החברים של ג'ורג'

התסריט אמור ×”×™×” להיות התסריט הרגיל: אחרי שהמנהל האזרחי עקר כרם של מתנחבלי המאחז הבלתי חוקי "אש קודש," מהפרועים שבמאחזים – כרם שכמובן נשתל על אדמות פלסטיניות פרטיות – יצאה קבוצה של מתנחלים לפעולת "תג מחיר," או, בעברית, פוגרום. המטרה לא היתה צה"ל או המנהל האזרחי – המתנחלים למדו שזה לא עובר טוב בתקשורת הישראלית, ואפילו בחלקים מהציבור שלהם – אלא הכפר הפלסטיני הסמוך קוסרא, שמשמש מטרה קבועה לבריונים של "אש קודש."

בנוהל, הצבא הישראלי – שאמור להגן על הפלסטינים מתוקף תפקידו ככובש במקום, בהתאם לאמנות ז'נבה ולפסיקות בג"צ – לא היה שם. זאת, למרות שהקודקודים שלו צריכים היו לדעת, מנסיון העבר, שכאשר המנהל האזרחי פוגע במתנחלים, יהיה פוגרום. כלומר, אם הם לא הצליחו להבין את זה, אני רועד למען ארצי במחשבה על מה שיקרה כשהקצינים המהוללים האלה יצטרכו להתמודד עם אויב של ממש.

אם התסריט היה מתנהל כמתוכנן, כמה בלוגים שמאלנים היו מדווחים בחרון אף על עוד פוגרום, והתקשורת הישראלית היתה מתעלמת.

למרבה השמחה, זה לא מה שקרה.

הפורעים מצאו את עצמם מוקפים תוך זמן קצר במספר גדול של פלסטינים – המקורות מדברים על כ-100 מהם – והם כותרו, והפלסטינים הפעילו כנגדם מעצר אזרחי והחזיקו אותם במבנה מבודד. כמה מהפורעים התנגדו לכך, ומה לעשות – חטפו מכות. נציגים של "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לארגון זכויות האדם הזה שירותי פרילאנס ורואה בכמה מאנשיו ידידים נאמנים) ושל "רבנים לזכויות אדם" הרגיעו את הרוחות במקום, והזעיקו את הרשויות.

הפלסטינים ניסו תחילה להסגיר את הפורעים לידי המשטרה, אך מאחר והצבא הקדים להגיע, העבירו את הפורעים לידיו. הפורעים התלוננו אחר כך ב"ערוץ 7" שאנשי הצבא אמרו להם "באתם לעשות 'תג מחיר', עכשיו תחטפו."

כמה מסקנות. קודם כל, מספרים לנו שצה"ל מגן על הפלסטינים מפני המתנחלים, ושאם הוא לא יהיה שם, יהיה טבח. זו אגדה שיוצאת בעיקר מחוגי המתנחלים, וכפי שמראה המקרה הזה, מדובר בבולשיט. כשאספסוף מתנחלים נתקל בהתנגדות נחושה, הוא מתנהג כמו כל אספסוף במצב כזה – מתפרק לפרודות פחדנים. הפלסטינים כבר הוכיחו את זה בעבר, כאשר עלו על המאחז "נצח בנימין" ופשוט העלו אותו באש בעוד מוגי הלב נמלטים אל ההתנחלות הקרובה.

שנית, אומרים לנו שפלסטינים, אם הם רק תופסים יהודים, מיד מבצעים בהם לינץ'. המקרה הזה, כמו שורה ארוכה של מקרים אחרים, מוכיחים ששוב, מדובר בבולשיט.

שלישית, בפעם המי יודע כמה, שאם פלסטינים לא מגינים על עצמם, אף אחד לא יגן עליהם, ושצה"ל לא כשיר למשימה הזו. או, אם לסייג, צה"ל לא כשיר למשימה הזו כל זמן שהוא לא דואג לתחת שלו: כשהפורעים מיצהר התחילו לתקוף מתקן מים סמוך לעסירא אל קבליה, שלרוע מזלם של הפורעים נבנה במימון אמריקאי, נזכרו בשגרירות האמריקאית שיש איזה ריבון בגדה וקוראים לו צה"ל, ודרשו שיתערב. הצבא הלך לבקש את עזרתו של גרשון "תג מחיר" מסיקה, והלז אכן הלך לדבר עם תושבי יצהר, אבל ראה זה פלא – זה לא עזר. בצר לו, הציב הצבא מחלקה עם הנחיות ברורות למנוע התקפות על המתקן סמוך לו, ובזה זה נגמר. לשגרירות האמריקאית יש כמה מנופי לחץ על צה"ל שלא זמינים לתושבי קוסרא. המסקנה מפרשת עסירא אל קבליה פשוטה: זה לא שצה"ל לא יכול, זה שהוא לא רוצה.

ולא טבעי שירצה. צה"ל מבצע בשטחים תפקיד בלתי אפשרי: מצד אחד, הוא כובש אוכלוסיה, שמטבע הדברים היא עוינת. מצד שני, הוא נדרש להגן עליה. מצד שלישי, הוא נדרש להגן עליה מפני בני עמו-שלו. מצד רביעי, מחנכים את חייליו מזה דור שזו "אדמה שלנו." פעם צה"ל התייחס לשטח הכבוש כגדמ"ע, הגדה המערבית; מזה כ-20 שנה הוא מדבר על איו"ש, אזור יהודה ושומרון. זו לא היתה הכניעה היחידה שלו למתנחלים, אבל היא אומרת איזה הגיון מדריך את פעולותיו. לדרוש מצה"ל להגן על פלסטינים פירושו לדרוש ממנו לעשות משהו שהוא שכח איך עושים, אם בכלל ידע אי פעם.

