החברים של ג'ורג'

עכשיו תורנו. לפרק את משטרת ישראל

משטרת מיניאפוליס רצחה לפני כשבועיים – כן, רק שבועיים – את ג’ורג’ פלויד, אזרח שחור שנחשד בזיוף של שטר של 20 דולרים. ארבעה משוטריה מועמדים כעת לדין בחשד לעבירות רצח שונות: חלאת המין האנושי שדרך על צווארו של פלויד במשך תשע דקות, כשידיו בכיסיו, ושלושת השוטרים האחרים שעמדו מהצד ולא סייעו לאזרח שנמצא תחת התקפה רצחנית, כחובתם. המפגינים במיניאפוליס לא הסתפקו בכך: הם מכירים היטב את בהמתם. הם דרשו את פירוק המשטרה. שלשום (ז’) הם גירשו את ראש העיר בצעקות לאחר שזה סירב לכך. אמש (א’) קיבלה מועצת העיר מיניאפוליס את הדרישה, והעבירה ברוב חסין ווטו החלטה לפירוק כוח המשטרה שלה.

היינו כחולמים. ההפגנות והמהומות שלאחר רצח פלויד נבעו גם משורה של מקרי רצח של המשטרות ברחבי ארה”ב, פחות או יותר בו זמנית, של אזרחים שחורים; המקרה הבולט האחר הוא של בריאונה טיילור, שנורתה למוות במיטתה כאשר שוטרים חמושים מדי פרצו לבית שלה בטעות וללא התראה, בן זוגה פתח באש לעבר הפורצים, ואלה ירו בטיילור שמונה כדורים בזמן שישנה. בשני העשורים האחרונים, מקרים כאלה חזרו ונשנו על בסיס קבוע: שוב ושוב, שוטרים חמקו מדין בטענה שהם “חשו בסכנה.”

ההיסטוריה של כוחות השיטור בארה”ב ארוכה וסבוכה, אבל גם אם הם לא תמיד היו תולדה של פטרול ציד העבדים הידוע לשמצה של הדרום, הם תמיד הפגינו אלימות חריגה כלפי מי שלא נחשב לחלק מהציבור המוגן – שחורים, היספנים, ילידים אמריקאים, נשים עם דעות, הומוסקסואלים, קומוניסטים או סתם ליברלים.

שזה בדיוק מה שאפשר לומר על המשטרה הישראלית. היא נוטה לרצוח לא-יהודים או לא-לבנים בשיעור חריג. מעבר לכך, יש לה היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות-יתר, כמו גם של ציות-יתר למשטר ולא לאזרחים ואי הבנה שלאזרחים יש זכויות בסיס לעצבן את הממשלה. לא צריך להפליג עד ימי שורת הדין והפנתרים השחורים; בסוף השבוע האחרון ניסתה המשטרה לסכל את הפגנת השמאל נגד הסיפוח בכיכר רבין. בסוף ההפגנה, שנערכה על אפה ועל חמתה, המשטרה תקפה עיתונאים ומפגינים בלי שום סיבה נראית לעין.

אני קורא לפירוק משטרת ישראל מזה שבע שנים. היא שבורה מכדי שאפשר ×™×”×™×” לבצע בה רפורמה; מנהגי האלימות והדיכוי טבועים בה מדי. המשטרה היא הפרי הרקוב במיוחד של מערכת הצדק שלנו, שמזמן לא עברה רפורמה. למשטרת ישראל יש מנהג שבו, כאשר אזרח מגיש תלונה על אלימות שוטרים, מיד נפתחת נגדו תלונה על תקיפת שוטר. הפרקליטות מחפה על המשטרה לעתים קרובות מדי; אחרי הכל, היא לא יכולה לעבוד בלי המשטרה. בתי המשפט קובעים שוב ושוב ששוטרים העידו עדות שקר – אבל ראה ×–×” פלא, אינם מורים על העמדתם לדין. משטרת ישראל לא יעילה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. ×”×’×™×¢ הזמן לפרק אותה.

וכן, זה אפשרי. לא, לא יהיו מקרי ביזה ואונס בכל פינה. המהלך יהיה איטי אך נחוש. כל השוטרים יעברו בדיקה של ועדה בלתי תלויה, שתכיל נציגים של ארגוני זכויות אדם ושל הציבור. כל שוטר שיש נגדו יותר מתלונה מוכחת אחת על אלימות, יפוטר. כל שוטר שטייח אלימות, יפוטר. כל קצין מעל דרגת רב פקד יפוטר, מהסיבה הפשוטה שהוא התקדם במשך עשורים במערכת חולה מדי ושיש בו יותר מדי סממנים של המערכת הישנה.

המטרה של המשטרה החדשה תהיה שיטור קהילתי. כלומר, שוטרים יידרשו להכיר את האזור בו הם פועלים, את התושבים הגרים בו, ובמידת האפשר – בסיוע נדיב מצד המשטרה החדשה, כמובן – גם לגור בו.

הפעלת אלימות תהיה על פי המודל הבריטי: רוב מוחלט של השוטרים לא ישאו נשק חמוש. הם ישאו אלות וטייזרים, אבל האחרונים יהיו רק מדגם שמדווח על כל שימוש בו. שוטרים ינועו בזוגות, ומטרתו של השוטר לא תהיה להכריע סיטואציה אלימה, אלא להכיל אותה. במידת הצורך, שוטרים נוספים יגיעו למקום כדי להכריע עבריין אלים. במקרים החריגים מאד, שבהם עבריין מצויד בנשק חם, יוזעק למקום צוות ימ”מ. צריך להזכיר שוב שרוב השוטרים כיום אינם מיומנים בהפעלת הנשק החם שלהם ומהווים סכנה לעצמם ולאחרים. במקרה של סכנה אמיתית, מקצוענים יגיעו לטפל בה.

