החברים של ג'ורג'

חמישים רבנים, בעיקרם רבני ערים – כלומר, פקידי ציבור מושכי משכורת – פרסמו הבוקר קול קורא לתושבי ישראל, בו הם אוסרים על השכרה או מכירה של דירות לערבים. הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין, הצהיר את מה שהבלוג הזה כותב כבר שנים: שהגזענות היהודית מקורה בדת היהודית. שלמה אבינר, מחשובי הרבנים ה"ממלכתיים" שהתפרסם בעבר במיזוגניות שלו, נחלץ להזכיר לנו שהוא גם הכריז על ברוך גולדשטיין כקדוש וקבע ש"אנחנו לא צריכים לעזור לערבים להשתרש בישראל", ושיש לתת עדיפות ליהודי בהשכרת דירה על פני ערבי. להשתרש בישראל: מיותר אפילו לעמוד על האירוניה. רשימה של הערים שרבניהן חתומים על הפסיקה אפשר לראות כאן.

האמירה הזו היא גזענית לחלוטין, אבל – כמו החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שהתחיל את כל הטרנד הזה מתוך ידיעה ששום דבר לא יקרה לו – גם הרבנים האלה לא מפחדים. הם ימשיכו לקבל משכורת מממשלת ישראל, למרות שהם חתומים על קריאה מפורשת לאפליה כנגד חלק ניכר מהאוכלוסיה. עד כה, אף נציג של הקואליציה המכהנת – זו שמייללת ללא הרף על ה"דה-לגיטימציה של ישראל" – לא מצא לנכון אפילו לגנות את הקריאה. חברי כנסת מן השמאל קראו לפטר את הרבנים; הסיכוי שהדבר אכן יקרה אפסי. חוקי הנאמנות, אגב, לא חלים עליהם אפילו בצורה המצומצמת ביותר: רבנים אינם חייבים בשבועה לציות לחוק, והדבר איננו מקרי. הם לא יכולים להיות נאמנים לחוקיה של מדינה שאיננה גזענית.

מן הראוי לציין שהרבנים קבעו שמכירה או השכרה של דירות ללא יהודים עשויה להיענש בנידוי, עונש כבד במיוחד – נשק יום הדין של ההלכה – שבעשורים האחרונים ממעטים מאד להשתמש בו. יגאל עמיר, למשל, שרצח ראש ממשלה בישראל ושאפשר לטעון בלי הרבה בעיות שגרם ל"חילול השם" הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל, לא נודה. הרוצחים של שלל המחתרות היהודיות והקנאים לדורותיהם לא נודו. בעלים שמסרבים לתת גט לנשותיהם כבר לא מנודים. רק מי שכופר בעיקר העיקרים של ההלכה – עליונות היהודי על הלא-יהודי – מועמד במדרגה אחת עם שפינוזה ואוריאל א קוסטה.

לרבנים לא יקרה שום דבר, משום שהחוק מכיר במפורש בזכות ההסתה שלהם. חוק הגזענות הישראלי, כל כך פרוץ לרוחות שאפילו מאיר מרטין כהנא חתם עליו, קובע (144 ג.ב.) ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". ההדגשות שלי. כל מה שהרבנים צריכים לעשות הוא לטעון שההכרזה שלהם מיועדת "לשמירה על פולחן של דת", לצטט באריכות את פסקי ההלכה של דורות קודמים בנושא ("כתבי דת"), ולהתעקש בצדקנות שמטרתם איננה "הסתה לגזענות" אלא "החזרת עטרה ליושנה", ויהיה מעט מאד שאפשר יהיה לעשות כנגדם במסגרת החוק.

"אם תרצו" הכריזה על הפרובוקציה האחרונה שלה, הגעה למצעד זכויות האדם ביום שישי כדי לדרוש "זכויות אדם גם ליהודים". הפסיקה של רבני הערים מוכיחה, אם היה צורך בהוכחה נוספת, שכדי לכתוב משפט כזה בישראל, צריך להיות אדם עם תודעה של חבר קו קלוקס קלאן, כזה שחושב שהרוב הלבן הדורסני נרדף וצריך להתגונן מפני המיעוט השחור המאיים.

למותר לציין שאם 50 בישופים היו יוצאים בקריאה שלא להשכיר רכוש ליהודים – דבר שיש לו סימוכין בהחלטות מועצה קדומות – המדינה היתה רועשת, השגריר הישראלי היה מוחזר להתייעצויות, ושר החוץ היה מארח את שגרירה של אותה מדינה על סד עינויים. אבל לעם הנבחר, שחושב שארץ ישראל צריכה להיות יהודית בדיוק כפי שספרד של האינקוויזיציה היתה נוצרית, מותר יותר.

בינתיים. עד שיימאס לעולם. יש כבר מי שמתאר את תרחיש האימים: ישראל שהפכה רשמית למדינת אפרטהייד, ושמשתמשת בנשק הגרעיני שלה כמגן המאפשר לה לתקוף ללא הפרעה את מדינות המפרץ הפרסי. כלומר, ישראל כצפון קוריאה; ואולי זה צריך להיות המודל שלנו לתיאורה של ישראל, זה ולא דרום אפריקה. צפון קוריאה: מדינה שבה האליטה חוגגת ורוב העם נטול זכויות ומורעב, תוך שבו זמנית מפמפמים לו את הטענה שהוא גזע אדונים ושכל העולם נגדו. אחרי הכל, מנהיגים ישראלים כבר טענו שישראל צריכה להתנהג "כמו מדינה משוגעת", וההבדלים בין חיקוי טוב של שגעון ובין הדבר עצמו הם קטנים. המאמינים שבין הנתינים יוכלו להתנחם בהתגשמות הנבואה "והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ".

הערה מנהלתית: לאחרונה קיבלתי תרומה בדואר מקורא של הבלוג, שצירף אליה גם את ספרו. אני רוצה להודות לו בהזדמנות זו.