המסקנה מכל זה היא שצריך לתת לפלסטינים להגן על עצמם: שיש להציב – הרעיון שייך לעמירה הס – חוליות של המשטרה הפלסטינית בכפרים שסובלים מהתקפות "תג מחיר." צריך לאמן את הפלסטינים בהגנה עצמית: כיצד להקים כיתות כוננות, לזהות את נקודות התורפה ואת הדרכים שבהן מגיעים הפורעים, ללמד אותם להפעיל טקטיקות התגוננות צבאיות כנגד האנשים שמפעילים עליהם טרור יומיומי.

בזמן שהדברים האלה נכתבים, לא ברור איזה פוגרום מתכננים המתנחלים בתגובה לאירועי קוסרא היום. לא ברור מה ילד לילה, לא ברור מה יקרה מחר. עצם אי הבהירות הזו, החשש המכרסם בכפרים הפלסטיניים, מבהיר עד כמה נכשל צה"ל בתפקידו, עד כמה הגיעה השעה לנטוש את התפיסה שהוא מסוגל לבצע אותו, ולהניח לקורבנות הטרור לעמוד על נפשם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שחקן פלסטיני בדמותו של נלסון מנדלה תחת התקפת גז מדמיע ישראלית, נאבי סלאח, היום.

(יוסי גורביץ)

מטאור חלף קרוב מאד השבוע לממשלת ישראל: זו הצליחה למנוע התנגשות ברגע האחרון ממש. הכוונה להנחיות האירופאיות על אי שיתוף פעולה עם ההתנחלויות, ולפעם הראשונה שהן התקרבו ליישום: תכנית "הורייזון 2020", לשיתוף פעולה מדעי (כתבתי על הבלגאן הצפוי כאן). ההתנגשות נמנעה ברגע האחרון: הממשלה והאיחוד נכנסו למו"מ אינטנסיבי, בסופו הסכימו באיחוד לאפשר לישראל לצרף מסמך שמודיע שהיא רוקעת ברגלים ושלגמרי לא מקובל עליה הצורה שבה מתייחסים להתנחלויות, וכמו כן הוסכם שאפילו יורו אחד לא יועבר להתנחלויות. כל גוף ישראלי שירצה לקבל כסף מאירופה, ושיש לו השקעות כלשהן בהתנחלויות, יצטרך לגדר את הכסף האירופי היטב-היטב כדי לוודא שהוא לא יגיע אליהן.

זו היה אחרי דיון מרתוני שני, אחרי – כפי שדיווחו עיתוני סוף השבוע – שבדיון ראשון, נתניהו התפתה להצעה של בנט לוותר על "הורייזון 2020", ולנסות להקים קרן סינית מקבילה. למה שהסינים יעשו שטות כזו, לא לגמרי ברור. לישיבה הוזעק פרופ' מנואל טרכטנברג, והוא שכנע את השרים להכנע לתכתיב האירופי.

כי זה בדיוק מה שזה היה: לראשונה, ישראל חותמת על הסכם שכחלק ממנו, נאסרת העברת כספים להתנחלויות. עד כדי כך נאסרת, ועד כדי כך יש חוסר אמון בממשלת ישראל, שכאמור, כדי לקבל כסף אירופי ארגונים ישראלים יצטרכו לבנות מנגנון גידור מיוחד. והממשלה בלעה את זה.

לא כולה, חשוב לומר. שר החוץ – וואט דה פאק? – אביגדור ליברמן התנגד. הוא אמר ש"אם נחתום על ההסכם, יהיה כתוב בכל העיתונים באירופה שנכנענו." למרות שיש לממשלה שר חוץ מתפקד, החליט נתניהו שמי שיטפל בנושא תהיה שרה לא קשורה, ציפי לבני. מעניין איך זה קרה. כנראה שלנתניהו אין אמון בכישוריו הדיפלומטיים של שר החוץ. אם כך, למה הוא שם?

× × ×™×— לזה. בסופו של דבר, הממשלה קיבלה את התכתיב האירופי. כמובן, מיד לאחר מכן היא הכריזה ש"שר הכלכלה נפתלי בנט יגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות […] הפיצוי שיוענק ×™×”×™×” פרופורציונלי ויגיע מתקציב המדען הראשי במשרד הכלכלה." כלומר, כספים שהיו מיועדים למדע יופנו עכשיו לפיצוי מתנחלים על כך שהם גרים שלא כחוק בשטח כבוש.

המהלך האחרון קצת משונה, אם אתה מתייחס ברצינות לדברים של נפתלי בנט. לפני כחצי שנה (אני רוצה להודות לקורא אורי פולגר על ההפניה) בנט אמר ש"הקיצוץ המוצע בתקציב המדען הראשי עלול היה להנחית מכת מוות על צמיחתן של חברות יזמיות ועל תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן." אז עכשיו בנט מנחית מכה על "תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן" בשם הצורך לפצות את קבוצת המצביעים שלו, המתנחלים. כי בכל זאת, סדר עדיפויות צריך להיות.

כלומר, מה שלא נעשה פה, זה יהיה תירוץ מבחינת בנט להעביר עוד כסף להתנחלויות. לפני כשלושה שבועות, אישרה הכנסת העברת עוד 36 מיליוני שקלים להתנחלויות, כפיצוי – עוד פיצוי, אחרון בסדרה של פיצויים דומים – על כך שב-2009-2010 ערכה ממשלת נתניהו הקפאה חלקית מאד של הבניה בגדה. למה לעזאזל מגיעים להם פיצויים? אל תשאלו שאלות, גם לא את הפיתום במשרד האוצר, ההוא שבסופו של דבר חתום על זה.

יש כשבעה מיליוני אזרחים ישראלים בישראל ובשטחים שתחת שליטתה. נטען שכ-350,000 מהם, קרי כחמישה אחוזים, הם מתנחלים. אלה חמשת האחוזים שממשלת נתניהו רוצה ביקרם: בשבילם היא מוכנה לפגוע ב-95% האחרים. היא היתה מוכנה לפגוע בתקציבי המדע שלהם כדי שלא להכיר בכך שאף אחד לא מכיר בלגיטימיות של ההתנחלויות, והיא מוכנה למנות שר שיכון ממנהיגי המתנחלים, שיבנה בגדה אבל לא בישראל. פלא שהמתנחלים היו עוינים למחאה החברתית? הם הרי מסודרים.