כל שוטר יישא עליו מצלמת חזה, שתתעד כל מגע בינו ובין הציבור. כל אזרח יהיה רשאי לדרוש ולקבל תוך שבוע כל תיעוד של מגע בינו ובין שוטר. שוטר שהמצלמה שלו “תמחק” בטעות יושעה לחודש; היה והיתה תלונה אמינה על אלימות במהלך התקרית, הוא יפוטר ויועמד לדין. שוטרים שיחפו על שוטרים אחרים יפוטרו מיד. כל מקרה אלימות של שוטר ייחקר על ידי ועדה שתכלול עורכי דין ונציגים של השכונה הרלוונטית.

מגיעה לנו משטרה טובה יותר, כוח שיבין שתפקידו הוא לסייע לתושבים, לא להיות ביחסי עימות מולם. פה זה יהיה מסובך יותר מאשר במיניאפוליס, משום שהמשטרה לא כפופה לראשי הערים אלא לפיקוד ארצי; אבל מספיק אזרחים נחושים שידרשו את זה, יוכלו להביא לשינוי. רבאק, אפילו בקייב עשו את זה אחרי המהפכה ב-2014. ברחבי ארה”ב עולה עכשיו הדרישה לפרק את כוחות המשטרה או למצער להביא ל-defunding שלהם. במשטרה האמריקאית יש בעיה של מיליטריזציה שנמשכת שנים. הרעיון לשלילת תקציב מיועד להחזיר לגראג’ את כל הנגמ”שים האלה, לשלוח חזרה לאפסנאות את כל כלי הנשק הצבאיים, ולפרק את המיליציות-בפועל האלה, ולהביא למצב שבו המשטרה משרתת את האזרחים.

אז לא, זו לא פנטזיה. זה יכול לקרות, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום חמישי הקרוב (×”-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, ×›×™ בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו ×—×™×™ פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון ×›×–×”. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול ×–×” עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. ×–×”, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה ×”×™×” אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, ×›×™ היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: ×”×™×™× ×”, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת ×’×–×¢. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים ×”×™×” מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את ×”×’×– הרעיל ×”×–×”. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון ×”×–×” הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה ×”×’×™×¢×” למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק ×”×–×” – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, ×–×” שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רזאן אל נג’אר נרצחה על פי הנהלים: מבט חוזר אל מקרה הרג אחד מתוך כ-200 בטבח על גדר רצועת עזה

לשם שינוי, הצלף הישראלי שרצח את רזאן אל נג’אר לא התכוון לרצוח אותה.

הוא התכוון להרוג אדם חף מפשע אחר לגמרי.

מחר (שני) יהיה יום השנה השני לרציחתה של הפרמדיקית העזתית רזאן אל נג’אר על ידי צלף ישראלי. האחרון ירה בנג'אר כחלק ממדיניות הטבח של צה”ל על גדרות רצועת עזה. בשנים 2018-2019 הרג צה”ל לפחות 183 פלסטינים בהפגנות מול הגדר, ופצע למעלה מ-9,000 מהם.

רזאן לא היתה חמושה. היא העידה בעבר שחיילים כבר ירו בכיוונה. היא נהרגה, קבע תחקיר של Forensic Architecture והניו יורק טיימס, כאשר צלף ישראלי ירה לתוך קבוצה של פלסטינים לא חמושים, רבים מהם פרמדיקים. הכדור סטה ממסלולו, ניתז ורסיס שלו הרג את נ’גאר.

וזה היה רצח לכל דבר, כי אם אתה יורה לעבר אדם חף מפשע אחד והורג בטעות אחר, בכל מקרה ביצעת רצח.

צה”ל הודיע שהוא פתח בחקירת מצ”ח. עד ×›×”, שנתיים לאחר מעשה, היא לא הסתיימה – או, אם הסתיימה, הצבא קבר את המידע. החמוש הישראלי שרצח אותה יכול לסמוך על מצ”ח: התו”ל שלה מתמצה בסיסמה הצה”לית של “עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן”: מושכים כמה שיותר זמן בחקירה, עד שהחייל הרוצח או המתעלל יוצא מכלל תחולת חוק השיפוט הצבאי (חצי שנה עד שנה מרגע שחרורו). אופס, נגמר הזמן. פוס, אנחנו לא יכולים לגעת בך יותר. רק אל תשכח להתייצב למילואים, כן?

מותה של נג’אר משך את תשומת הלב הציבורית העולמית מכל הסיבות שישראל מתעבת: היא היתה צעירה, פוטוגנית, נחושה ובעלת ערכים, נהרגה פחות או יותר מול המצלמות, ואי אפשר היה להאשים אותה בשום צורה בטרור.

לא שדובר צה”ל לא ניסה. השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון צריך לתת עבודה, אחרי הכל. אז הוא ערך סרטון באופן מגושם וניסה לטעון שהיא אמרה שהיא רוצה להיות מגן אנושי. לא שברור איך מישהו שרוצה להיות מגן אנושי מעניק לצה”ל אישור לירות בו, אבל השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון הוא גם מהגרועים שבהם; כך שתוך זמן לא רב צץ הראיון המלא, שבו אמרה נג’אר שהיא “מגן אנושי כמצילה של הפצועים.” בין השקרנים של דו”צ בלט במיוחד אביחי אדרעי, נציג דו”צ בערבית.

ככה זה כשצה”ל הורג אדם חף מפשע: הוא חייב גם לרצוח את זכרו.

