נתניהו מנסה להסיט את תשומת הלב מהפשע שביצע בעסקת שליט על ידי ביצוע פשע נוסף

מי אמר את הדברים הבאים?

“מלכתחילה ראיתי בעסקה […] מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני. … התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה.”

בפסקה הנוכחית הושמטה מילה אחת ושונתה אחרת: במקום “עסקה”, נכתב במקור “עסקת ג’יבריל.” הכותב הוא אחד, בנימין נתניהו, והטקסט מופיע בספר שכתב לקראת המרוץ שלו לראשות הממשלה, “מקום תחת השמש,” שפורסם בשנת 1995.

16 שנים לאחר פרסום הטקסט הזה, שחרר בנימין נתניהו 1,027 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט – אחרי שנים שבהן סירב בתוקף לבצע את העסקה. מה גרם לו לשנות את דעתו? הוא הרי אמר שנים קודם לעסקה בדיוק את מה שכתב בספרו: שהוא מאמין ששחרור האסירים יוביל לטרור. אז מה שינה את דעתו?

עד כמה שזה מדהים, מעולם לא קיבלנו על כך הסבר ברור. העיתונות הישראלית, שהכפיפה את עצמה לקמפיין של משפחת שליט, העדיפה לא לשאול את השאלה. נתניהו עצמו אמר אז שהוא שוכנע על ידי אשתו, שאמרה לו ש”גם גלעד הוא ילד” או איזה קשקוש סנטימנטלי דומה. זה המקרה היחיד, יש לציין, שבו נתניהו אמר שאשתו אחראית על החלטה שהוא קיבל. מותר להניח שזו היתה, במקרה הטוב, אמת חלקית בלבד.

אז מה קרה? כאן, אנחנו יכולים לקבל סיוע מבן כספית (אני מודה לקורא אסף רזון על התזכורת). בשנת 2011, מיד אחרי העסקה, כתב כספית – לדבריו, על סמך “יותר מדי אנשים שהיו שם” – הסתובבו אנשיו של נתניהו כשאחד מהם מתלוצץ “מתמחים, מתמחים – תזכירו לי, זה סוג של רופאים?”, והאחר (נרמז בגסות שמדובר בנתן “הצלם” אשל) מוסיף: “צדק, צדק, תזכירו לי רגע, מה זה צדק חברתי?”

עד כה לא ניתן שום הסבר סביר אחר להתנהלות של נתניהו בסוף 2011. הוא ניסה להרוג את המחאה החברתית על ידי חימום הגזרה ברצועה, ונכשל. במילים אחרות, שחרור שליט היה מיועד לחסל את המחאה החברתית: כלומר, עבור רווח פוליטי קצר מועד, נתניהו היה מוכן לא רק לחזור בו מעמדות שהביע במשך יותר מעשור; הוא גם היה מוכן לנקוט בצעד שעל פי הערכותיו-שלו יביא למותם של אזרחים ישראלים.

כפי שאכן קרה, אם אכן נכונה טענת השב”כ שזיאד עווד הרג את נצ”מ מזרחי. זה ראש הממשלה שלכם: מוכן לספסר בדם ישראלים עבור רווח פוליטי חולף. וזו הסיבה שהוא מתעקש עכשיו על הריסת ביתו של עווד: אם הוא ייראה גבר-גבר, אולי אף אחד לא יבדוק ויראה שדמו של מזרחי על ידיו של נתניהו. הריסת הבית, אגב, היא ענישה קולקטיבית של אנשים שלא פשעו, כלומר בפני עצמה פשע, ומעבר לכך היא מנוגדת לעמדה שקיבל בשעתו הרמטכ”ל, שקבעה שהרס בתים איננו מועיל אלא מזיק. הרמטכ”ל אז היה אחד, בוגי “משה” יעלון, אבל אין חשש שיעלון יפריע לראש הממשלה לרחוץ את ידיו מן הדם. גם הוא טוב בשכיחת הדברים שעשה ואמר בעבר.

זה ראש הממשלה שלכם. לא לשכוח. התקשורת הממסדית ברובה לא מזכירה, כי היא היתה חלק מאורגיית שליט, והדם גם על ידיה. אבל יש להזכיר, ואסור לשכוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מבצע “שובו פנסיות” גווע בקול ענות חלושה – וערוותם של צה”ל, הממשלה והכתבלבים הצבאיים מעולם לא היתה חשופה יותר

מי שקרא הבוקר את אתרי החדשות, יכול היה לשים לב לכותרת שחזרה פחות או יותר בכולם: מבצע “שובו פנסיות” צפוי להגמר בימים הקרובים, מאחר וצה”ל לא רוצה להגרר לתוך הרמדאן, שמתחיל ביום ראשון. מה אומרת לנו העובדה הזו? נכון, שכרגיל הכתבים הצבאיים משמשים כסטנוגרפים של משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל, דובר צה”ל (הזכויות לביטוי שמורות לאורן פרסיקו.)

זוכרים איך, בתחילת השבוע שעבר, הבטיח לנו צה”ל חגיגית שהוא יודע שהחטופים נמצאים בחברון, שהוא סוגר עליהם, ושזה “לא עניין של שעות” אבל הנושא כמעט סגור? אז שבוע אחר כך, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שאין לה מושג קלוש מה היא עושה. אף כתב צבאי לא בא חשבון עם הצבא על השקר הזה ולא טרח אפילו להזכיר אותו.

אז מה עושים חמושינו העליזים, אם אין להם מושג מה הם עושים בעצם? מה שהם עושים תמיד, פינקי: ממררים את חיי הפלסטינים, רק ביתר שאת. אין להם שמץ של מודיעין, אז הם מפעילים אלימות רנדומלית כלפי פלסטינים רנדומליים ורכושם. בכיר צה”ל כלשהו היה חצוף מספיק כדי לומר ש”המשימה להשבת החטופים ערכית מספיק כדי שנרוקן בריכות מים.”

אה, לא. לריקון בריכות מים, אם אין לך מודיעין ששם מוחזקים החטופים, או חוטפיהם, או מישהו שקשור אליהם, אין שום קשר ל”משימה להשבת החטופים,” והטענה ש”הערכיות” של המשימה הזו מאפשרת פגיעה במאגרי מים מתקרבת מאד להצדקת פשע מלחמה – וכן, ריקון בריכות מים של אנשים חפים מפשע, שבשל מדיניות החמס של ישראל אין להם גישה לאספקת מים שוטפת, היא פשע מלחמה. טוב שהבכיר ההוא נשאר בעילום שם, אני מניח.

עד כה, הרגו חמושינו העליזים לפחות ארבעה פלסטינים במהלך המבצע, אחד מהם נער בן 13, מוחמד דודין מדורא; אחר היה אדם לוקה בפיגור, אחמד סעיד ח’אלד, שכל חטאו היה שהוא התקרב אל החמושים. זו היתה, אגב, התגובה הרשמית של כוחותינו: הוא התקרב אל הכוח ועל כן נורה למוות. הוא לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה, אבל החמושים שלנו מפוחדים תמיד ובעת הנוכחית, ברור שאף אחד לא יעשה להם כלום. לא שעושים להם משהו בימים שכתיקונם.

מה היה לראש הממשלה שלנו לומר על זה? הוא שיקר בלי למצמץ שכל ההרוגים הפלסטינים נבעו מ”הגנה עצמית” של החמושים הישראלים. אין ספק: ילד בן 13 ואדם לוקה בנפשו נהרגו כתוצאה מ”הגנה עצמית” של החמושים.