יש, עם זאת, דברים שנתניהו לא מוכן לעשות עבור המתנחלים. הוא לא יאמץ את דו"ח אדמונד לוי, שקובע שבשטחים אין כיבוש, וזאת בהשען על הטיעון המשכנע שבלפור אמר. זה קורה, כמובן, ציטוט חלקי מאד (ובמקרה של לוי, גם שקרי במובהק – בלפור לא דיבר על מדינה) של הצהרת בלפור, תוך השמטת החלק שהגיע גם לוועידת סן רמו: "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." למה? כי ברגע שישראל תטען שאין כיבוש בגדה המערבית, היא תיאלץ להכיר בכך ששורר שם אפרטהייד. הכיבוש – ועוד יותר מכך, השיחות שלא מתקדמות לשום מקום עם הפלסטינים, בזמן שישראל גוזלת עוד דונם ועוד עז – הוא הכיסוי הטוב ביותר של הימין הישראלי.

אז חמישה אחוזים מהאזרחים מקבלים את תשומת הלב המלטפת של הממשלה, ושאר האוכלוסיה – להוציא האחוז העליון, כמובן – יכולים להמשיך לחפש את החברים שלהם. השאלה היא כמה זמן זה יכול להמשך, כמה זמן אפשר יהיה להמשיך את ההפרד-ומשול הזה שבו מסבירים לישראלי הממוצע שדופקים-אותך-אבל-תגיד-תודה-את-הפלסטינים-אנחנו-דופקים-יותר-וחוץ-מזה-קברות-אבותינו.

המהלך האירופאי הוא תחילה מהוססת של סנקציות על ההתנחלויות – והתגובה של ממשלת נתניהו מוכיחה שלא יהיה די בכך, שיהיה צורך בסנקציות על ישראל עצמה, אם רוצים להגיע להישג כלשהו. בהתחשב בכך שהטענה של מערכת ה-hasbara נגד קמפיין ה-BDS היא שהוא קורא לחרם על ישראל ולא על ההתנחלויות, זה די אירוני: אבל ממשלת ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לשלם, מכיסם של אזרחיה, את מחיר החרם על ההתנחלויות. כלומר, החרם יכאיב לא למתנחלים אלא לאזרחים האחרים. צריך, אם כן – אם אנחנו רוצים בפתרון לא אלים – להטיל את החרם על ישראל כולה. עד שהיא תשבר. כמו דרום אפריקה.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דרום אפריקה, אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמדינת ישראל לא מתחשבת באזרחות אלא במוצא האתני שלך: הפגנות כנגד מתווה פראוור פוזרו הערב (ז') באלימות חריגה, תוך שימוש נדיר בתחומי ישראל של 1948 ברימוני הלם, גז, והיו גם דיווחים על ירי קליעי פלסטיק. כל זה, נזכיר, על מי שהם רשמית אזרחים ישראלים. זה לא משנה כל כך. מה שמשנה הוא שרובם לא יהודים.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" נכנס היום לשבועיים האחרונים שלו. אם קומיקס בלשי בעברית מושך אתכם, יש לכם עדיין הזדמנות לרכוש עותקים שלו ולקבל תמורות נוספות, תוך ידיעה שהסיוע שלכם גרם להתממשות הפרוייקט.

(יוסי גורביץ)

עמירה הס, כהרגלה, כתבה את זה חריף ולעניין: כמעט כל מה שתצטרכו לקרוא על החרפה הקרובה בסוסיא ועל המשפח שהוציאה מתחת ידיה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי. ובכל זאת, כמה מילים קצרות על נקודה אחת שהס לא הדגישה די הצורך.

סוסיא המיועדת להחרבה (כתבתי עליה כאן) נמצאת בשטח סי, כלומר החלק הגדול של שטחי הגדה המערבית, כ-60% ויותר, שנמצא בשליטה ישראלית מלאה. ישראל אחראית על סוסיא, שקודמת לישראל עצמה ביותר מ-100 שנים, מאז 1967. היא אחראית עליה, אחרי הסכמי אוסלו (שגם הם כבר בני יותר מ-20 שנה), לא רק מבחינה בטחונית אלא מכל בחינה אחרת.

כשוועדת התכנון אומרת שהשארותם של בני סוסיא במקום גוזרת עליהם ניוון וניוול, כשהיא אומרת שגדילתם של ילדים בביתם תמנע את התפתחותם, היא נמנעת מלציין עובדה קריטית: הסיבה לכך שסוסיא לא מחוברת לחשמל או למים, שאין לה בתי ספר משלה, שאין לה בעצם כל סוג של עתיד, נובעת מכך שישראל החליטה להזניח את חובותיה כלפי תושביה.

רק צריך להסתכל על הטוב שהושפע על השכנים, קן הצרעות של חוות גלעד וההתנחלות סוסיא, כדי להבין איך מתייחסת ישראל לאחריותה כלפי התושבים הפלסטינים. לסוסיא אין תכנית מתאר; הוועדה דוחה חמש בקשות לתכנית מתאר, כביכול בשם הרצון לגרור את הפלסטינים אל אור הקדמה של המאה ה-21. אילו רצתה ישראל לפתח את סוסיא, מה עצר בעדה?

גם לשכנים של סוסיא, המתנחלים של חוות גלעד מעון, אין תכנית מתאר. אבל אותם לא הולכים לפנות: שר הבטחון אץ לחבק אותם. גם לעפרה, התנחלות הדגל, אין תכנית מתאר, ואף אחד לא מעלה בדעתו שהיא תפונה.