הרצח הזה, חשוב לציין, בוצע על פי הפקודות והנהלים של צה”ל. לא מדובר פה ב”אירוע נקודתי.” צה”ל הוציא פקודות שהורו לירות ירי חי ב”מסיתים מרכזיים”. כלומר, לא באנשים שהיוו איזושהי סכנה לכוחותיו, אלא מי שנתפסו כדמויות מרכזיות בהפגנות.

שורה של ארגוני זכויות אדם ניסו להציל את כבודה המסמורטט של מדינת ישראל, ועתרו לבג”צ. הם טענו שצה”ל יצר מפלצת בלתי מוכרת בתחום המשפט הבינלאומי. בזמן לחימה, מותר לצה”ל לירות רק לעבר לוחמים או אזרחי אויב שנוטלים חלק ישיר בפעולות איבה. כך, למשל, אילו היו המפגינים יורים לעבר החמושים הישראלים, ומישהו היה נוהג במשאית תחמושת כדי לסייע להם, מותר היה להרוג אותם ואותו. אבל דיני המשפט הבינלאומי לא מכירים במושג “מסית מרכזי” או “מסית ראשי”; הם מכירים ב”לוחם” או “לא לוחם.”

עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם טענו שסט החוקים הנדרש במצב ×›×–×” הוא לא חוקי הלחימה – הרי לא היתה לחימה, ×”×™×” טבח – אלא ×–×” של אכיפת חוק; ובו מותר לפתוח באש רק במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית.

הם צדקו בכל מילה. באותה מידה יכלו לנופף תרנגולת מעל ראשם. בג”צ, כהרגלו בקודש כשזה מגיע לחיי לא יהודים, בגד ביעודו, וכמו יאיר לפיד הודיע שהוא תמיד מקבל את החלטת מערכת הבטחון.

אבל אז, כפי שמציינת עו”ד רוני פלי – אחת מל”ו – נכנסה לתמונה ועדת החקירות של מועצת זכויות האדם של האו”ם, וקבעה שיש חשד סביר לכך שצה”ל הפר את המשפט הבינלאומי. בשיח המקובל, המונח המעודן “הפרה של המשפט הבינלאומי” מתורגם בדרך למושג גס וברור הרבה יותר: פשעי מלחמה.

וראה זה פלא: זמן קצר לאחר ההחלטה הזו, שינה צה”ל בחשאי את נהלי הפתיחה באש שלו. מומחי הבליסטיקה שלו, כמסתבר, הזדעזעו לגלות שירי קליעים חיים מעל לקו הברך עשוי להוביל בסבירות גבוהה למוות, והפקודות שונו.

אתם יודעים, הפקודות הבלתי חוקיות שאושרו על ידי בג”ץ, בראשות הנשיאה חיות. על שופטים כמותה כבר אמר התלמוד ביחס לשופטים שחששו להרשיע את הורדוס: “בעלי מחשבות אתם; יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם.”

ואנחנו נשארנו עם גופה של צעירה, חובשת, בת 20, שדמיה זועקים מן הארץ. אם האוזן איננה ערלה והלב אינו אטום או מושחת.

איתה, ועם האיש שירה בה, שטעם טעמו של דם אדם, ושכנראה כבר שוחרר לחייו האזרחיים. מה חשב כשראה את הדיווחים? האם נקפו ליבו? האם חגג, כמקובל, אחרי הרג ראשון? (האם היה זה הרג ראשון?) האם הבין מה עשה? האם יבין? האם המוות הזה ישנה את חייו? האם ירדוף אותו ויוביל למותו בדרך דומה, מידיו שלו, כפי שקורה לעתים תכופות מדי? או שמא, כפי שנפוץ פחות, הוא ישתוקק לטעום שוב את התחושה המשכרת של היכולת לקטוף חיי אדם פשוט כי זה אפשרי?

כנראה שלא נדע, כי אלא אם האיש יחשוף את עצמו מרצונו כחלק מתהליך של וידוי, צה”ל ימשיך לשמור על שמו סודי. אחרי הכל, אסור לגרום ליורה הבא לחשוב שתהיינה השלכות כלשהן למעשה הרצח. רוצחים אלמונים; וביותר מדי מקרים, משורה משחרר רק המוות.

ובעוד אנחנו מציינים את מותה של רזאן אל נג’אר, רצחו חמושי מג”ב אתמול (ז’) בירושלים את איאד אלחלאק, פלסטיני שסבל מאוטיזם. הוא נמלט מפניהם אל חדר אשפה, ניסה להסתתר מאחורי פח, ושם ירה בו רוצחו ארבעה עד שישה קליעים. איאד אלחלאק, לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה. כמו אל נג’אר, איתרע מזלו להיוולד לקבוצה שדמה מותר.

ומי התיר את דמם? אפשר להטיל את האשמה, במידה ניכרת של צדק, על החמושים למיניהם, מפקדיהם, השופטים שקושרים את עיניהם מראש, התועמלנים אנשי ה-hasbara שמצדיקים כל מעשה נבלה, הפוליטיקאים שקוראים לירות כדי להרוג במי שמרים ולו מברג; אבל בסופו של דבר, החמושים והפוליטיקאים והשופטים מקבלים את משכורתם ואת הכבוד המוקנה להם מידינו. לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.”