(יוסי גורביץ)

קצת צחוק חלול עוד לא הרג אף אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק (זהירות, מסמך) לתיקון פקודת העדה הדתית. מעתה, "תעודת אישור כאמור בסעיף קטן (1) שניתנה על ידי הרב הצבאי הראשי או אדם מטעמו למי שעבר הליך גיור במסגרת צבאית, במהלך שירותו הצבאי, יראו אותה כתעודת אישור שניתנה על ידי ראשו המקומי של סניף העדה היהודית בצבא הגנה לישראל". כלומר, על ראשי העדות הדתיות בישראל יתווסף בקרוב חכם באשי חדש, קצין בדרגת תת אלוף, שימונה על ידי המטכ"ל, ועל העדות הדתיות הרבות בישראל תתווסף עדת היהודים בחאקי. דת הדגמ"ח קורמת עור וגידים לנגד עינינו.

יתווסף? לא בהכרח. מדובר רק בהמלצת ועדת השרים, וזו נתונה להתנגדות ניכרת מצד חברי הכנסת החרדים. רק בשבוע שעבר הפילה הממשלה את ההצעה שאישרה ועדת השרים, על פיה הפטור משירות צבאי לנשים דתיות אכן יהיה לנשים דתיות ולא למתחזות לדתיות, וזאת משום שברגע האחרון אלי ישי התנגד. הממשלה, בקצרה, תמכה בהשתמטות, אבל כזו שמוכרת בסטטוס קוו. אין שום סיבה שאלי ישי לא יאלץ אותה גם להתנגד להכרה בכבוד קדושת מעלתו, אדוננו מורנו ורבנו הרבצ"ר, שהצעת חוק חדשה (זהירות, מסמך) גם משדרגת אותו לחבר מלא במועצת הרבנות הראשית.

מה קרה פה, בעצם? הממשלה החליטה שבסמכותה להחליט מיהו יהודי. יש רק בעיה אחת: זה לא פותר ולא עוקף את הבעיה העיקרית, שהיא שהרבנים החרדים המחזיקים כעת ברבנות הראשית לא מוכנים – בצדק גמור, מבחינתם – להכיר בגיור המזורז וההמוני שעורכת הרבנות הצבאית כגיור.

הגישה היהודית כלפי הגיור, מאז שהקיסר אנטונינוס פיוס אסר רשמית על הגיור באמצע המאה השניה, היתה ש"קשים גרים כישראל לספחת". קודם לכן, היהדות היתה דת מגיירת מאד. חורבן בית שני, וריסוק המרידות שבאו אחריו, בכלל זה מרד הגולה הגדול, הקשיח מאד את דעת הרבנים כלפי הלא-יהודים. מאז הגישה השלטת בנושא הגיור היתה חשדנות כלפי הגר: מה הוא כבר מנסה להרוויח מאיתנו. הרעיון של גיור המוני, גיור על רגל אחת כפי שעשה הלל הגדול, כבר לא עלה על הדעת. האליטה הרבנית, אחרי הכל, היתה אוליגרכיה של שת"פים חנפים של הרומאים; הנשיא שלה, צאצא של הלל, נהנה מסמכויות נרחבות עוד בימיו של תיאודוסיוס, שניצר את הקיסרות; ובסיפור הידוע על המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי, שבה שיבח הראשון את הרומאים והאחרון קילל אותם, הופך דווקא רבי יהודה לנשיא העדה. הרומאים לא רצו בגיור, היו להם מספיק צרות עם הנוצרים, ולרבנים זה הספיק כדי להקשות עליו עד מאד. החלטות שהתקבלו בגלל המצב הגיאופוליטי במאה השניה, ו-18 מאות שנים של מערכת יחסים בעייתית, בלשון המעטה, עם לא-יהודים, ממשיכות להתוות את מדיניותם של הרבנים היום. (במאמר מוסגר, בכלל לא בטוח שהרבנים היו יוצאים למרד גם על רקע מדיניות רומאית חמורה הרבה יותר, כמו האיסור שהוטל בתקופת אדריאנוס על המילה – אי הבנה, אולי מכוונת, מצד המושל המקומי של איסור על סירוס ילדים – משום שהם התנגדו נמרצות למרד בר כוזיבא, שפרץ על רקע האיסור הזה).

אז הרבנות הראשית לא מוכנה להכיר בגיור הצבאי. קמה צווחה וצרחה, כנהוג, שהרי לא יעלה על הדעת שחייל לא יהיה יהודי רק בגלל שכמה רבנים שלא עשו צבא ומה הם בכלל מבינים בגירוז טנק חושבים ככה. אז עכשיו יהיה חוק, כנראה, שיקבע שהגיור הזה כשר יותר מהאפיפיור. האם זה ישנה את דעתם של הרבנים החרדים? בספק רב. האם זה יאלץ אותם להכיר ביהדותם של עוטי הדגמ"ח? אל תצחיקו אותי.

מה יקרה? יקרה אחד משתיים, או – סביר יותר – שילוב של השניים. במקרה הראשון, רבנים חרדים שנעוצים ברבנות כמו מסמרים נטולי ראש פשוט לא יכירו ביהדותם של מגויירי צה"ל. הם, למשל, ימררו את חייהם בבואם להתחתן עם יהודים כשרים. האפשרות השניה היא שהחרדים – וגם חלק ניכר מהחרד"לניקים – יבנו לעצמם רשימות שחורות של אנשים שיהדותם מוטלת בספק, ויוועצו ברשימות האלה לפני שהם יאפשרו נישואים בין בני העדה שלהם ליהודים החדשים.

בקצרה, יקרה מה שתמיד מאיימים שיקרה אם יוציאו את הסמכות לגייר ולערוך נישואין מידי הרבנות: "קרע בעם". זה לא משנה, מבחינת המחמירים בדת, אם המגיירים הם רפורמים או רבנים אורתודוקסים שמוכנים לקצר כמה הליכים ולדלג על כמה משוכות. המושג של "גיור לקולא" הרי לא קיים אצלם.

