פעם, מזמן, באינתיפאדה הראשונה, ישבתי במשמרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח ואיזה קצין צבא אוויל הודיע לי בקשר שהוא עצר "מסית ראשי." ביקשתי את תעודת הזהות שלו, כדי לבדוק אם הוא מבוקש, והקצין ענה שאין לו תעודת זהות. אמרתי לו שיילך לבית של העצור, התעודה בדרך כלל שם, והוא אמר "לא, לא, אתה לא מבין – אין לו תעודת זהות. הוא בן חמש." שתיקה של כמה שניות. "אמור שנית. אמרת בן חמש?" "כן." הלכתי להעיר את הקצין שלי. הוא צעק על קצין הצבא. הילד שוחרר.

מסתבר שאפשר להתדרדר גם משם. ניר ברקת, רשמית ראש העיריה ובפועל המושל הצבאי של מזרח ירושלים, ערך אמש (ג') סיור בעיסאוויה. התושבים הפגינו את מורת רוחם על ידי רגימת הפמליה של ברקת – מנהג מקובל בירושלים לאורך ההיסטוריה; הכהן הגדול אלכסנדר ינאי נרגם פעם באתרוגים – וזמן קצר לאחר מכן, מדווח שירות הידיעות הפלסטיני מען (בידיעה שקיבלה אישור ממקורות אחרים) עיכבו שוטרים סמויים את מוחמד עלי דירבאס, בן שבע (7). הם לקחו אותו לתחנת משטרה, שם עכבו אותו במשך כשלוש או ארבע שעות לצרכי חקירה, ואחר כך שחררו אותו. עדכון: מבדיקה של "בצלם עולה" כי גילו של דירבאס הוא שבע וחצי שנים, ולא כפי שדווח קודם לכן; שהוא נעצר בסביבות השעה 16:00 על ידי שוטרי יס"מ, לא מסתערבים; שהוא נלקח לתחנת משטרה מיד לאחר מעצרו; שאביו הגיע לתחנת המשטרה בסביבות השעה 18:00, אך נמנע ממנו מלראות את בנו עד השעה 21:00; אז נחקרו השניים במשך כשעתיים, ושוחררו בסביבות 23:00.

איפה להתחיל? נתחיל מזה שלמשטרה אין סמכות לעצור ילדים. גיל האחריות הפלילית הוא 12. קשה מאד להאמין שהמשטרה היתה מעזה לעצור ילד בן שש, אם הוא היה ילד יהודי – הזעקה היתה עולה השמימה, ובצדק. פה, כמובן, מדובר רק בילד פלסטיני, אז קשה להאמין שכלי התקשורת הישראלים יקדישו לו יותר מדי תשומת לב. הסיפור עדיין מעורפל ולא כל הפרטים ידועים, אבל על פניו נראה שדירבאס נחקר שלא בנוכחות מבוגר מבני משפחתו, בניגוד לחוק – כך, על כל פנים, טוענת המשפחה. אין סיבה לא להאמין לה: כפי שחשף דו"ח בצלם מיולי 2011, רוב מוחלט של הקטינים שנחקרו בגדה נחקרו ללא נוכחות מבוגר תומך. המצב שבו שוטרים סמויים "אוספים" ילד בן שש שבע ולוקחים אותו לתחנת משטרה, במשך שעות, ללא בן משפחה, דומה הרבה יותר לחטיפה ולהטלת אימה מאשר לפעולה משטרתית תקינה.

נזכיר שוב שרשמית, מזרח ירושלים סופחה לישראל ועל כן השוטרים היו צריכים להתנהג אל דירבאס כפי שהם צריכים להתנהג אל סתם ילד יהודי בן שש ממערב העיר. העובדה שבמזרח העיר מופעלים מסתערבים, מעוכבים ילדים בני שש, ובאופן כללי ישראל מתנהלת כאילו מדובר בשטח כבוש מעידה, אכן, שמדובר בשטח כבוש ושהפיקציה של "עיר שחוברה לה יחדיו" היא לא יותר מפיקציה.

ועוד דבר אחד: הרב השני בחשיבותו במגזר הליטאי, אהרן יהודה לייב שטיינמן, תקף בחריפות את הציבור החילוני והגדיר אותו כ"ערב רב ששונאים יהודים." ערב רב הם, במסורת הקבלית, סוג של קליפה שהתערבבה עם היהודים, מעין עמלק בדמות יהודים, שלפחות על פי מסורת אחת יהיו שלטון הרשע האחרון לפני בוא הגאולה. מטבע הדברים, מובן מה יש לעשות בהם. כאן המקום להזכיר שהרב הליטאי המוביל, יוסף שלום אלישיב, כבר קבע לפני כשנתיים וחצי שלחילונים אין מעמד של "תינוק שנשבה", כלומר שאי הבנתם בהלכה איננה יכולה עוד להגן עליהם מפני העונש שהם צפויים לו על פיה.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

תנועת "ירושלמים", שמייצגת את הזן הנכחד של חילונים בעיר, עתרה אתמול (א') לבג"צ בתביעה להורות לחברות האוטובוסים בעיר להציג פרסומות המכילות תמונות נשים. חברות האוטובוסים מתנגדות לכך, בתואנה שפרסום התמונות עשוי להביא לכך שחרדים ישחיתו את האוטובוסים. זה, נזכיר, היה גם התירוץ שלהן למנוע את פרסומן של נשים בקמפיין של אדי. שם, אחרי לחץ ציבורי, הסכימו חברות הפרסום להציב את תמונותיהן על תחנות אוטובוס, אבל לא על האוטובוסים עצמם.

להתנהלות כזו קוראים כניעה לטרור. המפרסמים חוששים שהאוטובוסים ייפגעו בעת מעברם בשכונות חרדיות, וכדי למנוע פגיעה כספית הם מוכנים להכנע לטרור החרדי. עם הטרור הזה, מדינת ישראל דווקא שמחה לשתף פעולה. משרד התחבורה שלה הוא זה שאישר את הסדרי קווי המהדרין, שעכשיו הוא מעמיד פנים שהוא מתנער מהם. ההסכם, טוענים עכשיו בצביעות במשרד התחבורה, היה מלכתחילה תלוי בכך שלא תהיה כפיה בקווי המהדרין. את הבולשיט הזה הם אולי יכולים למכור לבג"צ, שהתמחותו היא בהתעלמות מהמציאות והתיישרות לימין עמדת הממשלה, אבל לא לאף אדם חושב: אחרי הכל, הבקרים ששלח משרד התחבורה לבדוק את שאלת קווי המהדרין דיווחו בשליש מהמקרים הם נאלצו, כלומר אולצו, לרדת מהאוטובוסים. הפסיקה של בג"צ התקבלה, נזכיר, שבועות ספורים לאחר ש"גדול התורה" של הליטאים, יוסף שלום אלישיב, פסק ש"מותר לבזות אשה בקווי מהדרין" אם זו איננה מצייתת להוראות להעביר את עצמה לחלק האחורי של האוטובוס. ששששש: אל תגידו באולמות בג"צ, אל תספרו במסדרונות משרד התחבורה. הם מעדיפים כמה שפחות מגע עם המציאות. למותר לציין שאלישיב לא נחקר על דבריו אלו, שמהווים – לכאורה, לכאורה – הסתה לגזענות ולאלימות. אחרי הכל, היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה שלא להעמיד אנשים לדין בשל הסתה לגזענות, אם הגזענות הזו היא פסק הלכתי ואם היא מגובה בציטוטים מכתבי דת – ולפחות בחלק האחרון, החוק כנראה לצידו.

אנחנו כל כך מורגלים בטרור חרדי, בדחיקה לאחור של זכויות נשים על ידם, שאנחנו כבר לא שמים לב. אנשים מקשיבים לציפי לבני כשהיא מקשקשת על הדרת נשים, ואף אחד לא זוכר שלבני עברה בשתיקה על כך שהתמונות שלה הוסרו מבני ברק במערכת הבחירות האחרונה. לבני, נזכיר, ראתה בעצמה מועמדת לראשות הממשלה. בדרך לשם, היא הסכימה למכור – יחד עם כבודה העצמי – את כבודן של כל הנשים.

כל מיני שמאלנים טובים אומרים לי בימים האחרונים ש"אסור להסית" נגד חרדים, ושזה לא המאבק האמיתי. המאבק האמיתי צריך להיות בהשתלטות של החרד"לים על המרחב הציבורי. על זה צריך לומר כמה דברים.

