ההצלחה של ISIS בעיראק גורמת לארה”ב לפנות לבעל ברית בלתי צפוי – איראן. ישראל לא תוכל לתקוף אותה. מה זה אומר על ראש הממשלה, מערכת הבטחון, והפרשנים
מיליציה ג’יהאדיסטית שזכתה לכינוי האנגלי ISIS (המדינה האיסלמית של עיראק והלבאנט) קוצרת הצלחות בעיראק, והצבא העיראקי מתמוטט בפניה. מדובר בכוח צבאי קטן ביחס, אבל ממומן היטב, מאורגן טוב, וחשוב מכך – מקפיד לא להשתמש בתקשורת אותות, מה שמקשה מאד על הצבא האמריקאי לזהות מטרות. במידה ניכרת, מדובר בין השאר במה שאנשי ממשל בוש כינו לפני כעשור בזלזול Baathist dead enders – תומכים פחות של משטר סדאם ויותר של עקרון שלטון הסונה. לא ברור האם ISIS אכן תצליח למוטט את עיראק: עוד פחות מכך ברור אם היא תצליח להחזיק בשטח שהיא כבשה. רוב העיראקים, נזכיר, הם שיעים. ו-ISIS הולכת בעקבות הפעולות של הארגון לשעבר של זרקאווי, אל קאעדה במסופוטמיה, ורוצחת שיעים בסיטונות. בשלב מסוים – כנראה מהר יותר משהיה לפני הזוועות של העשור הקודם – השיעים יתעוררו. וגם הכורדים במשחק, וגם להם יש מיליציה יעילה למדי.
אבל אף שלא ברור מה יהיה גורלה של עיראק, די ברור שההצלחות של ISIS הובילו לפחות לתהפוכה דיפלומטית חדה אחת: נשיא ארה”ב אובמה, שאין לו כל כוונה להטביע עוד חיילים אמריקאים בעיראק ללא כל תועלת, אמר שלשום (ה’) שלאיראן יכול להיות “תפקיד קונסטרוקטיבי” בעיראק.
הרעש שאתם לא שומעים, כי כלי התקשורת עוסקים בברברת בלתי פוסקת על כיבושה מחדש של הגדה תוך שהם מקפידים לא לקרוא למהלך בשמו, הוא רעם קריסת קונספציה ישראלית בת שלושים שנה כמעט, על פיה היא תוכל מתישהו לנהל מערכה צבאית כנגד איראן, בתמיכה אמריקאית, ישירה או בקריצה. בכלל לא בטוח שאיראן תקבל את ההזמנה האמריקאית – זה מה שזה היה – ובכלל לא בטוח שקבלת ההזמנה הזו היא רעיון חכם. יש המון עיראקים, גם עיראקים שיעים, שהם בני דור שהמלחמה באיראן היתה מלחמת חייו. כניסה של כוחות איראניים לעיראק תציף מאליה את ההבחנה בין ערבים ופרסים, הבחנה שנרדמת ומתעוררת על פי הצורך, והיא עשויה להיות מקטבת לא פחות מההבחנה בין שיעים לסונים. הרעיון שכוחות איראניים יגרמו איכשהו לרגיעה במשולש הסוני, למשל, הוא מגוחך. מותר להניח ששליטי איראן, שמורגלים היטב במשחק הדיפלומטי-הצבאי העדין, לא יפלו למלכודת הזו; יש להניח שהם רואים בעצם ההזמנה האמריקאית סוג של מלכודת.
ואף על פי כן, ארה”ב ואיראן הן בעלות ברית בכוח, אם לא בפועל; ואף על פי כן, איראן נראית כרגע בוושינגטון כחלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. המשמעות היא שאם עוד היה איזשהו סיכוי לכך שארה”ב של אובמה תאפשר לישראל של נתניהו לתקוף את איראן, ההצלחות של ISIS פוגגו אותו. ואם נתניהו חושב שזה רעיון טוב לתקוף את איראן למרות התנגדות הנשיא, אז מן הראוי שיתחשב בדעת הקהל האמריקאית; זו דוחה בתוקף כל רעיון של שקיעה שוב בבוץ העיראקי. אם ישראל תגרור את ארה”ב למלחמה בעיראק, או תיראה כאילו היא עושה את זה, בהחלט יתכן שהציבור האמריקאי – שחוזר סוף סוף לבדלנות מבורכת – יחליט שהוא יכול לוותר גם על ישראל.
המשמעות, מבחינת ישראל, היא ש-30 שנה של דחלילים, איומים, והמון-המון-המון כסף פשוט התאדו. המכה קשה במיוחד לבנימין נתניהו, שלפני עשר שנים קשקש לנו ש”השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה,” שבנה על האיום האיראני את כל הקריירה השניה שלו. ציבור שפוי היה בא חשבון עם פוליטיקאי כושל כל כך, אבל אין בישראל ציבור; יש אספסוף. העובדה שנתניהו שרד את בחירות 2013 בלי שהציבור שאל אותו איך לעזאזל הוא מעמיד את עצמו שוב לבחירה אחרי כל ההפחדות האלה מבלי שטיפל בבעיה, אומרת אחת משתיים – או שהישראלים איבדו את היכולת לגבות מחיר מהפוליטיקאים שלהם, או שהם פשוט לא לוקחים את נתניהו ברצינות.
