החברים של ג'ורג'

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש ×›×–×”. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח ×”×–×”; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש ×—×™×™ הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני ×’×– ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ×”-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז ×”×™×” אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. ×–×” יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסדר יורד, מהקבוע אל החולף

אביתר כמיקרוקוסמוס: לפני כחודש תפסה קבוצה של מתנחלי אליטה אדמות בגדה, והקימה עליהן – בפעם השניה – מאחז שנקרא אביתר, לא רחוק מצומת תפוח. כמקובל במקרים כאלה, מיד הגיעו חמושי צה”ל להגן על הפולשים מפני המנושלים. עד כאן, חתול ששרט את בעליו: אין אייטם. אלא שאז התגלתה תמונה מביכה: חמושינו העליזים לא רק אבטחו את המאחז, אלא גם סייעו בהקמתו.

אופס. לאירוע כזה נהוג לקרוא במקומותינו “פיגוע hasbara”: הוא חושף את המציאות כפי שהיא, ומראה את הקשרים העמוקים והסבוכים בין המיליציה הרשמית (זו שבמדים) והלא רשמית (זו שפורעת בפלסטינים בשבתות, כשהמיליציה הרשמית מספקת לה אבטחה). על כן, בהתאם במסורת הארוכה של צה”ל של זימבור החפ”ש שהבין את הגיון הפקודות, הודיע דובר צה”ל שהנושא “ייחקר” ו”במידת הצורך יטופל משמעתית.”

זה אירע לפני כמה שבועות. ביום שישי האחרון רצחו חמושינו את מוחמד סעיד חמאייל, בן 15, בהפגנה נגד אביתר; החמושים רצחו את קרוב משפחתו, זכריה חמאייל בן ה-28, כשבועיים קודם לכן.

אז מה היה לנו פה: מאחז בלתי חוקי, לכאורה, מוקם בפועל על ידי צה”ל; לאחר מכן, צה”ל רוצח את האנשים שמתקוממים נגד הקמת המאחז. וזאת יש לדעת: מאחזים בלתי חוקיים שצה”ל איננו רוצה בטובתם, לא שורדים. הפלסטינים משמידים אותם תוך זמן קצר. הנוכחות של החמושים במקום מבהירה שעם כל הדיבורים על “מאחז בלתי חוקי” השליט בשטח דווקא רוצה בו ויפעיל אלימות כדי להגן עליו. ובאלימות כלפי אנשים לא חמושים, צה”ל ממש טוב. זה הספציאליטה שלו.

על פי צו שהוציא בני ×’× ×¥, את אביתר יש לפנות עד מחר. צווים כאלה אינם נאכפים ברוב מוחלט של המקרים, ויהיה מפתיע במיוחד אם הוא ייאכף מחר. אבל בינתיים, התבוננו באביתר: אלה פני משטר האפרטהייד, שמזמן לא ×”×™×” משטר כיבוש ומשתמש באצטלה של כיבוש לצרכיו. וזה תמיד ×”×™×” המשטר: זו היתה המטרה מהרגע שהחלו להקים אותו. צה”ל – ונזכיר שוב שמבחינה חוקית, אלוף פיקוד המרכז הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית – תמיד האמין שלהתנחלות יש ערך צבאי. זו תפיסה שמגיעה מימי חומה ומגדל. התנחלות יוצרת שטחי שליטה, שמתוכם יכול הצבא לפעול. הגבול מסומן בתלם המחרשה.

המטרה השניה של התנחלויות – קיומן כבסיסי טרור חקלאי כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, במטרה לגרום לחקלאים הפלסטינים לנטוש את אדמתם, כדי שאפשר ×™×”×™×” לתפוס אותה באצטלה ספק-חוקית – היא מטרה שהצבא אדיש לה. היא מתסכלת אותו כאשר גלי הטרור היהודי “מחממים את השטח”, אבל אין לו שום יכולת ושום רצון לפעול כלפי הטרוריסטים היהודים. את ×–×” הוא משאיר למשטרה. ועליה, במיוחד על משטרת ש”י, מיותר להרחיב את הדיבור.

התבוננו באביתר: זו התמונה שמתארת כמיקרוקוסמוס את הפעולה הגדולה ביותר של מדינת ישראל לדורותיה, מפעל ההתנחלויות. היא קבועה בשטח הרבה יותר מאשר ההתרגשות הפוליטית של הימים האחרונים.

בעיית הביביסטים: אז אתמול נפרדנו – לא ברור לכמה זמן – מבנימין נתניהו. יכול להיות שהוא ישוב, אם ×›×™ אני סקפטי (ראו בהמשך), אבל גם אם ישוב לזמן קצר, הוא מותיר אחריו עוד מוקש: הביביסטים.

יש קבוצה גדולה מאד באוכלוסיה שמאמינה שנתניהו הוא שמש העמים, שהוא הדבר הטוב ביותר מאז לחם פרוס, שבלעדיו אין לישראל תקומה. והם רואים את החלפתו לא כפעולה דמוקרטית שגרתית, כפי שהיתה בישראל לפניו, אלא כהפיכה. הם קוראים לה גניבת שלטון, וכשדוחקים אותם לקיר ומסירים את הסיסמאות (קשקשת ישראל השניה, למשל), נותרת התפיסה שכל שלטון שאיננו של נתניהו איננו לגיטימי.

זה לא משנה לצרכיהם שראש הממשלה הוא פסיכי ימני עם קבלות, מי שהוביל את מסע ההשחרה של מועצת יש”ע באמצעות ארגון הקש “ישראל שלי” (כשכלי התקשורת מתעקשים לשכוח, אני מתעקש לזכור), שהוא היה במטה של נתניהו כשהמציאו את שיטת “אם תרצו”, שהוא מי שעמד על גגות בתי דריינוף ושלהב את קהל המתנחלים להתנגדות יומיים לפני הרצח בדומא; זה לא משנה שגדעון סער הוא שונא זרים ורודף שלהם עם תעודות; זה לא משנה שאביגדור ליברמן הוא איש ימין שהריץ פה קמפיינים על עונש מוות ו”רק ליברמן מדבר ערבית”; זה לא משנה, כמובן, שיאיר לפיד אמר שאחרי שנטפל בפלסטינים, נצטרך לטפל בפלסטינים הישראלים; הביביסטים הם לא אנשי ימין, הם כת אישיות של נתניהו.

הם לא הולכים לשום מקום, ויש הרבה מאד מהם. מותר להעריך שרוב מצביעי הליכוד הם ביביסטים. הם יוצרים את בסיס לכת פוליטית של נקמה, שתדחה את המדינה הישראלית ומוסדותיה באיזו צורה שלא יהיו. יש להניח שלרובם זה יעבור עוד כמה שנים, אבל ישאר גרעין גדול יחסית שהפוליטיקה שלו תהיה פוליטיקה של שנאה ותאוות נקמה. זו, בסופו של דבר, מורשת נתניהו: כת קונספירטיבית.

הכישוף הוסר. האירוע החשוב ביותר אתמול (א’) היה עצם העובדה שהורכבה ממשלה שבראשה איננה עומד נתניהו. אזרחי ישראל שעדיין אינם ביביסטים למדו שכן, אפשר להקים פה ממשלה גם בלעדיו, גם כשהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. במשך שנים הוא הרגיל אותנו לכך שמה שהיה הוא שיהיה. אתמול למדנו אחרת, וזה לקח קריטי.

העברתו של נתניהו מתפקידו גם בולמת את הדרדור העקבי שלו לדיקטטורה, שהואץ בשנה האחרונה. לאף אחד מאסופת יורשיו אין לא הכוח ולא התומכים הנדרשים ללכת במשעול הזה בעצמם. נפתלי בנט, כמו כל קודמיו בתפקיד, הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים; אבל לא סביר שינסה להפוך לדיקטטור של הישראלים, ואם ינסה יזכירו לו מה הגודל הטבעי שלו.

נתניהו עצמו קיבל את האירוע בחוסר חן יוצא דופן. הוא השקיף בשלווה כשבני בריתו החריבו את נאום ההשבעה של בנט, והיום הוא ערך לבנט אירוע חפיפה קצר, של חצי שעה, ובלי תמונות. הדיקטטור בהתהוות פועל, כמובן, באופן מחושב: המטרה שלו היא לחבל בלגיטימיות של הממשלה החדשה, של כל ממשלה שאיננה שלו.