זוכרים איך אמרו לנו שחברון היא בירת הטרור, ואחר כך עברו לשכם? אז בינתיים, הפכה גם בית לחם לבירת הטרור, ואתמול (א’) זכתה גם רמאללה לתואר הזה. חמושינו האמיצים ביצעו בה שורה של פשיטות, שכמקובל לוו בהרס רכוש בלתי הכרחי. בין השאר, פשטו החמושים על תחנת התעמולה של פוטין, RT (רוסיה היום) ברמאללה; הם הרסו את הרהיטים במקום, ללא ספק מתוך צורך בהגנה עצמית, השמידו מחשבים והחרימו ציוד. כש-RT ניסו להבין מה לעזאזל, דובר צה”ל ענה להם שהפשיטה היתה על ערוץ אל אקצה; ב-RT ציינו ביבושת שערוץ אל אקצה בכלל נמצא בבניין אחר, ובתגובה הודיעו “לוחמי הניו מדיה שנבחרו בפינצטה” של דו”צ שאם ככה, הם התכוונו לפשוט על תחנת הטלוויזיה אל קודס; אל קודס, אל אקצה, מה זה כבר משנה. אז שאלו ב-RT מדוע, אם כך, הוחרם הציוד שלהם; מיטב בחורינו ענו שהם פשטו על כל המתחם ולא היתה להם ברירה.(דקות 00:50-01:10 לערך.) לא פאקינג ייאמן.

וכמובן, כל ההרס הזה מלווה גם בביזה. פלסטינים רבים מדווחים על כך שהחמושים שעברו בבית שלהם והרסו את הריהוט, או את הקרמיקה, או השחיתו את המזון, גם לקחו באותה הזדמנות גם סכומי כסף גדולים. ביזה היא מהעבירות החמורות בחוק השיפוט הצבאי; אבל זה בסדר, לאף אחד לא יקרה שום דבר. אלה רק פלסטינים.

ככה נראה צה”ל מודל 2014: בריון מגושם, שמשמיד בריכות מים, מקורות מזון, רהיטים ובוזז את האוכלוסיה, הכל בשם “המשימה הערכית” של מציאת החטופים – משימה שהצבא כלל לא ערוך לה, כי אין לו מודיעין. אז כשאין מודיעין, הוא משתולל.

התפקיד של כתבים צבאיים, במצב כזה, הוא לדווח על כך שהבהמה יצאה משליטה. אבל מה שווים הכתבים הצבאיים, ראינו בהערת אגב של אור הלר, שהביאה אמש טל שניידר: לדברי הלר, רק אתמול קיבלו הכתבים הצבאיים את הזכות לשאול את דובר צה”ל שאלות און-רקורד. כלומר, רק אתמול הם יכלו לשאול את דו”צ שאלות שלתשובה עליהן הוא יהיה מחויב פומבית. עד אז, הם יכלו לשאול רק אוף רקורד – כלומר, הם יכלו לשאול, אבל הם לא יכלו לפרסם את מה שדו”צ ענה.

זו הודאה מדהימה. קשה להגדיר אותה אלא כבגידה במקצוע העיתונאי. במשך שמונה ימים משתולל כאן מבצע צבאי, והכתבים הצבאיים כובלים את עצמם מרצון לדובר צה”ל. הם מסכימים, מרצונם, לא לפרסם את העובדה שהוא לא מוכן לענות על שאלות. כלומר, במשך שמונה ימים הכתבים הצבאיים שימשו כסוכני תעמולה של דו”צ; הם לא הוסיפו ידע לציבור, הם גרעו ממנו והפיצו שקרים. כשלא הפיצו שקרים, הם העלימו את האמת. מי שהסתכל על המבזקים של ynet ביום שישי, יכול היה, בסביבות 14:30, לראות מבזק על “טענה פלסטינית” על מותו של דודין; בשעה 02:30 לערך בבוקר שבת, דיווח ynet על מחאה של מחלקת המדינה על מותו של דודין; אבל מי שיחפש שם, ב-12 השעות הללו, ידיעה – לא טענה, לא גינוי, ידיעה – על מותו, לא ימצא כזו.

לגמרי במקרה, הודיע היום השב”כ שהוא עצר את זיאד עווד כחשוד בחיסולו של קצין המשטרה נצ”מ ברוך מזרחי בערב פסח. השב”כ עצר את עווד בתחילת חודש מאי, אבל הידיעה על המעצר מגיעה היום, בזמן שמבצע “שובו פנסיות” גווע בקול נפיחה. איזה צירוף מקרים. מבצע שהתחיל במניפולציה מודיעינית מסתיים בעוד כזו.

והציבור הישראלי? הוא תומך בכל זה. אחרי הכל, הכל מתרחש למרגלות המולך בטחון.

ועוד דבר אחד: זיאד עווד הוא ממשוחררי עסקת שליט. אם אכן הוא אחראי להריגתו של מזרחי, וצריך להזכיר ששום דבר כזה עוד לא הוכח, אז עסקת שליט עלתה לנו בהרוג אחד לפחות. כלומר, שחרורו של שליט עלה בחייו של אדם אחר. מי אמר שדמו של שליט סמוק טפי? אפשר כבר לומר שמתנגדי העסקה, ביניהם הבלוג הזה, צדקו? ובאותה הזדמנות, הבטחתי ולכן אקיים: צריך להזכיר שדמו של מזרחי על ידיו של בנימין נתניהו, שביצע את עסקת שליט אף שידע – הוא אמר זאת פעם אחר פעם, עד שהדוחק הפוליטי גבר עליו – שמשוחררי העסקה ישובו להרוג. כמובן, נתניהו לא יודה בכך לעולם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה לא מופעלת מכונת השיקוף ההולנדית בגבול רצועת עזה? כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הסיבה לו היא פוליטית

בשנת 2012, תרמה ממשלת הולנד שתי מכונות שיקוף ענקיות לישראל. המכונות הוצבו במחסום אלנבי, מעבר הגבול של הגדה עם ירדן ובעצם הפתח של תושבי הגדה לעולם, ובמעבר כרם שלום עם רצועת עזה, שמשמש למעבר סחורות. המטרה של המשקף היא להפוך את העברת הסחורות בין רצועת עזה ובין הגדה והעולם לקלה הרבה יותר. במקום לפרוק את כל המכולות ולעבור חבילה-חבילה, מכונת השיקוף מסוגלת לסרוק מכולה תוך שמונה שניות.

אם מקשיבים לדוברים הישראלים, זה אמור להיות אינטרס עליון של ישראל מול רצועת עזה. הנה שר החוץ ליברמן:

“מתי נגיע לשלום? לא באמצעות מתווכים, לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון. נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה עשרת אלפים דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות.”

הנה קמ”ט החקלאות של מתאם הפעולות בשטחים, אורי מדר:

“עלינו לנצל את השקט ששורר כיום, על מנת להכיר צד את הצד השני, כאשר אתם, הסוחרים, בעזרת שיתוף הפעולה הכלכלי, מהווים גורמים מרכזיים בהשפעה על היחסים בין הצדדים.”

וכמובן, ראש הממשלה נתניהו השפריץ לכל עבר אמירות ריקות על הצורך ב”שלום כלכלי.” אז למה מכונת השיקוף בגבול הרצועה לא מופעלת כדי לאפשר העברת סחורה מהרצועה לגדה, שהיא השוק הבסיסי של רצועת עזה?

כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הבטחון, כרגיל בישראל, הוא רק תירוץ. תירוץ מועיל מאד; תירוץ שמרגע שהפטרת אותו, יודעים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון, רוב הישראלים יאבדו עניין אוטומטית; אבל ביותר מדי מקרים, זה רק תירוץ, הונאה של הממשלה כלפי תושביה, שמטרתה להסתיר את מדיניותה, כי זו לא תעמוד באור שמש.

———

כשהולנד תרמה את המכונות, המטרה שלהן היתה במפורש להביא להגדלת היצוא מרצועת עזה, משהו שמעניין את ממשלת הולנד כבר שנים. זה לא קרה. יש מזכר הבנות שנחתם בין הולנד, הרשות הפלסטינית וישראל, שמכסה את הנושא. הוא מוזכר בהודעת מתאם הפעולות בשטחים, כאן:

“ב26 לפברואר 2012 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל והולנד על הצהרה משותפת להצבת מכשיר שיקוף בגשר אלנבי ובסופו של דבר גם במעבר כרם שלום. מטרת המשקף לאפשר הגדלת כמות הנוסעים מעזה ומיהודה ושומרון לירדן ומשם לארצות השונות בעולם.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום עוררה רוגז בפרלמנט ההולנדי. חברי הפרלמנט שם רצו לדעת מה קורה עם המכונה שהם שילמו עליה ולמה היא לא מופעלת למטרה שלשמה היא נקנתה. שר החוץ של הולנד לשעבר, אורי רוזנטל, אמר לפרלמנט ב-16.4.2012 ש”הולנד זכתה לשבחים בתחום זה משאר המדינות החברות באיחוד האירופי, שנדהמו שהולנד הצליחה להשיג את החתימות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית על מזכר הבנה. אלו הן העובדות.”