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

הערה מנהלתית א’: ביום חמישי הבא, ×”-11 ביוני, בשעה 19:00, אארח לשיחת זום את נציגת שוברים שתיקה מרפי בוביס, בפורמט AMA (Ask Me Anything). מרפי תתחיל את השיחה בכ-20 דקות של הרצאה כללית על הארגון ופועלו, ולאחר מכן יהיו שאלות מהקהל. מי מקוראי הבלוג שרוצה להשתתף באירוע, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשלקמפיין הטרור החקלאי של צה”ל והמתנחלים קרתה תקלה מצערת

זה התחיל בעוד דיווח שגרתי של צה”ל: לטענת ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, פלסטינים ניסו לבצע פיגוע דקירה כנגד חמושיו. כשראיתי את המילים “שני מחבלים ניסו לדקור לוחמים שפעלו במרחב, והלוחמים הגיבו בירי לעבר החשודים”, התחלתי לחשוד.

אתם מבינים, חמושי צה”ל לא “מגיבים בירי” כשמישהו מנסה לדקור אותם. הם הורגים אותו במקום. ואם הם לא הורגים אותו במקום, הם רודפים אחריו ועוצרים אותו. במידת הצורך, הם יטילו עוצר נרחב על האזור כדי למצוא את הדוקר. “הגיבו בירי לעבר החשודים”? אין עצורים? מסריח.

אבל דובר צה”ל דיווח, אז כמעט כל התקשורת בלעה את השקר ×”×–×” והמשיכה הלאה. אין נפגעים לכוחותינו, אז אין על מה לדווח. כמעט – ×›×™ ב"הארץ" טרחו לחפור בנושא, וגילו שהפיגוע מצוץ מהאצבע.

מה שקרה היה שונה לגמרי: קבוצה של חקלאים פלסטינים עיבדה את אדמתם. עם הגברים היו גם נשים וילדים. האירוע היה בסמוך לעמק שילה, שלרוע מזלם של הפלסטינים פורה רוש ולענה ומחבלים יהודים. קבוצה של מחבלים צעירים הגיעה למקום והתעמתה עם החקלאים. הקצין המקשר בין המחבלים וצה”ל, הרבש”צ (רכז בטחון שוטף צבאי, שריף שמונה מטעם ההתנחלות ומקבל שכר ממשרד הבטחון) הגיע למקום, התעמת גם הוא עם המשפחה, ואז הזעיק את צה”ל.

החמושים שהגיעו למקום, מגדוד 97 הידוע לשמצה של חטיבת כפיר (גדוד “הנח”ל החרדי”, שמורכב בפועל משבאבניקים מההתנחלויות), טענו ששניים מבני המשפחה התקרבו אליהם עם מגלים. בתגובה החמושים תקפו אותם בגז מדמיע. אף שהשניים נפלו על הרצפה, החיילים לא לקחו את המגלים. כשניסו השניים לקום על רגליהם, ירו בהם החמושים, הפעם ירי חי. הם נפצעו קל ובינוני: אחד מהם נפצע בבטנו.

מה קרה פה? ובכן, בתור התחלה לא היה שום נסיון דקירה. יתר על כן, החמושים גם לא חשו סכנה, שאם לא כן היו משתלטים על המגלים כששני הפלסטינים קרסו לרצפה. מה שקרה פה הוא טיוח מצד צה”ל של מבצע משותף ארוך ימים בינו ובין המתנחלים: טרור חקלאי.

התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט שנכתב לפני שבע שנים בדיוק. הפעם אתמצת. המטרה של המתנחלים היא השתלטות על כמה שיותר אדמות חקלאיות של פלסטינים. הדרך החוקית לעשות זאת היא לטעון שהאדמות נטושות במשך עשור. למהלך ×”×–×” יש שתי זרועות, שבשתיהן משולב צה”ל באופן הדוק עם הפורעים. הזרוע הראשונה היא סגירת אדמות בפני פלסטינים, בתואנה המקובלת על צה”ל שהוא לא ×™×”×™×” מסוגל להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. השניה היא ×”×’× ×” על הפורעים עצמם, הן במהלך הפרעות – הצתות שטחים, הרעלת עצים, הרג בעלי חיים – והן באמצעות שיבוש חקירה לאחר מעשה, למשל באמצעות דיווח שקרי בתקשורת. במקרה שהפלסטינים מנסים להתגונן מפני הפורעים, ממהר צה”ל להזכר שהוא בעצם אמור לשמור על “הסדר”, ואז יורה לעבר הפלסטינים. המטרה: לייאש פלסטינים מלצאת לאדמתם, כדי שאחר כך יוכל לבוא איזה מנדלבליט ולומר שהן נטושות, ועל כן אפשר להשתלט עליהן.

זה מה שקרה אתמול. רק שלרוע מזלם של המחבלים, אלה שבמדים ואלה שבלי, הפיגוע שהם ביצעו כנגד הפלסטינים זכה לתשומת לב, והוא נחשף. הוא רחוק מלהיות היחיד מסוגו, רק כזה שהגיע לתקשורת: אתמול, למשל, דרס מתנחל שלושה כבשים למוות ופצע עוד כעשרה. בצלם וארגונים אחרים כבר הבחינו בעליה באלימות הפורעים היהודים בחודש האחרון.

למה עכשיו? ובכן, מנסיוני, עליה באלימות מגיעה כאשר הצאן הקדוש משועמם: בחגים, שבתות (שבת הפכה ליום המועדף על פוגרומצ’יקים), וחופשות בתי ספר. זה בדיוק מה שהיה לנו לאחרונה.

וזה לא הולך להגמר בקרוב, אלא אם ישראלים נחושים יקפידו לדווח ולתעד כל מעשה אלימות ×›×–×”. הדבר היחיד שצה”ל מבין – ושום דבר מזה לא ×”×™×” קורה בלי צה”ל – הוא חשיפה. רצוי כואבת. רצוי בחו”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. הבלוג מציין היום 14 שנים לקיומו, יחסית באופן ענות חלושה; אבל אני עדיין כאן.