התרגלנו לסוג הזה של אפרטהייד: הענקת זכויות ליהודים תוך שלילת זכויות הפלסטינים. עד כה, אם זאת, לא ירדנו למדרגת סדום של ועדת המשנה לתכנון ורישוי, שקובעת שאחרי שישראל הזניחה במכוון את סוסיא במשך 47 שהיא שולטת בה, התושבים אשמים במצבם ויש לפנותם. תירוץ כזה עוד לא נשמע.

בשנות ה-80, מערכת ה-hasbara הישראלית טענה שמצבם הכלכלי של הפלסטינים טוב בהרבה משהיה בימי הירדנים וש"אפשר לראות אנטנות טלוויזיה בכל כפר," מה שכביכול הצדיק את הכיבוש. הטענות הללו נסתתמו אחרי דצמבר 1987; הסתבר שהפלסטינים מעדיפים חירות על שגשוג כלכלי (מוגבל מאד) בכלוב תיל מוזהב. היום כבר אפשר לומר שהשגשוג החלקי ההוא הוגבל למקומות שישראל הגיעה למסקנה שלא תצליח לספח. במקומות, כמו סוסיא, שאותם העריכה שהיא תוכל להעביר לחזקתה, המטרה היתה רישוש התושבים והפגנת אלימות כלפיהם, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו. רחבעם זאבי קרא לזה טרנספר שקט.

כמעט 30 שנה אחרי שישראל שלחה לתושבי סוסיא רמז גס בדמות פינויים מהישוב המקורי שהפך ל"אתר ארכיאולוגי", אוזלת הסבלנות שלה והיא מתכוונת להפוך אותם לפליטים. זה ייעשה בכספכם ועל ידי הצבא שלכם.

אבל זה לא חשוב. עוד מעט יבציע "כוכב דועך" על המסך. לא ברור אם זמר מזרחי מפורסם יופיע שם או לא. לתקשורת הישראלית, על כל פנים, זה חשוב הרבה יותר.

(יוסי גורביץ)

מדי כמה חודשים, חלה בחיה הדומיננטית שבין הנהר לים, הימין היהודי, טרנספורמציה משונה: אנשים שעל בסיס יומי מהללים את המיליטריזם, סוגדים לכוח, ומתחננים שניתן לצה"ל לכסח, מגלים בפתאומיות את הפציפיזם. הם מתמוטטים בבכי כשהם חושבים על מותו של עלם חמודות, ואינם יכולים לשאת עוד את העולם המכוער הזה, שדווקא את הטובים לוקח מוקדם כל כך. האנשים שחושבים, וכותבים, שממחנות הפליטים צריכים לעשות מגרשי חניה; האנשים שצוהלים במדיה החברתית, בשמם וללא כל בושה, כשילדים פלסטינים מתים בתאונה או נהרגים/נרצחים על ידי חמושי צה"ל, אינם יכולים להתמודד יותר עם המציאות האיומה של אזורנו.

חוקרים מצאו חוקיות קבועה במחזוריות הזו: המטמפורפוזה מתרחשת במקרה הנדיר שבנדירים, שבו פלסטינים הורגים חמוש ישראלי. או אז, מתהפכים חוקי המלחמה על פיהם, ומי שהצדיקו פגיעה לא רק בחמושים אלא גם, ובהתלהבות, בבלתי מעורבים, מתחילים לקונן על מותו של החמוש.

זה גם מה שקרה אתמול (ד'), כשצעיר פלסטיני, חוסיין ג'וואנדרה, דקר למוות חמוש צה"ל, עדן אטיאס, בזמן שהאחרון ישן באוטובוס. בתקשורת דווח כי החמושים שהשתלטו על ג'וואנדרה לאחר שזה השליך את נשקו הביעו צער מרומז על כך שתפסו את ג'וואנדרה, שכאמור כבר לא היה חמוש, ולא ירו בו במקום. צה"ל ביצע את פעולות העונשין המקובלות, ועצר כמה מבני משפחתו של ג'וואנדרה. אלוף כלשהו תהה בקול, ככלב השב אל קיאו, האם לא ראוי להרוס את בית משפחתו של ג'וואנדרה, למרות שכבר לפני כמעט מעשור מחקר של צה"ל מצא את מה שידע כל אדם חושב: שהריסת בתי משפחות "מחבלים" לא מגבירה את האימה, רק את האיבה, ומעודדת, לא מונעת, פעילות אנטי-ישראלית.

הריגתו של אטיאס היתה האחרונה בשורה של תקריות דומות בחודשים האחרונים. רשויות הבטחון שלנו לא מצליחות למצוא את הקו המחבר ביניהן. הנה הצעה צנועה: מה שאנחנו רואים הוא לא פעילות מכוונת מלמעלה. הוא חזרה אל טרור הסכינים של 1992, תולדה של שבירת האינתיפאדה הראשונה במקביל עם אפס המעשה המדיני. שורה של פלסטינים פשוט קמו בבוקר, נסעו לישראל, קנו סכין, ורצחו את הישראלי הקרוב אליהם. רציחתה של הלנה ראפ היתה המקרה הבולט והמזעזע ביותר. דיברתם על הפגנות כעל "טרור עממי"? קבלו את הטרור העממי האמיתי, זה של המפגע הבודד שעד לפני זמן קצר עוד לא החליט אם להיות מפגע או לא, כלומר אדם שלא קשור לשום ארגון ולא מתכנן שום פעולה ארוכת טווח, כלומר מפגע שאי אפשר לחזות מראש.

לא ברור איך זה קורה, אבל יתכן שהפלסטינים הבינו את מה שהג'יהאד העולמי הבין לפני מספר שנים: שאם יש משהו שהצבא המערבי טוב בו, הוא בשבירת פירמידות. תן לו פירמידה מסודרת, עם פיקוד, שליטה ותקשורת, ותוך זמן קצר מאד הוא ינצל את התקשורת כדי לזהות את הפיקוד ולהשמיד אותו, תוך שהוא מחסל את רוב הארגון. היכולת שלו להתמודד עם משהו שהוא אפילו לא תאים, אלא בודדים שפועלים כגחמה, מצד שני, כמעט לא קיימת.