אני לא מכיר הסתה נגד חרדים. לא שמעתי אנשים אומרים "בואו נעלה על השכונות שלהם ונשרוף אותם." בניגוד לצורה שבה החרדים משכנעים את עצמם שהשלטון והחילונים רואים אותם, גם לא שמעתי על תכנון של מחנות השמדה. אם יש הסתה, היא מגיעה מדבריו שך אלי ישי, שהודה בפומבי שלערים חרדיות אין זכות קיום כלכלית, ושהן צריכות להשען על ערים חילוניות – כלומר, במילים מנומסות פחות, אין לחרדים כציבור זכות קיום אלא כציבור טפיל. נזכיר שוב שהחברה החרדית בישראל היא ייחודית בעולם כולו: אין שום ציבור יהודי בעולם, עכשיו או בכל תקופה שהיא, שלא עבד ברובו למחייתו. מעטים הפכו לרבנים ותלמידי חכמים, והם נתמכו על ידי הקהילה – אבל הקהילה עבדה. בישראל המצב הזה השתבש.

חלק ניכר מהחילונים, אכן, רוצים בשלילת זכויות היתר של החרדים – הזכות שלהם לחיות על חשבונו של הציבור העובד, הזכות שלהם לקבל הטבות במסים על כך שהם לא עובדים, הזכות שלהם לקבל, כציבור, פטור משירות צבאי – מה שצעיר חילוני שהצבא לא מתאים לו לא יכול לקבל בלי לעבור על החוק. הדרישה לשוויון בפני החוק איננה "הסתה."

עכשיו, האם זה המאבק הנכון לנהל כרגע? למה לא? אנחנו לא מנהלים מאבק אחד. אנחנו נלחמים בשורה של חזיתות. אנחנו נאבקים מול הנסיון של המתנחלים והחרד"לים להשתלט על הצבא ואנחנו נאבקים על זכותנו לחיים הוגנים מול האוליגרכיה שמקדם נתניהו.

אבל המאבקים הללו שלובים. החרד"לים מקדמים הדרת נשים בדיוק כמו החרדים, בדיוק מאותן סיבות, ובחלק גדול מהמקרים תוך השענות על אותם הרבנים. תנועות החסידות של חב"ד וברסלב, שהן תנועות החסידות הפעילות ביותר בציבור הכללי (להבדיל מחצרות החסידים החרדיות המסורתיות יותר; אולי העובדה שברסלב וחב"ד נטולות רבנים כריזמטיים מבחינת החרדים אך דוחים מבחינת החילונים מקלה עליהן, אבל זה עניין לדיון אחר) הן גם הגזעניות ביותר, הן כלפי לא יהודים והן כלפי נשים, והן אלה שפעילות במיוחד בקרב נוער הגבעות. זה, אגב, נראה לנו מאיים וחדש, אבל בפועל הוא מפעיל כלפי המדינה את אותן השיטות שבהן השבאב של החרדים פועל כבר דורות. החרד"לים אכן מסוכנים יותר, משום שהם חמושים בחלקם, ומשום שיש להם הרבה יותר משת"פים בשלטון – אבל האחים היהודים, הן חרדים והן חרד"לים, פועלים לשם אותה המטרה: חיסול השלטון הדמוקרטי בישראל. כשהם יגמרו איתנו, הם יריבו ביניהם על איך צריך להיראות השלטון בימים שאחרי. לא שזה ישנה כל כך.

המאבק החברתי מול האוליגרכיה של נתניהו לא יגיע רחוק, אם הוא לא ישים לב איך נציגי החרדים לוקחים את נכסי הציבור ומעבירים אותם לחרדים. כולנו שמענו על "ערים לחרדים", ואף אחד עוד לא שמע על ערים לחילונים. בערים חרדיות, חילונים לא יכולים לחיות – למעשה, נאסר עליהם לגור שם – וגם לחובשי כיפות סרוגות, כפי שמעיד מקרה בית שמש, לא קל. אי אפשר לדבר על שיפור בתנאים הכלכליים של כל הציבור, כשציבור גדל והולך משמש לו כאבן ריחיים. תנועה לשוויון חברתי חייבת לכלול את הדרישה שהציבור לא יכלכל עוד שכבה רחבה של בטלני בית מדרש – ולו משום שבלי פירוק "חברת הלומדים", לא יהיה כסף לאף אחד.

עכשיו, בראיה הצוננת של הדברים, האדם החרדי הפרטי לא אשם בשום דבר. מדינת ישראל היא זו שבגדה בו, מכרה אותו לרבנים שלו עבור רווח פוליטי קצר ימים, הקפידה שלא יוכל לקבל חינוך שיאפשר לו להתפרנס, נתנה לו קצבאות שמשאירות אותו תמיד סנטימטר מעל גבול הרעב תוך שהיא מעודדת אותו להביא כמה שיותר ילדים לעולם, דאגה שלא תהיה משטרה בערים שלו ובכך הפקירה אותו ל"משמרות הצניעות", ואפשרה לחברה החרדית להתנהל כמו משפחת פשע שבה חלים רק החוקים של הקאפי די טוטי קאפי של "גדולי התורה." במצב הנוכחי, חרדי שירצה להתפרנס בכבוד ימצא את עצמו בעמדת נחיתות איומה אפילו ביחס לבוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית. יתר על כן, אם הוא ירצה לעבוד באופן חוקי, הוא יגלה שהוא יאבד את הקצבאות שלו ושההכנסה שלו מעבודה נמוכה מהן – והוא כבר מטופל במשפחה. מה שנותר לו הוא לעבוד באופן בלתי חוקי – כלומר, כדי לעשות את המינימום הנדרש מאב לילדים, להיות מסוגל לכלכל אותם, הוא צריך להפוך לפושע, עם כל הסלידה העצמית והבוז לחוק שמגיעים עם המצב הזה. המכלכלות העיקריות של המשפחות החרדיות הן למעשה הנשים, שפטורות מלימוד – והמתח הזה בין חברה שמרנית ובין העובדה שבפועל תפקידי המינים התהפכו, שהאשה היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, עומד מאחורי הרבה מאד מהדרת הנשים. הצורך לדחוק את רגליהן לאחור, להשפיל אותן, נובע מכך שבלעדיהן אי אפשר – וזה מנוגד למה שהחרדים רואים, כתוצאה מהחינוך שנתנה להם מדינת ישראל, כסדר הטבעי.

ההזנחה הפושעת הזו – משהו דומה מאד בוצע גם לאחר הגדול השני של החברה הישראלית, המגזר הערבי – היתה נוחה לכל המפלגות הציוניות במשך עשורים. עכשיו אנחנו מתחילים להרגיש את המחיר.

אז כן, בין המטרות שלנו גם פירוק "חברת הלומדים" הבלתי טבעית ושילובם של החרדים בחברה הישראלית העובדת צריך לעמוד במקום בולט. זה לא יוכל להיעשות בלי מאבק, אבל ספק אם ישראל יכולה לשאת על גבה עוד דור של "חברת לומדים." ולא, אסור לוותר להם: אין ולא תהיה הפרדה בין נשים וגברים במקומות העבודה, אין ולא תהיה הפרדה בין נשים בפומבי. החרדים יצטרכו להתאים את עצמם לעולם המודרני.

ורק כך זה יעבוד: כשהלחץ כבד מספיק, כשקיר הברזל של המציאות לוחץ, הרבנים יודעים, בחוסר ברירה, להתפשר. רבנים בדורות הקודמים ישבו באוטובוס לצד נשים וחרדים לאורך כל הדורות עבדו לצד נשים במקומות עבודה פומביים. יש לרבנים מספיק תקדימים להשען עליהם – אבל כל זמן שאנחנו לא לוחצים לעשות זאת, למה להם?

(יוסי גורביץ)

משרד החינוך שלח מכתב נזיפה למנהל בית התיכון בערערה, ששלח את תלמידיו למצעד זכויות האדם שנערך בתחילת החודש. במכתב, נאמר כי "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

במכתב התגובה של בית הספר, ציטטו המורים את דבריו של קומישר החינוך, גדעון סער, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי: "תפקידכם כאנשי חינוך המשמשים מורי דרך לתלמידים, לחנכם כי לצד השמירה וההגנה על זכויות האדם, ישנה ציפייה מהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית, אזרחית ולאומית. מעורבות זו תביא אותם להשתתפות, ועליהם להאמין כי השתתפותם אכן תתרום לעיצוב דרכה של המדינה. זכותם להשתתף היא בעצם גם חובתם לגלות מעורבות ואחריות כלפי המדינה והחברה." אחת המורות אף אמרה כי "אלף שיעורי אזרחות לא מסוגלים לתת את מה שנתנה השעה שבה היינו שם. התלמידים ניגשו אלי בסוף ואמרו: ‘לא ידענו שהיהודים כל כך נחמדים וטובים'. תלמידים ערבים ויהודים שרו יחד: ‘ערבים ויהודים זה לזה אוהבים' – זה היה מדהים איך שהם צעקו ככה יחד, למען זכויות אדם."