במדינה נורמלית, היתה מוקמת ועדת חקירה, שהיתה שואלת לאן הלך כל הכסף הזה. אהוד אולמרט האשים לפני כשנה וחצי את נתניהו בכך שהוציא 11 מיליארדים על הכנות לתקיפה באיראן; אבל 11 המיליארדים הללו היו כסף קטן לעומת הכספים שישראל הוציאה על תכניות למלחמה באיראן במהלך 30 השנים האחרונות. הציבור לא ישאל, ולכן גם לא יקבל דין וחשבון, שאלות קשות על ההוצאות הללו. זה בסדר: בור השומן של צה”ל הצליח לקושש לעצמו מיליארד שקלים כתוספת לתקציב 2014, כי הסכים בטובו לפנות “עד 2017” את שדה דב – מתקן שהוא היה אמור לפנות, כפי שציין מבקר המדינה, כבר ב-2010 (!). כלומר, ישראל הסכימה להעביר לצה”ל מיליארד שקלים כדי שיסכים בטובו להתפנות מתישהו מאדמות הציבור. נהדר. וזה בלי שקיבלנו את החשבון על מבצע “שובו פנסיות.” אל תדאגו: החשבון, גם אם יתאחר, יגיע.
עוד קונספציה שאמורה לקרוס בקול רעם היא זו של “השיעים האיומים מול הסונים המתונים”: זו תעמולה נקיה של בית סעוד שהמון פרשנים בישראל פמפמו לאורך השנים. כביכול, יש איזו סכנה שיעית איומה, ומי שעומד מולה הם ה”משטרים הסונים המתונים.” אחד הבולטים שבהם הוא נביא השקר החביב על הבלוג, ארי שביט.
עיראק כבר האשימה את סעודיה בכך שהיא אחת המממנות של ISIS. זו האחרונה הכחישה, כמובן – זה גם מה שאני הייתי עושה במקומה – אבל זה מקרה קלאסי של “הליידי מוחה יותר מדי.” כסף סעודי מימן את הטרור הג’יהאדיסטי לאורך השנים, בין השאר כחלק מאסטרטגיית ההשרדות של בית סעוד, אולי השושלת המושחתת ביותר על פני כדור הארץ: אם נפנה את הזעם של הקנאים הדתיים שלנו החוצה, הם יהיו עסוקים מדי מלעשות את הדבר הנכון ולמחות את משפחת סעוד מעל פני האדמה. אף אחד עוד לא הביא הוכחות חד משמעיות למימון סעודי של ISIS, אבל אף אחד לא באמת יופתע כאשר הן יצוצו.
אלה בעלי הברית “המתונים” שפמפם לנו שביט במשך שנים ארוכות. הפרשן המתוחכם בעיני עצמו לא שם לב שכאשר הוא מדבר על “סונים מתונים” מול “שיעים פראים,” הוא חוזר על תעמולה סעודית שהיא הכל חוץ ממתוחכמת. יש הרבה מאד שיעים בסעודיה ובמדינות המפרץ. בבחריין הם רוב. אם הם ידרשו את הזכויות שלהם ברצינות, הרבה שייח’ים ונסיכים יתנדנדו, כנדרש, על עמודי חשמל. כששביט פמפם את איראן האיומה, בשליחות נתניהו וברק, הוא גם קידם את האינטרסים של הסעודים והנסיכים.
השבוע כתב שביט מאמר יבבני ב”הארץ”, שבו קונן על כך ש”בזבזנו את שנות השקט.” וואלה. אני עדיין זוכר את המאמר שפרסם שביט ב-2006, שבו קרא לאולמרט לדחות את ההתכנסות ובעצם את כל תהליך השלום עם הפלסטינים, עד שאיראן תופצץ. כמו כל שנה, גם 2006 היתה מבחינת שביט שנת ההכרעה.
שמונה שנים חלפו, שרבות מהן בוזבזו בדיון עקר על מלחמה אפשרית עם איראן. היא לא אפשרית עוד. שביט צריך היה לתלות את המקלדת אחרי המאמר הבזיוני שלו בסוף מלחמת לבנון, כשדירבן את אולמרט לצאת למתקפה האחרונה, הכושלת, האיומה והמיותרת ההיא; הוא, כמובן, לא עשה זאת. הוא לא יעשה זאת גם עכשיו. אבל אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תפסיק לקחת את נביא השקר הזה ברצינות.
ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הרגו שני פלסטינים ביומיים האחרונים בגדה המערבית, אחד מהם ילד בן 13, מוחמד ג’יהאד דורין מדורא; ופלסטיני נוסף, ג’מיל עלי צוף, בן 60, מת מהתקף לב כאשר פרצו החמושים לביתו. זוכרים את ה-talking point ההוא של מערכת ה-hasbara, על פיו הפלסטינים לא כבושים כי הם חיים ברובם הגדול תחת שלטון הרשות? זה מה ששווה שלטון הרשות. זה מה ששווה ה-talking point הזו.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות