ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. זה כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ה-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. היה ויטען הפליט כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" היה ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ה"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים כי הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. זה כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה זה אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ה-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ה-19, ועד 1997 – כ-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר פרצה שערוריה בארה"ב, או על כל פנים בקרב הממסד היהודי שם, לאחר שאוניברסיטת CUNY סירבה להעניק פרס כלשהו לתסריטאי והבמאי טוני קושנר – בישראל הוא מוכר בעיקר בשל הגרסה השפילברגית למבצע הנקם שאחרי הטבח במינכן – וזאת משום שהוא אמר כמה דברי ביקורת על ישראל. פרצה סערה בכוס תה, קושנר הודיע שגם אם ירצו לתת לו את הפרס הוא יסרב לקבל אותו, וברברה אהרנרייך, שכבר קיבלה אותו, הודיעה בארסיות שגם היא תחזיר את הפרס, "אם תצליח למצוא אותו".

עד כאן, הכל סביר, במגבלות הז'אנר. אבל הניו יורק טיימס הלך לראיין את האיש שהתחיל את כל הבלגאן, ג'פרי וויזנפלד מחבר הנאמנים של האוניברסיטה כדי להבין מה בעצם. הכתב ההמום של הניו יורק טיימס חזר הביתה עם קצת יותר ממה שציפה: וויזנפלד אמר שהפלסטינים אינם בני אנוש, משום ש"אנשים הסוגדים למות ילדיהם אינם בני אנוש", וש"הפלסטינים פיתחו תרבות שאין לה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי".

עכשיו, אין ספק שיש אלמנטים של "תרבות מוות" בתרבות הפלסטינית, במיוחד בכל מה שקשור לסגידה לשאהידים, שרבים מהם היו רוצחי אזרחים. מצד שני, המילים האלה נכתבות ביום שבו הקינה של וויזנפלד על "תרבות המוות" הפלסטינית נשמעת נלעגת במיוחד.

יום שני שעבר הוקדש רשמית לסגידה לנרצחי השואה. יום השואה התחיל בצפירה שבה עמדו הכל דום, ומי שלא עמד בצפירה הוקע. אבל הוא החל אחרי שבוע ארוך של הכנה. ספק אם יש יום שבו אין "ידיעת שואה" בתקשורת הישראלית, אבל יום השואה הוא שיא השיאים. ומשתם יום השואה, מתחילה התקשורת הישראלית להכין את הציבור לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל, שיא השנה הליטורגית הישראלית. ההכנות נכנסות להילוך גבוה ביום שקודם ליום הזכרון עצמו – השנה שמעתי לראשונה על חברות שמוציאות את עובדיהן לחופש לא רק ביום הזכרון עצמו, אלא גם בזה שקודם לו – ושיאן בצפירה כפולה, בערב יום הזכרון ובבוקרו. בין לבין, כל התקשורת ובעצם כל הציבוריות הישראלית מתפלשת בהתקרבנות, לעתים מתיילדת מאד ("החלל שלי: אתם מספרים על האהובים שאינם", היתה הכותרת הראשית של וויינט במשך רוב היום הזה). השבוע שבין יום השואה ובין יום העצמאות הוא "תרבות מוות" מזוקקת, שמתמקדת בפולחנם של המתים – ובהכנתם של ישראלים, מגיל הגן ומעלה, לכך שיום אחד יצטרכו גם הם להיות מגש הכסף שעליו יבנה גנרל כלשהו את הקריירה הפוליטית שלו.

השנה זכינו לפולחן מוות מכוער במיוחד, כשקרוביהם של הכבאים שנספו באסון הכרמל – בעידודו של האחראי למחדל, אלי ישי, שכנראה מקווה להרחיק בכך את האש מעצמו – דרשו להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה, ובכך לספח את עצמם ואת קרוביהם ממעמד של אנשים ש"סתם" מתו בתאונה לכאלה שמתו בשליחות המדינה.