וזו בכלל לא אשמתם. הם בסך הכל נאמנים למסורת ארוכה של שנאת המין האנושי. הבעיה היא במשטר הציוני, שהחליט לשלב את הדת היהודית עם הממשלה, ולהעניק לרבנים שליטה על תחומי חיים נרחבים. שילוב בן דת ובין כוח, ידעו כבר בתקופת הנאורות, משחית גם את הדת וגם את מחזיקי הכוח. הדרישה מהרבנים לכופף את אמונתם, לאלץ אותם להכיר במה שאינו ראוי להכרה, לשם נוחותם של מגויירי-סדיר ולשם הרגעת המצפון הגזעני של רוב הציבור, קרובה במידה מסוכנת לרדיפה דתית.

הפתרון ההגיוני היחיד הוא הפרדה בין דת ומדינה. מישהו רוצה להתחתן עם בתו של הדרקון הלבן הגדול של בני ברק, והוא לא עלינו צאצא קוזאקים דווקא? או שישכנע אותה לברוח איתו, או שיעמוד בדרישות המחמירות של אביה. אין שום סיבה שהמדינה תתערב בסיפור הפרברים המשונה – והנדיר עד למאד – ×”×–×”.

אבל, כמובן, זה לא יקרה. התביעות להפרדת דת ממדינה ימיהן כימיה של המדינה. הראשונים לאחוז בהן היו ערי ז'בוטינסקי והלל קוק. זה לא קרה, ולא יקרה. הציונים, אחרי הכל, גירשו מכאן עם שלם והשתלטו על אדמתו. הם עשו זאת מתוך הטענה שהם יהודים ויורשיהם של היהודים שחיו כאן. הבעיה היא שהם לא באמת היו יהודים. הם היו מורדים ביהדות, מזריקי לאומנות לקבוצה דתית שדחתה את הלאומיות במאה השניה. הם, אחרי הכל, דיברו על בריאת "היהודי החדש", שינתק את כל הכבלים עם היהודי הישן. הם התבטאו כלפי היהודים שעדיין העדיפו לחיות במזרח אירופה בסלידה שהתחרתה בזו של האנטישמים, ועל יהודי ארצות האיסלם באותו אופן עצמו שבו דיברו על הערבים.

וכל זה נגמר פחות או יותר עם הקמת המדינה. האדמות הגזולות הצריכו לגיטימציה. המקור היחיד ללגיטימציה בהיסטוריה היהודית היו הרבנים: מי שדחה את סמכותם תמיד נדחק החוצה, מהצדוקים – האליטה היהודית המקורית – דרך האיסיים, עבור בקראים (שהיוו איום של ממש על היהדות הרבנית בשעתו), כלה במשכילים שלא יכלו לשלב בין זוועות ההלכה ובין ההומניזם. היהדות החסידית כמעט ונבעטה החוצה גם היא. היהודים הרבניים לא מכירים ביהודים הרפורמים והקונסרבטיביים עד עצם היום הזה, וזאת למרות שמבחינת הפרקטיקה שלהם, רוב היהודים הישראלים יכלו בקלות להיות יהודים קונסרבטיביים – כלומר, בהנחה שהיו טורחים לחשוב יותר מחמש דקות על משמעותה של יהדותם, מה שהם לא עושים.

בקצרה, הרבנים מצאו את עצמם שוב מול מדינה שרצתה שהם יהיו משת"פים שלה, שיעניקו לה לגיטימציה ויקבלו בתמורה חלק בשלטון, במיוחד שלטון על בני עדתם. זו היתה העסקה הקלאסית, והם קיבלו אותה. לא בלי היסוס, כי בניגוד לרומאים כאן היה מדובר בשלטון של יהודים כופרים, עבריינים חייבי מיתה – כאן המקום להזכיר שמבחינת הרבנים בנימין נתניהו הוא נואף החייב בחנק, ומאחר ואשתו השניה עברה גיור רפורמי הוא גם בועל ארמית, כזה ש"קנאים פוגעים בו"; לידיעת מאבטחי השב"כ – אבל קיבלו אותה. אגודת ישראל, אויבת קנאית של הציונים ערב הקמת המדינה ומיד לאחריה, היא היום חלק בסיסי מהמשטר.

כדי להעניק לגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית הכופרת, שניסתה להקדים את הקץ, היה צריך לשלב את ההלכה בחוקיה. המאבק על שאלת "מיהו יהודי" היה ארוך, משום שעל השאלה הזו גם לציונים היה מה לומר; אבל הוא הוכרע, לטובת הרבנים כמובן. בנקודה אחרת לא ניהלה המדינה כל מאבק: דיני אישות הועברו מראשית ימיה לבתי הדין הדתיים, משום שהדבר איפשר איסור "נישואי תערובת" מבלי הצורך לכתוב חוק מעיק כל כך, פחות מעשרים שנה אחרי חוקי נירנברג.

ועכשיו יש שוב סכסוך בין הרבנים ובין המדינה. האחרונה רוצה להעניק לחיילים שלה שאינם יהודים את התחושה שהם דווקא כן, אבל היא לא מוכנה לעבוד מול הרבנים, משום שכאמור הללו מצידם לא יכולים להסכין עם גיורי-קפיצה-על-רגל-אחת כאלה. הפעם העימות הוא בין התחושה הציבורית ששירות בצבא צריך להפוך אותך ליהודי – תחושה לאומית במהותה – ובין מה שנתפס כקשיחות יתרה מצד הרבנים. אבל זה סוג המאבקים שבהם הרבנים האורתודוקסים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר. לא יכול להיות מצב שאיזה אוכל שרצים ובועל נידות יקבע מהי ההלכה. איך זה יגמר? כפי שנכתב לעיל, בעקמומיות, בקריצה, באישור רשמי שאין לו כל תוקף מעשי.