המקרה של אטיאס, שמעורר את כל הפחדים של כולנו – השינה היא הזמן שבו כולנו פגיעים מכל – הובילה להתפרצות של יללות ושל שנאה. לשנאה התרגלתי. היללות, עם זאת, מגעילות אותי. לא יכול איתן יותר.

ישראל נמצאת, מרצונם החופשי של אזרחיה ולכל הפחות מתוך אדישות נפשעת מצידם, בתוך הסוג המלוכלך ביותר של מלחמה: סכסוך אתני שמטרתו נישולו של עם אחר. זה מה שישראל עושה מאז 1948. מאז 1967, הפרויקט הישראלי הלאומי הגדול הוא נישולם של הפלסטינים מ-22% האחוזים שעוד נותרו להם מפלסטינה המנדטורית. הוא מתבצע באמצעות בניית התנחלויות, התנכלות לפלסטינים בגדה בשלל כלים, החרמת קרקעות, הגבלת מי שתיה, הגבלת תנועה – או, בקיצור, כמו שקרא לזה בשעתו גנדי, "טרנספר מרצון." המטרה היא להמאיס על הפלסטינים את החיים עד שהם יעזבו מרצונם את הגדה, או על כל פנים את החלקים של הגדה שישראל חושבת שהיא תוכל לספח. לפעמים מדברים על "גושי ההתנחלויות" יחד עם אריאל, לפעמים על כל שטח סי. הפלסטינים צריכים להבין שיש עובדות בשטח, אתם מבינים.

מלחמה כזו תמיד תהיה פראית, משני הצדדים. שניהם משכנעים את עצמם – אחד מהם בצדק – שזו מלחמת קיום. אף צד לא יקפיד על חוקי המלחמה. ובכל זאת, אחד מהם – זה שמעדיף לטעון שהוא הצבא שיותר מוסרי מהחמאס – יפעיל הרבה, הרבה יותר אלימות ויהרוג הרבה, הרבה יותר אזרחים. הוא יטען, כמובן, שזה בטעות, במקרה, אי הבנה, או במקרה הקיצוני משוגע תורן. יש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לקחת טענות כאלה ברצינות.

לצד החזק יש מטוסים, מל"טים, רובוטי הרג, רובי צלפים, ארטילריה – כולם כלים שמטרתם להרחיק את ההרג ולאפשר את ההדחקה שלו. יש לו, בעצם, גם כלי חשוב הרבה יותר: תקשורת שעסוקה בהסחת דעתם של האזרחים ממה שהם עושים. היי, תראו, יש פה זמר שחשוד באונס! היי, שמעתם עם מי שכבה הכוכבנית החדשה שרידת הריאליטי על הסט של צילומי הפרסומת החדשה שלה? פעם היא היתה מדווחת על מה שקורה. פעם היו לה כתבי שטחים. היום יש לה כתבי התנחלויות, והיא מפחדת מהצל של עצמה. המכירות לא משהו ויש גבול לכמה אפשר לעצבן את הארצ'י בנקר הנפוץ. הוא עוד יכול לא לקנות את העיתון – או, גרוע מכך, לאסוף את הבטאון החינמי של לשכת ראש הממשלה. אז מה אתה כבד כל כך? לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע. תזרום. תזרום. כולם זורמים. הכל זורם. למה אתה לא זורם? למה אתה מתעקש לדבר על נסיון הרצח הבוקר בסינג'יל, שם ניסו טרוריסטים יהודים לשרוף משפחה פלסטינית בשנתה? למה אתה מתעקש להזכיר שזה לגמרי לא הנסיון הראשון, ושבפעם הקודמת המשטרה העדיפה לקבור את התיק, ושזה כנראה מה שיקרה גם הפעם? תזרום, אני אומר לך, תזרום. מה, אתה רוצה שיקראו לך שמאלני?

לצד השני יש הרבה פחות מכל זה. במקרה הטוב יש לו רובה צלפים. במקרה הרע, יש לו סכין. במקרה הרע מאד, הוא ישתמש בסכין הזו כלפי אזרחים. ואז כל האזרחים המהוגנים שבמקרה הטוב לא רוצים לדעת מה הצבא שלהם עושה ובמקרה הרע צועקים שהוא לא הורג מספיק, יזדעזעו נורא ויגידו "איזה ברברי."

הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, שהצבא שלהם מפעיל טרור יומיומי ושקט; שהוא משתף פעולה, בסינרגיה שלעתים אי אפשר עוד להבחין בין חלקיה, עם מיליציה פנאטית ואלימה אף יותר, שמטרתה היא נישול מאדמתם של איכרים שמעט מאד נותר להם. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, מה עושים החמושים שלהם בלילות. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, איך מתנהלים ה"ילדים" שלהם במחסומים. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, את משמעות המילים סגר, כתר, חישוף, גיזום. הם לא יודעים, או מדחיקים – כי חלקם הגדול גם הוא היה שם, אולי בדור אחר – איך נראה ילד שנשלף באישון לילה מביתו, עיניו מכוסות, ידיו כבולות; הם לא זוכרים, אף שהריח הוא מעורר הזכרון הגדול מכולם, איך הריח השתן על מכנסיו.

ככה זה נראה, יקירי. כך זה גם מריח. זו המלחמה שבחרתם לנהל. היו לכם אינספור נקודות יציאה ממנה. יכולתם לצאת ממנה עם השלום עם מצרים. יכולתם ללכת על הסכם לונדון, שלא היה מבטל את שעבודם של הפלסטינים אבל היה הופך לסיוטם וחרפתם של אנשים אחרים. יכולתם לצאת ממנה באוסלו. יכולתם לצאת ממנה בימי אולמרט. אבל לא יצאתם. יכולתם פשוט להכריז על נצחון ולצאת, כפי שיעשו בקרוב האמריקאים באפגניסטן. אלא שהגעתם למסקנה שקטה שהמחיר של היציאה יהיה יקר מדי, הן באובדן נדל"ן והן בחשש מרומז יותר ופחות שהפסקת המלחמה האתנית תגרור מלחמת אזרחים.