(יוסי גורביץ)

בהחלטה קטנה אחת, שמט נפתלי בנט את הטיעון הפוליטי המרכזי של מחנה הימין והזכיר לנו את מהותו: שלי שלי, שלך שלי

מעט ורעים היו ימיו של נפתלי בנט במשרד הבטחון, אשר על כן הוא עושה כמיטב יכולתו המוגבלת להשאיר חותם בתפקידו. למרבה המזל הוא כנראה מבין שפלישה לסוריה כבר לא תהיה במשמרת שלו, אז הוא מסתפק בבקשיש למגזר: הוא הודיע שהוא יבנה מעלית במערת המכפלה. זו, לכאורה, מיועדת להנגשת האתר שרווי דם נקיים ליהודים מוגבלים. לכאורה, כי המטרה האמיתית של המהלך הזה היא להוכיח שסמכויות עיריית חברון במערת המכפלה הופקעו, והועברו למפקד הצבאי. סיפוח חלקי בהחלטה מנהלתית של שר.

ואני לגמרי בעד.

למה? ובכן, אתם עשויים לזכור את הפסטיבל שניסה הימין לארגן בשבוע שעבר לרגל 100 שנים להכרזת סן רמו. זו, כפי שכבר נכתב כאן לפני כמעט עשור, היא התחליף שלהם להחלטה 181, הידועה כהצהרת הכ”ט בנובמבר. החלטה 181 בעייתית מצד גזלני האדמות שלנו: היא מכירה במדינה פלסטינית. החלטת סן רמו, לכאורה, נוחה יותר לגנבים. היא אמנם לא מדברת על מדינה יהודית – היא מדברת, בבירור, על משהו משונמך יותר, “בית לאומי”, ולא בכל פלסטינה אלא בפלסטינה (in Palestine) – אבל לפחות היא לא מזכירה מדינה פלסטינית.

מה שלא כל כך מפתיע, משום שזו החלטה של מעצמות קולוניאליסטיות, שקיבלו את החלטתם מבלי לשאול להסכמת הנשלטים. והסכמת הנשלטים, בסופו של דבר, היא השד שרודף את הציונים. עצם הרעיון שיש פלסטינים ויש להם זכויות בסיסיות הוא לצנינים בעיניהם.

אז למה אני שמח על ההחלטה של בנט? או. להצהרת סן רמו יש חלק מובנה שהמתנחלים ועוזריהם מעדיפים לשכוח (ההדגשה שלי): “מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.” (מן הראוי, בהערת אגב, להרכין ראש מול ראיית העתיד של מנסחי הכרזת סן רמו על הסכנה שמדינה יהודית תוביל לפגיעה במעמדם של יהודי העולם. לציונים, במקרה הטוב, לא היתה כזו.)

כאשר בנט פוגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי פלסטינה המנדטורית; כאשר הוא שולל את זכויותיהם ההיסטוריות של תושבי חברון על מערת המכפלה; כאשר הוא לוקח בסמכות הכוח הכובש סמכות לשנות הסדרים היסטוריים בני מאות שנים – כשהוא עושה את כל ×–×”, כל ×–×” בהחלטה קטנה אחת לכאורה, הוא מוחק את הסעיף שמבטיח את זכויות הקהילות הילידות בהצהרת סן רמו כאילו אין לו שום משמעות. ואכן אין לו שום משמעות.

בנט, בקצרה, חושף את העובדה שהיללות לעבר סן רמו (הן הושמעו השבוע בכנסת על ידי גנב הקולות צבי האוזר, סמכות מוסרית עליונה) הן בסך הכל תרגיל שמיועד להסתיר את האמת שממנה ניסה להתחמק רש”י, בפרשנותו לפסוק הראשון בתנ”ך: ליסטים היו אבותיכם. ועל זה משוך חוט החסד המיוחד של המתנחלים: שלי שלי, שלך שלי. מידת רשעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בית משפט לא יהיה תקנה לציבור מושחת, כחול לבן בורחים מבשורה, וממשלת נתניהו מקדמת פחו”ס, ולא במקרה. שלוש הערות על המצב

קציני סדום: היום ומחר (ב’) ידון בג”ץ בעתירות נגד מינוי בנימין נתניהו לראשות הממשלה (שהרי הוא נאשם בפלילים) וכנגד הסכם הקואליציה המושחת שלו. אהמר מראש: העתירה הראשונה תדחה, ובשניה יסתפק בית המשפט במחיקת סעיפים לא מרכזיים בהסכם. הסיבה לכך פשוטה: כשהציבור מושחת, ואין זה משנה כל כך האם הוא מושחת אקטיבית או מעוך מוסרית פסיבית, שום שופטים לא יצילו אותו. עצם המחשבה עצמה היא אוליגרכית ואנטי דמוקרטית.

החוק ביחס ליכולתו של אדם מושחת להמשיך ולכהן בתפקיד ראש הממשלה ברור: הוא יכהן עד הרשעתו החלוטה. החוק בשאלה האם חבר כנסת יכול להבחר לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוגש נגדו כתב אישום לא ברור. יש לכך סיבה: כפי שברומא לא העלה המחוקק הפטריארכלי עד מאד על דעתו שיכול להיות פשע מסוג רצח אב, אסופת הפוריטנים (במובן החיובי של המילה: כובד ראש מוסרי) שהקימה את המדינה לא העלתה את דעתה שיכול חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לבקש ברצינות את התפקיד העליון במדינה. ואם יבקש, חשבו, חזקה על הציבור שידחה בבוז את הרעיון.