המורים בערערה, למרבה הצער, לוקים בתמימות ממארת. הם היו צריכים לדעת את שהבין כבר ישוע, שכלפי הצבועים כמו גדעון סער יש לנקוט את הכלל של "עשו כדבריהם, לא כמעשיהם." מעשיו של גדעון סער – מכתב הנזיפה הזה – מעידים על כוונותיו האמיתיות הרבה יותר מאשר פרסום רשמי מתלקק.

יתר על כן, כאשר המורה אומרת שהתלמידים שלה צעקו "ערבים ויהודים, זה לזה אוהבים" – האם היא לא הבינה שזה בדיוק מה שמפחיד אנשים כמו סער? גדעון סער מוכר את עצמו לציבור הכללי כשר חינוך ליברלי ביחס, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשרת החינוך הקודמת של הליכוד, לימור "הסוטרת" לבנת, הוא לא בילה את נעוריו בהתפרעויות בתיאטרונים שהציגו מחזות שלא מוצאים חן בעיניו.

אבל גדעון סער, צריך להזכיר, הוא שר החינוך של "אם תרצו." הוא השר שמשרדו פסל חוברת על הצהרת זכויות האדם הבינלאומית, משום שהיא כוללת שני סעיפים שהוא לא יכול לחיות איתם: זכותו של אדם להמיר את דתו וזכותו של אדם להגר למדינה אחרת. במקביל, העלה סער את האינדוקטרינציה של התלמידים (הוא קרא לכך, כמובן, "הקניית ערכים") והוא מאלץ גם תלמידים חילונים ללמוד את מסכת אבות, קובץ הבורות המזוקק של היהדות שמכיל פנינים כמו "מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שוודאי יעלה את הדימוי העצמי של התלמידות במערכת החינוך של סער. יוזמה ידועה אחרת של סער היא לשלוח את התלמידים לטיול חובה בחברון – ולא מדובר בסיור של "שוברים שתיקה", אלא בנסיון לאינדוקטרינציה (סליחה, "הקניית ערכים") של התלמידים שישראל חייבת להמשיך ולשלוט בחברון.

והאמת, קשה לצפות משר שדוחה את הצהרת זכויות האדם בגלל הזכות להמרת דת, שיגלה סובלנות כלשהי כלפי זכויות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר – אבוי לאותה בושה – תלמידים יהודים ופלסטינים מגלים שהם מסוגלים להתעלות מעל חומות השנאה. אם ניתן לזה להמשך, עוד יגדלו כאן תלמידים שיחשבו, רחמנא ליצלן, שזה לגמרי בסדר אם יהודים ולא-יהודים יתחתנו אלה באלה, ואז אנא אנו באים? יש להודות לסער על כך שמכתב האיומים של משרדו חושף את עמדתו האמיתית כלפי זכויות האדם.

ועוד דבר אחד: המנהיג היקר, בנימין נתניהו, אמר בחידון התנ"ך ש"אנו עדים היום לתופעה פסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי – והדבר נוגד את רוח המסורת של התנ"ך, נוגד ערכים דמוקרטיים וסותר את עקרונות היהדות, שאחד המרכזיים בהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מברך על כך שרבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." הטקסט הזה מכיל שקר וספק שקר-ספק בורות. השקר, כמובן, הוא הטענה ש"רבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." זה לא קרה. להיפך, כפי שחזיתי, הרבנים החרדים צופפו שורות סביב בריוני בית שמש. זה קרה באמצעות השטיק הישן של יללות על "הסתה." צריך לומר זאת במפורש: כל זמן שמנהיגי החרדים יודעים מי הפורעים, יודעים מי הרבנים שעומדים מאחוריהם ומעניקים להם גיבוי – לידיעת המשטרה: מדובר ביצחק טוביה וייס, שמתהדר בתואר "גאון אב בית דין" של העדה החרדית – אבל אינם מוכנים להסגיר אותם למשטרה מחשש "דין מוסר," הם נושאים באחריות למה שמתרחש. אני יודע, התחביר העברי איננו סובל את צירוף המילים "רבנים" ו"אחריות" באותו המשפט, אבל בכל זאת. עדכון: ה”ספק שקר ספק בורות”, כמובן מתייחס לטענה המגוחכת ש"הדרת נשים “נוגדת את רוח המסורת של התנ”ך.” ספק אם יש משהו שפגע בזכויות נשים לאורך ההיסטוריה יותר מהתנ”ך, עם תפיסת האשה כרכוש שלו.

(יוסי גורביץ)

ב-1984 הגיש מאיר מרטין כהנא, בעוונותינו אז חבר כנסת, צמד הצעות חוק שנקראו "חוק למניעת התבוללות בין יהודים ולא יהודים ולקדושת עם ישראל" ו"חוק האזרחות הישראלית וחילופי אוכלוסין יהודים וערבים." חבר הכנסת הטרי (אז) מן הליכוד, מיכאל איתן, קנה לעצמו שם בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי כשערך השוואה מדויקת בין חוקיו של כהנא וחוקי נירנברג.

הבוקר (ד') הכניס חבר כנסת אחר מן הליכוד, דני דנון, את כהנא דרך החלון. הוא ערך ישיבה סהרורית במיוחד של ועדת הקליטה, ובה טען שיש בישראל בעיה של חטיפת נערות יהודיות על ידי "בני מיעוטים". עוד קודם לדיון, הבוקר, כתב דנון בדף הפייסבוק שלו ש"קיבלתי פניות על תופעה של חטיפות ושידול של צעירות עולות על ידי בני מיעוטים ברחבי הארץ. התופעה מתרחבת בשנים האחרונות וב2011 היו מעל 1,000 פניות של נשים על כך שפיתו אותן והפכו אותן לשפחות. התעללות מינית, נפשית ופיזית בתופעה מסוג כזה, לא יכולה לעבור על סדר היום בישראל של שנת 2011!" ראוי לציין שדנון קיבל את הטענות הללו, כפי שעולה מהסטטוס שלו, עוד קודם לדיון בוועדה.

דא עקא, שבעת הדיון עצמו (יש גם סרטון) הודיעה נציגת המשטרה שמדובר בעורבא פרח: היא לא מכירה ולו מקרה אחד של חטיפה. הנתון של "1,000 חטופות" שדנון מיהר לצטט בלי חקירה ודרישה מגיע ככל הנראה מהארגון המפוקפק "יד לאחים", שכבר שנים פועל להפרדה אתנית בישראל. ח"כ דניאל בן סימון (עבודה) דרש לבטל את הדיון, מאחר ואין שום הוכחה לכך שהתופעה שעליה נוהל הדיון אכן קיימת; אבל דנון, שכבר כינס את הקרקס שלו, סירב מטבע הדברים לוותר עליו.

הקרקס הכיל את המופעים הרגילים: נציגה של ארגון "יד לאחים"; בנצי גופשטיין מארגון להב"ה, הארגון הכהניסטי שכבר הגיע לכנסת בחסותה של הח"כית האחרת של אנשי כהנא, ציפי חוטובלי; המוהל הכושל ניסים זאב מש"ס, שמלמל את ההבלים הגזעניים הרגילים שלו; וחברת הכנסת אנסטסיה "האקרים יגרמו לכם לשכוח את ספר תהילים" מיכאלי. זו האחרונה יצאה במופע תמהוני במיוחד: היא אמרה (דקה 02:30 בסרטון) שהיא זוכרת את עצמה בגיל 11 עד 13, כשחברות שלה ניסו לשכנע אותה ללכת לקניון לאכול פיצה ולשתות קולה, ומכאן – לא ממש ברור, האמת, מה היא רצתה לומר. מה יש למיכאלי נגד פיצה, זו תעלומה; אבל בהתחשב בכך שהיא נולדה ב-1975 בלנינגרד (למגינת ליבם של התושבים, יש להניח; היא טיעון-נגד חזק למוניטין של תושבי סנט פטרסבורג לאינטליגנציה ואינטלקטואליות) ובהתחשב שקניונים ופיצריות היו בלשון המעטה חזיון נדיר מאד בברה"מ ב-1986, צריך לתהות מאיפה לעזאזל היא שלפה את הזכרון הזה, אם זה אכן זכרון.

אבל המופע העיקרי היה, כמובן, דנון. הוא דרש, בין השאר, חקיקה נגד התופעה: "חטיפת נשים צעירות והפיכתן לשפחות זה תסמין של מדינת עולם שלישי… […] אני קורא להקמת צוות ממשלתי לטיפול בבעיה על ידי תכניות מניעה, לבחון מתן סמכויות נוספות לראשי הערים [מה, לעזאזל? – יצ"ג] ולפתור את הסוגיה באמצעות חקיקה בכנסת."