ואף על פי כן, סוג של כישוף הוסר. כישוף, נזכיר, איננו בהכרח פעולה מאגית: הוא מסגרת מחשבה חברתית. אנשים מאמינים, למשל, שאם המזוזה בפתח ביתם תפגע, הם צפויים לאסון; ועצם האמונה בכך מייצרת חרדה, חוסר מנוחה, ואלה בתורם כבר מייצרים את האפשרות לאסון. ארתור קונן-דויל הדגים את העקרון יפה בסיפור “חמשת חרצני התפוז” שלו. במשך שנים אמרו לנו שוב ושוב שנתניהו הוא כוח טבע, שאי אפשר להדיח אותו; הסיפור הזה התקבע לאמונה; ועכשיו, בקרב אלה שעיניהם פתוחות וליבם לא הושחת, היא מתנפצת.

וכן, הוא יכול לשוב. הוא השאיר מוקשים ליריביו. יכולות להיות עוד בחירות. אבל צריך לזכור: האיש כבר בן 72, והוא מאבד את זה. לפני שבוע היתה לו יציאה תמוהה על כך שהוא התרגש “כמו בפרל הארבור” כשהגיעו החיסונים, ולדעתי מה שקרה הוא שהוא הסניף יותר מדי צ’רצ’יל: זו התגובה של צ’רצ’יל (על כל פנים, זו התגובה שהוא פרסם באוטוביוגרפיה שהתחזתה להיסטוריה של מלה”ע השניה שלו) לאחר פרל הארבור. אתמול הוא קשקש משהו על כך שבתקופתו הגיעו מסעדות איטלקיות לפריפריה.

עם זאת, הוא עדיין מסוכן. היום הוא קרא לאופוזיציה “לירות מהנגמ”ש החוצה ולפגוע.” ×–×” סוג השריקות שהוא מתמחה בו, הדרך שבה הוא מפעיל טרור סטוכאסטי – קורא לפסיכים שמחפשים התרגשות והכרה לבצע פיגוע, בעוד שהוא עצמו יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולומר שמה הוא קשור. ועדיין, טוב שהוא מחוץ לאוהל ומנסה להשתין פנימה מאשר בתוכו ומשתין על הציבור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמש הערות כלליות (ואחת אישית) על מבצע “שומר המנדט”

א. ראשית, אני חושב שהפוסט “והמדינה נשרפת” התיישן היטב. אפשר להתווכח על השאלה האם נתניהו רצה את גובה הלהבות הזה, אבל ברור שאת המצב בירושלים הוא הצית אישית ובכוונת מכוון.

ב. הפלסטינים ניצחו בסיבוב הזה, מכמה בחינות. הראשונה היא העובדה הפשוטה שצה”ל לא העז לפלוש לעזה. אוכלוסיה עניה, מרודה, מורעבת, נתונה לרצח מהאוויר, הרתיעה את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. כל מה שהוא העז לעשות הוא להשליך חומרי נפץ ללא אבחנה על אזורים אזרחיים.

הסיבה השניה לנצחון הוא ההבקעה התדמיתית. ישראל, ובמיוחד צה”ל, שתו יותר מדי מה-cool aid שלהם והתבסמו ממנו. הישראלי הממוצע לא יכול להבין איך העולם התהפך על ישראל, איך המפלגה הדמוקרטית פונה נגדה, איך נשברה חומת הפחד ואנשים אומרים בגלוי שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת פשעי מלחמה. דובר צה”ל לא הצליח להבין למה הצהלות סביב הריסת מבנים אזרחיים – ועוד מבנים של ארגוני תקשורת – לא מתקבל בהתלהבות דומה מחוץ לישראל. הפכנו עיוורים למעשי ידינו. אנחנו רגילים לשקר לעצמנו – והתוצאה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין כיצד רואים אותנו אחרים. יש עדיין ממסד פוליטי מבוגר במדינות המערב שרגיל לדקלם את הסיסמאות על “זכותה של ישראל להגן על עצמה”, והוא ×™×”×™×” איתנו עוד זמן; אבל הוא הובקע.

והתוצאה תהיה שהדיון יהיה מעכשיו על מה שצריך היה להיות מזמן: על כל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. יהיה הרבה יותר קשה להיות ציוני וליברל. הדרישה עכשיו תהיה אדם אחד, קול אחד. ממשל ביידן התחיל להשתמש בביטוי equality ביחס לסכסוך היהודי-פלסטיני, ביטוי שנשיאים לא השתמשו בו קודם לכן. זה יימשך, גם אם נתניהו יופל.

×’. בדמיך ×—×™×™: כמו תמיד, כל התקדמות כרוכה בשפיכת דם של תושבי ×¢×–×” ותומכיהם. הדגנרלים הישראלים – היוש, פושע המלחמה עמוס גלעד – ספרו לעזתים קלוריות בין השנים 2006-2010; הטילו הגבלות על כניסת שוקולד, צעצועים וממתקים לרצועה; וזה נגמר אחרי שכרגיל, צה”ל עשה טבח אחד יותר מדי. אז ×–×” ×”×™×” הטבח על המרמרה. הדם שנשפך שם שבר את המצור שהחזיק מעמד גם אחרי טבח עופרת יצוקה. טבח צוק איתן הוביל להקלה על חלק מההגבלות. עכשיו, יש להניח, העזתים הנצורים יקנו כמה הקלות במחיר דמן של נשים וילדים.

ד. האשליה על קיומה של מדינה ישראלית התפוגגה. אין ומעולם לא היתה מדינה ישראלית. בתי המשפט שלנו, בלחץ הממשלה, לא מוכנים להכיר בקיומה של אזרחות ישראלית. תעודת הזהות שלנו מכירה ביהודים, מוסלמים, ואשורים, אבל לא בישראלים. מספר גדול של ישראלים, עבדכם הנאמן ביניהם, האמינו בישראליות, ראו בה אופציה הכרחית, גשר שיאפשר לזנק מעל הזהות האתנית – זינוק שהוא הכרחי תחת ישות מדינית שרוב תושביה אינם יהודים.

וישראל היא ישות כזו: היא שולטת בכל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. היא שולטת בכל פרטי חייהם של פלסטינים בגדה המערבית וברוב פרטי חייהם של העזתים. עזתי איננו יכול לצאת מהרצועה באופן חוקי ללא אישורה של ישראל.

אבל, משהתחילו המהומות בירושלים ובתחומי ישראל של 48’, המדינה מיהרה להוכיח שהיא מדינה יהודית לערביה וספק-דמוקרטית ליהודיה. עוצר לילי בלוד, הכנסת כוחות מג”ב מהגדה לישראל, נוכחות משטרתית מסיבית ביפו – וכניסה ללא הפרעה של מיליציות מתנחלים מהגדה ללוד. המדינה כלל לא ניסתה להעמיד פנים שהיא שוויונית לכל אזרחיה: שני לילות של מהומות הפכו, בפראנויה היהודית, להתקוממות שיש לדכא, והמדינה הפכה מיד ליהודית.

כאן יש לעמוד על נקודת עיוורון של רבים מהמאמינים בחזון הישראליות, אני ביניהם: לא ראינו מה הוא מייצג מבחינת הפלסטינים הישראלים, התפרקות מזהותם תמורת קבלה חלקית. ענווה פה היא הכרחית.

למותר לציין, כמובן, מה היתה התגובה אם פלסטינים היו מנסים להקים מיליציות ×”×’× ×” עצמית – בשייח’ ג’ראח, × × ×™×—. הן היו מפורקות באש.

העולם רואה עכשיו את מה שמתרחש. עכשיו אנחנו, יהודים, אקס-יהודים ופלסטינים, צריכים להחליט לאן אנחנו הולכים – וזו תצטרך להיות החלטה משותפת. נצטרך ללמוד לדבר ×–×” עם ×–×” ולא ×–×” דרך ×–×”.

×”. הרשות הפלסטינית התפוגגה. היא היתה בדעיכה במשך עשור, והשבועות האחרונים חיסלו את הלגיטימציה שלה. חלק מכך נובע מביטול הבחירות על ידי מחמוד עבאס, שהבין שהוא גמור. אחר כך בא נתניהו ונתן כל הישג אפשרי לחמאס. אנחנו עדיין לא יודעים אם הטענה של חמאס – שהוא קיבל מעמד מדיני בחראם אל שריף (”הר הבית”) כחלק מהסכם הפסקת האש – נכונה, אבל מומלץ לא להתייחס ברצינות להכחשה של נתניהו. הוא כבר הבהיר שהוא מעדיף את חמאס על פני הרשות הפלסטינית, וגורמים בצה”ל הדליפו במהלך ההפצצה של הרצועה שה”דרג המדיני” החליט שלא להפיל את משטר חמאס; אם נתניהו יוכל לתקוע אצבע בעין של ירדן ולשלול את המעמד שלה בחראם אל שריף, ×–×” בוודאי ×™×”×™×” בונוס מבחינתו.