אנחנו חיים בישראל, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)

הפגנה נערכה אמש (א') מול הבניין ברח' רוטשילד שבו הוכרזה עצמאותה של ישראל, במחאה על גלי הגזענות השוצפים. כ-200 משתתפים, והרבה זעם כלפי הרבנים המסיתים. אם עובדיה יוסף היה נקלע לקהל הזה, סביר שהמשתתפים, אה, היו מנופפים מולו באגרוף זועף או משהו.

הרבה מלל זועם, שנשמע לעיתים כמו קינה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, או שמעולם לא היתה ורק חלום היתה. כמעט ולא היו שם קריאות לפעולה, להוציא אחת. יורם קניוק הודיע שהוא עוזב את הדת היהודית.

כלומר, את הצורה הרשמית שלה. הוא קרא ל-300 גדעונים – או יותר – להצטרף אליו, להגיע אל משרד הפנים הקרוב למקום מגוריהם, ולדרוש מהפקיד להוציא להם תעודת זהות חדשה, שממנה תמחק המילה "יהודי", ובמקומה יירשם "בן בלי דת". הוא אמר שזו "לא היהדות שהוא מכיר", אם כי הודה ש"כל היסודות היו שם" כבר מזמן. בקצרה, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להיות בן לדת האדונים. בצדק, הוא חושב שהמעשה הזה יזעזע את הממסד. אולי גם יגרום לו לחשוב שוב על המדיניות שלו.

אני לא הייתי מגזים באופטימיות הזו. במצב שבו אנחנו נמצאים, האנשים שינקטו בצעד הזה יכונו מיד בוגדים או ערב רב. אבל למרות זאת, הוא חשוב, אפילו חשוב מאד. ולו מן הטעם הפשוט שמי שנשאר יהודי במדינת ישראל הוא משת"פ של מדינת-אדונים. יכול אדם להשאר יהודי בהכרתו, אם הדבר חשוב לו, אבל להשאר יהודי כלפי מדינת ישראל, בימינו, הוא דבר הרבה יותר בעייתי.

בניגוד לתואר "ישראלי", שמשרד הפנים נעמד על רגליו האחוריות – עד כה, בסיוע בתי המשפט – כדי למנוע את רישומו בתעודת הזהות, למושג "בן בלי דת" יש תקדים. ניתן לדרוש מן הפקיד לשנות את הרישום מ"יהודי" ל"בן בלי דת". הוא צפוי לסרב, למרות תקדימים בנושא.

בשבועות הקרובים ייערך מאמץ לארגן מאות אנשים שיקחו את הזמן הדרוש, ילכו למשרד הפנים ויתווכחו עם הפקיד. עורכי דין שמבינים בנושא יפרסמו הנחיות. דיווחים נוספים יבואו. קוראי הבלוג מוזמנים להשתתף במאמץ.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל כסיפור על זוג בורגני, שרצה לבנות לעצמו בית בישוב קהילתי. התקופה היתה ראשית שנות התשעים, ולבני הזוג היתה בעיה: עאדל ואימאן קעדאן לא היו, כפי שאפשר להבין משמם, יהודים כשרים. הבית שהם רצו, בקציר, היה על אדמה ממשלתית שהוחכרה לסוכנות היהודית, שריד לתקופה שלפני קום המדינה שתפקידו לוודא שרק יהודים ייהנו מקרקעות בישראל, והם נדחו משום שאינם יהודים. ממשלת ישראל נקטה במשך שנים בפרקטיקה של העברת אדמות לסוכנות, כדי שתוכל אחר כך להתמם ולומר שזה שערבים לא יכולים לגור שם, זו לא אחריותה; זו אחריותה של הסוכנות לבדה.

בני הזוג קעדאן הגישו בג"צ בנושא, בטענה המובנת מאליה שמדובר באפליה בהקצאת משאבי מדינה. הם הגישו ב-1995 עתירה לבג"צ; זה עשה כל שביכולתו כדי לא לדון בעתירה הממולכדת הזו, וביקש מהצדדים להתפשר. בסופו של דבר, בשנת 2000, לא היתה לו ברירה והוא נתן את פסק הדין היחיד האפשרי. אהרן ברק, הליברל הגדול, כתב אז שהוא חושש מהמשמעות של פסק הדין לגבי הציונות, אבל בין ציונות ובין שוויון הוא בחר, במאמץ ניכר, בשוויון.

הסאגה לא נגמרה כאן. בני הזוג קעדאן, מצוידים בהחלטה של בית המשפט העליון, פנו אל קציר וביקשו את חלקת הקרקע שלהם. הוועד הודיע להם שלאחר בדיקה דקדקנית, הוא מצא שבני הזוג "לא מתאימים לאופי" של קציר, ועל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לדחות את בקשתם. הישוב לא טרח לנמק את החלטתו. בני הזוג נאלצו לעתור שוב לבג"צ, זה שוב התמהמה, ובאוגוסט 2007 – שבע וחצי שנים אחרי הפסיקה המקורית, 12 שנים אחרי העתירה הראשונית – קיבלו בני הזוג את הקרקע שלהם. הם נעזרו באגודה לזכויות האזרח, שציינה כי בעוד שממשלת ישראל מנפנפת בפסיקה של בג"צ כדי להוכיח עד כמה היא שוויונית לכאורה, בפועל היא עושה הכל כדי לסכל את יישומה.

פסיקת קעדאן חשפה את הבלוף הגדול של ממשלת ישראל, שהעמידה עשרות שנים פנים שהיא שוויונית, בעודה פועלת להדיר 20% מהאוכלוסיה מנכסי הציבור – נכסים שלמרבה הטרגדיה הופקעו בחלקם הגדול מאותה אוכלוסיה. במילים מנומסות פחות, הממסד הציוני מנסה לשמור על הרכוש שגזל, אפילו אם תוך כדי כך הוא יציג את הרעיון של ישראל כמדינה דמוקרטית כבלוף ריק.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ישן? כי אתמול אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת הצעת חוק, ששמה הלא רשמי אומר הכל: "עוקף קעדאן". על פי הצעת החוק, ישובים שיש בהם פחות מ-500 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה, שיוכלו למנוע ממועמד לגור שם אם הוא "לא עונה על הקריטריונים של אופי הישוב".