עכשיו, כבר יש בישראל חוק נגד חטיפות, והוא יחסית מחמיר. סעיף 371 לחוק העונשין קובע כי "החוטף אדם בכוונה שייכלא שלא כחוק, דינו – מאסר עשרים שנים". ואולי 373א' מתאים יותר לענייננו: "המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו שש עשרה שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו, ממשמורתו של אפוטרופוס על פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו – מאסר עשרים שנים."

אבל זה, כמובן, לא מה שדנון רוצה. הרי אין חטיפות: המצב שבו קטין נחטף בניגוד לרצונו ולרצון משפחתו, וזו אינה עושה דבר – לא קיים בפועל. דנון רוצה חקיקה כנגד עצם הרעיון של קיום יחסים בין יהודים וערבים. אה, סליחה: לא "ערבים" אלא "בני מיעוטים." הבה נסווה את הגזענות שלנו ולא נאמר את המילים המפורשות. מה שדנון מדבר עליו הוא הפחד הקבוע של כל גזען שגאוותו הגזעית הריקה היא כל מה שיש לו, שיודע עד כמה אונו מפוקפק ותלוי ביכולת הפגנת אדנות על אחרים, שחושש תמידית שמא האשה תעדיף את הגבר הזר, האחר, על פניו. אנחנו מכירים את הפחד המתורגם לאלימות הזה היטב: הוא היה העילה פחות או יותר לכל לינץ' בדרום האמריקני, ובאמצעות המילים "הצעיר שחור השיער שאורב לצעירה זהובת השיער" ואלפי עלילות דומות הוביל את גרמניה הנאצית לרצוח את יהודי אירופה: זהב שערך, מרגריטה; אפר שערך, שולמית.

והרי זה בדיוק מה שדנון מדבר עליו: הפחד שהצעירה בהירת שיער – זו ועדת הקליטה, אחרי הכל, ואנחנו מדברים על מהגרים מברה"מ לשעבר – תעדיף את הגבר שחור השיער. הוכחה לכפיה, כזכור, אין.

עכשיו, האם כל מערכות היחסים בין נערות מהמעמד התחתון היהודי ובין צעירים פלסטינים נקיות מסחיטה רגשית? ודאי שלא. האם כולן חופשיות מניצול? לא סביר. אבל זו אינה חטיפה. ומערכות יחסים שמכילות סחיטה רגשית וניצול מוכרות לעייפה, אבוי, גם בציבור היהודי הטהור. בעיות כאלה במערכות יחסים בין יהודים לא מעניינות את דנון; הוא מתעניין, אובססיבית, רק בשאלת מערכות היחסים בין יהודיות ו"בני מיעוטים." רק חסר היה לנו שהוא היה שולף את האגדה הרווחת בקרב מתנחלים, על שיקויי פיתוי שרוקחות קשישות פלסטיניות מצחקקות מריאות ארנבות.

ב-1984, חבר כנסת מהליכוד עמד באומץ מול הגזענות היודו-נאצית של מאיר כהנא; ב-2011, חבר כנסת שאפתן אחר מהליכוד מכניס אותה דרך החלון.

ועוד דבר אחד: בהתחשב בעובדה שכבר ראינו שבפעם הקודמת שצה"ל טען שפיגוע בגבול ישראל-מצרים יצא מעזה, הסיפור הזה התברר כצ'יזבט חסר בסיס – האם לא ראוי שנפגין ספקנות בריאה גם עכשיו, כשהוא אומר לנו שההתקפה שלו אתמול ברצועת עזה היתה מיועדת למנוע פיגוע בגבול ישראל-מצרים?

(יוסי גורביץ)

במשרד האוצר ולשכת ראש הממשלה כנראה חושבים שהם הצליחו לקבור סופית את המחאה החברתית, כי הם מחזירים את הגזירות, ובגדול. האוצר הודיע היום (א') שהוא מצפה לירידה בהכנסות ממיסים של כ-3.5 מיליארדים בשנת 2011. אשר על כן, הוא מתכוון לנקוט בתכנית הקבועה שלו.

היא מורכבת משני חלקים: קודם כל, העלאת המע"מ והמסים העקיפים, ואחר כך קיצוץ בתקציב. "קיצוץ התקציב" הוא שם הקוד של משרד האוצר, שהושרש בשיח הציבורי, לצמצום השירותים שנותנת הממשלה לציבור. כלומר, המדינה תיקח מאיתנו יותר כסף אבל תתן לנו, חלף אותם כספים, פחות.

מותר להניח בוודאות שהקיצוץ לא יחול על משרד הבטחון: אחרי הכל, האוצר עשה המון רעש וצלצולים מהנושא לפני כשנה, וב-2011 תקציב הבטחון הגיע לשיאים חדשים וחצה את קו 60 המיליארדים. רק לפני שבוע, אישרה ועדת הכספים תוספת של כ-780 מיליוני שקלים לתקציב משרד הבטחון – בלי לקבל שום הסברים לאיפה הולך הכסף. ככה זה ברפובליקת בננות: הצבא ביקש, הצבא לקח, יהי שם הצבא מבורך.

צמצום השירותים, אם כן, יקרה במשרדים האזרחיים – אתם יודעים, המשרדים הלא חשובים האלה שצריכים לנהל את החיים שלנו בין מלחמה בעזה למלחמת יום הדין באיראן. פה יש לי שאלה: את שנת 2010 סיים האוצר, על פי הודעותיו, בעודף של יותר מ-10 מיליארדי שקלים. מה קרה לכסף הזה? לאיפה הוא נעלם? למה הוא לא משמש לכסות את הבור התקציבי של 2011? למה האוצר מדבר איתנו תמיד על גרעונות, אבל את עודפי הגביה הוא תמיד מסתיר?

ועוד שאלות: למה להעלות את המע"מ? מדובר במס רגרסיבי, שמכביד בעיקר על השכבות החלשות – וכאלה לא חסרות פה. כשליש מהישראלים משתכרים פחות משכר המינימום. כמחציתם לא מגיעים כלל לרף המס. ההוצאה העיקרית של עניים היא על מזון – ובישראל יש מע"מ גם על מזון. העלאת המע"מ תפגע בעיקר במי שאין להם. האוצר צפוי להעלות עוד מיסים עקיפים אחרים – אבל לא את מס ההכנסה.

מאז שהפך בנימין נתניהו לשר האוצר, מסממים אותנו בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המס על העשירים ועל החברות, הם יצרכו יותר וכתוצאה מכך לכולם יהיה טוב יותר. כפי שמראה דו"ח אדוה, זה לא המצב: הורדת מס ההכנסה היטיבה עם המאיון העליון, שההכנסה שלו עלתה ב-19%, אבל לא עם שאר האוכלוסיה.

קיבלתי היום המחשה אישית למדיניות של נתניהו: קופסת טבק שפעם עלתה 55 ₪ עולה עכשיו 120 ₪. סיגרלות, שפעם עלו 25 ₪, יעלו 80 ₪. המס על טבק עמד עד לפני שבועיים על 50 שקלים לק"ג; עכשיו הוא 241.48 שקלים לק"ג. העלאת המס נומקה בצורך להלחם בסכנות העישון, אבל מדובר בנסיון לסתום בור תקציבים – והמס על סיגרים, מהסוג החביב כל כך על נתניהו (שנהג לעשן אותם על חשבוננו) יוכיח: המיסוי עליו עלה ב-11% בלבד. כנראה שסיגרים מסרטנים פחות מסיגרלות או טבק מקטרות. כלומר, המאיון העליון מקבל מנתניהו הנחות במיסים כדי שיוכל לרכוש בהם, בין השאר, עוד סיגרים – וטבק המקטרת שלי יצטרך לסבסד את זה. נהדר.

אני לא יודע כמה כסף יכניס מס הטבק לאוצר – הוא מדבר על 120 מיליוני ₪, אבל בהפרשי מחירים כאלה, עליית מס של כמעט 250%, כנראה שהמבריחים ישגשגו – אבל אני יודע שעל 400 מיליוני שקלים הוא ויתר בלי יותר מדי רעש. המלצה של ועדת טרכטנברג שכונתה "מס עשירים", תוספת שני אחוזים במס הכנסה למי שמרוויח מעל מיליון שקלים בשנה, דווקא בוטלה.