שר החוץ הנוכחי של הולנד, פרנס טימרמנס, אמר לפרלמנט ב-12.12.13 ש”הולנד הגיעה להסכמים עם הפלסטינים ועם ישראל על הדרך שבה ישתמשו בסורקים. ישראל הצהירה שיש לה עדיין הסתייגויות מאחד הסורקים בקשר למעבר סחורה בין עזה לגדה המערבית, והיא רוצה להמשיך לדון בכך. על כן, לא ניתן היה להכניס את הסורק לפעולה. אנו פשוט נמשיך לפתור את הבעיה הזו יחדיו.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום גרמה למשבר בין ישראל להולנד, וכתוצאה מכך ביטל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, בדצמבר האחרון את השתתפותו בחנוכת המשקף במחסום אלנבי, מאחר וישראל מונעת שימוש במשקף בכרם שלום להעברת סחורות מהרצועה לגדה. ישראל אמרה אז בתגובה שהפעלת המכונה להעברת הסחורות מהגדה לרצועה “תפגע במדיניות הבידול,” ומיד לאחר מכן פלטה את הבולשיט הבטחוני הרגיל.

בפרלמנט ההולנדי לא ויתרו, הוגשו עוד שאילתות, וב-11.2.14 הודיעה הממשלה לפרלמנט ש”הולנד חתמה על הצהרה משותפת עם ישראל. הצהרה זו אומרת שההתקנה של הסורקים מהווה תרומת תשתית חשובה לקראת עיבוד תעבורת הטובין מהגדה המערבית והרצועה לירדן ומדינות אחרות, כמו גם בין הגדה המערבית והרצועה.” ההדגשה שלי.

בצד הישראלי, מצד שני, הצהרת הכוונות הזו נעלמה כלא היתה מאז שהוזכרה בהודעה של המתפ”ש שהוזכרה למעלה. ארגון גישה פנה למשרד החוץ בבקשת חופש מידע, כדי לראות את מזכר ההבנות. משרד החוץ ענה בתשובה שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא מוצא את המזכר. אני חוזר: במשרד החוץ הצליחו, לטענתם, לאבד מזכר הבנות רשמי עם ממשלת הולנד.

או שלא.

משרד החוץ צריך להחליט אם הוא טמבל, או שהוא פשוט מעדיף לדחות את הקץ ולא לחשוף מסמך מביך. כי המשמעות של מזכר ההבנות הזה, כפי שתואר על ידי ממשלת הולנד, הוא שישראל מפרה התחייבות בינלאומית שהמטרה שלה היא המטרה הרשמית המוצהרת שלה: שגשוג ברצועה, שאולי אף יפגע בממשלת חמאס.

אלא שלמדיניות הרשמית של ישראל אין שום קשר למדיניות שלה בפועל. גם אין לזה שום קשר לבטחון. בתשובה לשאילתה שהוגשה לשר הבטחון בנושא, ענה יעלון ש

“מדובר בעצם בשני משקפים, אחד שהוצב בגשר אלנבי, השני במעבר כרם שלום לרצועה, נתרמו על ידי ממשלת הולנד. מדובר במשקף שנוצר במעבר כרם שלום, המשקף הזה פעיל, פועל, ומאפשר בדיקת סחורה שיוצאת מרצועת עזה ליצוא לאירופה, בעיקר דרך נמל אשדוד.
השאלה של האם מאפשרים הוצאת סחורה מרצועת עזה ליהודה ושומרון, היא שאלה נפרדת, היא לא קשורה למשקף. היא קשורה למדיניות ביטחונית שלפיה על פי כל המלצת כל גורמי הביטחון, אל לנו לאפשר העברת סחורה לרצועת עזה ליהודה ושומרון מסיבות ביטחוניות – ומדוע.

אכן, המשקף הזה יעיל, אם ינסה להסתתר אדם, או ינסו להבריח אמצעי לחימה מסוימים, המשקף אמור לגלות זאת. אך המשקף איננו מגלה את כל מה שרוצים להעביר מעזה ליהודה ושומרון, מדובר, למעשה, במציאות ביטחונית שבאה ברצועת עזה. קיימת היום מפקדת חמס מבצעית, כדוגמה, יש גם גורמים אחרים שפועלים שם – ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, ארגונים סלפיסטים, ארגוני ג'יהאד עולמי, שבהחלט היו מאוד רוצים להעביר את פעילות הטרור ליהודה ושומרון.
מפקדת החמס בעזה, מנסה זה תקופה ארוכה להקים, לבסס, להפעיל חוליות חמס, חוליות טרור ביהודה ושומרון, והקושי שלהם נובע מהיכולת שלהם לתקשר עם יהודה ושומרון. אם נפתח את הערוץ הזה שבו ניתן יהיה להעביר סחורה, ניתן יהיה להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה.
לכן המשקף פעיל לצורך יצוא סחורה לאירופה, ואיננו מתכוונים לאפשר יצוא סחורה מעזה ליהודה ושומרון, משום האיום הביטחוני שבכך.”

בואו נפרק את זה רגע. יעלון אומר שהמשקף טוב מספיק כדי להעלות מטען מעזה על מטוס בנתב”ג או על ספינה בנמל אשדוד, אבל לא מספיק טוב כדי להעלות אותו על משאית לג’נין. למה? כדי למנוע מהחמאס ברצועת עזה מלתקשר עם החמאס בגדה המערבית. אני מניח שאפשר היה לבדות תירוצים קלושים יותר, אבל זה כנראה היה מצריך מאמץ יצירתי שיעלון לא מסוגל לו.

יש סיבה אחת לסירוב הישראלי להעביר סחורה מהרצועה לגדה: ישראל רוצה את הגדה והרצועה מבודדות. האחדות הפלסטינית מאיימת על ישראל. ישראל של בוגי ונתניהו אומרת, מצד אחד של פיה, שהיא רוצה שגשוג פלסטיני, במיוחד בעזה, ומן הצד השני מונעת כל אפשרות לשגשוג כזה מחשש שהקשר בין הגדה והרצועה יישמר.

כי, הרי, אם הוא יישמר, יהיה הרבה יותר קשה לבצע את הסיפוח הזוחל של הגדה שהוא-הוא מטרת העל של ממשלות הימין. אחרי הכל, כל זמן שאנחנו לא מדברים על עזה, אפשר להעמיד פנים שיש מה לדבר על סיפוח. מיליון וחצי הפלסטינים של עזה הופכים את הסיפוח למשהו הרבה יותר בעייתי. עדיף להעמיד פנים שהם לא שם. עדיף למנוע מהם כל אפשרות לשגשג – רק זה חסר לנו, שמעמד הביניים שם יבעט את החמאס בבחירות. מה תעשה אז מערכת ה-hasbara? עדיף לרדוף את החמאס בגדה כדי לרסק את ממשלת האחדות הפלסטינית, עדיף לשקר לישראלים ולומר להם שיש ראיות לכך שהחמאס הורה על חטיפת הנערים; אחרת, אנחנו עוד עלולים להגיע לבחירות פלסטיניות, והרי כל כך נוח לממשלת ישראל עם תוצאות הבחירות של 2006.

זכרו את האבסורד הזה: מטען מעזה מסוכן בג’נין – אבל אין בו כל סכנה בנתב”ג או אשדוד. זכרו את זה: זה טוטם הבטחון, זה לחש הוודו שממשלת ישראל משתמשת בו פעם אחר פעם כנגדכם.

ישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות שיש בהן ממש. ממשלת ישראל, מצד שני, שיקרה כל כך הרבה פעמים בנושא, שכאשר אתה שומע את הביטוי “שיקולי בטחון”, הנחת היסוד שלך צריכה להיות שעובדים עליך. כפי ששחקה ישראל את הביטוי “אנטישמיות,” שהפך למילה שמשמעה “התנגדות למדיניות של ישראל,” כך שוחקים נתניהו ויעלון את הביטוי “בטחון.” המשמעות שלו, כרגע, הופכת במהירות ל”חול לזריה בעיניים כדי שלא תראו את הסיפוח.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2” והתקשורת משתפת פעולה

זוכרים איך אמרו לנו אתמול שחברון היא בירת הטרור, ועל כן אנחנו מכתרים אותה ומטילים סגר על 700,000 התושבים בסביבתה, הכל כדי למצוא את שלושת החטופים? זה היה אתמול. היום יש לנו בירת טרור חדשה, קוראים לה שכם וצה”ל פושט עליה.

רגע, תשאלו, משהו פה לא מסתדר. חברון היא בדרום הגדה ושכם היא בירת צפון הגדה. אז איך לעזאזל יכול להיות ששלושת החטופים נמצאים בו זמנית גם בשכם וגם בחברון? שאלה מצוינת. יש לזה כמה תשובות.

התשובה הבסיסית היא שלצה”ל ולשב”כ אין מושג ירוק איפה נמצאים החטופים. אם היה להם, הם לא היו פושטים על מרחב ענק – של 700,000 איש, כאמור, שווה ערך לתל אביב – ועורכים סריקות מבית לבית. אה, והכתבים הצבאיים, שאמרו לכם בבטחון אתמול ושלשום שאנחנו “מתקרבים לחטופים”? הם שיקרו לכם. בראותכם כתב צבאי, זכרו את כלל הברזל: הוא לא יודע כלום – או, ליתר דיוק, אם הוא יודע משהו סודי באמת, אסור לו לומר לכם אותו. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמפעילה צנזורה צבאית גם שלא בזמן מלחמה. זכרו עוד: כתב צבאי מתמנה בהסכמת צה”ל. כלומר, הוא יודע תמיד שטיפה יותר מדי ביקורת על הצבא, והוא יצטרך להתחיל לחפש ג’וב חדש. אבל זה בסדר: כמעט כולם מגיעים מתוך המערכת. כתב צבאי, במילים אחרות, הוא הנציג של צה”ל – או, אם נזכור את פרשת אשכנזי, של פלג בתוך הצבא, והם עוינים זה לזה לעתים – בתוך כלי התקשורת. לא להיפך.

התשובה החשובה יותר היא שלמה שצה”ל עושה כעת בגדה המערבית יש כמעט אפס קשר לחטופים. אי אפשר לפעול בכל רחבי הגדה ולהעמיד פנים שהמטרה שלך היא השגת החטופים – כלומר, לגמרי אפשר. צריך בשביל זה ציבור מטומטם שבולע כל לוקש בלי לשאול שאלות. וכזה, כמסתבר, יש.

זוכרים שנתניהו אמר לכם, והתקשורת דיווחה ללא הסתייגות, שמי שאחראי לחטיפה הוא החמאס? אז סגן ראש המוסד לשעבר, רמי איגרא, שריכז את נושא הנעדרים שם, חושב שהוא עבד עליכם. המטרה של נתניהו, הוא אומר, היא פוליטית: לתקוף את ממשלת האחדות.

לגמרי לא במקרה, איגרא אומר את הדברים לכלי תקשורת באנגלית, הג’רוזלם פוסט. התקשורת דוברת העברית מתרחקת מטענות כאלה כמו מאש. רק זה חסר לה, להסתבך בזמן התלהמות שלא נרשמה כמוה מאז חטיפת גלעד שליט עם הציבור הגאה, היהודי והמטומטם. מה היא, מתאבדת סונית? חנין זועבי? וכך, אני יכולים לשמוע קצין מודיעין ישראלי בכיר אומר, אמנם בעילום שם, שנתניהו משקר כשהוא אומר שהיתה עליה באלימות הפלסטינית מאז כינון ממשלת האחדות, ושהעליה באלימות שנראתה מאז הקיץ שעבר היא פרי פעולתם של אנשים פרטיים או ארגונים שאינם חמאס, ואומר את כל זה… לניו יורק טיימס. בתקשורת הישראלית, נאדה.

מה קורה פה? נורא פשוט. נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2.” כשיצאה ממשלת בגין למלחמת לבנון הראשונה, היא הכריזה על מבצע מוגבל: 48 שעות ו-40 קילומטרים. זו היתה התוכנית שהיא חשבה שהיא אישרה, “אורנים קטן.” בפועל, שר הבטחון שרון, בשיתוף פעולה עם הרמטכ”ל רפאל איתן, הפעיל את תכנית “אורנים גדול”, שהיתה תכנית השתלטות על לבנון – תכנית שמספר חודשים קודם לכן נדחתה על ידי הממשלה.

תרגיל כזה, במדינה נורמלית, היה מביא את שרון ואיתן אל מול כיתת יורים מאולתרת בחופזה. מעשה כזה, גרירתה של מדינה למלחמה בהונאה, הוא בגידה, בלי כחל ושרק. וזה מה שעושה לנו עכשיו נתניהו.

הוא מכריז על מבצע מוגבל להשגת החטופים – ובו זמנית, תחת הסחת הדעת הזו, מנהל מבצע רחב היקף בגדה, ומבצע שורה של התקפות גם ברצועה. המטרה האסטרטגית ברורה: חיסול ממשלת האחדות בין הפתח והחמאס. למה? אה, זה פשוט. חיסול ממשלת האחדות יאפשר לישראל להמשיך את מדיניות הבידול שלה – הניתוק של עזה מהגדה – וזה בתורו יאפשר את מסמוס הסיכוי להסדר כלשהו. זוכרים איך אמרו לנו פעם שאין טעם לדון עם אבו מאזן, כי הוא לא שולט ברצועה? לשם רוצים להחזיר אותנו. למה? כי ככה אפשר יהיה ליישם בקלות רבה יותר את תכנית השלבים של ממשלת ישראל: סיפוח דה פקטו של כמה שיותר חלקים מהגדה המערבית.

כל זה מתבצע תחת מסך עשן של חיפוש אחרי החטופים. במלחמת לבנון השניה, צה”ל ידע מלכתחילה שהחטופים מתים, אבל הסתיר את המידע מראש הממשלה אולמרט. סביר להניח שנתניהו יודע שהחטופים מתים, אבל במותם הם מועילים לו מאד. הוא מסוגל לבצע כיבוש מחדש של הגדה בלי שכמעט אף אחד ישים לב.

ההצלחה של ההונאה של שרון ורפול היתה תלויה באינסטינקט של התקשורת – כל תקשורת, אבל במיוחד זו הישראלית – של התייצבות לצד הממשלה במה שנראה כמו מצב חירום. אז, נזקקה התקשורת לחודש כדי להתחיל לשאול שאלות, וגם זה קרה כשכתבים קלטו שזה לא הולך להיות קצר, להיפך; שרון כבר בנה התנחלות ראשונה בהרי השוף. בשעתו עברתי על העיתונים של התקופה. כמויות כאלה של זבל פטריוטי זול לא ראיתי מימי. הכתר שמור לידיעות אחרונות, שדיווח, יממה אחרי תחילת המבצע, שמספר הגניבות בתל אביב נפל ב-50%. למידע על יום אחד אין שום משמעות סטטיסטית, וקריאה חתרנית של הטקסט הזה יכולה לומר לנו שכל הגנבים גויסו למילואים.