האופוזיציה שלנו עדיין מדשדשת במי אפסיים, והיא לא דורשת את חשיפת הסכם הפסקת האש – אבל נתניהו כבר מורגל לא לחלוק מידע שולי ×›×–×” עם סתם אזרחים. למה מי הם? עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק ×”×™×” בהסכם הפסקת האש בצוק איתן, ×›×™ נתניהו חשב שהמידע ×”×–×” יפגע בבייס שלו, אז הוא שכנע את הנבוב שביועצים המשפטיים לממשלה, יהודה וינשטיין, להכריז על המידע ×”×–×” כחסוי.

ונו, אם התרגלנו לראש ממשלה שלא מפנה את מקומו ומכריז על בחירות אחרי בחירות כדי להשאר ראש ממשלת מעבר לנצח, בוודאי נתרגל גם לזה. מידע, בחירה, אחריות, אחריותיות (accountability) – כל אלה מושגים מעולמה של מדינה דמוקרטית. אנחנו כבר לא אפילו בפסאדה של כזו.

המשמעות של קריסת הרש”פ היא קריסתו הסופית של הסכם אוסלו ואיתו חזון שתי המדינות. מה ימלא את הוואקום, עדיין אין לדעת. אבל הוואקום שם: והמילוי שלו הוא באחריות התושבים של הארץ כולה. מפלגות מרכז ושמאל שרוצות להיות רלוונטיות צריכות לשוב ולהתייחס לפיל שהעדפנו לא לראות בעשור האחרון: הפלסטינים.

ספק אם יאיר לפיד, שמוכיח שוב ושוב שכוחו בשתיקה, שלפני פחות משלושה חודשים הבהיר שהפלסטינים יכולים לשכוח ממנו, מסוגל לעשות את השינוי המחשבתי ×”×–×”. המלאכה, כרגיל, תיפול לידי מה שנשאר ממחנה השמאל – שבתורו צריך לצאת למלאכה הענקית של השתחררות מרבין ואוסלו, להבין שתהליך אוסלו משרת את הימין מזה 20 שנה, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה.

ומהבחינה הזו, קידום של חרם בינלאומי על ישראל, אולי אפילו סנקציות, הוא הכרחי. ישראל לא משלמת מחיר על משטר האפרטהייד שלה. כל זמן שיהודים בישראל לא יחושו שיש לו מחיר, הוא יימשך. כל ישראלי בעל מצפון צריך להצטרף לפעולות BDS, משום שהן בלתי אלימות. התחליף לפעולה אי אלימה הוא אלימות. השמאל הישראלי צריך להשאיל את הלגיטימציה שיש לו, כישראלי, להמרת המשטר הציוני במשטר של אדם אחד, קול אחד. יישפך הרבה זמן בדרך; החובה שלנו, כהומניסטים, היא לצמצם את שפיכות הדמים. השמאל צריך להבין שכן, we are the baddies: למצער אנחנו מממנים את הרוצחים המכונפים במסים שלנו. להבין שאנחנו לא יכולים להשאר בגבולות המנוונים של תפיסת ה”פטריוטיות” הישראלית; שאהבת מולדת היא הפלת המשטר שמסב לה, תמיד הסב לה, סבל.

ו. ברמה האישית, כל סיבוב הופך לכואב יותר, בלתי נסבל יותר, שוחק יותר, מרפה ידיים יותר; ימי הרעה, אשר תאמר אין לי בהם חפץ. היכולת להתרכז נאכלת, וכל מה שנותר הוא לצרוח. טוויטר הוא מדיום אידיאלי; אין לי את היכולת לנסח צרחה במאות מילים, וגם לא את הרצון. אני רוצה להתקפד, לשים את הידיים על העורף, לחכות שזה יעבור.

עוד סיבה לעשות הכל כדי שלא יהיה עוד כזה: כוחותינו המזוינים כבר התחילו לדבר על הסיבוב הבא. ואם ניתן להם, גם יהיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשצה"ל "מצמצם טווחי בטחון", הוא למעשה יורה לעבר אזרחים. ההבדל בין צה"ל לבין ארגוני טרור הולך ונמחק. וזה לא חדש

(הפוסט הזה פורסם במקור ב-2006 בנענע, כחלק מהמדור "התפוררות הדמוקרטיה." הטקסט לא קיים יותר ברשת ואני מעלה אותו שוב. אני מאמין שהוא התיישן היטב. סולידריות עם עזה המופצצת.)

בכל פעם לאחר שבחורינו המצוינים מצליחים לבצע שוב איזו זוועה קטנה – לחורר ילדה לא חמושה, להוריד משפחה שלמה עם פגז – ממהרים דוברים רשמיים לומר שמדובר בטעות, אי הבנה, ובכל מקרה, אין שום דמיון בין ארגוני הטרור ובין צה"ל: הטרוריסטים מכוונים למותם של אזרחים במודע, לצה"ל ×–×” פשוט נפלט.

נניח עכשיו לשאלה למה להאמין לדוברים שהתעקשו במשך עשרה ימים שאלונקה היא רקטת קסאם; נניח עכשיו לשאלה האם להרוגים זה באמת משנה, שהם נהרגו בטעות ולא בכוונה; נניח בינתיים לשאלה מדוע הצבא אינו מפצה את משפחות ההרוגים; נתמקד רק בנושא עצמו: האם הצבא צודק כשהוא טוען שהוא לא מנסה לפגוע באזרחים?

התשובה ברורה: צה"ל משקר, כהרגלו.

[] "צמצום טווחי בטחון"

מספר ימים קודם למותה של ילדה בת שמונה ולפציעת כל משפחתה מפגז ישראלי, הודיעו בכירים בצה"ל כי "הם מצמצמים את טווח הבטחון". משמעות המילים המכובסות הללו היא שהתותחנים יורים קרוב יותר לריכוזי אוכלוסיה. ירי ארטילרי לכיוון אוכלוסיה יגרום, כמעט בהכרח, להרוגים בקרבה.

הווה אומר, הקצינים הבכירים שהורו לרכז את האש על משכנות העוני של עזה ידעו שבאופן ודאי כמעט, הם יפגעו באזרחים. הם גם ידעו שהירי הזה לא יחסל שום חולית קסאם. ירי ארטילרי הוא איטי מדי, מגושם מדי ורחוק מלהיות מדויק – הכלי הלא נכון למטרה.

ומה היתה המטרה? אה, זה פשוט: הטלת אימה על האוכלוסיה. במילה מכובסת פחות, טרור.

[] גיבורים על חלשים

צה"ל הצטיין תמיד במה שהבריטים כינו "לוחמה קולוניאלית": שים את הצבא המודרני ועתיר-התקשורת הזה מול אסופת פלאחים מבוהלים וחסרי פיקוד מאוחד, שנמצאים שם בניגוד מוחלט לרצונם, והוא ינצח. בקרבות מול צבא מסודר, מצד שני, הוא לא כל כך הצליח: הירדנים קרעו לו את הצורה פעמיים במלחמת העצמאות – למרות עדיפות מספרית ישראלית – ונתנו פייט משמעותי במלחמת ששת הימים.

וכשהאויב התחיל להתחכם, הקצינים איבדו את העשתונות והתחילו לירות באזרחים. כשהצבא המצרי סירב לעשות שטות ולהסתער על עמדות מבוצרות, והעדיף להוריד אש כבדה על מוצבי התעלה – קראנו לזה מלחמת ההתשה – צה"ל התחיל להפגיז את ערי התעלה.

כשהחיזבאללה ניהל מלחמת גרילה יעילה וקטלנית כנגד צה"ל בדרום לבנון, חזר הצבא למה שהוא יודע לעשות במצב כזה. בשני מבצעים, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" היתה המדיניות הצבאית הרשמית ירי על אזרחים. המטרה היתה לגרום לאזרחים לנוס מבתיהם, ולהפעיל לחץ בביירות, כדי שזו תפעיל לחץ על סוריה, כדי שזו תפעיל לחץ על החיזבאללה. אדריכל התכנית הגאונית הזו היה, אלא מה, אהוד ברק.