אם האוצר רוצה כסף, ואפשר להבין אותו – זה תפקידו – יואיל נא לגלגל לאחור את ה"רפורמה" של בנימין נתניהו. יחזיר נא את מס החברות ואת מס ההכנסה לשיעורים שקדמו לתכנית של 2003, ויילחם ברצינות על קיצוץ דרסטי בתקציב הבטחון. אם יתעקשו נתניהו והאוצר על העלאת מסים על רוב מוחלט של האוכלוסיה, כולנו צריכים לצאת לרחובות, להרעיד את המדינה, ולא לחזור הביתה עד שמשטר העושק הזה יוחלף.

(יוסי גורביץ)

רונן שובל, השרלטן הפוליטי המוביל בישראל – האיש שהיה ברשימת "הבית היהודי" לכנסת, השתתף בהתפרעות בעמונה, היה ראש "תא כתום", שמתנגד לפינוי מאחזים בלתי חוקיים אבל מאיים בתביעה על מי שיעז לומר שהתנועה שלו היא תנועת ימין – כתב עוד מאמר ב"הארץ" השבוע. הוא קונן ארוכות על כך שכסף זר משפיע על הפוליטיקה בישראל, ומממן עמותות שמאל.

וואלה. צריך הרבה מאד חוצפה כדי להעלות טענה כזו כשחלק ניכר מהכסף שלך עצמך הגיע מחו"ל. דיווחנו בעבר על התרומות הגדולות שהעלה הכומר חובב היטלר ג'ון הייגי ל"אם תרצו" – במצטבר, יותר מ-700 אלף ₪ ב-2008 ו-2009 – דרך הצינור של הסוכנות היהודית. דיווחנו גם על התרומות של ה-Central Fund for Israel, ארגון יהודי- אמריקאי שמממן בין השאר גם את "חננו", העמותה שמסייעת לחשודים בטרור יהודי.

אבל יש עוד שאלות. "אם תרצו" התחילה את דרכה בדרישה שעמותות השמאל הישראלי יחשפו את מקורות המימון שלהן – דרישה מופרכת וחסרת טעם משום שמקורות המימון הללו מעולם לא הוסתרו. אבל מקורות המימון של "אם תרצו" עדיין נסתרים ברובם. הנה רשימת התורמים שהכניסו ל"אם תרצו" יותר מ-20,000 ₪ בשנת 2010:

בדיקה מהירה מעלה שהסך עומד על 366,980 ₪, שזה נחמד. דא עקא, "אם תרצו" דיווחה בדו"ח המילולי שלה (זהירות, מסמך; עמ' 5) שהיא קיבלה סך תרומות של 1,660,906 ₪ בשנת 2010. כלומר, רוב מוחלט של התרומות שלה – 1,293,926 ₪ – מגיע ממקורות שאינם ידועים לציבור. זה קורה דווקא בשנה שבה סך התרומות של "אם תרצו" קופץ פי ארבעה. בהנחה שכל התרומות של "אם תרצו" שאינן מעל 20,000 עומדות על 19,999 ₪ כל אחת – הסך החוקי שאינו חייב בדיווח זהות התורם – אז יש קצת יותר מ-64 כאלה. שזה נשמע לא סביר כל כך, במיוחד כשההכנסות של "אם תרצו" עולות פתאום ב-400%. מיהם 64 התורמים הגדולים האלה? האם הם אזרחים ישראלים? אזרחים זרים?

מי משלם לאנשים של רונן שובל? שאלה מצוינת, במיוחד כשמסתבר שהדו"חות של "אם תרצו" סותרים את עצמם בשאלת התשלום. בדו"ח שצוין לעיל, אומרת "אם תרצו" שהיא הוציאה על "משכורות ונלוות" 249,765 ₪; אבל בדיקה של דו"ח חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה ("אם תרצו" מעסיקה 12 עובדים) מגלה (זהירות, מסמך) שחמישתם קיבלו 282,644 ₪. מעניין.

שניה, לא גמרנו. בעמוד הראשון של הדו"ח המילולי שלה ל-2010, טוענת "אם תרצו" שהיא הוציאה 1,609,207 ₪ (כלומר, כמעט את כל התרומות שלה) על "אירועים, פעילות ופרסום להסברה ציונית". בעמוד השני של הדו"ח, מצד שני, היא כותבת שהיא הוציאה 783,336 ₪ על "קניית מדיה ופרסום אינטראקטיבי לקמפיינים חינוכיים". הסכום הזה הוצא על "שירותים שניתנו לעמותה בשנת הדין וחשבון והיוו חלק מרכזי בפעילותה", ללא ציון שמו של נותן השירות. שני הסכומים יחדיו גדולים הרבה יותר מהכסף שיש ל”אם תרצו”, כך שמותר לחשוד שמה ש”אם תרצו” מכנה “חינוך” בעמוד השני שלה הוא בעצם “הסברה ציונית” בעמוד הראשון.

עכשיו, אם מישהו ראה את "אם תרצו" מפרסמת "קמפיין חינוכי", אני אשמח לראות הפניה לכך. אני לא ראיתי כזה. נזכיר שהתיאור הזה של "אם תרצו" את עצמה – כעוסקת ב"חינוך" – הוא מה שאיפשר לה לגרד יותר מ-700,000 ₪ מג'ון "היטלר עשה את רצון האל" הייגי, ושהוא הפסיק את תרומותיו לה כשהסתבר באיזו סוג של "חינוך" היא עוסקת. דוברו של הייגי האשים את "אם תרצו" בכך שהיא "הוליכה אותו שולל" לגבי הפעילות שלהם; על כן מן הראוי להעלות את השאלה האם "אם תרצו" לא מוליכה שולל גם את הרשויות בישראל, כשהיא טוענת שהיא עוסקת ב”חינוך”.

לפני שבוע, איחל הדובר של "אם תרצו" לכתב "ידיעות" שחר גינוסר "הצלחה בנבירה בגנזך רשם העמותות." כפי שאתם רואים, יש במה לנבור. הגיע הזמן לשאול את "אם תרצו" כמה שאלות. כתובת המייל של רונן שובל היא [email protected], ומספר הטלפון שלו הוא 0544438204. כתובת המייל של דובר התנועה, עמית ברק, היא [email protected], ומספר הטלפון שלו הוא 0546650136 (המידע נלקח ישירות מאתר "אם תרצו", שם הוא זמין פומבית). דף הפייסבוק של "אם תרצו" נמצא כאן, ואני משוכנע שפעילי התנועה ישמחו לענות על השאלות שלכם, למרות שחלקם עשויים להיות מופתעים מהנתונים. מספר הטלפון של רשם העמותות, שוודאי ישמח לשמוע את המידע הזה, הוא 1-700-70-60-44, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח לו את החומר במייל, לכתובת [email protected]. בהצלחה.

ועוד דבר אחד: ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מראיין נחום ברנע את שמוליק ריפמן, ראש המועצה המקומית שבה יוקם מתקן הכליאה לפליטים. ריפמן מתנגד למתקן, וזאת משום שיש לו פתרון אחר: "צריך למכור אותם חזרה לאפריקה." למכור. כך.

(יוסי גורביץ)

בטלוויזיה הישראלית התחילו לשיר אתמול, לרגל חג החנוכה, את "מעוז צור", פיוט אשכנזי מימי הביניים. כמקובל, זה נעשה בלי יותר מדי תשומת לב למשמעות של הטקסט, וחבל: הפיוט הזה מכיל הסברים חשובים על מהותה של המדינה היהודית.

בבית הראשון שלו אפשר לקרוא את השורות

לעת תכין מטבח מצר המנבח,

אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח

או, בעברית מודרנית, "כאשר אתה, יהוה, תטבח באויבינו הכלבים, נשלים ברינה את חנוכת המזבח של בית המקדש השלישי." יש יסוד להניח ש"צר המנבח" הוא עמלק, האויב המיסטי של יהוה והיהודים, שהשמדתו הסופית היא חלק מקץ הימים בתפיסה היהודית.

עם זאת, את עיקר תשומת הלב צריך להפנות דווקא לבית האחרון בפיוט:

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה,

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

הטקסט, במסורת הפיוט האשכנזי, קושר בין גאולה ובין נקמה רוויית דמים "באומה הרשעה." במאמר פורץ דרך לפני כעשרים שנה – "הדם והקללה, הנקם והעלילה" – הבחין פרופ' ישראל יובל בצמאון הדם של הפיוטים האשכנזים: באחד מהם מופיעה המילה "דם" 77 פעמים. הגאולה, על פי התפיסה האשכנזית, תהיה מלווה במרחץ דמים גדול ונורא. בקווים גסים, הגאולה על פי התפיסה של יהודי ספרד תהיה מלווה בהמרת דתם של הלא-יהודים, שעם גילוי טבעו האמיתי של האל ימהרו להכיר באמת ולכרוע בפניה. הגאולה האשכנזית, מצד שני, לא שואפת להמרת דתם של העמים, אלא להשמדתם.