כאז כן עכשיו, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה, שהוא להיות – בלשונו של גלן גרינוולד – לעומתית (adversarial) לשלטון, לא משת”פית שלו. היא צריכה להיות כזו דווקא בימי חירום, דווקא בזמן שהממשלה מתופפת בכל הכוח בתופי הטום-טום. היא צריכה להצביע על כך שחברון לא קרובה לשכם; היא צריכה להצביע על כך שבכירים במערכת הבטחון אומרים שנתניהו מוליך אותנו שולל ומשקר לנו; היא צריכה להצביע על כך שכשנתניהו אומר שהאחריות לחטיפה היא של חמאס, הוא לא מציג שום ראיות לכך. יכול להיות שזה נכון – אבל מי לעזאזל מקבל טענה מנתניהו בלי חקירה ובדיקה?

התקשורת הישראלית, זה מי. כי היא מפחדת פחד מוות מהאספסוף שצמח פה, כי היא מתחנפת אליו, כי היא מועלת בתפקידה. ובכך היא משלימה את הספירלה הכונסת שבסופו של דבר, ולא עוד הרבה זמן, תחסל גם אותה – כי כל זמן שנותרו בה שרידים של יושרה, היא לעולם לא תוכל להיות יותר פטריוטיות, יותר צווחנית, מעלון הבית של לשכת ראש הממשלה, שממומן מכספי אוליגרך הימורים זר.

עוד דבר אחד: הופעתי אמש בתכנית “ערב חדש” כדי לדבר על נושא החטיפה, ותוכלו לצפות בי מתעמת – בנימוס – עם חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) כאן, החל מדקה 25 בערך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אנחנו לא יודעים כלום: הדברים האלה נכתבים אחרי כיומיים של האפלה תקשורתית כמעט מלאה. על הטמטום בהאפלה הזו כבר כתבתי כאן. ובכל זאת – צריך לזכור שהיכולת, במצב כזה, לבצע בנו מניפולציה מודיעינית היא יוצאת דופן.

ומניפולציה כזו אכן מתבצעת: ראש הממשלה נתניהו ניצל את הימים האחרונים להתקפות בלתי פוסקות על הרשות הפלסטינית, אותה האשים באחריות למה שמתואר כחטיפה. נתניהו שכח לציין עובדה מעיקה: כפי שדיווח אתמול (ז’) הארץ, בפסקה שכבר נמחקה מהידיעה המתגלגלת שלו על האירוע, “צה”ל הנחה את מנגנוני הבטחון הפלסטיניים שלא לצאת לשטח ולהשתתף בחיפושים אחרי הנעדרים.” זה לא הפריע לנתניהו להתגולל על הרשות הפלסטינית.

אחרי הכל, אם כולם מדברים על הרשות הפלסטינית, אף אחד לא מזכיר את העובדה שנתניהו לא עמד בהתחייבות בינלאומית לשחרור אסירים ושבימים אלה שובתים רעב עשרות עצירים מנהליים. קל יחסית להעמיד פנים שהחטיפה היא רעם ביום בהיר, לא פעולה שמגיעה אחרי א. שנים של התחמקות של ממשלת נתניהו מפתרון הסכסוך והמשך מדיניות הסיפוח הזוחל שלה, וב. אחרי שנתניהו הבהיר לפלסטינים, בעסקת שליט, שאם הם רוצים משהו, הם צריכים לכפות אותו על ישראל – ושהסיכוי שלהם להוציא ממנה משהו גדול יותר אם הם לא פועלים דרך הרשות הפלסטינית.

נתניהו האשים היום את החמאס. זה, כמו שנהוג לומר, סיפור טוב מדי. יכול להיות, כמובן, שהוא נכון. עד שנקבל ראיות, צריך לגלות ספקנות. אחרי הכל, נתניהו מיהר לטפול את ההתקפה באילת ב-2011 על עזתים, בעוד שהיא בוצעה על ידי ג'יהאדיסטים מסיני, ואת ההתקפה בבורגוס על איראן, אף שמעולם לא הוצגו ראיות לכך והרשויות בבולגריה תלו את האשמה בקולר החיזבאללה דווקא (כן, מדובר בשתי ישויות עצמאיות, שמשפיעות זו על זו אבל לא ניתנות להחלפה.) לנתניהו יש רקורד של משחק במודיעין. בינתיים, עד שיוצגו ראיות, אין להאמין לו.

שובו של הכיבוש: היעדרם של פיגועים גדולים בשנים האחרונות איפשר לממשלת נתניהו למכור לציבור הישראלי את אשליית ה”אין כיבוש,” את הטענה שאפשר “לנהל את הסכסוך,” ושהפלסטינים רוצים בסך הכל “שלום כלכלי,” קרי את המשך הכיבוש והדריסה על ידי ישראל, אבל עם משכורת טובה יותר. שזה לא יעבוד, שזה לא יכול לעבוד, ידע כבר אחד העם, אבל ישראל של נתניהו ממשיכה לנסות. אם יש משהו שיישאר מהמעשה המחריד והנפשע של חטיפתם ואולי רציחתם של שני קטינים ובגיר – כאמור, אנחנו לא יודעים כלום – שאינם מעורבים בלחימה, הרי שהוא שבירת האשליה המרוצה מעצמה של “ניהול סכסוך” מתוך תפיסה שתמיד יהיה טוב. הכיבוש שוב על השולחן. רוב הישראלים ימשיכו שלא להתבונן בו, יטענו שמדובר באכזריות חייתית ערבית טיפוסית, ויתעלמו מהעובדה שאין מלחמות נקיות ושמלחמות שחרור מגואלות בדם במיוחד. הם, כמובן, יתעלמו מהעובדה שישראל חוטפת מדי לילה שני קטינים פלסטינים.

הקלות של הענישה הקולקטיבית: אתמול הודיע צה”ל שהוא יאסור על יציאתם של תושבי חברון לירדן דרך מעבר אלנבי, כשהוא מתרץ את המהלך הזה בצורך בטחוני. כבר הורגלתי בנשיאת שם ה”בטחון” לשווא – עוד על כך, בתקווה מחר – אבל זה שימוש בזוי במיוחד.

בחברון גרים כ-160,000 איש. מעבר אלנבי הוא המעבר היחיד שלהם לחו”ל – הם אינם רשאים להשתמש בנתב”ג ללא אישור כניסה לישראל. ההחלטה של צה”ל, שאין בה כל תועלת בטחונית – מישהו באמת ינסה להבריח שלושה חטופים, או שלוש גופות, דרך מעבר אלנבי? – ויש בה רק ענישה קולקטיבית של יותר ממאה אלף איש שלא חטאו.

לשם השוואה, האם מישהו היה מעלה על דעתו, במידה והיה נחטף ילד בפתח תקווה, למנוע מכל תושבי פתח תקווה לצאת מישראל? האם מישהו היה מעלה על דעתו פריצה של שוטרים, ללא עילה, למאות ואלפי בתים בעיר? האם מישהו היה מעלה על דעתו הטלת עוצר? סגר? לא. אבל בחברון אפשר, וזה אכן קורה. כי הם לא יהודים, רק פלסטינים. והציבור הישראלי אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן. והנה הכיבוש, עם ההשחתה שלו, בדוגמא אחת.

מועצת יש”ע בעד BDS: מועצת יש”ע קראה אתמול להתנחלויות שלא לאפשר כניסת פלסטינים אליהן עד שהחטופים יוחזרו, כדי ליצור לחץ כלכלי על הפלסטינים להחזיר אותם. חברתי, גלינה ווקס, שלחה לדוברת של המועצה האזורית שומרון מספר שאלות:

1. מה הם הצעדים שנקטה מועצה אזורית שומרון כדי להביא להסגרתם של הפורעים במוצב צה”ל בשטחה, בתחילת חודש אפריל השנה?

2. מה היו התוצאות של צעדים אלו?

3. האם מועצה אזורית שומרון אוסרת כניסת פועלים פלסטינים לשטחה, ככלי לחץ כלכלי בתקווה להביא להסגרתם של מבצעי פעולה אלימה?

4. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בלחץ כלכלי המביא להסגרת חשודים בפעולות אלימות?

5. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בהחרמת תוצרת ישוביה כדי להביא להעמדתם לדין של הבודדים שהשחיתו את מוצב צה”ל ופצעו קל חיילים שנמצאו בו?