כמובן, פשעי המלחמה האלו – כי ירי מכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה, ומכבסת המילים עם סימן הצ' לא תשנה את זה – התפוצצו לישראל בפרצוף. התותחנים הכניסו מקבץ די מדויק לתוך מחסה לפליטים, והרגו מאה מהם. בהפגזה הזו הם מחקו את שאריות הלגיטימציה של ישראל בדרום לבנון.

ההפגזה השבוע על עזה היתה חלק מאותה תכנית גאונית: נלחץ על האוכלוסיה, שתלחץ על הרשות הפלסטינית, שתלחץ על הארגונים, שיפסיקו את הירי. אלא שהרשות הפלסטינית היא כלי שבור (ובצה"ל לא רוצים שנשאל באשמת מי), ומקריאות הפסקת האש של החמאס אנחנו מתעלמים בקהיון מדהים.

ההפגזה הזו אידתה את רוב האשראי העולמי שקיבלה ישראל כתוצאה מהנסיגה מהחור הארור ההוא. שוב נתנו לצה"ל לנצח, ושוב הסתבר שאולי הושג נצחון טקטי (איזה, בעצם?), אבל חטפנו תבוסה אסטרטגית.

[] מתבהמים והולכים

המלחמה האחרונה, הפראית שבכולן, שכוונה בשני הצדדים בעיקר אל האוכלוסיה, טשטשה את ההבדלים בין שני הצדדים. הרמטכ"ל יעלון הודה בעליצות שהורה למחסלים להתעלם מנוכחותו של אשת המבוקש שחאדה בדירתו; שר הבטחון מופז הורה שלא לקבל את כניעתם של חמושים פלסטינים, ודרש בתחילת המלחמה 70 הרוגים פלסטינים מדי יום.

אנחנו מינינו את האנשים האלה. אנחנו משלמים את משכורותיהם. אנחנו הרוכשים את הפגזים. אנו הם אלה שמעדיפים שלא לדעת מה נעשה בשמנו. אנחנו מעדיפים להשען על כוחה העצום של ארצות הברית, ולהתעלם מהעולם.

אבל ג'ורג' בוש הצליח לרסק את כוחה של ארצו, ואת הלגיטימיות שלה. הבריונות של רמספלד-צ'ייני והבריונות הישראלית נכרכים אלה באלה, ותנועת-הנגד כבר ממשמשת ובאה. הממשל הבא יהיה, סביר להניח, מתירני הרבה פחות כלפי ישראל.

כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כפי שהתייחס לסרביה, אנחנו אפילו לא נבין איך זה קרה. נשאר מבוצרים בצדקתנו, בתחושה שהעולם כולו נגדנו, והדרישה להפנות מבט פנימה תהפוך לשוות ערך לבגידה. וכשקנה המידה לפטריוטיות יהפוך לדרישה לתמיכה במעשי זוועה – מוצדקים כולם, מוצדקים תמיד – לא יהיה לנו זמן לשים לב שכל מה שהיה ראוי בישראל כבר אבד ואינו.

(יוסי גורביץ)

אדם אחד אחראי יותר מכל לתבערה שאוחזת בירושלים: בנימין נתניהו. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו

“ניסע לחו”ל, ושהמדינה תשרף.”

(שרה נתניהו)

משטרת ישראל פצעה יותר מ-200 פלסטינים אתמול, בשורה של התגרויות שמטרהן המעשית אם לא המוצהרת היא להבעיר את העיר. הפירומן האחראי הוא בנימין נתניהו.

הדברים פשוטים ויגעים וצפויים מראש. לפני שלושה ימים העניק הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה ליאיר לפיד. כדי להרכיב ממשלה, לפיד יצטרך את הסיוע של המפלגות הפלסטיניות. נתניהו החליט לעשות כל מה שהוא יכול כדי שלפיד לא יוכל לקבל את הסיוע ×”×–×” מבלי להיראות כבוגד – ובו זמנית, להקשות על המפלגות הפלסטיניות להכנס לממשלה מבלי להיתפס בעצמן כבוגדות בציבור שלהן. כמובן, העובדה שהאירועים בירושלים מורידים את האסון המזעזע במירון מסדר היום – הוא ×”×™×” רק לפני שבוע – היא בונוס. נתניהו מאד לא רוצה שנזכור אותו.

יש בירושלים כמה גזרות בוערות. נתחיל בכמה מילים קצרות על שייח’ ג’ראח. מה שקורה שם הוא המשכה של הנכבה באמצעים אחרים. על פי חוקי עוול שהעבירה מדינת ישראל (הבולט שבהם, לענייננו, הוא חוק מנהל הסדרי משפט 1970), יהודים יכולים לתבוע נכסים שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 במזרח ירושלים, אבל פלסטינים אינם יכולים לדרוש את הרכוש שישראל תפסה במהלך 1948 ואחריה. ×”× ×”, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אומר את ×–×” בעצמו. המשמעות היא שפלסטינים שקיבלו רכוש יהודי על ידי הממשלה הירדנית אחרי 1948 צפויים לגירוש מבתיהם, שאמורים להיות מועברים לידי עמותות מתנחלים שאף אחד לא יודע עליהן שום דבר, כנראה משום שאם נדע עליהן נגלה שהכסף שמאחוריהן הוא כסף של הציבור הישראלי. המתנחלים, שהגיעו לשייח’ ג’ראח כפי שהם הגיעו ליפו – כדי למרר את ×—×™×™ התושבים ולהביא לנישולם – מחממים את המקום בעקביות.

לפני כחודש, אחרי שהמשטרה היכתה את ח”כ עופר כסיף, הגעתי להצטרף להפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, שמתקיימת מזה כ-12 שנים. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני עשור: ההפגנות אז דעכו משום שהמשטרה קיבלה שכל, ופשוט הפסיקה להגיע להפגנות. אין שוטרים = אין אלימות = אין על מה לדווח. כשהגעתי לשם לפני כחודש, המשטרה נקטה באותה הטקטיקה עצמה: חוץ משני שוטרים עם מצלמות, היא לא היתה שם. התוצאה, שוב: אין על מה לדווח.

אתמול (ו’) בבוקר, נתניהו הגיע להבנות עם איתמר בן גביר: האחרון יפרק את ה”לשכה” שלו בשייח’ ג’ראח (זה היה פשוט מאחז, כמו שה”לשכה” של מיכאל בן ארי בשכונת התקווה היתה מאחז), ובתמורה נתניהו יכניס כוחות גדולים של משטרה לשייח’ ג’ראח עד סוף הרמדאן. ומה קורה כשמכניסים כוחות קלגסים לעיר כבושה? בדיוק מה שחשבתם. השוטרים התחילו בהתקפה על המפגינים בשייח’ ג’ראח, פצעו שני מפגינים ברימוני הלם בכך שהשליכו אותם ישירות על המפגינים, והמשיכו משם לעיר העתיקה.

כך זה נראה (צפו בסרטון, מילים לא יספיקו): קלגס מג”ב מיידה בשעשוע רימון הלם לעבר קבוצה של נשים וילדים.

משם דברים התדרדרו, כפי שנתניהו והשר לבטחון פנים שלו, אוחנה, רצו שהם יתדרדרו. לאורך כל הרמאדן הזה, המשטרה התגרתה והתעמתה עם פלסטינים בשער שכם, מונעת מהתושבים לשבת שם. השב”כ כופף את המשטרה אחרי שבועיים, כשהוא הבין שמה שקורה בירושלים מתחיל להדליק את הגדה, אבל מעל השב”כ נמצא ראש הממשלה הזמני. אתמול המשטרה חזרה בכל הכוח לשער שכם, ומשם היא הסתערה על אל אקצה, כולל הסתערות על המרפאה שם, ואחר כך השליכה רימון הלם לתוך מסגד אל אקצה עצמו.

במקביל, כלי התקשורת היהודים – שלום, טמקא! – הקפידו לדווח על המשטרה שמתעמתת עם “מתפרעים.” אבל המתפרעים היו השוטרים: מה שקרה אתמול ×”×™×” police riot על פי הספר. עבריין שנמלט מהחוק הסיר את הרסן מעל כוח משטרה שהיה עצבני על כך שריסנו אותו לפני שבועיים.