הפער הזה הגיוני מאד. יהודי אשכנז חיו בארצות נוצריות. אף שהאיסלם לא היה פילושמי בשום צורה שהיא, שום דבר לא דומה לשנאה שבין נוצרים ויהודים ולהיפך. בניגוד למסורת היהודית המתנשאת המקובלת, היהדות איננה אמה של הנצרות אלא לכל היותר אחותה המבוגרת קמעא. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, היהדות הפרושית-רבנית, מתחילה להתפתח כמה עשרות שנים בלבד לפני עליית הנצרות. ישוע מבוגר בדור אחד בלבד מהלל.

* * * * *

השליטים הרומאים התייחסו בבוז לשתי הדתות, אך בשנאה של ממש לזו הנוצרית, שהיתה אויבת מושבעת של סדר העולם ההלניסטי-רומאי ושעוררה את כל החשש הרומאי הקמאי מדתות נסתרות ותת קרקעיות. הנוצרים הואשמו, בצדק, בכך שהם מתפללים לחורבנה של האימפריה ולמעשה חורבנו של העולם כולו; הם גם היו אשמים בחטא הגדול ביותר של העולם העתיק, הסתה של אזרחים טובים לנטוש את "דרך האבות", ה-mos maiorum שהוא בסיס הסדר החברתי, ולשכנע אותם להצטרף לכת שמנתקת אותם מכל מהלכם של החיים. הרדיפה הראשונה של נוצרים, מוגזמת אפילו לטעמו של טקיטוס ששנא את כל הצדדים המעורבים, מתרחשת בימי נירון קיסר – וכותבים נוצרים מאשימים את היהודים בכך שהסיתו את פופיאה, אשת הקיסר (שנחשבה למתייהדת) כנגד הנוצרים. ניתן להניח שהחיה הגדולה אשר מספרה 666 היא נירון עצמו: "נרון קסר", בהשמטת הי' המקובלת בתקופה, שווה 666 בגימטריא. רדיפות כאלה הפכו לדבר נפוץ; הקריאה Christianos ad leonem, "הנוצרים לאריות", נשמעה לעיתים תכופות אחרי אסונות טבע, שנתפסו כהוכחה לזעפם של האלים. המקורות הנוצריים טוענים שוב ושוב שיהודים היו שותפים לרדיפות, ואין סיבה טובה לחשוב שהם משקרים (אם כי סביר מאד שהם מגזימים).

ב-312, אחרי הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, מתהפך הגלגל: קונסטנטינוס מעביר את צו הסובלנות שלו, ומתחיל את התהליך הארוך של הפיכת האימפריה לנוצרית. לכת השלטת החדשה יש הרבה מאד חשבונות לסגור, ואת הפניית הלחי השניה היא שוכחת במהירות. הנסיונות לפעול נגד הפגאניות והפגאנים נתקלים בהתנגדות קשה: המרד של מאגנאנטיוס, שהניף את הנס הפגאני, הוביל לקרב מורסה מאיור, אחד הגרועים בהיסטוריה הצבאית הרומאית, שבו נפלו כ-50,000 איש משני הצדדים – מספר עצום במאה הרביעית. אחר כך מגיעה האפיזודה של יוליאנוס הכופר, שכחלק מהנסיונות שלו לשבור את הכנסיה בונה מחדש לא רק מקדשים פגאניים שהוחרבו או הוזנחו, אלא מוביל גם נסיון לבנות מחדש את בית המקדש היהודי. תאונה מסתורית מחריבה את המבנה, יוליאנוס הזועם מבטיח לבנות אותו מחדש כשיחזור ממסע צבאי לפרס, אבל המצביא המוכשר מת שם – ועל פי שמועות, ששני הצדדים מיהרו לפמפם (אם כי לא הוזכרו על ידי ההיסטוריונים שהשתתפו במסע), נדקר בעורפו על ידי חייל נוצרי.

מכאן אין עוד מעצור בהתדרדרותה של האימפריה אל הנצרות. ב-400, תחת תיאודוסיוס, הופכת הנצרות לדתה הרשמית של הקיסרות. המקורות היהודיים לא אומרים שום דבר על כל האירועים האלה, אלא אם רוצים לראות ב"מלכות שהפכה למינות" התלמודי הקצר התייחסות לכך. אבל מה חשבו יהודים על הנושא, אנחנו יכולים ללמוד משתי עובדות: קודם כל, הפופולריות הגואה של "ספר תולדות ישו", שמכיל כל דבר לעג ושנאה אפשרי כלפי הדת המנצחת החדשה. הוא היה מוכר לנוצרים כבר מהמאה התשיעית, ובהחלט יכול להיות שנוסחים ראשונים שלו (חלקים מהם מצויים גם בחלקים המצונזרים של התלמוד) נכתבו כבר במאה השלישית. השני הוא חוק של תיאודוסיוס, שבו הוא אוסר על יהודים לשחזר את הצליבה כחלק מחגיגות פורים. העובדה שהחוק הזה חוזר על עצמו, בצורות שונות ובמשך זמן די רב, מעידה על האיבה הבלתי שוככת של יהודים לנוצרים.

הלחץ על יהדות המזרח יורד עם הגעת האיסלם, שמוחק את ההיסטוריה הנוצרית של צפון אפריקה, פלסטינה, סוריה ומצרים – ארבעה מתוך חמישה כסאות מטריפוליניים (ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קרתגו) נמצאים כעת מחוץ לשליטתם של הנוצרים. לא שהם במצב לעשות משהו בנושא במשך איזה 450 שנה: ביזנטיון נכנסת למגננה שהיא כמעט ולא יוצאת ממנה, להוציא לתקופה קצרה בימי אלקסיוס השני, ובמערב כבר אין אימפריה – יש רסיסים של נסיכויות, שלא מצליחות למנוע פשיטות על איטליה או את אובדנו של חלק ניכר מספרד.

* * * * *

הבעיה האמיתית של היהדות היא עם הנצרות. שתי הדתות מתחרות על אותם סמלים ואותם ספרים. כשאוגוסטינוס מתווה את הדרך שבה צריכה הכנסיה לנהוג ביהודים, במאה הרביעית, הוא קובע שיש לשמור עליהם – אבל לשמור עליהם מושפלים. הסיבה לשמירה עליהם היא שיש צורך בהוכחה לכך שהנוצרים לא זייפו את התנ"ך – מה שבפני עצמו הוא הודאה עוצרת נשימה בחוסר הבטחון העצמי של הגדול והבעייתי שבאבות הכנסיה – ולכן צריך שהיהודים ישארו וישמרו על התנ"ך.

זה לא כל כך מסתדר, מטבע הדברים. היהודים מאמינים, אחרי הכל, שהם בניו בכוריו של מי שאמר והיה העולם. הקיום הזה, שבו הם חיים בחסדיה של דת אחרת שמשתמשת בהם כהוכחה לצדקתה-שלה, מעיק עליהם מעצם טיבו. גרוע מכך, בעוד שהאיסלם והיהדות יכולים להגיע למודוס ויוונדי, בין הנצרות והיהדות לא יתכן כזה. הן מתקוטטות על אותם הסמלים עצמם. פסח או פסחא? שבועות או פנטקוסט? מי "ישראל האמיתי", ישראל שבבשר או ישראל שברוח? מילת הבשר, או מילת הלב? דם השה, איזה פדיון הוא מייצג? איך נראה יומו של היהודי האשכנזי הממוצע, כשקם לעבודת יומו בביתו שסביב לקתדרלה – היהודים היו נתיני הרוזנים-הבישופים של גרמניה – וראה את השמש החיוורת, לגלגנית, ניתזת מעל הצלב הזהב, שהטיל עליו את צילו? המנהג היהודי לירוק ליד כל כנסיה, שאחינו חובשי הכיפות מהדרים בו כל כך, האם הוא היה נטול סיכון?

מערכת היחסים מגיעה לנקודת רתיחה עם מסע הצלב, שבו לוחמים נוצרים יוצאים אל ארץ הקודש כדי להקים את השיקוץ המשומם שלהם במקום המקודש ביותר ליהדות. הגם את המלכה עמי בבית? וכשאספסוף צלבני מתחיל בפוגרומים בערי הריין, וכשהבישופים מחליטים שזה בדיוק הזמן לצאת לציד, היהודים עומדים על נפשם – וכשהחומות נופלות, ולא נותר להם כוח אלא כלפי עצמם, הם מעלים את עצמם, ואת ילדיהם, לקורבן. הם עושים זאת על פי כל כללי הטקס: הם בודקים שהסכינים אינן פגומות לשחיטה, הם מברכים את ברכת השחיטה, מזים את הדם על פרוכת בית הכנסת, הורגים גם את הילדים שאינם רוצים בכך ("אמי, אמי, אל תשחטיני!" הנורא של הילד אהרן), ואחר הורגים גם את עצמם. "מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע."