אז העדפתם להדחיק. עכשיו אתם מייבבים שהמלחמה המודחקת – שמעולם לא נפסקה, ושהצד השני היה הקורבן העיקרי שלה – מעזה לפרוץ שוב אל חייכם. ובדיוק כשהמרקע מציג את העונה החדשה של "כוכב דועך." אלא שבצד השני, אומר לנו קצין בכיר, "יש בערך מאה אלף פלסטינים, שלכל אחד מהם יש חשבון פתוח איתנו בכל רגע נתון." מאה אלף? נסה מיליון. ספק אם יש משפחה שמי מבניה או בנותיה לא נאסר, עונה, נורה, הותקף או נגזל על ידי בחורינו המצוינים. ספק אם מי מהחמושים הללו שילם אי פעם מחיר ראוי על כך, והפלסטינים יודעים זאת.

החלטתם לכבוש? כבשו. החלטתם לנשל? נשלו. החלטתם להפוך את דמם של הפלסטינים לדליל יותר ממים? לכו על ×–×”. רק עשו לי טובה: אם החלטתם להיות עם שחי על חרבו, חדלו נא מן היללות. חשקו שיניים. למדו מאבותיכם: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו ×›×™ נטען על שנאתם ×”×¢×–×” אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ×¢×¥ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת ×—×™×™ מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או ×›×™ תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו." אתם רוצים יותר מזה? אתם רוצים ×—×™×™ שלווה? אז התנערו, קומו, ושלמו את המחיר. שלווה וכיבוש יחדיו – ×–×” לא יקרה.

רק חדלו נא מן הפסיחה על הסעיפים. יש מעט מאד דברים המעוררים קבס כקלגס המיילל שקורבנו העז לשבור את ציפורנו. בחרתם במלחמה? חיילים הם מטרות מותרות במלחמה. גם בעת נסיעה. גם בעת שינה. צה"ל, נזכיר, לא היסס מעולם להרוג את אויביו בשנתם. מה לכם כי תלינו? הצעתם את מיטתכם; כעת שכבו בה.

ועוד דבר אחד: בעת כתיבת הפוסט הזה, מתנהל פוגרום משותף לחמושי צה"ל ולמתנחלים בכפר הפלסטיני בורין. זו הפעם הרביעית השבוע שבה זה קורה. הנוהל קבוע: מתנחלים מהר ברכה ב' מגיעים לשכונה המזרחית של בורין, ומתחילים להשליך אבנים. החמושים מגיעים זמן קצר לאחר מכן ועומדים בחוסר מעש. כשהתושבים של בורין מתחילים להשליך אבנים בחזרה על הפוגרומצ'יקים, חמושי צה"ל מתערבים ויורים עליהם גז, רימוני הלם ולעתים גם כדורי גומי. סתם, שתדעו מה עושים בשמכם בזמן שהתקשורת הישראלית עושה הכל כדי לא לראות.

הערה מנהלתית: אמש (ד') התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא ×”×™×” מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי ×–×” לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)

השבוע נקט בנימין נתניהו בצעד תמוה על פניו: הוא הודיע לממשלה שיש להסיר מעל סדר היום את הצעת החוק של ח"כ אורית סטרוק (האחים היהודים), שדרשה להשוות בחקיקה את זכויות הנשים בתחום בגדה לאלה של ישראל. במקום זאת, אמר נתניהו לשרים, יש להסתפק בצו של אלוף פיקוד המרכז. האיש שהיה אחראי על הקומבינה היה אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. סטרוק היתה מאד לא מרוצה, וטענה שהצו ממשיך לפגוע בזכויותיהן של נשים ישראליות העובדות בגדה, ועל פניו נראה שהצדק איתה.

למה התערב נתניהו בנושא? או. הצעת החוק של סטרוק, לוחמת זכויות אתן קרויים אדם ואין הם קרויין אדם ידועה, היתה מחילה חלק מהחוק הישראלי על הגדה המערבית. אסור לחשוד בסטרוק שהיא לא היתה מודעת לכך. הצעת החוק שלה היתה סוג של סוס טרויאני. החלת החוק הישראלי בגדה היא ראשיתו הרשמית של סיפוח. רק זה היה חסר לנתניהו.

מאותה הסיבה, סירב נתניהו עד כה להציג לממשלה את דו"ח אדמונד לוי על המאחזים, דו"ח שהוא עצמו הזמין ושהוגש לו לפני יותר משנה. למה? כי הליצנים שחתומים על הדו"ח אימצו את ההלצה שנחשבת במועצת יש"ע לטיעון לגיטימי ואמרו שלישראל יש זכות מלאה להתנחל בגדה המערבית, שכן זו הובטחה לה על ידי פלוני לורד ארתור ג'יימס בלפור, לשעבר שר החוץ של בריטניה, וזאת בתוקף תפקידו כמחלק שלל קולוניאליסטי ומבלי להתייעץ עם תושבי המקום (על הבדיחה הגרועה הזו כתבתי בהרחבה כאן.) נתניהו ידע שאם יביא לממשלה את הדו"ח של לוי, או את הצעת החוק של סטרוק, עוד יכול לקרות אסון והממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל עוד תקבל אותם. ואז באמת יהיה צורך להפנות את כל תקציב הממשלה ל-hasbara, וגם זה לא יעזור.

אצל אדמונד לוי אין כיבוש. יש לכל היותר כל מיני אנשים שחיים לרוע מזלם בשטח שנשלט על ידי ישראל ושאין לה שום מחויבות כלפיהם. יש בעיה מרכזית אחת בטיעון הזה: כל הבסיס המשפטי של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית נשענת על התפיסה שמדובר בשטחים שמוחזקים ב"תפיסה לוחמתית," קרי שהם כבושים. אם אין כיבוש בגדה המערבית, אז מה שיש שם הוא מצב של אפרטהייד: שתי אוכלוסיות שיושבות באותו המקום אבל נהנות מסוג שונה לגמרי של זכויות. האחת נשפטת בבתי דין צבאיים, ושהזכויות שלה נקבעות על פי שעטנז של חוקים עותומניים, בריטיים וצווי אלוף; השניה מורכבת מאזרחים ישראלים עם כל הזכויות של כאלה.