אז עכשיו המדינה בוערת, והיא תמשיך לבעור. חמאס כבר הודיע שאם ישראל תמשיך את ההתגרויות שלה באל קודס/ירושלים, הוא עשוי להתערב צבאית. חמאס, אחרי הכל, תמיד ×”×™×” בצד של נתניהו. הם עובדים ביחד יפה מאז 1995. נתניהו, מצידו, מעדיף לתת ויתורים לחמאס מאשר לרשות הפלסטינית – החמאס טוב יותר ל-hasbara.

המשטרה אמורה להיות בשייח’ ג’ראח עוד שבוע. הלילה, יציינו המוסלמים את לילת אל קאדר, אחד הלילות הקדושים ביותר למוסלמים; מחר, יערכו תלמידי ישיבת מרכז הרב צעדת התגרות בירושלים; מחרתיים, יום ירושלים, הוא יום מצעד הדגלים, יום שנתי של עימותים. נתניהו צריך את האש דולקת לשבוע – שבוע אחד, וללפיד לא תוכל להיות ממשלה. ואז נתניהו יישא נאום בקול בריטון ויקרא לאחדות.

ובינתיים אנשים ימותו וייפצעו. על קידוש בלפור. בני משפחת נתניהו כבר הבהירו לנו שמבחינתם, המדינה יכולה להישרף; ×”×’×™×¢ הזמן להבהיר להם שאם המדינה תבער, השריפה תאחז קודם כל בהם. מנהיג אופוזיציה אמיתי ×”×™×” תוקף את נתניהו על חרחור המלחמה הבוטה שלו; אבל לפיד, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, מיהר לקשקש שהוא “מחזק את כוחות הבטחון [… ] מדינת ישראל לא תאפשר לאלימות להשתולל בתוכה ובטח לא לארגוני טרור לאיים עליה. מי שרוצה לפגוע בנו צריך לדעת שהוא ישלם מחיר כבד מאד.” כאילו האלימות לא התחילה על ידי ישראל, כאילו רימוני הלם ורימוני ×’×– אינם אלימות, כאילו הוא באמת לא מבין מה קורה פה. והאמת, ×–×” יאיר לפיד. יכול להיות שהוא לא מבין – או, אם הוא מבין, שהוא מבועת מהאפשרות להתייצב מול “כוחות הבטחון”, גם כשהם עורכים פרעות.

ובכל הרצינות, אם המרכז הציוני רוצה לשחק בחיילים, אולי הגיע הזמן שהמפלגות הפלסטיניות יבהירו שככה לא תהיה לו ממשלה. אם לפיד ממהר לתמוך בהשלכת רימוני הלם על ילדים, אז שיחפש את החברים שלו. אחרי הכל, נתניהו אחראי לבערה, אבל לפיד אחראי לתגובות שלו.

הצד החיובי בכל ×–×” הוא שהפעם, ישראל מתחילה לשלם מחיר על מה שלפני שנתיים ×”×™×” נתפס כהתנהלות שגרתית: שייח’ ג’ראח התפרסמה בעולם כולו, ויש קריאות בינלאומיות לסולידריות איתה. אירלנד העלתה את נושא שייח’ ג’ראח לדיון במועצת הבטחון. לאט לאט, ישראל מתחילה לשלם מחיר על משטר האפרטהייד שלה – ויש לקוות שהיא תמשיך לשלם כאלה, עד רדתה.

הערה אישית: אני מנסה לשמור על קצב כתיבה של פעם בשבוע, אבל שלושת השבועות האחרונים היו מלאים כל כך בברברת וקשקשת סביב נתניהו, שפשוט לא עמד לי הכוח. עמכם הסליחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבועיים של הימים הנוראים, ישראל מוכיחה בעקביות איך היא מתרחקת מהתפיסה של מדינה מודרנית ומשתלבת במרחב

רבותינו אמנם שנו שאין מביאים ראיה מן העציץ, אבל בכל זאת. ביום הזכרון השבוע אמר בני ×’× ×¥, שמשחק בתפקיד שר הבטחון, שאנחנו זוכרים היום את “החללים היהודים ואת הלא-יהודים.” קמה אוושה קלה של מחאה, במיוחד מצד דרוזים, והיא גוועה. ×’× ×¥ חשף, באגביות ובחוסר המחשבה האופייניים לו, את העובדה שישראל איננה מדינה: היא מדינת-פוטיומקין, קליפה ריקה של מדינה. ×–×” לא צריך להפתיע במיוחד: בישראל חסרת הזכרון שוכחים שגנץ החליט לפני כעשור שה’יזכור’ הצבאי יקרא בשם יהוה – ‘יזכור אלוהים’ בפתיחת טקס היזכור במקום ‘יזכור עם ישראל’ – ובכך העביר את הטכס המרכזי לידי קנאי יהוה. מכאן ועד דחיקתם החוצה של חללים לא יהודים הדרך היתה קצרה.

מה שהקליפה מיועדת להסתיר היא את העובדה שכמו שכנינו, ישראל איננה מדינה – כזו מצריכה אזרחים – אלא מסגרת לקבוצה דתית שלטת. בישראל, שעדיין מתנהלת על שיטת המילט הטורקית, מעמדו של אדם נקבע על פי הקבוצה הדתית אליה הוא נולד, והשינוי הבולט ביותר מהתקופה הטורקית הוא עליית מעמדו של המילט היהודי. עכשיו הוא עליון על בני המילטים המוסלמיים והנוצרים. שינוי בולט אחר הוא הקמת מילט חדש, המילט הדרוזי, כדי לבדל את בני המיעוט ×”×–×” משאר הפלסטינים החיים פה. המהלך ×”×–×”, כמובן, נלקח ישירות מספר הפעולה הקולוניאליסטי: יש לסכסך ביניהם ולהעניק לקבוצה אחת זכויות-יתר. לא זכויות מלאות, חס וחלילה: בואו לא נסחף. אנחנו נגיד להם כל השנה שיש לנו ברית דמים איתם, אבל ביום הזכרון שר הבטחון יזכיר להם שהם רק “חללים לא-יהודים.”

בכך ישראל איננה שונה הרבה ממצרים, שגם לה יש כת צבאית דומיננטית מאד, וששייכת רשמית לבני קבוצת הדת הסונית. סעודיה, בעלת בריתנו החדשה, היא מסגרת מדינית סונית שמדכאת את השיעים שבה. לבנון היא קואליציה רופפת מאד ובעייתית מאד של מספר קבוצות מילטים: הלאומיות שלה דקה מאד. איראן, כידוע, היא המדינה השיעית היחידה בעולם, והיא רודפת את הבהאים. סוריה היא, בפועל אם לא רשמית, טריטוריה שנשלטת על ידי בני המיעוט העלאווי, והיא במצב מלחמה עם לא מעט מהסונים שבה. עיראק היתה עוד אחת מהמסגרות שבנו הבריטים, ושנשענה על דיכוי רוב שיעי ומיעוט כורדי בידי מיעוט סוני. כשהמכסה עף מהסיר הזה, ב-2003, הוא התפוצץ.

בכל המדינות הללו, כמו בישראל, יש תנועה לאומית חדשה ביחס. היא נבנתה על ההתנגדות לעות’מנים, ולא הצליחה להחליט מה היא עושה עם עצמה אחרי שהם הובסו – באופן מביך, על ידי כוחות קולוניאליסטיים, לא על ידי הנכבשים עצמם (והשנים האחרונות של האימפריה העות’מנית במרחב הערבי בהחלט היו כיבוש). אבל לאומיות נשענת על אזרחות, והמסגרות האתניות החדשות לא היו מסוגלות להעניק אזרחות שאיננה ריקה, ×›×™ אחרת ×”×™×” נוצר שוויון, ואת ×–×” הן לא מוכנות להרשות. כן, כן – גם ישראל בכלל ×–×”. לא במקרה היא נמנעה במשך 70 שנים ויותר מהכנסת השוויון לקריטריונים החוקיים שלה. לא במקרה ממשלתה, ובתי הכנסת שלה, מסרבים בעקשנות להכיר בקיומו של לאום ישראלי, ומתעקשים שתושביה הם יהודים או בני מילטים אחרים.