אם קנאי המורדים ברומאים שרפו את הממגורות שלהם-עצמם כדי לאלץ את יהוה להתערב, למען לא יחולל שמו הגדול, קנאי אשכנז פיתחו תיאולוגיה שאומרת שליהוה יש בגד מיוחד, הפורפיריון – "ארגמן" – שכל טיפת דם יהודי שנשפכת, הן על ידי גוי הן על יהודי שמעלה את עצמו לקורבן על קידוש השם, נספגת בו; וכאשר יתמלא הבגד, ויהיה אדום כולו, יבוא יום הדין הגדול והנורא. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, דחה אדמון בצל צלמון – כלומר, דחה את אדום, היא רומא, היא הקיסרות הרומאית הקדושה, היא ארצות הנצרות, הניצבת בצל "צלמון", מילה לא ברורה שאני מעז לנחש שהיא נגזרת מצלם, שהיא מלווה ב-ון ההקטנה ושמשמעותה היא crucifix, הצלב שעליו דמותו של ישוע.

זה לא חייב היה להיות כך. אחד מבעלי התוספות מספר על רב שגינה בחריפות רב אחר, "שהרג תינוקות בשעת השמד", וכינה אותו רוצח, ומספר כיצד הרוצח מת מיתה משונה. הנוצרים צפו במחזה באימה. ואולי, בכל זאת, אי אפשר היה אחרת: לא אנושי שיהיה אחרת. אולי אי אפשר היה להתייחס למה שהתפרץ מהפסיכה היהודית באירועי תתנ"ו אלא כ"קידוש השם", כי המחשבה האחרת – שהורים שחטו את ילדיהם, המעשה הנורא ביותר הידוע לאדם, ללא סיבה הלכתית כשרה אלא כתוצאה משגעון; שקורבנם לא רק שלא נרצה, הוא נדחה ברתיעה ובסלידה כקורבנו של קין, שדמיו של אהרון ומאות ילדים אחרים זועקים מהאדמה, שהם יאשימו את הוריהם ביום הדין – היא בלתי נסבלת, היא איננה יכולה אלא להוביל לטירוף. ומה נותר ליהודי אשכנז, שאימצו את הפשע הזה כלפי ילדיהם-שלהם, אם לא להתפלל ביתר שאת להשמדת העמים שבקרבם ישבו, שלהם לא יסלחו לעולם על כך שאילצו אותם להרוג את ילדיהם?

קו ישיר, ברור, מוביל מזוועות תתנ"ו אל זוועות עלילות הדם. הנוצרים שראו את היהודים הורגים את ילדיהם שאלו את עצמם את השאלה ההגיונית: אם הם שונאים אותנו עד כדי כך שהם רוצחים את ילדיהם, מה הם יעשו לילדינו? ועלילת הדם הראשונה מופיעה עם מסע הצלב השני, כשזכרונות המאורעות שליוו את הראשון שבים וצפים. לא במקרה, עלילות הדם מופיעות סמוך לפסח: הוא סמוך לפסחא, שבו מאמינים הנוצרים שהיהודים הקריבו את שה האלוהים, שמתואר תדירות כילד. עלילות הדם, חשוב לציין, הן אמונה עממית: הכנסיה הממוסדת נאבקה בהן, עד רמת האפיפיור, והן מופצות לא על ידי בישופים אלא על ידי הנזירים המנדיקנטים, הדומיניקנים והפרנסיסקנים. במספר מקרים, הבישופים מורים לנזיר מעורר המהומות לסתום את הפה ושוללים את רשיון ההטפה שלו; זה לא עוזר. כשהכנסיה ניסתה לטפול על המינים האלביגנזים אותן האשמת עצמן שנזירים טופלים על היהודים – מרצח פולחני ועד שתיית דם ואכילת בשר אדם – ההמון דחה אותם. במקרה היהודי, הוא אימץ אותן גם כאשר הכנסיה התייצבה נגדן. עלילות הדם הן תוצר של התת מודע הנוצרי: זה שמודע לכך שהוא חוטא כלפי היהודים, שהוא לא מגלה כלפיהם את החמלה והסלחנות שהמוסר הנוצרי דורש, ושעדיין נושא זכרונות עמומים של הימים שבהם הרגו היהודים את ילדיהם. עלילות הדם, מעצם טיבן, מאגדות את היהודים סביב הרעיון של קידוש השם, מחזקות את הקורבנוּת היהודית – ואת השנאה כלפי הנצרות והנוצרים. מי שקצרה ידו לנקום, מפנטז על נקמה – עד שהפנטזיה מאכלת אותו.

* * * * *

יהודי אשכנז פיתחו הסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות, ששבה ושיננה שעל כל זה יבוא יום נקם ושילם. הציונות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היתה מפעל אשכנזי, אימצה את ההיסטוריה לקרימוסה: היא היתה הוכחה לטענתה שליהודים אין עתיד באירופה ושעליהם לשוב לביתם המיתולוגי (מיתולוגי, משום שמאז חורבן הבית הראשון, מעולם לא ישבו רוב היהודים ביהודה). מהי הציונות, אם לא התפיסה ש"ארכה לנו הישועה", ואשר על כן יש לשים קץ להמתנה? הציונים הביאו איתם את תאוות הנקמה בגויים, וכבר אחד העם העיר על הבריונות והגסות שבה נהגו הקולוניסטים הציונים הראשונים כלפי הפלסטינים. הקורבן הנצחי מצא לעצמו קורבן אחר, עליו יוכל לפרוק את תסכוליו. הוא יכול לתרץ את מעשיו כלפי אנשים שלא חטאו כלפיו בהסטוריה שלמה של דמעות – "אין קץ לימי הרעה" – ושעל כל פנים מעשיו אינם גרועים כפשעים שבוצעו כנגד אבותיו. הציונות סילקה את המעצורים שעמדו בפני היהודים קודם לה: הם דחו את יום הגאולה החמוץ מדם עד בואו של המשיח, אבל היא הפרה את "שלוש השבועות", והצלחותיה – במיוחד חומר הנפץ התיאולוגי שבשיבה אל ירושלים, אל שכם וחברון – שכנעו יסוד מהפכני בחברה הישראלית שאנחנו על סף קץ הימים, שאפשר להפיל את הגדר של "חשש איבה."

ועכשיו, לאנשים שגוררים אל האלף השלישי תפיסת עולם שעוצבה לפני אלף שנים ושעיקרה שנאה לאחר; שעדיין מאמינים ברובם שהזאב מחכה מחוץ לגבולותיה של ישראל, שהאנטישמיות איננה תוצאתה של היסטוריה שחלפה אלא שהיא חוק טבע, "הלכה שעשיו שונא ליעקב", התפיסה שכל לא יהודי עשוי להתגלות כעמלק; אנשים שבחלקם הגדול יקרעו קריעה על ילד שיבחר לחלוק את גורלו עם בן עם אחר; אנשים שחלק גדול מהם מאמין שהוא עוד יחנוך מזבח, בזמן שצווחות "הצר המנבח" הנטבח מהדהדות ברקע, שמאמין שאין למי שאינו יהודי שום זכות לחיות ב"ארץ ישראל", אם יש לו זכות לחיות בכלל; אנשים שיום הדין המגואל בדם, שבו יושמדו כל שונאיהם ויבוא הקץ למסע הנקמה שלהם בהיסטוריה, עדיין מהדהד בהם; שעדיין מאמינים שרוב העולם רוצה בהשמדתם, שכל מילת ביקורת נתפסת אצלם כהמשך למסעות הצלב אם לא השואה – לאנשים האלה יש נשק גרעיני. כלומר, את האמצעי להתנקם נקמה מושלמת ב"אומה הרשעה."

אם וכאשר יתרחש שינוי משטר בישראל, ושרידי המשטר הדמוקרטי יוחלפו במדינה יהודית גאה, מדינות העולם צריכות להביא בחשבון גם את הפסיכוזה המקננת הזו שביהדות. לעומת האנשים שעתידים להחזיק בהדק הגרעיני הישראלי כשישראל רוזן ואליקים לבנון ישבו בסנהדרין, העולם עוד עשוי להתגעגע לשפיות היחסית של קים יונג איל. הוא, על כל פשעיו הרבים, מעולם לא האמין שאלוהים רוצה שהוא ישחט את ילדיו כדי להביא את קץ ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

השתתפתי אמש (א') בפגישת בלוגרים בערוץ 10, שדנה בעתידו של הערוץ. האווירה היתה אווירת נכאים: דיברו על הסגירה של ערוץ 10 לא פעם ולא פעמיים, אבל הפעם נראה שזה אכן יקרה. אם הדברים לא ישתנו, ערוץ 10 יחדל לשדר ב-27 בינואר.

