הוראה מהרבש"ץ של התנחלות בת עין שלא להכניס להתנחלות נושאי תעודת זהות ישראלית שאינם גם יהודים כשרים. על המצב עצמו – שבו חיילים שנמצאים בשטח כבוש מקבלים הנחיות מנציג האנשים שעליהם הם אמורים להגן ושנמצאים שם רשמית בשל "כורח צבאי" – לא היה להם מי יודע מה לומר, כי לזה הם התרגלו. אבל הפגיעה באזרחות הישראלית הפורמלית, החלוקה של תעודת הזהות הישראלית ליהודים ולא יהודים, הציקה להם.

ההנחיה היתה ברורה: "להכניס רק יהודי עם תעודת זהות כחולה. נניח שבא דרוזי או בדואי עם תעודת זהות כחולה, מישהו שבא לנקות את השירותים – לא." החמושים חשו שלא בנוח עם פקודה שמפרה בגסות בוטה כל כך את העמדת הפנים כאילו יש "נורמליות" מסוימת במשטר האפרטהייד בגדה המערבית. הם אפילו אמרו שזה מזכיר להם תקופות אפלות ™.

כמובן, מהלכים כאלה – אזורים שיש אליהם כניסה ליהודים בלבד – הם לא דבר חדש בגדה המערבית. כבישים ליהודים בלבד קיימים בגדה כבר שנים, לעתים תחת ההנחיה שמי שיכול לנוע בהם הוא "מי שרשאי לעלות לישראל מכוח שבות," כלומר יהודי, רק בלי לכתוב יהודי. הם היו, אולי, חדשים לחיילים במקום.

בצה"ל נבוכו. לא בכל יום קורע רבש"צ בקלילות את מסכת הכיבוש הנאור ומבהיר על מה באמת אנחנו מדברים כאן – על אפרטהייד בין יהודים ללא יהודים ועל כך שלאזרחות הישראלית אין שום משמעות. על כן הודיע דובר צה"ל ש"בעקבות פניית הכתבת האירוע נבדק, ואכן התקבלה הנחיה כזו על ידי הרבש"ץ. בעקבות כך חידדו בצה"ל כי מדובר בהנחיה שאינה חוקית. כמו כן היות ומדובר בנושא מורכב ורגיש, על מנת למנוע עימותים אפשריים ניתנה הנחייה ליידע את רבש"ץ היישוב בכניסה של אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי, על מנת שילוו בכניסתם ליישוב."

שימו לב. קודם כל, דובר צה"ל מודיע שמדובר בפקודה בלתי חוקית. נחמד מצידו. במצב נורמלי, היינו מצפים שלהודעה על כך שקצין – אפילו אם הוא לבוש אזרחית – שנותן פקודה בלתי חוקית, תתלווה גם ההודעה על כך שהוא הועבר מתפקידו או לפחות הוצא לחופשה עד שהפרקליטות הצבאית תוכל לטייח את האירוע. אבל, כמובן, הרבש"צ איננו כפוף לסמכות הצבא, הוא רק נותן לו פקודות, והרעיון שצה"ל יוכל להדיח אחד מאלה רק בגלל מתן פקודה בלתי חוקית היה עשוי לגרור שורה של פוגרומי תג מחיר. אז זה, כמובן, לא קרה.

אחר כך, אומר לנו דובר צה"ל שנכון שמדובר בפקודה לא חוקית, אבל זה לא כל כך חשוב, בעצם: כדי "למנוע עימותים אפשריים" בין החמושים ובין הממונה האזרחי שלהם שעליו לצבא אין שליטה, החיילים התבקשו להתיר ל"אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי" להכנס להתנחלות – אבל לעדכן את הרבש"ץ, כדי שהלז "ילווה אותם בכניסתם ליישוב." כלומר, צה"ל שינה קצת את הפקודה של הרבש"ץ: לא יהודים יכולים להכנס להתנחלות – אבל רק תחת ליווי בפיקוח. האיסור על כניסתם של לא יהודים הוא בלתי חוקי; הנחיה להתייחס לכל אחד מהם כאילו היה חשוד פוטנציאלי וללוות אותו בעת שהותו בהתנחלות – זה כבר לגמרי בסדר.