אבל כל ראש ממשלה מאז שנת 1996 היה חשוד בפלילים: נתניהו חמק מאימת הדין בפרשת בראון-חברון בשל רחמנותו של אליוקים רובינשטיין (וחמק שוב, ומאותה הסיבה, בפרשת עמדי והמתנות); אהוד ברק ניצל את הלאקונה שזיהה רובינשטיין בחוק הבחירות ב-1996 כדי להזרים כסף לעמותות בבחירות 1999, ותקע בגרונו של רובינשטיין את החלטתו הקודמת; מני מזוז סגר לשרון את תיק האי היווני, והיה מוריד גם את משה קצב מהחבל אלמלא השתטה האחרון; היועמ”ש הנשכח יהודה ויינשטיין העלים את תיק ביביטורס; וארבע השנים האחרונות של נתניהו עמדו בסימן תיקיו החדשים (שבשניים מהם, תיק המניות ותיק הצוללות, מגלה מנדבליט איטיות צפויה אך מדאיגה).

כלומר, ב-24 השנים האחרונות לא היה פה ראש ממשלה שלא היה חשוד בפלילים בפרשות שחיתות. אף אחד מהם לא הפסיד בחירות בגלל החשדות. 24 שנים הן שליש מימיה של הרפובליקה. הסכר שבנתה הקבוצה חמורת הסבר של אבות מייסדים, שיכלו להדיח בכירים על וילה (חוקית לגמרי) שבנו, לא עמד בשטפון הכסף שגרף את המדינה החל משנות ה-80 המאוחרות.

הישראלים מתגאים בפרגמטיות שלהם ובבוז שלהם לנהלים ולחוק, תולדה של אלפי שנים שבהן החוק נכתב על ידי מדכאים ואויבים. אילתור וגניבת סוסים תמיד היו שם המשחק, והקהילות היהודיות בגולה לא היו ידועות בשקיפות וניהול התקין שלהן. נוצקה כאן, אכן, שכבה של כבוד לחוק – אבל מסתבר שהיא שכבה דקה למדי. ותמיד עמד מולה הכיבוש, שהפך את החוק לצחוק. שום שופטים לא יצילו אותנו – ודאי לא הפחדנים הקבועים של בג”ץ.

רק אנחנו נציל את עצמנו; רק אנחנו נעמוד מול אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב – וגם זאת רק בתנאי שהלב הציבורי איננו אטום או מושחת.

בורחים מבשורה: מפלגת כחול לבן, שמכרה את מצביעיה במורד הנהר לנתניהו, טענה שהיא נכנסת לממשלתו משום שזו ממשלת חירום לעת קורונה. הממשלה עוד לא הוקמה, נראה שהגל הנוכחי (כן, סביר מאד שיהיו עוד) של הקורונה בנסיגה, ליצמן משך ברתמת כסא המפלט ועף ממשרד הבריאות כדי לבזוז עבור הרבי מגור את משרד השיכון – אבל כחול לבן, ראה ×–×” פלא, לא רוצה את תיק הבריאות.

גבי אשכנזי, המיועד, מתעקש לקבל את תיק החוץ. ואכן, איזה פוליטיקאי עם שכל ירצה עכשיו את המשרד ×”×–×”? בית קברות ×›×–×” לקריירה לא נראה מאז המשרד לבטחון פנים. הרבה יותר ×›×™×£ לשייט בשחקים – מה שכנראה יקרה עוד חודשיים – ולהפגש עם מקביליך הזרים. ×–×” עדיף משמעותית על מסיבות עיתונאים מגומגמות שבהן אתה צריך להסביר למה ההשקעה הממשלתית בבריאות ממשיכה להתדרדר, גם אחרי המגפה.

ושלא יהיו אשליות – כחול לבן לא תרחיב את התקציב. זו מפלגה ניאו ליברלית לכל דבר ועניין. וראשם של ראשיה לא נתון לכלכלה. הם יוצאי צבא, והצבא תמיד קיבל את התקציבים שלו, וימשיך לקבל. ממשלת קורונה? ממשלת ג’ובים.

במקביל, חשוב לציין, ממשיכה כחול לבן לרמוס את נהלי הכנסת כדי להשלים את הסירוס של חוקי היסוד הישראליים. התקשורת הישראלית לא מדווחת על המהלכים הללו, והם לא מוציאים אנשים לרחובות. העובדה שהסקרים נותנים לכחול לבן יותר מעשרה מנדטים – רבאק, העובדה שהם נותנים לה מנדטים בכלל – אומרת לא מעט על השאלה האם הלב הלאומי אטום ומושחת.

פחד, חוסר ודאות וספק: FUD (פחו”ס, בעברית) הוא המודוס אופרנדי של הממשלה. כל דבר נעשה בחוסר תכנון. היום התחילו מחדש הלימודים בחלק מבתי הספר, כשראשי הערים ומשרד החינוך מקבלים התראה ברגע האחרון. כחלק מהכניעה של נתניהו לבלוק החרדי שלו, בתי ספר חרדיים יתחילו ללמד את חטיבות הביניים שלהם.

הורים, ילדים ומורים לא ידעו מה יקרה הבוקר. משרד החינוך שבראשות רפי פרץ לא הצליח למצוא פתרון לבעיית המורות שלא יכולות לחזור לעבודה. מעבר לעובדה שרפי פרץ, שהתיימר להקים בתי ספר לנבואה, לא הצליח לנבא שום דבר ואף על פי כן נמצא בתפקידו, מדובר כאן בחזרה שיטתית על דפוס הפעולה של הממשלה: הנחיות שמגיעות באיחור, מתקבלות באישון לילה, שקיים ספק (*) אם נערך בהן דיון ראוי, ושמומטרות על הציבור בשיטת דוקטרינת ההלם.