ישנם שורה של טיעונים טובים נגד סגירת ערוץ 10. הבולט שבהם הוא שאסור לתת לבנימין נתניהו לעשות את זה. במהלך בריוני וחריג, כפה נתניהו משמעת קואליציונית על ההצבעה על אישור לערוץ 10 לדחות את תשלום חובותיו – 60 מיליונים בסך הכל – והפיל אותה. זה היה אחרי שנציג משרד האוצר אמר לערוץ 10 שמדובר בהסכמה פורמלית בלבד, ואחרי שהרשות השניה – שלה חייב ערוץ 10 את הכסף – אמרה שהיא לא צריכה אותו. מניעת האישור היתה מהלך טקטי מבריק: אם ערוץ 10 היה מקבל אותו, הוא היה מצליח להגיע – בזחילה, אמנם – להגשת בקשה לרשיון מעודכן החל מ-2012. תנאי הרשיון החדש מקלים הרבה יותר והם יאפשרו לו להיות רווחי מתישהו, אולי אפילו ב-2014.

ואז, כאמור, צץ נתניהו. הוא הטיל את כל כובד משקלו על הנושא הזה, היה מוכן להסתכסך עבורו עם השר שהוא שיבח כמופת לפני זמן קצר ביחס, משה כחלון, וסגר לערוץ 10 את השיבר. במדינה נורמלית, ראש ממשלה שהיה מעורב בהליכים משפטיים מול ערוץ תקשורת שחשף – לכאורה, לכאורה – את שחיתותו, לא היה נוגע בהליכים מול הערוץ במקל. ישראל איננה מדינה נורמלית, היא קרובה הרבה יותר לאיטליה של ברלוסקוני, ונתניהו התערב גם התערב. ומוזר, אף אחד לא דיבר על ניגוד האינטרסים הזה.

האיש שמטיס את הכביסה המלוכלכת שלו לחו"ל כדי שיכבסו אותה שם, על חשבון הציבור או אחרים אך לעולם לא על חשבונו, כבר השתלט על חלק ניכר מעוגת התקשורת הישראלית. העיתון הנפוץ בישראל, שממומן עבורו חינם אין כסף על ידי אוליגרך זר, משמש כשופר הלשכה שלו. העיתון "מעריב" מנוהל על ידי בכיר לשעבר בלשכתו. רשות השידור, בכלל זה ערוץ 1, נמצאת תחת שליטתו – ובכירים בלשכת נתניהו, נשמעו עדויות, התקשרו לשם כדי למנוע סיקור נרחב של ההפגנות הגדולות בקיץ. בכיר בלשכתו לשעבר, יואב הורוביץ, שימש כמועמד של נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות השניה והוא כעת חבר בוועד המנהל של רשות השידור. במסע הזה, צריך להזכיר, נהנה נתניהו מתמיכתו של שר התקשורת שלו, משה "אני לא מודאג מהמושג פוליטיזציה" כחלון.

ערוץ 10 תמיד היה עצמאי יותר משאר ערוצי התקשורת הישראלים; ראוי להזכיר את יבבות השבר של הטוקבקים אחרי מלחמת לבנון השניה, שאז העז הערוץ לדווח באופן עצמאי מהתעמולה של דובר צה"ל. גיא לרר, שדיבר בכנס אתמול, אמר שאין כלי תקשורת שבו העיתונאים עצמאיים כמו בערוץ 10; הוא דיבר על שיחות עם עיתונאים בכלי תקשורת אחרים, ואיך יצא מהן עם "מפת החרדה" שלהם, הדברים שידוע להם שהם לא יכולים לכתוב עליהם. הציבור הישראלי צריך ערוץ כזה, במיוחד לנוכח נסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת – נסיון שהוא בפועל מאמץ לשמור על שלטונו של נתניהו נצחי.

צריך להפקיע את הנושא מידיו של נתניהו: אחרת יש לחשוש שהוא ישתמש בתרגיל עז התקיפה שהפעיל גם כנגד העמותות, וישאיר את האיום על ערוץ 10 מרחף באוויר גם אם פורמלית יוסר. אם נניח לנתניהו לעשות את שלו, גורלו של ערוץ 10 ישמש להטלת אימה על שאר כלי התקשורת בכל מקרה: אם ייסגר, כולם ילמדו את הלקח; אם נתניהו ימנע בחסדו את הסגירה, כל השאר יבינו את המסר הסמוי. בערוץ 10 אמרו שאם הם ישארו באוויר, הם ימשיכו לשדר תחקירים כאילו דבר לא קרה. עם כל הכבוד, קשה להאמין שחיכוך כזה עם אפשרות בפיטורים – ולהרבה מעובדי הערוץ, פיטורים הם גם סוף הקריירה התקשורתית שלהם – לא ישאיר את אותותיו.

ראוי לשמור על ערוץ 10 גם אם הציבור יצטרך לתמוך בו כספית. יש עניין לציבור בכלב שמירה שלא מהסס לנשוך. וכן, אני מודע לבעיות של ערוץ 10 – כמו של כל כלי תקשורת אחר. כן, אני לא מתרשם במיוחד, בלשון המעטה, מתכניות ריאליטי וזבל דומה. אבל הזבל הזה מממן את היכולת לשדר חדשות שהשלטון לא רוצה לראות – וזה תפקידה של מערכת חדשות. יתר על כן, ההתעקשות של נתניהו על תשלום חובות היתה נראית הגיונית יותר, אלמלא – כפי שציין דב חנין אתמול – מחקה הממשלה בקלילות 300 מיליונים מחובותיה של רשות השידור, כשהיא פוטרת אותו גם מהצורך להשקיע ביצירה מקורית. היוצרים, הרי, שמאלנים.

יש עוד נקודה שצריך להביא בחשבון. בנימין נתניהו מלהג לעתים קרובות על "כלכלת הזרזוף": שאם ניתן לעסק לצמוח, הוא יביא ברכה לעסקים רבים סביבו. עובדים צריכים מזון, רכב וכן הלאה. בשיטה שבה נתניהו עושה אתה דברים, זה כמובן לא קורה: הוא מעניק הטבות לבני המאיון העליון, לא לעובדים בני המעמד הבינוני. בהתאם לעקרון הזה, צריך לזכור שסגירת ערוץ 10 תביא לפיטוריהם לא רק של מאות העובדים בו – כמו מפעל בינוני, אבל משום מה העובדים האלה לא זוכים לאהדה השמורה לעובדים תעשייתיים מפוטרים – אלא גם לפגיעה קשה בכל התשתיות שסיפקו לו שירותים. מספר המפוטרים במסע הנקמה של נתניהו באנשים שחשפו את ערוותו עשוי להיות גבוה הרבה יותר.

מספר הטלפון של שר התקשורת, משה כחלון, מי שאמור להגן על האזרח הישראלי, הוא 050-6845584. המספר הגיע אלי באדיבות ערוץ 7, שפרסם אותו בקריאה למתנחלים להפציץ את כחלון (ושרים אחרים) במסרים נגד פינוי מאחזים. כחלון עובד אצל כולנו ומקבל משכורת מכולנו. שלחו לו מסרון, או התקשרו, וקראו לו למנוע את סגירת ערוץ 10.

עדכון: תגובת דובר צה"ל לשאלות ששלחתי לו בשבוע שעבר הגיעה. לא שהיא קשורה יותר מדי לשאלות.

ועוד דבר אחד: כמעט בלי שמישהו ישים לב, הצליחו החרדים בירושלים למנוע מנשים להצביע בבחירות שנערכו בשכונות שם. התירוץ, כמובן, היה "צניעות" – עוד הוכחה לכך שכל הסיפור אף פעם לא היה על שירת חיילות בצה"ל. הוא היה על דחיקת רגלי נשים מהמרחב הציבורי – כשהחרדים מצליחים, באלימות, למחוק מאה שנים של הישגי נשים. זה לא יגמר, אם נדבר על "התחשבות בתרבות שלהם." שהם יתחשבו בתרבות שלנו לשם שינוי. מהחפירה הזו אסור לסגת – גם אם זה אומר שנצטרך להתמודד עם אלימות ולהפעיל כוח כפיה קשה.

(יוסי גורביץ)