לישראל יש מסגרות דמוקרטיות, אבל הן מתרוקנות מתוכן במהירות. מעשה הנבלה בחוקה-לכאורה שלנו (חוקה, כידוע, אין), שהקים ממשלה פריטטית עם עציץ חלופי, עבר פה בשתיקה מוחלטת כמעט. ×–×” לא צריך להפתיע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית קודם כל, דמוקרטית ×›×™ צריך לנופף משהו לאומות העולם. רוב מוחלט של היהודים שהיגרו למה שהיתה פלסטינה ואחר כך ישראל לא הגיעו ממדינות עם מסורת דמוקרטית. הם הגיעו ברובם ממזרח אירופה וצפון אפריקה. לא היתה מסורת דמוקרטית רצינית שאפשר ×”×™×” להשען עליה. המציאו אחת, וקבוצה של יקים ויהודים מארה”ב ובריטניה באמת האמינו בה וניסו לקדם אותה, אבל המסורת החזקה באמת היתה של דת, ×›×”× ×™ דת וחוק הדת. בהשוואה ל-1,700 השנים של הדת הרבנית הדומיננטית, למסורת הדמוקרטית לא ×”×™×” סיכוי אמיתי. כן, אפשר ×”×™×” לנהל מלחמת תרבות של ממש, אבל ×–×” ×”×™×” אומר להרים קרדום על המסורות הדתיות, לעשות בהן מעשה וולטר וגיבון בתרבות הנוצרית – אבל אז, אפעס, הציונים היו מאבדים את היכולת לטעון שיש להם זכות כלשהי על הארץ שהם הרגע חמסו. אז ×–×” לא קרה.

שנאת המזרח העמוקה של הציונות – כבר הרצל דיבר על המדינה הציונית כמבצר מול המזרח – גרמה לדור מקימי המדינה להביט בבעתה על האפשרות שהמדינה שלהם תשקע אל תוך הלבנטיניות כפי שהם ראו אותה: שחיתות שגרתית, קליפה של מדינה, שליט שהכוח מרוכז בידיו, דת חזקה מדי, טכנולוגיה שמתחזה למדע. אבל מאחר והם לא טרחו להקים יסודות של דמוקרטיה, ×›×™ יסודות כאלה יצריכו שוויון, ומאחר והם בנו מדינה לבני קבוצה אתנית אחת בלבד, ומאחר והם לא הצליחו לבסס תפיסה של ציבור, מה שקיבלנו הוא שטעטל קטן וצר מוחין שמאחר ומה לעשות, הוא בכל זאת הוקם בלבאנט, הפך לבדיוק מה שהם חששו ממנו.

ייאמר להגנתם שהמלאכה היתה מלאכת ענקים: לקחת שורה של קבוצות שאין שום דבר שמקשר ביניהם פרט לדתם, שהמסורת שלהם תמיד של בוז ושנאה לשלטון (שהרי השלטון בז להם ושנא אותם), עם מסורת של לתחמן את הגוי, תפיסה כללית של מיעוט נרדף (שאכן לעתים מזומנות ×”×™×” נרדף) ולא חלק מהציבור – זו היתה משימה יוצאת דופן. ובסופו של דבר הם לא היו ענקים, רק מפא”יניקים.

והיתה בעיה ענקית אחרת, שהחריגה את ישראל מכלל המדינות הלוונטיניות-סתם. מאחר וכל הקבוצות היהודיות שהגיעו לכאן שנאו זו  את זו שנאה עמוקה ומרה, ×”×™×” צריך למצוא איזשהו דבק ביניהן. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא פחד ושנאה (שביוונית הן אחת, פוביה). מכאן הצורך בימים הנוראים של ניסן, השבועיים של תיפוף בלתי פוסק בזכרונות ימי הרדיפה. כל העולם שונא אתכם, מדקלם המשטר והתקשורת מהדהדת, אנחנו תמיד על ספה של שואה – שואה שהיא בו זמנית אירוע חסר תקדים ודמיון בהיסטוריה האנושית, ועומדת לקרות שוב ברגע שתעזבו אותנו. והסביבה שלנו שונאת אותנו במיוחד, אז אל תשכחו שתפקידכם הוא להיות בשר תותחים כדי להגן על הקולקטיב. רע שם בחוץ!

ותשכחו מהמסורות שלכם, קודם כל מהמסורת המזרח אירופאית שלכם ואחר כך מהמזרחית. אתם, המזרחים, בכלל צריכים להגיד לנו תודה. מה, אתם רוצים להיראות כמו ערבים? פה יש קיבוץ גלויות, כולם צריכים להשמע כמו קיבוץ.

ואל תנסו לערער על הקבעון המחשבתי שלנו, אתם פוגעים באחדות. ואם אין אחדות, אנחנו זרדים בודדים שהאויב ישבור בקלות. אתה מפקפק במדיניות? מה, אתה רוצה שחייל סורי יאנוס את אחותך? מה, את הולכת מפה? לכי, לכי, יש עוד אלף כמוך. רק אל תבואי לבכות פה כשהאס.אה. שוב יצעד ברחובות. זה יקרה עוד חמש דקות, אנחנו אומרים לך. אבל תהני מהמילקי, שרמוטה. מה זאת אומרת, הסדר שלנו שובניסטי? רד, רד למטה אם אתה גבר, אני אקרע לך את התחת.

(”לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת”)

אז יש לנו שבועיים, מהשבוע שלפני יום השואה ועד אחרי יום העצמאות, שבהם השלטון צועק עלינו מכל רמקול אפשרי, מתרה בנו להעז לעמוד מולו, להעז לחרוג מהשורה, להעז לא להרים דגל ברגע הנכון. והתקשורת העצמאית-כביכול מגבירה אותו בכל הכוח. תבכו, אומרים לכם! תקפצו משמחה, אמרנו! ורק אל תעזו להביע מחשבה משלכם. לא בשבועיים האלה. הם שלנו.

אז יש לנו שליט שקורע את כל החוקים, כי אין לנו מסורת של חוק. ויש לנו משטר שמאבד במהירות את הסממנים הדמוקרטיים שלו (בחירות חמישיות? נשמע סביר. ויישמע סביר בעתיד). ויש לנו צבא מושחת ובזבזן, מולך שסביבו אנחנו מצווים להתאסף. וכולנו מצווים להיות יהודים (בלשון זכר, כמובן, ואם מישהי תעז לדבר שלא בלשון זכר היהודים הטובים יאבדו את זה). ואם תרים ראש, יורידו לך אותו באזכור של השהידים שלנו.

וכל מה שנשאר הוא להפיל את כל ×–×”. למרוד בכל ×–×”. לסרב להיקרא יהודי במדינת היהודים, במיוחד אם אתה אכן יהודי. לדרוש שהמדינה תצא מהנשמה שלנו. שהיא תפסיק להיות טוטם, ותחזור לגודל הטבעי שלה – כלי לאספקת צרכי האזרחים, על פי הכרעתם הדמוקרטית. לדעת שקורבן הוא בוודאות קרובה קורבן שווא. לפרק את המשטרה ולגמד את הצבא (הצעת הגשה: פוסטרים של גלנט וגנץ עם הכיתוב “זה המקסימום שצה”ל מסוגל לו”). בקיצור, לקלף מעל עצמנו 100 שנות ציונות. ולדעת שמאבק העצמאות שלנו לא ייגמר עד שביום הזכרון המשותף לכל התושבים בשטחי פלסטינה המנדטורית נשיר גם “מי שקראו לו/ הוא אמר להם ‘זדיינו’.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנהלת מתקפה פיראטית מזה מספר שנים כנגד ספינות איראניות. מי שהחריש, לא יכול להתלונן כשנתניהו מעלה את גובה הלהבות לצרכיו המשפטיים

יהופיץ כמרקחה: בכיר ישראלי הדליף לניו יורק טיימס מידע על התקפה על ספינה איראנית, ככל הנראה הסאוויז, כדי להתרברב בה. דא עקא, המתקפה (שעל פי מקורות זרים, בוצעה על ידי שייטת 13) נדחתה ביום, וכתוצאה מכך הניו יורק טיימס למד על ההתקפה לפני שהתרחשה, מה שעשוי היה להעמיד בסכנה את הכוחות המעורבים. צבא אחראי באמת היה מבטל את ההתקפה או דוחה אותה, אבל אנחנו מדברים על צבא היהיה בסדר לישראל. בורסת ההימורים בשאלה מיהו ה”בכיר” המדליף כוללת את בנימין נתניהו ואת ראש המוסד, יוסי כהן.

וכרגיל במדינת הקסרקטין שלנו, הדיון הוא על ההדלפה, לא על המבצע עצמו. התקפה בלתי מזוהה על כלי שיט מוגדרת לרוב כפיראטיות, אם לא כטרור. אבל ההתקפה על הסאוויז רחוקה מלהיות ההתקפה היחידה שבוצעה על ידי ישראל כנגד ספינות איראניות: מספרן של הספינות שהותקפו נאמד בעשרות. ההתקפות, על פי ההדלפות של מערכת הבטחון לתקשורת הישראלית, מתבצעות מזה שלוש שנים. מערכת הבטחון היתה כל כך מרוצה מעצמה, שהיא התרברבה בתקשורת – בשיטה המוכרת של “מקור בטחוני בכיר.”

