לפני כעשרים שנים בערך, צעיר ויחסית טיפש, שרצתי בבסיס המנהל האזרחי בדיר אל בלאח. ערב שבת, ארוחת שבת, ומישהו צריך לעשות קידוש. זה חלק מפקודות מטכ"ל. אני סירבתי, שאר החיילים החילונים לא היו סגורים על איך בדיוק, ואחרי כמה דקות של נסיון להשליך את המטלה הזו על מישהו אחר – ההוויה הצבאית הבסיסית – לקח סמיר על עצמו את המטלה. סמיר היה הקצין לתפקידים מיוחדים. הוא היה דרוזי. הוא קרא את הקידוש מהסידור מוצלח מאד, בהתחשב בכך שזו היתה הפעם הראשונה שלו.

צה"ל תמיד היה צבא דתי. הוא אילץ חיילים חילונים להשתתף, בפקודה, בטקסים דתיים – מקידוש בליל שבת עד סדר פסח. הצבא היה מעורב, במיוחד בימיו של אלעזר שטרן, בהמרת דתם של החיילים שלו. ליהדות אורתודוקסית, כמובן. אתמול חיסל צה"ל, באמצעות לשכת הרמטכ"ל בנימין גנץ, את שאריות הספקות: נרשמה הכרעה בוויכוח ארוך שנים האם יש בטקס לזכר חיילי צה"ל יש לומר "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו…" או שמא יש לומר "יזכור אלוהים". צה"ל בחר באפשרות השניה. או, אם לדייק, אליבא דגנץ צריך לומר "יזכור אלוקים."

מעבר למבט הציני על גנץ עצמו, שמאפשר לנו לקבוע – בהתחשב בעמדות קודמות שהביע – שהוא מתחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשלב מוקדם יחסית, יש כאן אמירה מעניינת. צה"ל אומר, בעצם, שהוא לא גוף לאומי: הוא לא פונה אל "עם ישראל", אלא אל יהוה. "עם ישראל" הוא ישות מעורפלת, שיכולה להכיל – עם קצת רצון טוב – את כל תושביה של ישראל, גם אלה שאינם יהודים אורתודוקסים, והיא יכולה לדבר גם אל חיילים שאינם מבני הדת הזו שנלחמים בשורות צה"ל. "יזכור אלוקים" – לא בדיוק.

נקודה מעניינת: התגובה של לשכת הרמטכ"ל אומרת שמה אתם רוצים מהחיים שלנו, זה חלק מפקודות מטכ"ל, ספציפית פקודה 330901 (זהירות, מסמך). מעבר לעובדה שהפקודה אומרת "אלוהים" ולא "אלוקים", הפקודה נכנסה לתוקפה – על פי המסמך – ב-10.3.2008. כלומר, לא כל כך מזמן. כלומר, בתקופה שאחד אלעזר שטרן היה ראש אכ"א. כלומר, יש יסוד סביר לחשד שהפקודה הזו שונתה, כמובן בלי שום התרעה ציבורית, בדיוק כאשר מתנהל דיון סוער בנושא. אחרי הכל, ההנחה האחרת היא שבמשך 60 שנה כמעט פעל צה"ל, בטקס המרכזי ביותר שלו, בניגוד לפקודותיו-שלו.

ביקשתי את תגובת דובר צה"ל בנושא, וקיבלתי תשובה ראשונה מהירה יחסית. הפקודה, נמסר, נכתבה במקור בשנת 1981, ועברה שני שינויים: ב-2004 וב-2008. מה היה הנוסח שלה קודם ששונה, לא ידעו לומר לי, משום שהדבר מצריך נבירה בארכיונים. אני חושד שמעט מאד ממה שכתב צה"ל ב-1981 עבר מחשוב. כשתגיע תגובה, אציין אותה. כפי שהדברים נראים – וזו, כאמור, תגובה ראשונית – הפקודה אושרה על ידי פורום מטכ"ל, ולא ברור אם גורמים אזרחיים כלשהם היו מעורבים בניסוחה.

במדינות שבהן לוקחים ברצינות את רעיון הפיקוח האזרחי על הצבא, פקודות הקבע של הצבא לא נסגרות בדיון פנימי של המערכת הצבאית עצמה; הן נושא לדיון אזרחי נוקב. ראינו את זה בשנים האחרונות בארה"ב, כשהדיון סביב פקודות הקבע החדשות של חיל היבשה התעמת ישירות עם תפיסת ממשל בוש, התומכת בעינויים (בישראל, כמובן, עינויים הם בקונסנסוס ולא מעוררים שום דיון ציבורי). בישראל, בעל עניין בצה"ל יכול לבצע שינוי בפקודות מטכ"ל, שיש לו השלכות על היחסים בין דת ומדינה, בלי להעלות על הדעת שלמערכת האזרחית יש מה לומר בנידון.