כיבוש אמור להיות זמני: השופט לוי ציין, בין השאר, שאין כיבוש משום שמה שישראל עושה בגדה הוא לגמרי לא זמני, והוא צדק לגמרי. מה שמתרחש בשטחים הוא אפרטהייד, או בעברית "משטר הפרדה." התואנה היא בטחונית באופן רשמי – כיבוש, אחרי הכל – ואתנית בפועל.

וככל שיותר אנשים קולטים את זה, ככל שהסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל כבר 47 שנה הופך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, כך חלקים מן הימין – הימין החילוני, בדרך כלל; הימין הדתי מתחיל לאמץ את הסיפוח בידיים פתוחות – נאחזים בכל כוחם באמירה "אבל זה כיבוש." מושג שלפני שני עשורים היה מסמן את המשתמש בו כשמאלן מסוכן הופך בעשור האחרון, מאז אריאל שרון, לתירוץ האולטימטיבי. לא, מה שאנחנו עושים הוא לא אפרטהייד; אסור להביא על ישראל את קצה הראוי של דרום אפריקה; לא, זה לא דומה, זה "רק" כיבוש. ואתם יודעים, הוא זמני, ואולי יום אחד אם הפלסטינים יסכימו אז נפסיק, אבל לא, לא – אל תדברו על אפרטהייד. זה רק "כיבוש."

אלא שכיבוש לא הולך עם סיפוח. והאנשים שמדברים על הכיבוש כתירוץ האחרון של ישראל הם גם אלה שאומרים בנשימה אחת ש"יש עובדות בשטח", שהרי איש לא חושב ש"נפנה יהודים מבתיהם," ושהפלסטינים יצטרכו לוותר על נתחים ניכרים מאדמות הגדה – בקעת הירדן, בתור התחלה. ו"גושי" ההתנחלויות. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על אריאל (ליצן הרודיאו של הפוליטיקה הישראלית, שמכהן בימים אלה כשר אוצר, אף אמר במהלך מערכת הבחירות ש"אין מפה של ישראל שבה אריאל איננה במדינת ישראל", כנראה משום שלא טרח לפתוח מפה). וכמובן, יש אזורי בטחון ו"גב ההר" וקש וגבבה אחרים. הם רוצים את הסיפוח שלהם, רוצים את משטר ההפרדה-אפרטהייד שלהם, אבל יודעים מה יקרה ברגע שישראל תצהיר פומבית על מה שהיא עושה בפועל: סוף הלגיטימציה של המדינה הציונית.

אז הימין – חלקו הפחות משיחי אם כי לא בהכרח פחות פסיכי – נדחק לדבר על "כיבוש." הוא מקבל סיוע משמאלנים טובים שלא איווררו את הדעות שלהם ב-20 השנים האחרונות. צריך לומר בגלוי: הבעיה היא לא כיבוש. הבעיה היא משטר ההפרדה והסיפוח הזוחל. כל זמן שנמשיך לחשוב שהבעיה היא כיבוש – קרי, שלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית עוינת – נשחק בסופו של דבר לידיו של הימין.

אז הפסיקו לדבר על כיבוש, והתחילו לדבר על אפרטהייד (הפרדה) וסיפוח. אלה הבעיות שבפנינו. ויוכיח בנימין נתניהו, גדול הפחדנים של הימין הישראלי: אלה המונחים שמדירים שינה מעיניו. בואו נהרוס לו את השלאפשטונדה.

הערה מנהלתית א': אתמול (ה') חצינו, עדי אלקין ואני, את קו היעד שקבענו לעצמנו בפרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו נרגשים ושמחים מאד – עשינו את זה תוך מעט יותר מיומיים. בקרוב נציב תמורות נוספות, ואנחנו רוצים להודות לכל מי שתמך בנו עד כה, ולקרוא למי שטרם עשה זאת להצטרף לפרויקט מנצח.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב ×”×–×” להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא ×›"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע בתחילת השבוע – או אמצע השבוע, או חלק כלשהו אחר של השבוע, ואולי זה היה בכלל בשבוע אחר; החגים שיבשו לגמרי את תחושת הזמן שלי – שהוא מפסיק את אבטחתם של 22 ישובים בדרום ובצפון. עם זאת, הבהירו כוחותינו המזוינים שהאבטחה של ההתנחלויות תמשך כסדרה.

בצה"ל טוענים, ואתם בהחלט רשאים להאמין להם, שלהחלטה אין שום קשר לקיצוצי התקציב ושבכלל לא מדובר ב"תג מחיר" נגד משרד האוצר; ההחלטה, כך טוענים גורמים רשמיים עלומים, נובעת מכך שאין תועלת טקטית בהקצאת החיילים הזו. מותר לתהות, בהתחשב בכך שהצבא אומר היום שהאבטחה הזו היתה חסרת תועלת לאורך כל השנים – מדובר בחיילים חסרי כל הכשרה קרבית; כאחד כזה בתחילת האינתיפאדה, הסיסמה הצינית שלנו היתה "עצור או שאני עורק" – למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן ולמה נזכרו באיחור כזה. התשובה, יש להניח, היא שכוח אדם הוא הדבר הזול ביותר בצבא שמבוסס על עבודת כפייה. מה שמעלה, שוב, את השאלה מדוע הדליף הצבא את הידיעה הזו בכלל, אם המטרה היא לא להביע את מורת רוחו מהקיצוץ המיועד בתקציב. אבל נניח שלשם שינוי צה"ל לא עובד עלינו.