בידיעה מוזרה נוספת השנה, למדנו שמשרד הבטחון מוצף בפניות ממשפחות ש"חוששות מה יהיה כשקרוביהם של החללים ילכו לעולמם ולא יהיה מי שיעשה להם אזכרה ויאמר תפילת 'אל מלא רחמים' ביום נפילתם". מה יהיה? יקירי, יהיה מה שתמיד היה: אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו – לא יהיה להם זכרון, עם שהיו לאחרונה; החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם; גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. זה מהלכם של החיים; הם צריכים לדחוק אחורה את המתים. מה בצע למתים בתפילות 'אל מלא רחמים'? ודאי יעדיפו שהרחמים היו בעולם, ולא רק בו.

התרבות היהודית יצרה את הפחד מפני מוות שאין אומר אחריו קדיש; אבל חובת הקדיש היא על היתום, היא תמה אחרי 11 חודשים, והמוות מפנה את מקומו לחיים. הוא שב ועולה מדי שנה, אבל זכרו של האיש נמוג, ואחרי מותם של בניו גם לו לא יהיה זכר, אלא מה שיצר בחייו, אם ישרוד את שיני הזמן. פולחן המוות של חללי צה"ל הוא אובססיבי: הדרישה היא שהם ייזכרו גם אחרי שדורם, וגם דור צאצאיהם, חלף מן הארץ. הדרישה הזו היא בלתי טבעית, גם באופן הבלתי טבעי שבו בני אדם מתייחסים אל הפחד מן המוות; היא מעלה את השאלה האם ריצוי המתים החריג הזה מקורו בחשש המנקר שמותם, קורבנם העליון, היה נטול טעם וסיבה; שמא ישובו וירדפו את המבוגרים על ש"בהתלהבות רבה סיפרו לילדים להוטי תהילה נואשת/את השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו".

בכל פולחן המוות הזה, נעלם – או, ליתר דיוק, מועלם – נתון גורלי אחד: מספר האנשים שלא יכולים לשאת את עול הצבא הכפוי, עד כדי שהם מבכרים את מותם על חיים בו. ערב יום העצמאות 2010 טען משרד הבטחון שמספר האזרחים והחיילים שמתו, מי חלל פעולות איבה מי "נפל על משמרתו", במהלך השנה שחלפה מאז החג הקודם היה 111; בשיחות לא רשמיות הוא היה מוכן להודות ש-68 מהם היו מתאבדים. המספר המקביל השנה הוא 183, עליה חדה מאד לעומת השנה שעברה; ושיחה עם דובר צה"ל הבהירה לי שאין מה לצפות שדווקא הערב הוא ישבור שתיקה ויאמר לנו כמה מהאנשים שאולצו לשרת בצה"ל בשם המיתוס של צבא העם – מנשרים קלו, מאריות גברו – הוציאו את עצמם לצמיתות מהישג ידו של נוגש בן 19. ספק אם מספר ההרוגים האזרחים בפעולות איבה עלה בשנה האחרונה על עשרה, ומספר החיילים שנפלו – על חמישה; דובר צה"ל, על כל פנים, אמר שיבדוק, אבל שכלל לא בטוח שהוא יוכל למסור לי את ה"קטגוריות" של סיבות המוות. אחרי הכל, זה עשוי להיות מביך מאד.

ובתוך יוון המוות הזה, כמה מנותק נשמע איזה יהודי ניו יורקי, תומך מרחוק – מרחוק מאד – של ישראל, כשהוא מדבר על תרבות המוות של הפלסטינים דווקא.

ועוד דבר אחד: עידן לנדו, אקדמאי ובלוגר, מרצה עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. לשם השוואה, שני חיילים שהורשעו לא עבירה במשמעתית אלא בפשע מלחמה של ממש, אילצו ילד פלסטיני לפתוח תיק שחשדו שהוא ממולכד, נידונו בסך הכל לשלושה חודשי מאסר על תנאי. פרצופו של הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)