אחרי הכל, ציבור הלום ומטושטש, שבבוקר אומר מי יתנני ערב ובערב אומר מי יתנני בוקר, הוא בדיוק מה שהממשלה הזו צריכה: ציבור שלא מסוגל לעקוב אחרי מה שמתרחש, לא זוכר את העובדה שלממשלה ×”×™×” חודש וחצי להתארגן ותכנן אבל לא עשתה זאת – ×›×™ הכל מעורפל ושטוף בוץ, ובהתאם הציבור לא יכול לגייס את הזעם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.

ואם הפוסט ×”×–×” עורר בכם יאוש, לא זו היתה כוונתו. הוא ×”×™×” מיועד לנער אתכם מן היאוש ולעורר את הזעם. אין לנו הפריווילגיה להתייאש. הסיפור לא נגמר – הוא לעולם לא נגמר – ואנחנו אזרחים, לא נתינים. כלומר, אחראים לגורלנו. שמרו על דריכות: ההלם חולף בסופו של דבר. היו ערוכים ליום שאחרי.

(*) לא באמת קיים ספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל ×–×” ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל ×–×” קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי ×—×’ הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? ×›×™ נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש ×”×–×” יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר ×›×–×” על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, ×–×” דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים ×™×”×™×” גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ×”×”× ×”×’×”, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ×”-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ×”-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)

ליצמן צריך להיות בכלא, אבל צריך לזכור שהוא לא מייצג אף אחד פרט לעסקונה מושחתת, ששואבת את כוחה מהמדינה הציונית

בנימין נתניהו היה ברוב שנות העשור האחרון שר הבריאות, אבל למזלו יש לו את השעיר לעזאזל המוצלח ביותר למחדליה של מערכת הבריאות: יעקב ליצמן.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על התנהלותו של ליצמן, שהכניס לבידוד את ראש הממשלה (נאחל לו החלמה, כדי שיוכל להזדקק בעתיד לשירותי הבריאות של בית המשפט בהאג) וחלקים ניכרים מהנהגת המדינה. ליצמן סירב פעמיים לבדיקת חום בכנסת, והתגנב לתפילות במניין גם לאחר שמשרדו אסר רשמית על כך. זה היה, צריך להזכיר, אחרי שליצמן נאבק במשך שבועות כנגד סגירת בתי הכנסת, בדגש על סגירתם בפורים. אפידימיולוגים מעריכים (הכל כרגע, צריך להזכיר, הערכות) שהדחיה של הסגר עד לאחר פורים הובילה להתפשטות ניכרת של הנגיף.

אבל האשמה על כך שחסיד גור בור מנהל את משרד הבריאות צריכה לנוח על כתפיו של בנימין נתניהו. הוא זה שמינה אותו. ליצמן מילא את משרד הבריאות בעובדים שגם הם חסידי גור, ועל כן הוא נאבק להשאר בתפקיד. לליצמן אין שום תפיסה של שירות ציבור: הוא שב ואמר לאורך שנותיו בתפקיד שיש לו פריימריז של אדם אחד, הרעבע מגור (ונראה כרגע שהוא מפסיד בו). ליצמן היה מעורב בהטבות ניכרות לאשת האדמו”ר כשחלתה, והוא חשוד בלחץ על פסיכיאטרים כדי שיעכבו את הסגרתה של הפדופילית החרדית מלכה לייפר.

על המהלכים שלו בפרשת הקורונה, בעיקר סביב התפילה במניין כשהוא עצמו אסר על כך, ליצמן צריך לשבת בכלא על סיכון הציבור. אבל הסיפור הוא לא העסקן המאוס יעקב ליצמן.

בימים האחרונים, בעקבות התפרצות המגפה בבני ברק ובירושלים, הרשת עמוסה בביטויי שנאה ואיחולי מוות לחרדים. ליצמן הוא דמות שמוזכרת שוב ושוב בהקשר זה. חלק ניכר מהאמירות מגיעות מכיוון המרכז-שמאל, מאנשים טובים שצריכים לדעת טוב יותר. זו הזדמנות לומר כמה דברים ברורים.

אנחנו הומניסטים, וחרדים הם בני אדם. יש לנו ויכוחים עמוקים איתם, פחות או יותר בכל מישור אפשרי. הם לא משנים את העובדה שאנחנו מדברים פה על כמיליון איש, שנמצאים בצרה גדולה. לאחל למותם או שיידחרו אותם דה פאקטו לגיטאות זה עוול עמוק. האנשים האלה הם לא אויבים. הם חולים.

הבעיה היא לא החרדים, אלא הנהגתם. הליצמנים, בהכללה לאנשי החצרות החרדים (ביניהם “גדולי דור” כמו קנייבסקי, לא רק רבנים חסידיים), פשעו כלפי הציבור שלהם בכך שבמשך כמעט כחודש הם נמנעו מלדווח להם על המגפה וקראו להם להתנהל כרגיל.

×”×”× ×”×’×” הזו, הן ברמת העסקנים (המקורבים לרבנים) והן ברמת חברי הכנסת, לא מייצגים אף אחד. הם מעולם לא נבחרו על ידי איש, ויש עליהם ביקורת עצומה בציבור החרדי. כן, החרדים מצביעים כבלוק על פי הוראת רבניהם, אבל הנבחרים לא מייצגים אותם אלא את הרבנים, ואם לדייק – את העסקנים המקורבים לרבנים.

(כאן, כהערת אגב, מן הראוי להבחין ביו החרדים ובין המצביעים הפלסטינים הישראלים: באפריל שעבר, כשהרשימה המשותפת התפרקה, המצביעים הפלסטינים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנהגתם בהפחתת ההצבעה ובהצבעה עבור מרצ.)