הדוברת סירבה לענות לה – מי שכזכור משלמת את המשכורת שלה – בטענה שהיא “לא מתוקצבת” לשיחות עם סתם אזרחים. על כן שלחתי לה את המסרון הבא:

“בהמשך לשיחתנו, ובעקבות דיון שהתעורר בטוויטר: א. האם מ.א. שומרון אכן אסרה על העסקת פלסטינים הבוקר בעקבות החטיפה? ב. באם כן, איך מתיישבת ההילטה עם התנגדותה של מ.א שומרון לחרם כלכלי מסיבות פוליטיות, כגון חרם על תוצרת ההתנחלויות? בתודה, יצ״ג.”

טרם התקבלה תשובה. אתם מוזמנים לשאול את הדוברת, אסתר, בעצמכם. מספר הטלפון שלה הוא 0523211364. עד לתגובה אחרת, אנחנו צריכים להניח שלמועצת יש”ע ולמועצה האזורית שומרון אין, ולא היתה אף פעם, בעיה כלשהי עם חרם ככלי פוליטי. הבעיה שלהם היתה כאשר החרם הופנה נגדם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל רחוקה מאד מאומלאס של אורסולה לה גווין. אז למה האזרחים מקבלים את הבחירה? כי הפחידו אותם

בשנות השבעים כתבה אורסולה לה גווין סיפור קצר ומשפיע, The Ones who Walk Away from Omelas, סיפור שהוא בעצם משל פילוסופי. היא מתארת עיר שמעניקה לתושביה את כל מה שהם צריכים, ומאפשרת להם להגיע לשיאים של תחכום ועידון. עם זאת, כל התושבים, עם הגעתם לבגרות, צריכים לדעת את סודה של אוֹמלאס: שקיומה של העיר המאושרת תלוי ביסוריו של ילד קטן. חלק קטן מהתושבים, מזועזע, עוזב את העיר לבלי שוב, אבל רוב התושבים מקבלים את העסקה; הם אומרים לעצמם שהם ייטיבו לחיות ובכך יצדיקו את יסוריו של הילד ויהיו ראויים להם. על ההדחקה הישראלית המקובלת – נטפל בזה מתישהו, איכשהו, עם הזמן, אל תציק עם זה עכשיו, זה כולה ילד מעונה, זה ידרוש זמן אבל נגיע לשם – לה גווין לא חשבה.

המשל של לה גווין לא מקורי לגמרי: הוא מופיע, בצורה דחוסה הרבה ביותר, ב”האחים קרמזוב” של דוסטייבסקי. איוואן מציע את העסקה הזו לאיליושה, שדוחה אותה על הסף. ובצדק: העסקה הזו היא בלתי מוסרית.

המשטר הציוני נשען, לקיומו, על הרבה יותר סבל מזה של ילד אחד. לעזאזל, הוא עוצר שני ילדים פלסטינים מדי לילה בממוצע. אבל הוא לא מסתפק בזה. לא, ישראל אומרת שכדי להתקיים כמדינה יהודית, היא צריכה שורה של תנאים:

· שעבוד של הפלסטינים, או למצער מניעה מהם של מדינה חופשית. ישראל דורשת שהמדינה הזו תהיה מפורזת, שכוחות ישראליים יישארו על גבולותיה, ושהיא תוותר על “גושי ההתנחלויות,” שלגמרי במקרה יושבים על עתודות הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית.

· היא דורשת פיצויים לפליטים היהודיים ממדינות ערב וממדינות אירופה, כמו גם את זכותם של האחרונים לחזור למולדתם ולקבל רכוש, אבל לא מוכנה לשמוע על החזרת הפליטים של 1947-1948 או על פיצויים הוגנים להם.

· היא דורשת, בדמות חוקי הלאום שצצים כאן חדשות לבקרים, שהאזרחים הישראלים-פלסטינים יישארו אזרחים סוג ב’.

· היא מכניסה את הפליטים המגיעים אליה – בכלל זה ילדיהם – למחנות ריכוז, כי בדמיון מעוות כלשהו הם מאיימים על הדמוגרפיה היהודית.

· היא דורשת את הזכות למנוע ממדינה ריבונית, אירןא, את מה שמותר לכל מדינה ריבונית אחרת, קרי תוכנית גרעין; והיא מאיימת שוב ושוב במלחמה לצורך כך.

· היא מעדיפה מאד שכל העמים השוכנים סביבה יחיו בדיקטטורות צבאיות, רצוי רצחניות. לא היו ימים טובים למשטר הציוני כמלחמת האזרחים הסורית, ונפילתו של המשטר שנבחר דמוקרטית במצרים באמצעות הפיכה צבאית גררה אנחות רווחה במשרדי הממשלה.

כלומר, קיומה של המדינה הציונית דורש כמויות פנומנליות של סבל. אוקיי, מה הצד השני? האם הקבוצה שגורמת את הסבל לפחות מקבלת מזה משהו? מעפילה לשיאים חדשים של תרבות ועידון? לא ממש. הממשלה הציונית דורשת מתושביה להפוך לעובדי כפיה במשך שלוש שנים, ובתמורה היא מבטיחה להם… כלום. היא מקצצת שוב ושוב בשירותים שלהם, שגם כך הם מהגרועים בעולם המתקדם, והיא מתכוונת להעלות מסים. לא, לא על חברות ועל בני העשירון העליון; זה “יפגע בצמיחה.” על בני המעמד הבינוני, מה שנשאר ממנו, ועל המעמדות החלשים. כל זה מלווה בחמיצות בלתי פוסקת, שאומרת ששינוי הוא מסוכן עד בלתי אפשרי, ושאם זה לא מתאים לך אז אתה מוזמן ללכת – לסוריה, אם נושא הדיכוי הפלסטיני מציק לך, או לקובה, אם הדיכוי החברתי הוא זה שמוציא אותך לרחוב. פה אתה מתבקש לסתום את הפה. לא באנו ליהנות. (מרתק, מבחינה זו, להזכר בלעג שליווה את ההצהרה של אולמרט על כך שהוא “ישיב את החיוך.”יהפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה.” אנחנו יודעים איך זה נגמר, כן; אבל כמה סלידה ופחד הותזו על עצם העלאת הרעיון של כיף.)

אז, במשוואת אומלאס, אין ספק שישראל מספקת את שאת הסבל שלה. אבל בצד של התרבות והעידון של התושבים, לא כל כך. אז למה רובם המוחלט נשאר? לזה יש כמה סיבות.

קודם כל, לתושבי אומלאס אין ברירה אלא להכיר בסבל שהם גורמים; זה תנאי להשארות בעיר עם הגעתך לבגרות. הישראלים הצליחו, בדרבון ממשלתי ניכר, להגיע לשיאים פנטסטיים של הדחקה על מידת הסבל שקיומם דורש. תושבי אומלאס יודעים שקיומם תלוי בילד מעונה; הישראלים אומרים לעצמם שקודם כל, לא ברור שהוא מעונה; שנית, אנחנו לא יודעים מה הילד עשה קודם; ובכל מקרה, המצב שלו טוב יותר ממצבם של ילדים במדינות הסמוכות.

שנית, קיים הפחד. רוב מוחלט של היהודים הישראלים נשען על גזל הפלסטינים. נסיון לאזן את המצב ולתקן את העוול בהכרח יפגע בהם. פתרון צודק גם יפגע אנושות בתחושה אחרת, תחושת עם האדונים, של היהודים החיים במה שהיתה פלסטינה-א”י.

אבל יש פחד נוסף: הפחד מהשמדה. זה הפחד שהממשלה מנגנת עליו ללא הפסק. אם תלכו, מחכה לכם רק אומשלאגפלאץ בחוץ. לכן גל ההגירה לברלין מטריד את הממשלה הזו כל כך. הוא מפריך את השקר שלה. ולא, אומרת הממשלה, אי אפשר לעשות שינוי. אם נעשה שינוי, המשק יתמוטט וזה יהיה ממש רע. אנחנו מעדיפים שאתם תתמוטטו ולא המשק.