ואף אחד פה לא עצר לרגע כדי לשאול כמה שאלות. קודם כל, מי מוסמך להחליט על מתקפת פיראטיות נרחבת? אילו דיונים נערכו בנושא? האם הכנסת ידעה על כך? האם הממשלה? האם ההתקפות בוצעו בהחלטה בין ראש הממשלה והרמטכ”ל, תוך ויתור בבוז קר על הרעיון של פיקוח פרלמנטרי על פעולות הצבא? נתניהו, אחרי הכל, כבר יישם כמה וכמה החלטות בשנה האחרונה שהעציצים המשמשים כשרי הבטחון והחוץ למדו עליהן בדיעבד.

מדי כמה שנים אני מזכיר שוב שבין ישראל ואיראן אין מצב מלחמה. יש יחסי איבה, בהחלט, אבל הם לא מלחמה. כשישראל רוצחת בכירים איראניים באיראן על ידי סוכנים חשאיים או שכירי חרב, משהו שהיא נוהגת להתרברב בו מעת לעת, היא משחקת לפי הכללים של מאבקים חשאיים. כשהצבא שלה מפגע פעם אחר פעם בכלי שיט שנמצאים בינלאומיים, ישראל × ×¢×” בין פיראטיות ובין מלחמה גלויה. וכמקובל אצלנו, הכל נעשה ללא דיון, בקריצה בולטת לציבור, שמצידו מרוצה מאד – עד שמגיע הרגע שבו האיראנים מגיבים. עד ×›×”, התגובות האיראניות היו באמצעות פגיעה בכלי שיט – לא ישראלים, עד ×›×”; ספינות שמפליגות תחת דגל זר, שרשומות במדינת-קש כלשהי, שלא משלמות מסים בישראל, אבל שבין שלל הבעלויות הצולבות שלהם יש גם אנשי עסקים ישראלים. ההתקפות הללו, משום מה, מוצגות על ידי ראש הממשלה ומערכת הבטחון כהתקפה על נכסים ישראלים.

המטרות של <פתח מנטרה: על פי מקורות זרים> שייטת 13 <סגור מנטרה> היו בדרך כלל – על פי הטענות שאין לנו דרך לאשש – ספינות איראניות שהובילו נפט לסוריה, או ציוד צבאי לחיזבאללה. הטענות הללו, צריך לשוב ולהזכיר, הן הטענות של הפיראטים. מעת לעת, גורמים ישראלים טוענים שההתקפה לגיטימית משום שהאיראנים מפרים סנקציות על סוריה. על כך צריך להשיב, ראשית כל, שכאמור אין לנו מושג האם יש אמת בדברים; פיראטים אינם ידועים באמינותם; ושנית, שהפרת סנקציות בינלאומיות, ככל שהיו כאלה, איננה נענית בפיגועים. אם ישראל רוצה להוכיח מעורבות איראנית בהפרת סנקציות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לבצע פשיטה גלויה על ספינה כזו ולהציג את השלל, ואז לטעון שהוא הצדיק את הפשיטה.

אבל פשיטות הן עסק מסוכן, הן משום שאנשי הספינה המותקפת עשויים להגיב בחוסר סובלנות מסוים, והן משום שבאחת הפעמים האחרונות ששייטת 13 פשטה בגלוי על ספינה – הנאבי מרמרה – ×–×” נגמר בטבח ובמכה איומה ללגיטימציה של ישראל, שנאלצה להפסיק את האמברגו על שוקולד וצעצועים לרצועת ×¢×–×”, ולהגדיל במידה ניכרת את כמות הקלוריות שהיא מספקת לתושבי גטו ×¢×–×”. אז בחרנו בפיראטיות.

ההתקפה על הסאוויז חורגת מההתקפות הללו. הסאוויז שרצה סמוך לתימן, ועל פי הפרסומים – ששוב, אין לנו יכולת עצמאית להעריך מה מהם בולשיט תעמולתי ומה מהם אמת – היא שימשה כספינת סיוע איראנית למורדים החות’ים שם. או, אם ננסח את ×–×” במילים ברורות יותר, אין שום קשר בין ההתקפה על הסאוויז ובין בטחון ישראל.

ההתקפה הזו עוררה חשש גם בקרב מערכת הבטחון עצמה שמא בנימין נתניהו, שחושש מהרגע שבו יצטרך להריח את הליזול, מבצע בה מעשים מגונים ומשתמש בה לצרכים שאין להם דבר עם בטחון. ההתקפה על הסאוויז היא בלי שום ספק הסלמה: אחד הפרשנים היותר מאולפים של מערכת הבטחון קרא לה באורווליאניות מוגזמת “דיפלומטיה קינטית חשאית.” לטובת הקוראים שאינם בקיאים בז’רגון הצבאי האמריקאי החודר למערכת הבטחון שלנו, “קינטיות” היא פתיחה באש או חילופי אש. לפיגועים הם קראו דיפלומטיה.

הבעיה של מערכת הבטחון היא שהיא איננה מסוגלת להבחין בין צרכיו האישיים של אבו ילד זין ובין שיבוש הדיפלומטיה האמריקאית על ידי פיגועים נגד איראן. מותר להאמין שגם נתניהו עצמו איננו מסוגל עוד להבדיל בין השניים. ואין למערכת הבטחון ולציבור על מי להלין אלא על עצמם: זה טיבן של מלחמות חשאיות, מלחמות שאין עליהן כל ביקורת ובקרה, שהן חשופות למניפולציות פוליטיות בוטות. אם נתגלגל למערכה רחבה מול איראן כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקנות כמה עריקים, הציבור יוכל להאשים בעיקר את עצמו.

אחרי הכל, נתניהו עצמו הוא שהזהיר אותנו: “ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההשרדות שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.” נתניהו אמר את הדברים על אולמרט, אבל הם חלים הרבה יותר עליו-עצמו. וכמובן, על ציבור שלא טורח לערוך דיון מינימלי בשאלה מהו בעצם האינטרס הלאומי.

ועוד דבר אחד: פרסמתי השבוע פוסט קצר בפטראון. הנה הוא לעיונכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה בתרעומת על ה”חוצפה” של מחמוד עבאס מול ראש המשטרה החשאית, נדב ארגמן. האם הבחירות הפלסטיניות יובילו למבצע “כיסוח דשא” נוסף?

התקשורת הישראלית דיווחה השבוע בתרעומת על עימות בין נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש המשטרה החשאית הישראלית, נדב ארגמן. האחרון הגיע לרמאללה כדי לשכנע את עבאס לבטל את הבחירות, הראשונות מסוגן מאז 2006, שמיועדות להיערך בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהמשך השנה. עבאס, נטען, התחצף כלפי ארגמן כשאמר לו שהוא “לא עובד אצלו” וכשאמר שאין לו כוונה להמנע משיתוף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג, ולאחר שארגמן איים שישראל תפעל נגד הרש”פ בהאג, הגיב משבחינתו הוא וארגמן יכולים לשבת באותו התא.

יש כאן הרבה מה לפרק. נתחיל מהזוטות: ישראל לא יכולה לפעול נגד הרש”פ בבית הדין הבינלאומי בהאג, משום שהיא איננה חברה בבית הדין. טכנית, מדינות אחרות יכולות להגיש תלונה, אבל בית הדין – שממילא פועל באיטיות רבה – לא מתלהב מהמשחקים האלה, במיוחד כשברור שהן מגיעות מכיוונה של מדינה שעושה כמיטב יכולתה לקעקע את בית הדין. (במהלומה נוספת לדיקטטורה הצבאית הישראלית, אגב, הסיר ממשל ביידן אמש (ו’) את הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין.)

נתחיל מהמובן מאליו, שאיכשהו התקשורת היהודית לא טרחה לעסוק בו: מעמדו הרשמי של עבאס הוא של נשיא. כן, ×–×” טיפה מסובך לאור העובדה שהוא נשיא של ספק-מדינה, אבל כשישראל צריכה לנפנף בפסוודו-שלטון-העצמי של הפלסטינים, היא לא מהססת לטעון שהם בוחרים את נציגיהם. על כן, הנימוס הדיפלומטי התקין אומר שלפגישה עם עבאס ×™×’×™×¢ לפחות שר החוץ הישראלי (בדקתי, ויש ×›×–×” – נטען שמדובר בגבי “בוחש הלשכות” אשכנזי), או אפילו ראש הממשלה עצמו, אבו ילד זין.

