השוחט שחט, והמשפטן מטייח

בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.

עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”

אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.

אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.

כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.

עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.

אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.

החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו פלסטיני חף מפשע, המג”ד שלהם שינה גרסאות, וזה נגמר בכך שהוא הופך לאלוף ואף אחד מהם לא עומד לדין

(למיכאל ספרד)

באוקטובר 2001, חשד מ”פ צנחנים בשם אופיר שפלסטיני שמגיע דרך קבע לגזרה שלו מתצפת על היחידה שלו; הסיבה לכך היתה שהאיש נהג לעשות מדי פעם שיחות טלפון. העובדה שהוא עשה זאת מבלי להסתיר את עצמו כנראה לא נקלטה במוחו של המ”פ. הוא ביקש – כפי שיאמר אחר כך בחקירתו – מהמג”ד שלו, סא”ל דאז רוני נומה, אישור להרוג את הפלסטיני. הוא העלה את הבקשה מספר פעמים, ובסופו של דבר היא אושרה.

יום לאחר מתן האישור, הגיע הפלסטיני – עבדאללה ג’רושה – ברכב עם מספר קרובי משפחה למקום הקבוע. נגמ”ש חסם את מסלול הרכב שלו. כשפנה ג’רושה לאחור, פתחו החמושים, בהוראת אופיר, באש לעבר הרכב. שני צלפים ירו לעבר הרכב. הירי בוצע ללא אזהרה, כפי שיעידו הצלפים אחר כך לעבר אדם לא חמוש, שלא היווה כל סכנה, מכלי נשק שלדברי אחד הצלפים “ירי שלי לא יכול להיות על מנת לפצוע, כי אני יורה מכלי שיכול רק להרוג” (זהירות, מסמך); כלי הנשק האמור הוא רובה צלפים כבד מדגם Barret M82A1, שיורה קליעים בקוטר חצי אינץ’, או במילים אחרות פגזים קטנים.

כפי שעולה מעתירת המוקד להגנת הפרט (זהירות, מסמך) החמושים מנעו סיוע רפואי מג’רושה במשך זמן, ואחר כך סירבו לאשר את פינויו באלונקה. הם גם בזזו ממנו ארנק עמוס בכסף, שלא הוחזר מעולם. זמן קצר לאחר הגעתו המאוחרת לבית החולים, מת ג’רושה מפצעיו.

על פי נוהל הלילה והערפל שהפעילה אז הפרקליטות הצבאית, לא נפתחו חקירות במקרה של ירי “מבצעי.” עם זאת, משפחתו של ג’רושה פנתה, באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפרקליטות ודרשה חקירה. זה היה במארס 2002.

מה שקרה אחר כך, כפי שפרסם הבוקר “הארץ,” מאפשר לנו לקבל תמונה טובה של האופן שבו מתנהל צה”ל כשפלסטינים מתים. כולם כבר מכירים את ה”נושא בבדיקה” של דו”צ; ככה נראית הבדיקה. ובכן, חקירות מצ”ח לא מתחילות סתם כך; הפרקליטות הצבאית צריכה להגיע למסקנה שיש מקום לחקירה. זה לקח לה רק שנה. אחר כך התחילה מצ”ח למסמס את החקירה. החוקרים שלה נדרשו לשנה וחצי (!) רק כדי לאתר את היחידה שהיתה מעורבת בתקרית. בסוף 2004, כלומר שלוש שנים אחרי התקרית, זימנה מצ”ח את האנשים הראשונים לחקירה. שני החמושים שביצעו את הירי כבר שוחררו מצה”ל.

בחקירה, טען המ”פ אופיר, כאמור, שהוא ביקש אישור ירי ובסופו של דבר גם קיבל אותו. נומה, שבניגוד לאופיר התכוון להמשיך בקריירה צבאית, הסתבך בעדותו. בחקירה הראשונית שלו, הוא הכחיש שנתן פקודת הרג, וטען שנתן פקודה “ליירט” את הרכב, קרי לירות לעבר הגלגלים; נומה לא הסביר מדוע, אם כן, לא נקט בשום צעדים כלפי הכוחות שחרגו מהפקודות שלו. יתר על כן, מהעדות שלו (הוא מכונה כאן “רוני”; זהירות, מסמך) עולה שהוא כלל לא חקר את התקרית (!). בחקירה השניה שלו, שבה עומת עם גרסת המ”פ אופיר, שינה נומה גרסה ואמר שהוא לא יכול לשלול את דברי המ”פ. בחקירה השלישית שלו, הוא חזר לגרסה המקורית שלו: לא היתה הוראת הרג.