השאלה היא כמה יכולה להחזיק מדינה שגורמת עוול עצום ובלתי פוסק, כשבמקביל היא שודדת את העם שלה כדי למלא את כיסי האוליגרכיה. לא ברור מה היה סופה של אומלאס, שרק משל היתה; איך תסתיים ישראל, כבר יש לנו ניחוש.

ומול כל זה, מול כל ה”אי אפשר” וה”אין טעם” של הממשלה ותומכיה, צריך לחזור ולומר שוב ושוב: אפשר, וזה בידינו.

בידינו, אם נבחר להשתמש בהן.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: תם ונשלם פרוייקט 300. להוציא אחד, כל הפוסטים חרגו – במקרים רבים, חרגו פראית – מהמסגרת של 300 מילים ביום. זה היה מסעיר ומתיש ואני לא חושב שאעשה את זה שוב בשנה הקרובה. אני חושד שביומיים הקרובים לא יהיה פוסט. אני רוצה להודות לכל מי שליווה את הפרוייקט, ומהשבוע הבא נחזור למתכונת שפויה של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו פלסטיני חף מפשע, המג”ד שלהם שינה גרסאות, וזה נגמר בכך שהוא הופך לאלוף ואף אחד מהם לא עומד לדין

(למיכאל ספרד)

באוקטובר 2001, חשד מ”פ צנחנים בשם אופיר שפלסטיני שמגיע דרך קבע לגזרה שלו מתצפת על היחידה שלו; הסיבה לכך היתה שהאיש נהג לעשות מדי פעם שיחות טלפון. העובדה שהוא עשה זאת מבלי להסתיר את עצמו כנראה לא נקלטה במוחו של המ”פ. הוא ביקש – כפי שיאמר אחר כך בחקירתו – מהמג”ד שלו, סא”ל דאז רוני נומה, אישור להרוג את הפלסטיני. הוא העלה את הבקשה מספר פעמים, ובסופו של דבר היא אושרה.

יום לאחר מתן האישור, הגיע הפלסטיני – עבדאללה ג’רושה – ברכב עם מספר קרובי משפחה למקום הקבוע. נגמ”ש חסם את מסלול הרכב שלו. כשפנה ג’רושה לאחור, פתחו החמושים, בהוראת אופיר, באש לעבר הרכב. שני צלפים ירו לעבר הרכב. הירי בוצע ללא אזהרה, כפי שיעידו הצלפים אחר כך לעבר אדם לא חמוש, שלא היווה כל סכנה, מכלי נשק שלדברי אחד הצלפים “ירי שלי לא יכול להיות על מנת לפצוע, כי אני יורה מכלי שיכול רק להרוג” (זהירות, מסמך); כלי הנשק האמור הוא רובה צלפים כבד מדגם Barret M82A1, שיורה קליעים בקוטר חצי אינץ’, או במילים אחרות פגזים קטנים.

כפי שעולה מעתירת המוקד להגנת הפרט (זהירות, מסמך) החמושים מנעו סיוע רפואי מג’רושה במשך זמן, ואחר כך סירבו לאשר את פינויו באלונקה. הם גם בזזו ממנו ארנק עמוס בכסף, שלא הוחזר מעולם. זמן קצר לאחר הגעתו המאוחרת לבית החולים, מת ג’רושה מפצעיו.

על פי נוהל הלילה והערפל שהפעילה אז הפרקליטות הצבאית, לא נפתחו חקירות במקרה של ירי “מבצעי.” עם זאת, משפחתו של ג’רושה פנתה, באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפרקליטות ודרשה חקירה. זה היה במארס 2002.

מה שקרה אחר כך, כפי שפרסם הבוקר “הארץ,” מאפשר לנו לקבל תמונה טובה של האופן שבו מתנהל צה”ל כשפלסטינים מתים. כולם כבר מכירים את ה”נושא בבדיקה” של דו”צ; ככה נראית הבדיקה. ובכן, חקירות מצ”ח לא מתחילות סתם כך; הפרקליטות הצבאית צריכה להגיע למסקנה שיש מקום לחקירה. זה לקח לה רק שנה. אחר כך התחילה מצ”ח למסמס את החקירה. החוקרים שלה נדרשו לשנה וחצי (!) רק כדי לאתר את היחידה שהיתה מעורבת בתקרית. בסוף 2004, כלומר שלוש שנים אחרי התקרית, זימנה מצ”ח את האנשים הראשונים לחקירה. שני החמושים שביצעו את הירי כבר שוחררו מצה”ל.

בחקירה, טען המ”פ אופיר, כאמור, שהוא ביקש אישור ירי ובסופו של דבר גם קיבל אותו. נומה, שבניגוד לאופיר התכוון להמשיך בקריירה צבאית, הסתבך בעדותו. בחקירה הראשונית שלו, הוא הכחיש שנתן פקודת הרג, וטען שנתן פקודה “ליירט” את הרכב, קרי לירות לעבר הגלגלים; נומה לא הסביר מדוע, אם כן, לא נקט בשום צעדים כלפי הכוחות שחרגו מהפקודות שלו. יתר על כן, מהעדות שלו (הוא מכונה כאן “רוני”; זהירות, מסמך) עולה שהוא כלל לא חקר את התקרית (!). בחקירה השניה שלו, שבה עומת עם גרסת המ”פ אופיר, שינה נומה גרסה ואמר שהוא לא יכול לשלול את דברי המ”פ. בחקירה השלישית שלו, הוא חזר לגרסה המקורית שלו: לא היתה הוראת הרג.

ב-2008, כלומר שבע שנים מזורגגות אחרי התקרית, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט – שנחקר בימים אלה באזהרה בפרשת אשכנזי, ושניסה להתחמק מחקירה בטיעון המדהים שעל השיחות שלו עם הרמטכ”ל חל חסיון עורך-דין לקוח; הוא מזכיר הממשלה היום – לסגור את התיק. הוא הורה על סגירת התיק משום שעתירה לבג”צ אילצה אותו לקבל החלטה, אחרת היה מן הסתם משאיר את התיק פתוח עד קץ כל הדורות. מנדלבליט כתב שהוראת הירי היתה בניגוד לפקודות, וש”מראש לא ניתן היה לאשר את הירי כפי שאושר,” אבל באותה נשימה החליט שלא להעמיד לדין את המפקדים. כולה פלסטיני, וחלף כל כך הרבה זמן. מה אתם מתעקשים?

המוקד להגנת הפרט הגיש ערר. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בדיונים בו, רק שלוש שנים, ובתשובה שלה כתבה התובעת הצבאית הראשית, ז’אנה מודזגברשווילי, ש”מניתוח פעולות הכוחות נראה כי התגבשה בלבם ההבנה שאותו אדם שבוצע ירי לעברו היה מי שהוציא את עצמו ממעגל המוגנים,” אשר על כן המנוח “הוציא את עצמו ממעגל האנשים המוגנים והפך יעד לגיטימי לפגיעה.”

הסיפור לא נגמר כאן – הוא נמשך עוד שנתיים וחצי, עד החודש שעבר – אבל צריך להתעכב על הדברים של התובעת הצבאית הראשית. לשיטתה, ברגע שחמושי צה”ל מאמינים שמישהו “הוציא את עצמו ממעגל המוגנים”, הרי שהוא אכן הוציא את עצמו בכך ממעגל המוגנים. לשיטת התובעת הצבאית, אי אפשר להעמיד חיילים לדין פלילי אם הם הורגים משהו מתוך מחשבה כזו, שכן עבירה פלילית מצריכה יסוד נפשי. אם אכן זה היה המצב, הרי שהוא מעלה תמיהות: אם החמושים ירו בג’רושה, כשהם חושבים שהוא מסייע להתקפה עליהם, מדוע לא לקחו עליו אחריות, עצרו אותו ופינו אותו לבית חולים צבאי? מדוע הסתפקו בלקיחת הארנק שלו, שהכיל את המסמכים המזהים שלו?

אבל זו לא הבעיה העיקרית כאן. הבעיה היא, כפי שציין “המוקד” בעתירתו, השארת הקביעה של מודזגברשווילי על כנה משמעה “רשיון להרוג אזרחים רק בגלל חשד למעורבותם בפעילות עוינת גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם.”