כלומר, גם מבחינת צה"ל, לתעודת הזהות הישראלית אין שום משמעות: מי שמחזיק בה, כל זמן שלא הוכיח שהוא יהודי כשר, הוא חשוד תמידי שאין להניח לו להסתובב בהתנחלות בלי ליווי חמוש, אחרת לכו תדעו מה הוא יעשה. ליהודי עם עבר פלילי, רוצח משוחרר או פדופיל, אין שום בעיה להסתובב בהתנחלות. לאזרח ישראלי נוצרי או מוסלמי – נטול כל עבר פלילי – אפילו אם רק עצר לקנות דלק או לעשות את צרכיו, אסור להסתובב בתחומי ההתנחלויות בלי ליווי.

צה"ל קיבע, בעצם, את העמדה של הרבש"ץ: כל הלא יהודים חשודים. חשודים על העריות, חשודים על שפיכות דמים. אזרחותם לא משנה כהוא זה. הצבא פשוט ייפה קצת את ההנחיות: הן לצרכי יח"צ של התקשורת הארורה והן כדי שהחמושים שלו ירגישו יותר בנוח, שלא יצטרכו לחשוב שהם נקלעו איכשהו לתקופה אפלה ™.

והאפרטהייד זחל עוד צעד קדימה.

ועוד דבר אחד: רב כלשהו, אחד ברוך אפרתי, קרא היום (א') לחלל את הלווייתו של חיים חפר. האחרון דרש בצוואתו שלא יקראו עליו קדיש. אפרתי רצה מחתרת נועזת של מניין יהודים אמיצים, שיתגנבו לבית הקברות ובחשאי, בלי שמישהו ישים לב, יאמרו קדיש. מעניין מה אפרתי היה חושב אם, נניח, הבישוף המורמוני מיט רומני היה מטביל את אחד מקרוביו למורמוניות לאחר מותו. יש להניח שהוא לא היה מתרשם מהחסד הנוצרי הבלתי צפוי הזה. אבל, כמובן, אסור להשוות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש, כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסתערו קבוצה של חמושי צה"ל, לשם שינוי על אזרחי, על עבד אל עזיז נידאל יוסף פאחורי, הפילו אותו, הכו אותו וגררו אותו לעבר מבנה של צה"ל. חמושים אחרים ניסו באומץ למנוע מצלמים לתעד את האירוע, בהצלחה חלקית בלבד.

דובר צה"ל מיהר לגבות את החמושים: "הסרטון איננו מציג את כל השתלשלות האירוע. במהלך בידוק שגרתי בחברון, סירב הפלסטיני להזדהות. הפלסטיני התעמת עם כוח צה"ל במקום, דבר שאינו נראה בסרטון, והחיילים אשר נקלעו למקום סייעו לכוח בביצוע משימתו." דובר צה"ל, שאמינותו גבוהה יותר מזה של שר התעמולה העיראקי לשעבר, הוסיף כי הפלסטיני הודה בחקירתו "כי התנגד באופן פיזי לבידוק במקום," וקינח בכך ש"בתום המעצר התברר כי מדובר בפלסטיני הדרוש לחקירה." הדגשה שלי.

וואלה. מה שאתם רואים בפניכם הוא הנוסח הרשמי ליללה העולה תדירות מן הטוקבקים בישראל, "למה לא מראים מה קרה קודם." כלומר, למה מציגים את החמושים שלנו רק כקלגסים ברוטליים ולא מראים מה גרם להם לאבד את העשתונות. וכדי להרגיע את כל מי שעדיין מתעקש להאמין למראה עיניו, הוסיף דו"צ שמדובר בעצם במבוקש ("דרוש לחקירה", המונח הרשמי) או במילים אחרות, במחבל. ולמחבל מגיע כל מה שהוא חוטף.