בעיית ההנהגה החרדית היא בעיה שיצרו כל ממשלות ישראל. עוד קודם לקום המדינה, קיבלה המדינה הציונית לעתיד את התכתיב של אגודת ישראל דאז ביחס לסטטוס קוו. עם הקמת המדינה, נוצר הנוהל שבו החרדים מקבלים כסף, תומכים בממשלות, ובתמורה מקבלים סוג של אוטונומיה.

האוטונומיה הזו, במיוחד מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, היא קללה איומה. היא יצרה מלכודת לחרדים: הם כלואים בישיבותיהם. כלכלתם על ראשי הישיבות. אסור להם לעבוד, משום שאסור להם להתגייס. כלומר, גורלם של כמיליון איש נמסר לקבוצה קטנה של עסקנים שאין להם בהם כל עניין אלא כפרולטוריון במובן המקורי של המושג: ראשים שנספרים בקלפי.

כתוצאה מכך, ×”×™×” נוח מאד למדינה הציונית להשאיר את החרדים לעצמם. הם היו בו זמנית אויב נוח מאד, ×›×–×” שאפשר להתנגח בו בשל אי גיוסו – וציבור שמעניק לגיטימציה למדינה הציונית כביכול היא אכן מדינה יהודית, ואם היא מדינה יהודית, לכאורה יש לגיטימציה לפשעיה כלפי הפלסטינים.

המדינה, לדרישת מנהיגי החרדים, מנעה מהחרדים השכלה. היא הקפידה לא לאכוף את לימודי הליבה, והשאירה ציבור עני שלא יכול לקבל השכלה בכוחות עצמו. היא אפילו אמרה לבג”ץ שהישיבות הן “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה.” איומי ההשכלה.

כלומר, ככל שהחרדים הם “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה”, האחריות איננה עליהם: הם מעולם לא היוו פה רוב. האחריות היא על ממשלות ישראל, שלצרכיהן הפוליטיים שעבדו את רוב הציבור הזה.

הצעיר החרדי איננו יכול לרכוש השכלה, אלא בהחבא. הוא איננו יכול לעבוד, אלא בשחור. מדינת ישראל דנה אותו לחיי עוני, הן עוני פיזי והן עוני רוחני, כדי שתוכל לקשור עסקאות עם סופרי הראשים של מגזרו, הגבירים, העסקנים והליצמנים. האנשים האלה אינם האויבים: הם מוסללים לתפקידם, ובמידה ניכרת מוסללים לדעותיהם.

היציאה מהמבוך. כשכל זה יישכך ונשוב לחיים תקינים (ואופתע אם זה ייקח פחות משנה), הלקח הראשון של הקורונה צריך להיות פירוקה של חברת הלומדים. שוב אסור יהיה להגיע למצב שבו יש חלק מהציבור שמנותק מהתקשורת וכבול לרבניו, פשוט משום שמצב כזה הוא, כך ממש, סכנת נפשות.

הממשלה הבאה תצטרך להקים ועדת חקירה למחדל קיומה של חברת הלומדים, שתגיש המלצות על הדרך לפירוקה. הצעד הראשוני יצטרך להיות שחרורם של החרדים מכבילתם הכלכלית והחוקית לרבנים: כלומר, לבטל את שוט הגיוס ולאפשר לחרדים לצאת לעבודה, כשמי שיעבוד מחוץ למרכזי החרדים יקבל בונוס גדול. המטרה שלנו היא השתלבות. זו תמוטט חלק ניכר מחומות הבורות והשנאה – חומות הדדיות.

החקיקה העתידית צריכה לבלום, במקביל, כל נסיון להשיג אחוריה את צעדיהם של נשים. כלומר, לבטל את הנומרוס קלאוזוס שמנסים ליצור באקדמיה, העדפה של גברים על פני נשים משום שחרדים לכאורה לא יכולים ללמוד מהן, או כל נסיון אחר להשיג את צעדיהן של נשים בשוק העבודה. במקביל, יש לאכוף לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים, כאשר בתי ספר שיסרבו ללימודים הללו לא יתוקצבו בשום צורה על ידי המדינה.

כל זה יצטרך להיעשות בעדינות מירבית, כדי לאפשר לעסקונה החרדית להסיט את המשבר הממשמש ובא עליה כלפי “המדינה הדורסנית.” הסיכוי שמשהו מזה יקרה בממשלות ישראליות, שתמיד נזקקות לסיוע של עסקנים חרדים, נמוך למדי; ואף על פי כן, הנושא הזה חייב להיות על סדר היום, והוא חייב שלא להיות “מלחמה בחרדים” נוסח טומי לפיד אלא מלחמה בעוני ובהסללה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר נתפס כשהוא מחזיק במניות של חברות – של בן דודו, אלא מה – שמכרו ציוד גרעיני ללוב, בשנים 2007-2008. בקרוב נשמע שגם הפעם בנימין לא ידע, הוא לא ידע, על הבגידה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו תרומות רבות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית ×”×™×” התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן ×–×” קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל ×”×™×” ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

×–×” נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. ×’× ×¥ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו ×–×” קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, ×”×–× ×” את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. ×–×”, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. ×–×” עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר ×”×™×” לצפות את המגפה. ובכן, ×–×” לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח ×”×™×” לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם ×”×™×” גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"×›, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון ×–×™×”×” את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות ×™×”×™×” עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב ×›×–×”, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את ×–×”. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה ×›×–×”, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען ×–×” על ×–×” ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)