מה הקריטריונים? לא מסובך לנחש. בישוב במועצה המקומית משגב, למשל, אחד הקריטריונים לקבלה הוא "שמירה על ×—×’×™ ישראל", והיותו של המבקש ציוני. די ברור נגד מי מיועדים הסעיפים האלה – נגד קעדאנים עתידיים – אבל ×–×” לא עוצר שם. במושב כפר אחים, למשל, רוצים שכל הזוגות שיגיעו לשם יהיו כאלו שהתחתנו ברבנות. הכניסה לכופרים ברבנים, גרושים, או סתם משפחות חד הוריות אסורה. החוק החדש שעולה לדיון בכנסת גם מתיר לוועדות לאסור על מי שנראה שאין לו די כסף לבנות בית להתגורר במקום. כלומר, הממשלה לוקחת אדמות ציבור, ומחלקת אותן באופן שמיועד להדיר לא רק 20% מהאוכלוסיה, אלא גם מי שאיננו אמיד מספיק כדי לבנות בית בכפר. שזה, נראה לי, רוב האוכלוסיה.

כלומר, קבוצה קטנה של אנשים אמידים תקבל הרבה יותר שטח, ובו זמנית תהיה שומרת הסף של ממשלת ישראל, שתמנע מערבים להתגורר מחוץ לתחום המושב שלהם. המיסוד הזה של גזל האדמות, כמסתבר, נוח לשני הצדדים. והאחרים? רוב האוכלוסיה? זה בסדר, את אלה שאין להם כסף לרכוש אדמות באיזה מצפה, תמיד אפשר יהיה להרגיע בכך שיאמרו להם שמדובר במניעת אדמות מערבים. את הערבים, הרי, ממשלת ישראל אף פעם לא ספרה. והשוויון? זה טוב למדינות דמוקרטיות, לא למדינות יהודיות.

עדכון: מבדיקה של עדאלה עולה שאם החוק יעבור, 81% מאדמות המדינה לא יהיו זמינות לערביי ישראל.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נבהל מעצמו – מי היה מעלה זאת על הדעת? – והורה אמש (ב') לתקן את הצעת חוק הנאמנות, כך שהדרישה להשבע אמונים למדינה "יהודית ודמוקרטית" תחול גם על מתאזרחים יהודים, לא רק על לא יהודים. כנראה שאפילו הוא קלט שהגזענות הזו מוגזמת מדי, או, ליתר דיוק, פוגעת במאמצי ה-Hasbara של ישראל.

אחת הטענות הנפוצות נגד חוק הנאמנות היא שאין לו בעצם שום השפעה בשטח: מי שבאמת רוצה אזרחות יישבע שבועת שקר ממילא, ולציבור הערבי שכבר נדפק עד העצם על ידי הממשלה יש מספיק סיבות לתעב את המשטר הציוני גם בלי החוק הזה.

אבל המטרה של חוקי הנאמנות – שחוק שבועת הנאמנות הוא רק הראשון שבהם – היא לצמצם את מעמדם של האזרחים הלא יהודים בכל תחומי החיים. מי שלא קלט את זה עד עכשיו, צריך היה רק להסתכל בהצעת החוק האחרונה של גדעון עזרא (קדימה).

לח"כ עזרא עומדת זכות גדולה: כפי שציין אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), עד למינויו של עזרא האמינו הפלסטינים הישראלים כי בשב"כ עובדים חצאי-אלים. כשהם קלטו שאדם כמו עזרא, לא בדיוק הטוש החד בקלמר, הצליח להפוך לסגן ראש השב"כ, הרבה מהפחד התפוגג.

השטיק החדש של עזרא הוא הצעת חוק שקובעת שמדריכי תיירות בירושלים יהיו רק אזרחים ישראלים. ההצעה, מטבע הדברים, שוללת את רשיון העיסוק של מדריכי תיירים פלסטינים בירושלים, משום שבניגוד לטענות ה-Hasbara, הם אינם אזרחים אלא תושבים. הסיפוח החד צדדי של ירושלים לא העניק להם אזרחות. ישנם כ-300 מדריכי תיירים פלסטינים, שאם הצעת החוק של עזרא תעבור יאבדו את מטה לחמם.

ומדוע ינושלו תושבי מזרח ירושלים מעבודתם? כי הם לא נאמנים. בהסבר להצעת החוק נאמר כי "במדינת ישראל ישנם אתרים תיירותיים רבי-ערך. לא אחת ישנם חילוקי דעות באשר לאופן הצגתם של אותם אתרים מבחינה היסטורית, דתית, תרבותית ועוד. העיר ירושלים, על אתריה ההיסטוריים הרבים, מהווה דוגמה לאתר שקיימים לגביו חילוקי דעות כאמור. לחלק מתושבי מדינת ישראל, דוגמת תושבי מזרח ירושלים, ישנה פעמים רבות ?נאמנות כפולה', שכן הם מצביעים לרשות הפלסטינית: תושבים אלה מציגים לעתים עמדות אנטי-ישראליות בפני קבוצות תיירים אותן הם מדריכים. כדי להבטיח שתיירי חוץ ייחשפו לנקודת המבט הלאומית הישראלית, מוצע לקבוע כי סוכנויות נסיעות, וכל גוף המארגן סיורים לתיירי חוץ, ידאגו לכך שסיורים אלה ילוו על ידי מורה דרך שהוא אזרח ישראלי, אשר יש לו נאמנות מוסדית למדינת ישראל. הצורך בשמירה על האינטרס הלאומי של הצגת ישראל בדרך נאותה גובר על אינטרסים אחרים". כלומר, הצורך בכך שתיירים המגיעים לישראל יקבלו רק את הגרסה הרשמית, כפי שמקובל במדינות כמו צפון קוריאה, גובר על הצורך של תושבי מזרח ירושלים להתפרנס.