וואלה. במקום דובר צה"ל הייתי מכנס ישיבה דחופה, ×›×™ מסתבר שלא רק עוכרי ישראל כמו ×”×—"מ לא מאמינים לו, ולא רק שמאלנים לועגים לו: בית המשפט הצבאי ביהודה הורה אתמול (ד') לשחרר את פאחורי. בית המשפט קבע (זהירות, מסמך) ×›×™ "כפי שנאמר, תמונה שווה אלף מילים. כפי שעולה מהסרטון בבירור, המשיב הותקף על ידי חייל לכאורה הלבוש בבגדים אזרחיים ללא כל עוול בכפו, כיוון שחשב שהמשיב דיבר עליו בגנותו. […] ניתן לראות במקרה ×–×” שימוש לא סביר של חיילים הלבושים בלבוש אזרחי, אשר לא ברור אם היתה להם בכלל סמכות להרחיק את המשיב מהאזור ולעצור אותו." התובע הצבאי האומלל, שהתחיל את הדיון בבקשה שלא לצפות בכלל בסרטון, ניסה לבקש דחיה של שחרורו של פאחורי ביממה, ובית המשפט – באופן חריג למדי – דחה את הבקשה. רגע, איך משחררים ×›×›×” מבוקש? מחבל? ובכן, נחמה, הוא לא ×”×™×” מבוקש או מחבל. הוא רק תואר ×›×›×–×” על ידי דובר צה"ל. כשזה ×”×’×™×¢ לבית המשפט, כל ×–×” התפוגג. עדכון: הסניגור הציג לבית המשפט סרטון שני, שאפשר לראות למטה, שמספק יותר פרטים על תחילת התקרית. כפי שציין יובל דרייר שליה בתגובות, הדבר רק הופך את מצבו של פאחורי לנדיר יותר.

כמה הערות. למה שנשאר מהאמינות של דובר צה"ל, שמזמן הפסיק לספק לאזרחי ישראל מידע אמין ומשמש כמקבילה של רני רהב של החמושים (בדגש עם דברור הרמטכ"ל), מיותר להתייחס. נקודה ראשונה: פאחורי הוחזק במעצר במשך חודש משום שערס שמשרת בצה"ל חשב שהוא העליב אותו. זה הכל. לא היתה כל ראיה אחרת. זה כל מה שצריך כדי לשלול את חירותו של פלסטיני לחודש, להוריד לו חודש מהחיים: שחייל ידמיין שהוא העליב אותו. הפנטזיה של החייל, כמובן, תזכה לגיבוי מדובר צה"ל ומהאספסוף היג"ע.

עכשיו, משהו מזה קיים גם בכוחות שיש לשוטרים בישראל. אבל בישראל יש – בינתיים, על כל פנים – שרידים של עיתונות עצמאית, שמאד אוהבת (ובצדק; בשביל זה היא פה) סיפורים של שרירות שלטונית, בדגש על אלימות משטרתית. קשה מאד להאמין שיש בתי משפט בישראל שיאריכו את מעצרו של ישראלי – בהנחה שהוא לא פלסטיני, כמובן – בחודש, כשיש ראיות בוטות לכך שהוא לא היה האלים. בשטחים הפלסטינים, קיומך נתון לשרירותו של ילד בן 19, שנהנה לעתים קרובות מהפגנת הכוח שלו. לא מאמינים? קראו את הדו"חות של "שוברים שתיקה" ושל "בצלם.” מכאן החשיבות העצומה של הפרויקט של “בצלם”, שחילק מצלמות וידאו למספר פלסטינים במוקדי עימות: הפלסטינים זקוקים ל”אח הקטן” אפילו יותר מאיתנו.

שנית, התובע הצבאי טוען שהראיה היא "חדשה." אין שום דבר חדש בה: הציבור הישראלי צפה לפני חודש. אם התובע הצבאי לא צפה בה, הוא לא ראוי לתפקידו. אם צפה בה והחליט בכל זאת להמשיך בהליך המשפטי, הוא צריך לשאול את עצמו אם הכיבוש כבר לא השחית אותו.

שלישית, וחשוב מכל, זה היה יכול להגמר הרבה, הרבה יותר גרוע. המקרה של פאחורי היה יכול להגיע לשופט אוטומטי, שתפקידו כבר איכל אותו והוא הסכין מזמן עם כך שהוא אמור להיות חותמת גומי של התביעה. במקרה הזה, מעצרו של פאחורי היה מוארך כמעט אוטומטית עד תום ההליכים, והוא היה מתבקש להסכים לעסקת השטן של מערכת הצדק הצבאית: להלחם על צדקתו כשהוא כלוא במשך שנים, או להודות באשמה ולהשתחרר הרבה יותר מהר, אולי אפילו באותו היום.

לפאחורי שיחק המזל: המפגש שלו עם הערס החמוש עלה לו רק בחודש חיים. לרוב הפלסטינים שמוצאים את עצמם בידי החמושים, אין מזל כזה.