אפשר בכל זאת ללמוד כמה דברים מההחלטה הזו. קודם כל, שההתנחלויות הן חתיכת נטל צבאי על צה"ל: קצין בכיר אמר ל"הארץ" שהאבטחה על ההתנחלויות (והוא לא אמר, אבל אני אוסיף, גם ובמיוחד על המאחזים) נובעת מכך שב"של פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי."

בכך מאשש בעצם צה"ל את מה שבטחוניסטים אנשי שמאל – יש חיה כזו, אם כי היא בסכנת הכחדה – אמרו מאז שנות השמונים: שאין כל הגיון בטחוני בפריסה של ההתנחלויות. המטרה היא לא בטחונית, היא מעולם לא היתה בטחונית: המטרה היא סיפוח.

מקרה המאחזים יעיד. כל מאחז תוכנן ואויש בהסכמת הצבא. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"×¢, אמר ל"הארץ" ב-2004 שאין דבר ×›×–×”, מאחז פיראטי: "המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים." כל מאחז מקבל, אוטומטית, עם הקמתו שמירה צבאית; אחר כך דואגים החמושים לאפשר את משטר הטרור היומי של המתנחלים, שמטרתו היא הרחקה של הפלסטינים המתגוררים במקום מאדמותיהם. על כל ×–×” כתבתי בהרחבה כאן. למעשה, כשכמה נערי גבעות ניסו באפריל האחרון להקים מאחז – “נצח בנימין,” הם קראו לו – בלי תיאום עם צה"ל, ופרעו בפלסטינים הסמוכים, הפלסטינים עלו על המאחז והציתו אותו בעוד הפוגרומצ'יקים נסים על נפשם.

ועכשיו צה"ל אומר לנו שהוא אישר את כל זה למרות ש"בשל פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי." כלומר, צה"ל ביודעין השקיע משאבים עצומים בהקמה והגנה על מאחזים שלא רק שהם מדגרות טרור ובלתי חוקיים למשעי, גם אין בהם שום הגיון צבאי. הם מאלצים את צה"ל להשקיע כוחות עצומים בהגנה לא על קו, אלא על שורה של נקודות מנומרות בשטח. כל תריסר משפחות של מתנחלים זוכות להגנה על השטח שהן גוזלות, וכל מאחז הוא גזל, למרות שאם הצבא היה אומר "לא" – כמו שהוא אומר עכשיו 'לא' לישובי הצפון והדרום – המאחזים הללו לא היו קיימים כלל.

אז מה ההגיון? מה האסטרטגיה שעליה דיבר מינץ? לא מדובר בהגיון צבאי כלשהו, שאמור למנוע תקיפה מצד ה"החזית המזרחית" המיתולוגית, שמתה עם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 והמסמר האחרון בארון הקבורה שלה ננעץ אחרי הכיבוש האמריקאי של עיראק ופירוק הצבא העיראקי. ההגיון איננו צבאי: הוא הגיון של סיפוח. הוא הגיון שמיועד לאפשר את המשך אחיזתה של ישראל בגדה המערבית גם אם הדבר מנוגד להגיון הצבאי. ההגיון היהודי גובר כאן על ההגיון הצבאי – האחרון היה דורש את פירוקן של רוב ההתנחלויות ורוב המאחזים, ואחיזה בקו הגנה, הראשון דורש את סיפוח "נחלת אבותינו."

וצריך לזכור: התפיסה הזו מדריכה את צה"ל כבר יותר משנות דור. צה"ל היה השותף העיקרי של המתנחלים מתחילת שנות השבעים, כשהתנחלויות הוקמו במסווה של "בסיסים צבאיים." חלק ניכר מההתנחלויות בגדה קיימות מכוח צווי תפיסה שמוציא אלוף הפיקו, ואחרות מוקמות באמצעות התרגיל המסריח של הכרזה על אדמות כ”אדמות מדינה” – לרוב המאחזים, חשוב לציין, אין אפילו את זה, וגם התנחלות הדגל עפרה היא בעצם, מבחינה משפטית, מאחז בלתי חוקי גדול.

הכיבוש משחית, אמרו שמאלנים מרחיקי ראות בשנות השמונים. הוא השחית לא רק את המתנחלים, לא רק את החיילים והקצינים, אלא את עצם התפיסה של צה"ל את עצמו: באופן איטי אך בטוח, צה"ל הפך מארגון שהתפקיד שלו הוא הגנה על ישראל לארגון שהמטרה העיקרית שלו, זו שגוזלת את מירב כוח האדם הלוחם שלו, היא הבטחת הסיפוח בגדה המערבית. ההתנהלות הזו מבטיחה שאם יצטרך צה"ל אי פעם להתמודד עם כוח שאשכרה יודע להלחם בסד"כ שגדול מכיתה, הוא לא יידע איך להתמודד איתו. ראינו דוגמית לכך במלחמת לבנון השניה. היא מבטיחה דור שני של קצינים נטולי כל תפיסה טקטית, כל מושג אסטרטגי, שהם לא אנשי צבא – צבא הוא מקצוע – אלא אנשי בט"ש, מי שיודעים איך להפעיל פלוגה בסיוע אווירי כדי לעצור מבוקש חמוש למחצה, אבל מאבדים את העשתונות מול אתגר טיפה רציני יותר; מי שנטולים כל יכולת חשיבה טקטית או אסטרטגית.

עבור מי שמהבעיות של צה"ל כארגון – הארגון הגדול ביותר והיקר ביותר של מדינת ישראל – מטרידות אותו פחות, ומוטרד יותר מתפקידו-שלו, המסקנה צריכה להיות חד משמעית: לסרב לשרת במה שהפך השבוע רשמית להיות צבא ההגנה לסיפוח.

עוד דבר אחד: כתבתי פוסט קצר, תזכורת עונתית, על התמונה המעוותת שמציגים כלי התקשורת הישראלים של איראן בעמוד של הבלוג. אפשר לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)