הצעת החוק הזו איננה חדשה, ומה שעומד מאחוריה – מאחורי המלל על נאמנות – הוא מלחמת קיום פשוטה בין אגודת מורי הדרך הישראלים ובין המדריכים הפלסטינים. לאגודת מורי הדרך הישראלים, כמסתבר, יש לא מעט יריבים: היא מחתה על השימוש במדריכים קתולים בעת ביקור האפיפיור בארץ, ואף איימה "לשבש את הביקור"; והיא מוחה גם נגד הפרוייקט המיליטריסטי הגדול ביותר בעולם לבני נוער, הידוע בישראל בכינויו "תגלית".

מסתבר שאפילו בלי החוק של עזרא – שחושש שמדריכים פלסטינים בהר הבית "משמיעים סיפורים על ישראל מפה ועד להודעה חדשה" – משרד התיירות (שמנוהל על ידי אחד הגמדים שהכניס ליברמן לכנסת, סטס מיסז'ניקוב) כבר מנהל הליכים כנגד מדריך תיירים פלסטיני שהעז, שומו שמיים, "לנקוט דעות חריפות כנגד מדינת ישראל בהציגו את נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים".

ועכשיו אגודת מורי הדרך מצאה את השיטה החדשה והבזויה לקדם את הצעת החוק שלה: לרכב על סוס "הנאמנות". אם פעם הצעת החוק הזו היתה מסוגלת לקדם את ישראל למדינת מעקב נוסח הגוש הסובייטי, שבה לכל תייר מוצמד "מלווה מוסמך", הרי שבמסגרת הגלישה במדרון החלקלק, חוקי הנאמנות יצרו קטגוריות של עבודות שבהן לפלסטינים יהיה אסור לעבוד, מחשש ל"נאמנותם". זה מתחיל במדריכי תיירים; אין שום סיבה להניח שזה ייעצר שם. אחרי הכל, במדינה יהודית, קרי – בהעדר משמעות אחרת למילה "יהודית" – כזו שבה היהודי הוא אדון, בהחלט הגיוני שתהיה לו גם זכות מועדפת לקבלת פרנסה. ומי שאומר אחרת יוקע, תוך זמן קצר, כאנטישמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום נרחב בגליון שלו שפורסם הבוקר (ו') לגל האנטי דמוקרטי העכור העולה עלינו, אותו הוא הגדיר כפאשיזם. היוזמה הזו – שבמסגרתה לא רק מתייחסים לתופעות נקודתיות, או למי-הכניס-למי בפוליטיקה, אלא לתמונה שמנסה לחבר את הנקודות – בהחלט מבורכת, אבל נראה שהיו כמה נקודות שלא הובנו.

למשל, נטען שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שהפאשיזם שלה הוא דתי. זה לא מדויק. יוצרי הפאשיזם המקוריים – שמרנים צרפתים – ראו בדת הקתולית חלק בסיסי והכרחי מהזהות הצרפתית השורשית. הפשיסטים הספרדים גם הם שילבו את הקתוליות בלי שום בעיה למארג האידיאולוגי שלהם, והכנסיה – או, ליתר דיוק, פלג שמרני במיוחד שלה, אנשי אופוס דאי – היו גורם מרכזי בשלטון במדינה הפאשיסטית מאריכת הימים ביותר. המדינות הפאשיסטיות שהוקמו בקרואטיה ובסלובקיה היו אולי משטרי בובות, אבל אלו היו משטרי בובות פאשיסטו-קתוליים. בגרמניה הנאצית, כמה כנסיות פרוטסטנטיות הכריזו על עצמן כ"נוצריות-גרמניות", כלומר כמחזיקות בג'יבריש שניסה לרוקן את הנצרות מהפן היהודי שלה, תעלול מסובך במיוחד לפרוטסטנטים, וטענו שישוע היה ארי. המפלגה הנאצית נקרעה בין עידוד היוזמה המשונה הזו ובין דיכוי כל צורות הנצרות ומעבר לניאו-פגאניזם נקי; אבל גם ניאו-פגאניות היא דת. אי אפשר לומר שלנאציזם לא היה פן דתי; אנשי האס.אס. הרי חרתו את "אלוהים איתנו" על אבזם חגורותיהם, ואתאיזם היה עילה לגירוש מהשורות.

הבלבול נובע מכך שמולדת הפאשיזם כפי שאנו מכירים אותה, איטליה, אכן היתה נטולת כל סממן דתי. אבל דבר זה ניתן להסבר בקלות על ידי ההיסטוריה הייחודית של איטליה, שמלחמת השחרור שלה כללה מלחמה גם באפיפיור, שעדיין החזיק בשרידי מדינות האפיפיור – ביניהן רומא. הלאומיות האיטלקית – במידה מעניינת, כמו זו היהודית בראשיתה – נוצרה מתוך מלחמה בכנסיה; מטבע הדברים, היא היתה אנטי דתית.

מעבר לכך, יש מגוון סוגים של פאשיזם. הפאשיזם האיטלקי קידש את המדינה, אבל הגרמני – וישראל קרובה הרבה יותר לדגם הגרמני – קידש את הפולק, העם, לא את המדינה; הוא שאף לכך שהמפלגה, לכאורה יצוגו של הפולק, תירש בסופו של דבר את המדינה. כידוע, זה לא הסתייע. הפאשיזם האיטלקי דחק את מקומו של המלך; בצרפת וספרד היו יסודות מלוכניים חזקים בתנועות הפאשיסטיות.