ועוד דבר אחד: יזהר אשדות עשה מעשה אמיץ ופרסם שיר שעוסק כולו באופן שבו הופך האדם הישראלי לחמוש מפוחד, אכזרי וקטלני. ה"קת על הדלת" שלו מהדהד במיוחד: כשהשתחררתי, לפני יותר מ-20 שנים, מהשירות ברצועה, אמי אמרה לי שיש לי סיוטים בלתי פוסקים על קת המכה בדלת. אני עצמי לא זוכר את זה. בכל מקרה, השיר השפיע עלי כמעט כמו "וואלס עם באשיר." צפו בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, חולל מהומה קטנה לאחרונה כשטען שהפער בין המצב הכלכלי של ישראל לזה של הפלסטינים נובע מהתרבות היהודית ו"אצבע אלוהים". הביקורת עליו התמקדה מן הסתם בהתעלמות מכמה עובדות, כמו למשל שבעוד ישראל היא מדינה ריבונית ועצמאית, הפלסטינים בשטחים עדיין חיים תחת צורה כזו או אחרת של שלטון צבאי.

אנחנו חשבנו שכדאי להזכיר בהקשר ×”×–×” שהכלכלה הפלסטינית הולכת ומתפצלת לשני חלקים שגם ביניהם שורר פער משמעותי. הפער ×”×–×” מוכיח, למי שצריך הוכחה, שמצב כלכלי משקף מציאות פוליטית וצבאית, ולא פחות מכך את מידת יכולתם של אנשים וסחורות לנוע. כך, למשל, בעקבות תקיפת מעבר כרם שלום אתמול נסגר היום המעבר – היחיד שמאפשר תנועת סחורות לעזה וממנה – ולצדו נסגרו גם מעבר רפיח והמנהרות עד להודעה חדשה. לאירועים כאלה יש השפעה דרמטית על המצב הכלכלי בעזה.

הגרף הזה מראה את השינויים בתמ"ג לנפש בשטחי הגדה וברצועת עזה מאז 1994 ועד 2011. אם הסנטור רומני צודק בהסבר שהוא נתן לפערים העצומים בין הכלכלה הישראלית לפלסטינית, השינויים בגרף משקפים תנודות בתרבות הפלסטינית וברצון אלוהים. אנחנו מעדיפים לחפש את ההסברים בשינויים שחלו בתנאים שבתוכם התנהלה הכלכלה. תנאים שהושפעו מתהליכים מדיניים, מאלימות, ומהגבלות תנועה. אנחנו רואים בגרף הזה ראייה לקשר הישיר, שמעטים מערערים עליו, בין חופש תנועה לפיתוח כלכלי.

ראו, למשל, את הצלילה החדה בתמ"ג שחלה בשנת 2000, לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה. אז ישראל החמירה את מגבלות התנועה בעזה, בגדה וביניהן. מאז 2002 התמ"ג החל לעלות, אך בעוד הצמיחה בגדה המשיכה לעלות, ברצועת עזה היא החלה לצלול בסוף 2005, צלילה שנעשית חדה יותר עם השתלטות חמאס על הרצועה והטלת הסגר על עזה ב-2007. והנה, ב-2010, עם הסרת חלק מהסגר האזרחי על הרצועה, התמ"ג ברצועה התחיל בטיפוס איטי למעלה. אמנם ההשגחה האלוהית עדיין מונעת ממנו להתקרב לתמ"ג של הגדה, אבל אולי הסרת האיסור על שיווק סחורות מהרצועה בגדה ובישראל יפתרו את הבעיה הזו.

(הפוסט פורסם במקור בבלוג של עמותת “גישה” ומובא כאן בהסכמתם.)

הערה מנהלתית: אני ממשיך במרץ באריזה, ולא צופה פוסט לפני שישי-שבת, אם בכלל. עם זאת, כאן המקום להזכיר שמחר מתחיל פסטיבל הקומיקס בתל אביב, ובו תוכלו לרכוש – אם עוד לא רכשתם – את הקומיקס “איך נפלו גיבורים.” פרטים נוספים כאן.

(יוסי גורביץ)

מבצלם נמסר כי “בסביבות השעה 19:30 בערב, תעד מתנדב במיזם "חמושים במצלמות" של בצלם, זידאן שרבאתי, מחלון ביתו, מספר נערים שעוכבו על ידי חייל במחסום בית הדסה בחברון. החייל לקח את תעודות הזהות של הנערים והורה להם להמתין לצד הקיר.

(באדיבות בצלם)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. ×–×” כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ×”-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. ×”×™×” ויטען הפליט ×›×™ נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" ×”×™×” ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ×”"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים ×›×™ הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. ×–×” כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה ×–×” אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ×”-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ×”-19, ועד 1997 – ×›-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)