ב-2008, כלומר שבע שנים מזורגגות אחרי התקרית, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט – שנחקר בימים אלה באזהרה בפרשת אשכנזי, ושניסה להתחמק מחקירה בטיעון המדהים שעל השיחות שלו עם הרמטכ”ל חל חסיון עורך-דין לקוח; הוא מזכיר הממשלה היום – לסגור את התיק. הוא הורה על סגירת התיק משום שעתירה לבג”צ אילצה אותו לקבל החלטה, אחרת היה מן הסתם משאיר את התיק פתוח עד קץ כל הדורות. מנדלבליט כתב שהוראת הירי היתה בניגוד לפקודות, וש”מראש לא ניתן היה לאשר את הירי כפי שאושר,” אבל באותה נשימה החליט שלא להעמיד לדין את המפקדים. כולה פלסטיני, וחלף כל כך הרבה זמן. מה אתם מתעקשים?

המוקד להגנת הפרט הגיש ערר. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בדיונים בו, רק שלוש שנים, ובתשובה שלה כתבה התובעת הצבאית הראשית, ז’אנה מודזגברשווילי, ש”מניתוח פעולות הכוחות נראה כי התגבשה בלבם ההבנה שאותו אדם שבוצע ירי לעברו היה מי שהוציא את עצמו ממעגל המוגנים,” אשר על כן המנוח “הוציא את עצמו ממעגל האנשים המוגנים והפך יעד לגיטימי לפגיעה.”

הסיפור לא נגמר כאן – הוא נמשך עוד שנתיים וחצי, עד החודש שעבר – אבל צריך להתעכב על הדברים של התובעת הצבאית הראשית. לשיטתה, ברגע שחמושי צה”ל מאמינים שמישהו “הוציא את עצמו ממעגל המוגנים”, הרי שהוא אכן הוציא את עצמו בכך ממעגל המוגנים. לשיטת התובעת הצבאית, אי אפשר להעמיד חיילים לדין פלילי אם הם הורגים משהו מתוך מחשבה כזו, שכן עבירה פלילית מצריכה יסוד נפשי. אם אכן זה היה המצב, הרי שהוא מעלה תמיהות: אם החמושים ירו בג’רושה, כשהם חושבים שהוא מסייע להתקפה עליהם, מדוע לא לקחו עליו אחריות, עצרו אותו ופינו אותו לבית חולים צבאי? מדוע הסתפקו בלקיחת הארנק שלו, שהכיל את המסמכים המזהים שלו?

אבל זו לא הבעיה העיקרית כאן. הבעיה היא, כפי שציין “המוקד” בעתירתו, השארת הקביעה של מודזגברשווילי על כנה משמעה “רשיון להרוג אזרחים רק בגלל חשד למעורבותם בפעילות עוינת גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם.”

זה ניסוח משפטי מנומס. צריך לומר משהו ברור יותר: כאשר הפרקליטות הצבאית מניחה לשנה לחלוף בטרם תורה על חקירה; כשהיא סוגרת את התיק אחרי שבע שנים, כשהיא מאולצת לכך, שנים ארוכות אחרי שהחשודים השתחררו; כאשר היא קובעת שעצם השכנוע של חיילים שמישהו מסכן אותם הופך את אותו האדם למותר בפגיעה; כאשר המערכת הצבאית כולה מאפשרת לטיפוס כמו סא”ל רוני נומה, שמורה לדבריו על “ירי לפגיעה ברכב, אבל לא טורח לחקור איך הפקודות הללו מתורגמות להרג, להמשיך בקריירה שלו ולהפוך לאלוף – כאשר היא עושה את כל זה, היא שולחת לחמושים שלה מסר פשוט מאד.

אלה רק פלסטינים, אומר הצבא לחמושיו. אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. אלה רק פלסטינים. רק, בבקשה ממכם, הקפידו נא לא להתפס מול מצלמות, כן? כל זמן שאין מצלמות, אתם רשאים לעשות כרצונכם ואנחנו לא נעשה לכם כלום. יכול להיות, כן, שיהיו כמה חקירות מלחיצות – אבל אל תדאגו, עד שתגיעו לחקירה אנחנו כבר נוודא שאי אפשר יהיה להעמיד אתכם לדין, כי כבר השתחררתם וחלפה שנה מאז השחרור. אתם יכולים לשקר לנו; זה בסדר, אנחנו מבינים למה. הקידום שלכם לא יתעכב. לא בגלל איזה עבדאללה ג’רושה. הוא, הרי, רק פלסטיני. הוא לא באמת בן אדם.

ואל תדאגו: העם ימשיך לא לרצות לדעת. ימשיך לדקלם שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם מצד אחד של פיו, ו”תנו לצה”ל לכסח” מצידו השני.

הערה מנהלית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. עוד פוסט אחד למנאייק.

(יוסי גורביץ)