הלאה. באופן מפתיע, אומרים לנו, אף שרוב הישראלים מתנגדים ל"מנהיג חזק", רוב המהגרים מחבר העמים (53%) דווקא רוצים כזה. זה לא צריך להפתיע כל כך: כולנו יודעים שהיטלר כונה רשמית "הפיהרר", המנהיג, אבל רק מעטים יודעים שסטאלין התהדר בכינוי דומה, ווז'ד (Vozhd). שלא במפתיע – הרוסים תמיד ליקקו את מגפי עריציהם, עד שהללו התגלו כחלשים מדי – רוסיה חווה גל של נוסטלגיה לסטאלין, האיש שהרג יותר רוסים אפילו מהיטלר. הרוסים שהגיעו לכאן לא השאירו את רוסיה מאחוריהם; הם הביאו אותה לישראל. ביל קלינטון אמר דברים דומים מאד לאחרונה; ישראל ביתנו נעמדה על רגליה האחוריות במחאה.

נתון נוסף שמבלבל את כותבי ידיעות הוא מה שנראה כמו סתירה במונחים: 80% מהנשאלים מזדהים כדמוקרטים, ורק 10% מזהים את עצמם כלאומנים (3% מהאוכלוסיה היא פשיסטית במוצהר). מצד שני, 36% (!) מהיהודים רוצים לשלול את זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, ו-58% מיהודי ישראל אומרים שיש להגביל את חופש הביטוי אם הוא "פוגע באינטרסים לא בטחוניים" של ישראל. יש להניח ששיעור התומכים בהשעיית חופש הביטוי מסיבות בטחוניות, התירוץ המקובל בישראל, גבוה משמעותית יותר. יצוין שאין לדעת כמה מן הנשאלים הישראלים תמכו בזכות הצבעה לפלסטינים מסיבות של Hasbara, כלומר היו שמחים מאד לשלול אותה אבל חוששים, עדיין, מהתגובה הבינלאומית להחלטה כזו.

אז מה קורה פה? קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. חלק ניכר מהציבור הישראלי הוא פולקיסטי, קרי מחזיק בזן הפאשיזם שגורס שהלאום שלו, שעובר בדם, עליון אינהרנטית על לאומים אחרים; שהכנסה של "דם זר" אליו תחליש אותו או תפגע בו בדרך אחרת (מה שגורר בהתאם חשש גדול מ"נישואי תערובת"); והוא שונא זרים, מוכן בהרף עין להשתכנע שהם שונאים אותו ורוצים בחורבנו. (כדוגמא מהירה, אוהדי כדורגל השמיעו קריאות "היטלר" כנגד שופט גרמני במשחק כדורגל שנערך לאחרונה – ואמנם שנו רבותינו שאין מביאים ראיה מן הכלבים השוטים, אבל גרמניה, פרדוקסלית, היא דווקא מדינה אהודה בישראל. הצוללות הללו היו בהחלט השקעה משתלמת מבחינת הרפובליקה הפדרלית).

אבל, מצד שני, הישראלי הממוצע יודע שפאשיזם ולאומנות הם דברים רעים. לימדו אותו את זה בלימודי השואה שלו: יש קשר בינה ובין עליית הפאשיזם, אז הוא לא רוצה להיות מקושר למשהו דומה. על כן הוא עושה מאמץ עילאי כדי להרחיק מתודעתו את העובדה שאם עדיין משמעות למילה האמורפית "פאשיזם", הוא כנראה עונה על ההגדרה. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט, למרות שאין דבר הרחוק ממנו מתפיסת הבסיס של דמוקרטיה – שותפות היסוד של כולם במדינה – והוא מחפש דרכים עוקפות אל הפולקיזם, ומילים שיסתירו את מהותו.

לא, הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיהודי שמתחתן עם לא יהודיה מבצע פשע. הוא לא פאשיסט, אבל לא מבין מה הבעיה להקים מדינה שמעדיפה יהודים ומפלה ערבים. הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיש יותר מדי חופש עיתונות. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא מוכן שהילדים שלו ילמדו עם בני עמים אחרים. הוא לא פאשיסט, אבל לא רואה שום בעיה עם גירושם של ילדים שנולדו כאן לרחם הלא נכונה. הם לא יהודים, אחרי הכל. הוא לא פאשיסט, אבל מבחינתו מי שלא שירת בצבא הוא חלאת המין האנושי, מישהו שצריך לשלול את זכויותיו. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא אומר "שמאל", הוא אומר "סמול", כי זו קבוצה לא לגיטימית של גברים הומואיים-נשיים וזונות של ערפאת, שבטוח דפקו אותו אם כי הוא לא בטוח איך. הוא לא פאשיסט, אבל אם מישהו ידליק סיגריה ביום כיפור, הוא עלול להתעצבן ולהרביץ לו, כי בכל זאת, צריך שיהיו גבולות.

הוא לא פאשיסט, הוא יהודי. והוא מתכסה בעובדה שהמילה הזו מעורפלת בערך כמו פאשיזם: הוא יכול לומר "יהודי" ולהתכוון לכך שהוא אדם שנברא בצלם בעוד אחרים לא, יודע בבטחה שאחרים, מיעוט קטן, ישתמשו ב"יהודי" כדי להשתמש ב"נושא תרבות מסוימת, שמחויבת לספקנות ולמלחמה באפליה". הטשטוש הזה מאפשר לו לומר לעצמו בבטחה שהוא לא פאשיסט.

הוא לא פאשיסט, הוא פולקיסט. אבל הוא לא יודע את ×–×” – הסבירו לו על פאשיזם, והוא ממש לא מעריץ את המדינה – והחוק בישראל ממילא מתיר גזענות, אם היא ממניעים דתיים, כך שאיש גם לא יאמר לו.

ובינתיים, הוא "מתחזק".

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם על המאמץ.

הערה מנהלתית ב': כפי שכמה קוראים חדי עין כבר שמו לב, "ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר (ו') את שמו של אבי יעקובוב כחייל שרקד עם הפלסטינית, והעניק קרדיט נאה לבלוג. זה, נזכיר, אזכור שני של הבלוג בעיתון של המדינה בתוך חצי שנה. שלום לקוראי "ידיעות אחרונות" שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום, ואזכור מהיר של כללי הכתיבה בבלוג: שם אמיתי או זהות קבועה, והמנעות מהתקפות אישיות, עלי או על קוראים אחרים. לפני שאתם מסתערים,או חוטפים התקף, צוי לקרוא את "פטריוט של מדינה לא קיימת" ואת "רק על עצמי", שאפשר למצוא למעלה.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, קיבל האו"ם החלטה נבונה סוף סוף ומצא שהציונות היא גזענות. אחד מקודמיו של בנימין נתניהו כשגריר באו"ם, חיים הרצוג, קרע אז בדרמטיות את נוסח ההחלטה מעל דוכן המליאה. השטיק הזה עזר לו מאד אחר כך, כשרצה להיות נשיא.

היום הוכיח נתניהו שוב שהאו"ם צדק, כאשר הוביל את ממשלתו ברוב גדול – 22 נגד שמונה – לקבלת החלטה המפלה בין מתאזרחים שאינם יהודים ובין מתאזרחים יהודים. הראשונים יאלצו להשבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסח הקודם היה פשוט "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". חוסר השוויון הדאיג אפילו את יעקב "חוקת התורה" נאמן, שהבין שהתגרות כזו תאלץ את בג"צ להתערב. אמנם, אם להסתמך על תקדימים, זה יהיה בשנת 2021, אבל בכל זאת.

על החוק עצמו כתבתי כבר כאן. על אפסותם של שרי העבודה מיותר להכביר מילים. נראה שהפעם בוז'י הרצוג ושות' הרשו לעצמם להצביע נגד במקום להמנע או להיעלם, פשוט כי ידעו שאין שום סיכוי שהם ירגיזו את נתניהו או ליברמן בכך שיפילו את ההצעה שלהם.

נתניהו עצמו אמר בתחילת הדיון בממשלה כי הצעת החוק היא "תמצית הציונות" ו"יסוד קיומנו". כלומר, לשיטתו של נתניהו, במשך 60 שנה בערך התנהל חוק האזרחות כשהוא מנוגד לציונות ומערער את יסוד קיומה של המדינה. ראוי גם להרהר במשמעות האידיאולוגית של דבריו: תמצית הציונות היא אפלייתם לרעה של לא יהודים על ידי יהודים. זו לא הפעם הראשונה שבה הציב נתניהו את הציונות במקום שבו בדרך כלל רק המתנגדים לה מציבים אותה: בעת ההצבעה על גירוש הילדים הזרים, הוא אמר שהממשלה נאלצה לקבל החלטות קשות, כשהציונות בצד אחד וההומניזם בצד האחר.

אני ודאי לא אחלוק על נתניהו. אבל משונה לשמוע את הטענה הזו מגיעה דווקא ממנו. כבן להסטוריון רוויזיוניסטי הוא ודאי יודע היטב שמדינת ישראל כפי שתוארה בחזונו של ז'בוטינסקי היתה מדינה דו לאומית; זה מה שמאפשר למאמינים אמיתיים, כמו משה ארנס ורובי ריבלין, להתחיל לדבר עליה שוב. ז'בוטינסקי היה יכול לכתוב דברים שהיום נשמעים דברי כפירה מוחלטים, כמו התפיסה ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". ישראל של היום לא מסוגלת להעלות על הדעת סגן ראש ממשלה ערבי, שלא לדבר על ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך מדובר בפנטזיה, שאם מישהו ינסה לערוך על פיה סרט, הצעת חוק שנתמכת על ידי ש"ס תמנע ממנו תקציב.

אז מה קרה בין ז'בוטינסקי לנתניהו? קרה מהפך כוחות. קרה הטיהור האתני של 1947-1948. ההצעה של ז'בוטינסקי הגיעה כשיהודים לא היו אפילו שליש מתושבי הארץ. עכשיו היהודים הישראלים מרגישים חזקים, וצריכים להגן על פירות השוד הגדול. עכשיו אין עוד טעם להעמיד פנים שהיהודים הישראלים רוצים שוויון. הם רוצים אדנות. מכך נגזרת רק צורה אחת אפשרית של ציונות: זו שבה היהודים הישראלים אינם מתחלקים בשלל, ושבה לא יהודים הם לכל היותר מיעוט נסבל. מדברים הרבה על כך שמהות יהדותה של המדינה איננה מפורשת בחוקים, אבל אין צורך בפירוש כזה. כל יהודי יודע מה המהות המזוקקת ביותר, תמצית היהדות: אתה בחרתנו.

מעניין לראות מה קרה לנוסחה הבלתי אפשרית – בלתי אפשרית בפועל – של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הימין דחה אותה, ברובו, בשל המרכיב הדמוקרטי; הוא חש היטב שהוא חותר תחת המרכיב היהודי. השמאל הרדיקלי דחה אותה בשל ההבנה שהיהדות חותרת תחת הדמוקרטיה, ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה אתנוקרטיה עם ציפוי דמוקרטי דק מן הדק.

היום בנימין נתניהו גירד את רוב מה שנשאר ממנו. בשם המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא דרש מאזרחים לא יהודים נאמנות למדינה יהודית. הוא הכריז, למעשה, אם להשתמש בניסוח של דובי, על הקמתה של הרפובליקה היהודית של ישראל. ויש להזכיר לממשלת ישראל, בכל פעם שהיא תטען שהיא מחויבת לשוויון, את האמת: שהיא דחתה את רעיון השוויון בהצבעה.

מדינה כזו תתקשה לבקש את נאמנותו של אדם הגון.

(יוסי גורביץ)

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה זעקה. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר ×”×™×”, בלשון הנשיא פרס – הוא ×”×™×” סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא ×”×™×” מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)