אבל אבו ילד זין עסוק בשנתיים האחרונות במאבק בחירות בלתי פוסק, שבו הוא נכשל שוב ושוב, והדבר האחרון שהוא צריך מבחינת הבייס שלו הוא להיראות לוחץ את ידו של עבאס. אף אחד לא יודע מה בעצם אשכנזי עושה במשרד החוץ, כנראה גם הוא לא, אבל אבו ילד זין לא מוכן להסתכן בכך שמישהו פרט לו יביא בטעות איזשהו הישג: זה יפריע למאמציו לתאר את עצמו כמלך השמש, שהכל נעשה בדברו.

אז שלחו את השושיאסטו נומרו אונו, ארגמן, לדבר עם עבאס. וכאן נעשו שתי השפלות דיפלומטיות: קודם כל, שלחו לעבאס אדם בדרג נמוך משמעותית מהדרג הראוי; ושנית, שלחו אליו את האדם השנוא ביותר בשטחים הפלסטיניים, ×–×” שעצם נוכחותו תורמת להאשמה – המוצדקת במידה ניכרת – שהרשות הפלסטינית היא קבלן ביצוע, או במילים גסות יותר משת”פ, של רשויות הכיבוש. פלא שעבאס ×”×™×” צריך להתפוצץ? גם לו יש קהל.

זו הבעיה המרכזית, והיא מעידה על הצלחה גדולה של אבו ילד זין – הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, הדיקטטורה הצבאית שלנו, ששותה את האוצר שלנו ומשחיתה על בסיס יומי את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו, הפך לזניח. לא משהו שראש הממשלה מתעסק בו, אלא עיסוק לראש השב”כ, בפועל הנציב העליון של הפלסטינים. כל המפלגות הישראליות, פרט למשותפת ולמרצ, הפסיקו לדבר על הנושא.

הבעיה השניה היא הבחישה של המשטרה החשאית בבחירות הפלסטיניות. עמירה הס דיווחה לפני כחודש על כך ששב”כ עורך שיחות אזהרה לפעילים פלסטינים, בעיקר כאלה המשויכים עם חמאס, ומזהיר אותם שאם הם ינסו להתמודד בבחירות, הוא יעצור אותם. ×–×” לא איום ריק: שיטת הגסטפו, מעצר מנהלי ללא משפט ובלי תאריך סיום, היא כלי רווח של השב”כ. בחלק מהמקרים, האיומים נמסרו לפעילים על ידי חיילי צה”ל שפלשו לבתיהם בלילה – שיטת פעולה קבועה של צה”ל כדי להטיל טרור, ובמקרה ×”×–×” ודאי נועדה להזכיר שהאיום של שלילת חירות בשל פעילות פוליטית אמיתי לגמרי.

אז בואו נראה. לפלסטינים אסור להפגין, אסור להם לפנות להאג, ועכשיו אסור להם גם לעמוד להצבעה. כל אחד מאלה ×™×™×¢× ×” בתגובה אלימה של הדיקטטורה הצבאית. מה מתירה להם הדיקטטורה? להביט בהכנעה בזמן שהמתנחלים תופסים עוד ועוד אדמות, והדיקטטורה הורסת עוד ועוד בתים ושטחים חקלאיים כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. האירועים האלה הם יומיומיים, אבל הם לא מדווחים בתקשורת הישראלית. המטרה שלהם היא סיפוח זוחל, לאחר שנסיונותיו של אבו ילד זין להכריז על סיפוח רשמי נכשלו. השב”כ, הצבא והזרוע הלא רשמית של הכיבוש, המתנחלים, דוחקים את הפלסטינים עוד ועוד – ועכשיו הדיקטטורה מנסה לבטל, או למצער לסרס, את הבחירות.

הדרישה הרשמית של ארגמן היתה ביטול הבחירות – דרישה שפקיד בדרג בינוני במשרד החוץ, אם היו נשארים כאלו, ×”×™×” מבהיר לו שהיא בלתי אפשרית ובלתי קבילה. אפילו מבחינת הצורך של ישראל לשמר את עבאס כמשת”פ, דרישה כזו מנוגדת למטרה. סביר, על כן, שהמשטרה החשאית תנסה סירוס של הבחירות.

אין לי מושג מי ינצח בבחירות הפלסטיניות. גם לשב”כ אין – בפעם שעברה הוא הופתע מאד מהנצחון של חמאס (עבדכם הנאמן, מצד שני, ×”× ×™×— אז שפת”ח יפסיד). הפלסטינים הולכים לבחירות שהרקע שלהן הוא כשלון מוחלט של התפיסה של עבאס – אמונה שנסיגה מהמאבק המזוין תוביל לשיפור מצבם של הפלסטינים. כהוכחה לכך שאף אחד לא סופר אותם, מגפת הקורונה פושה שם בזמן שישראל, שיושבת על מאגרים של מיליוני חיסונים, מסרבת לספק אותם לרשות הפלסטינית. הטמטום המרושע ×”×–×” – ישראל והגדה המערבית הן לכל דבר אותה חטיבת שטח – נובע, שוב, מחוסר יכולתו של אבו ילד זין להראות מחווה כלשהי לפלסטינים, שמא יאבד קולות למפלגה היודו-נאצית.

כך שלגמרי סביר שהפלסטינים יבחרו במישהו אחר – פלג מיליטנטי יותר של פתח או אפילו חמאס – במקום עבאס. שוב, אין לי מושג, כל מה שיש לי הוא אנקדוטות, אבל עוד לא שמעתי פלסטיני בשנים האחרונות שהיה לו משהו חיובי לומר על עבאס.

נסיון ישראלי לטרפד את הבחירות, או את הנצחון של גורם שאיננו חיובי לדיקטטורה הצבאית הישראלית, יתפס בעולם כמנציח את הדיכוי של הפלסטינים. אישית, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי להסכמות בין ישראל ובין הפלסטינים, הפלסטינים צריכים לקבוע את השליט שלהם והפרלמנט שלהם בעצמם. כן, גם אם זה יהיה חמאס.

אחרי הכל, אבו ילד זין כבר מדבר עם חמאס. הוא מעביר להם עשרות מיליוני דולרים מדי חודש. הוא מטפח את הגרסה של האחים המוסלמים בישראל, רע”ם ומנסור עבאס. ואם הפלסטינים דוחים את הפתח, אז צריך לקבל את הבחירה שלהם. האינסטינקט של הדיקטטורה הצבאית, כמובן, יהיה לעשות א-סיסי: להפיל את המשטר הנבחר בכוח הנשק. המשמעות של מהלך כזה תהיה להבהיר לפלסטינים שהם נידונו לשעבוד נצחי. התלקחות אלימה היא התוצאה הסבירה ואפילו המתבקשת של מהלך כזה.

לגמרי יתכן, כמובן, שזו בדיוק המטרה של הדיקטטורה הצבאית: לחפש תירוץ שיאפשר לה לצאת לאחד ממבצעי “כיסוח הדשא” שלה, להרוג עוד כמה מאות פלסטינים כדי להמשיך לכפות את עצמה בכוח טרור; לגמרי יתכן שכדי לשמר את עצמה, הדיקטטורה תצטרך להפעיל בגדה את השיטות שהיא מפעילה זה שנים בעזה.

והתרחיש ×”×–×” הוא מה שפעילי השמאל, אלה מהם שנשארו, צריכים להתארגן לקראתו. השיטה המרכזית פה לא צריכה להיות הפגנות – לא תהיה להן שום השפעה – אלא דיווח מתמשך, רצוף, על פעולות הצבא והשב”כ לגורמים בחו”ל, תוך חשיפת כמה שיותר שמות ופרטים על המבצעים, כדי להפעיל כמה שיותר – מצד אחד – לחץ בינלאומי להפסקת מעשי הזוועה של צה”ל, ומצד שני להטיל כמה שיותר אימה על הפושעים במדים. ×”×’×™×¢ הזמן להבהיר לצה”ל ולשב”כ שלמעשיהם ×™×”×™×” תג מחיר; שאם ישראל בוחרת בדיקטטורה אינסופית, צריך ×™×”×™×” להתייחס אליה כאל כזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)