זה ניסוח משפטי מנומס. צריך לומר משהו ברור יותר: כאשר הפרקליטות הצבאית מניחה לשנה לחלוף בטרם תורה על חקירה; כשהיא סוגרת את התיק אחרי שבע שנים, כשהיא מאולצת לכך, שנים ארוכות אחרי שהחשודים השתחררו; כאשר היא קובעת שעצם השכנוע של חיילים שמישהו מסכן אותם הופך את אותו האדם למותר בפגיעה; כאשר המערכת הצבאית כולה מאפשרת לטיפוס כמו סא”ל רוני נומה, שמורה לדבריו על “ירי לפגיעה ברכב, אבל לא טורח לחקור איך הפקודות הללו מתורגמות להרג, להמשיך בקריירה שלו ולהפוך לאלוף – כאשר היא עושה את כל זה, היא שולחת לחמושים שלה מסר פשוט מאד.

אלה רק פלסטינים, אומר הצבא לחמושיו. אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. אלה רק פלסטינים. רק, בבקשה ממכם, הקפידו נא לא להתפס מול מצלמות, כן? כל זמן שאין מצלמות, אתם רשאים לעשות כרצונכם ואנחנו לא נעשה לכם כלום. יכול להיות, כן, שיהיו כמה חקירות מלחיצות – אבל אל תדאגו, עד שתגיעו לחקירה אנחנו כבר נוודא שאי אפשר יהיה להעמיד אתכם לדין, כי כבר השתחררתם וחלפה שנה מאז השחרור. אתם יכולים לשקר לנו; זה בסדר, אנחנו מבינים למה. הקידום שלכם לא יתעכב. לא בגלל איזה עבדאללה ג’רושה. הוא, הרי, רק פלסטיני. הוא לא באמת בן אדם.

ואל תדאגו: העם ימשיך לא לרצות לדעת. ימשיך לדקלם שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם מצד אחד של פיו, ו”תנו לצה”ל לכסח” מצידו השני.

הערה מנהלית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. עוד פוסט אחד למנאייק.

(יוסי גורביץ)

הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין יהיה נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא זכה לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא היה חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. זה צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך הזה שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ההגעה לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא היה להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון היה “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ה-FBI. פלט היה מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” יהיה עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו כי חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל זה צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו היה שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את זה.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של כ-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל כולאת פליט במחנה הריכוז שלה. כשהוא לוקה בשבץ, היא משליכה אותו ממחנה הריכוז. והציבור, במקרה הטוב, שותק

על אנשי סדום סיפרו כותבי התלמוד ששנאת הזרים שלהם היתה כה גדולה, עד שהם החזיקו סד עינויים דמוי מיטה, וכשבא אורח ללון, אם היו איבריו ארוכים, קיצרו אותם, ואם קצרים – האריכו. את הסיפור הזה מיישמת מדינת ישראל בדרכה הייחודית.

אדם יש ועבד אל כרים שמו. הוא פליט מאחד הרודנויות הרצחניות בעולם, סודאן, מדינה שרשמית נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. אילו היתה ישראל מדינה מערבית, כפי שהיא מתיימרת להיות, היא היתה מעניקה לעבד אל כרים מחסה ועושה רווח פוליטי קטן מכך שהיא מעניקה מקלט לאזרח ארץ אויב, שנרדף על צווארו במולדתו. אבל, מאחר ומהותה של ישראל היא שנאת זרים, לא כך התגלגלו הדברים.

עד לאחרונה, היה עבד אל כרים תושב מועיל. הוא עבד בגינון ושילם את שכר מגוריו. לפני ארבעה חודשים, קיבל עבד אל כרים צו זימון למחנה הריכוז של שר הפנים, גדעון סער, המכונה חולות. עם הגעתו למחנה, נאסר עליו כמובן לעבוד. מתושב מועיל, הפכה ישראל את עבד אל כרים לאסיר שכל כלכלתו עליה. מהיותו של עבד אל כרים לא-יהודי, חטא שאין חמור ממנו בישראל, הוא הפך לאסיר שמשך כליאתו בלתי מוגבל ולא ידוע.

לפני כחודש, לקה עבד אל כרים בשבץ. אפשר שהיה לוקה בו גם כך; אין לדעת מה עבר קודם להגעתו לישראל. אפשר, עם זאת, שהשבץ הוא תוצאה של כליאה שסופה לא ידוע. עבד אל כרים לא ידע שהוא לוקה בשבץ; הוא חש שלא בטוב. הוא ניגש למרפאה, אבל שם לא היה רופא, כי על פי ההסכמים בין הנהלת מחנה הריכוז חולות ובין החברה הרפואית שמספקת שירותי אי-רפואה למחנה הריכוז – ביקורופא הוא שמה – אין במחנה רופא בין יום חמישי בצהרים ובין ראשון בבוקר. צריך לחסוך עלויות, אתם יודעים. אלה בסך הכל אפריקאים. החובש התייעץ טלפונית עם רופא, ונתן לעבד אל כרים כדורים.

שלושה ימים לאחר התלונה הראשונה, משלא פסקו הכאבים, הופנה עבד אל כרים לבית החולים סורוקה, שם נמצא שהוא לקה בשבץ ואיבד את יכולת הדיבור. הוא זכה לאשפוז ארוך ביחס בבית החולים, וכעת הוא זקוק לטיפול תרופתי ולשיקום.

כאן, מדווח אתר הארץ, הודיעה מדינת ישראל שהיא לא רוצה עוד את עבד אל כרים כאסיר במחנה הריכוז שלה. במילים אחרות, הוא אדם חופשי, שרשאי כמו כל אדם אחר במצבו – קרי, כזה שאיננו מסוגל לדבר ושזקוק לסיוע רפואי יקר – לנסות את מזלו בשוק החופשי. סביר שיתנו לו לישון מתחת לגשר.

כלומר, מדינת ישראל לקחה אדם יצרני, שהגיע אליה אחרי שכבר עבר כמה מדורי גיהנום, כלאה אותו במחנה ריכוז, ובכך לקחה עליו אחריות. אבל כעת, כשהוא חולה, היא מתנערת מן האחריות הזו. מיטה אחת לפליט הבריא – כליאה; מיטה אחרת, השלכה לרחוב, לפליט החולה.

המדיניות הזו מתבצעת בניצוחו של אחד האנשים המתועבים ביותר במשטר הציוני, שר הפנים גדעון סער. האחרון הוא חביבם של כמה כלי תקשורת, ועל כן המעשים שלו לא זוכים לביקורת שמעשיו של קודמו, אלי ישי, זכו לה – את אלי ישי היה קל הרבה יותר לשנוא. גדעון סער הוא מסוג האנשים שגורמים לי, ברגעים שבהם הדם מציף את התודעה, להרהר שאולי כדאי יהיה להחריב את המקום הארור הזה, ולו כדי לחזות בצדק הפואטי של סער מתחנן לרחמי פקידים אדישים עד עוינים, כדי לזכות במעמד של פליט. אבל, כשהדם נסוג והתבונה שבה ותופסת את מקומה, אתה נזכר שמי שיצטרך להתחנן למעמד פליט הוא אתה; סער יסתדר. בני מינו מסתדרים תמיד.

אלא שסער לא יכול היה לעשות את שהוא עושה ללא סיוע – מסיוע פעיל ועד לשתיקה אדישה – של חלק עצום מהציבור, שנע בין חוסר רצון לדעת מה עושים בשמו ועד תמיכה נלהבת ברדיפתם של אנשים רדופים גם כך.

סדום, על פי המיתוס, חרבה משלא נמצאו בה עשרה צדיקים.

כמה יש לנו?

הערה מנהלתית: הפוסט הזה משלים 90% מכלל פרוייקט 300, במסגרתו אני מתחייב לכתוב יותר מ-300 מילים מדי יום. אם הוא נושא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון והתודה.

(יוסי גורביץ)