כמו בשורה של מקרים אחרים – למשל, שילובן של נשים ביחידות לוחמות – ברור שהצבא נכנע כאן ללחץ דתי, אולי של שטרן עצמו. זה האחרון התפרסם כאשר צעק על חיילים שנשבעו אמונים לצה"ל על ברית חדשה ולא על תנ"ך וגרם להם לפרוץ בבכי – תקרית שהביאה את שטרן לדחוף בכל הכוח את תוכנית הגיור של צה"ל, ושאומרת כל מה שצריך לומר על צה"ל בתקופתו.

צה"ל ממשיך לטעון, לאורך השנים, שהוא א-פוליטי. זה אף פעם לא היה נכון, והפעולה הזו של צה"ל בכל מה שקשור לפרהסיה הציבורית, הצהרתו שזו צריכה להיות דתית ולקבל את אלוהים – סליחה, "אלוקים" – מעידה על כך היטב. הנוסח החדש של ה"יזכור" של צה"ל הוא סטירה בפניהם של חייליו הלא-יהודים והלא-אורתודוקסים.

אבל זה בסדר, הם כבר התרגלו.

עדכון (22.6.11): דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): א. הבלוגר ערן ורד, שלא מפחד מבריוני ימין, ספג לאחרונה איום טלפוני. המאיימים אמרו לו שהם יודעים איפה הוא גר, ושהם ישברו לו את המפרקת. הוא הגיש תלונה למשטרה, אבל בואו נאמר שאני לא עוצר את נשימתי.

ב. מוקד הסיוע לעובדים זרים יוצא למאבק נגד עצם הרעיון של מעצר הילדים שלהם. הם הוציאו סרטון אנימציה בנושא, שמופיע למטה, והם מבקשים לשלוח מכתב לשר הפנים, אלי ישי, במחאה על מעצרם וגירושם.

(יוסי גורביץ)

בחודשים האחרונים שומעים הרבה על ארגון "ישראל שלי", שמנוהל על ידי איילת שקד. "ישראל שלי" הוא ארגון שמגדיר את עצמו כ"תנועה הלאומית-ציונית הגדולה בישראל", ומתמקד בעיקר בפעילות מקוונת. בעמוד הפייסבוק של הארגון חברים למעלה מ-52 אלף איש, 52 אלף איש שבהוראת הארגון יוצאים למגוון משימות ציוניות, כפי שבארגון מבינים את המושג, מהפצת סרטוני הסברה ועד להפעלת לחץ מקוון על בנק מזרחי, ששכר את שירותיו של דביר בנדק כפרזנטור, כך שהלה נאלץ לחזור בו מתמיכתו בחרם האמנים על אריאל.

הפעולה האחרונה של "ישראל שלי" מכוונת נגד אייל ניר, פעיל שמאל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, שקרא לשבור את המפרקות של פעילי הימין שצעדו ביום ירושלים. בשיחה עמה, ציינה שקד שכאשר מרצה אחר בבן-גוריון, ד"ר ירוחם לויט, הביע הסתייגות מהורות חד מינית, האוניברסיטה מיהרה להדיח אותו. יצוין, עם זאת, שלדברי שקד היא לא מבקשת את הדחתו של ניר, רק את הענשתו.

ב"ישראל שלי" עושים רבות כדי להיתפס כארגון מרכז. במסגרת ההיסטריה הישראלית הכללית להסברה, אתר הארגון מציג את אטלס ההסברה, ומייצר סרטוני הסברה שונים. אבל האתר גם קורא לחזק את גדעון סער; מאפשר לפעול למען שחרור גלעד שליט ("אך בדרך הנכונה"); מודיע שגל"צ הוא "לא הבית שלו"; ובאופן צורם יחסית, מקדם את קמפיין השקרים החדש של מועצת יש"ע, שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה לימי החלטת סאן רמו. הצרימה הזו חריגה יחסית לפעולה החלקה של "ישראל שלי" בדרך כלל, פעולה שמסתירה את העובדה ש"ישראל שלי" היא לכל דבר ועניין ארגון חזית של מועצת יש"ע.

בבדיקת הדומיין של אתר "ישראל שלי" מגלים דבר מעניין: מספר הפקס של מועצת יש"ע ושל "ישראל שלי" זהים, והכתובת הפיזית שמשויכת לאתר היא זו של מועצת יש"ע. למעשה, האתר נרשם על ידי לא אחר מישי הולנדר, בשעתו דובר מועצת יש"ע ולאחר מכן מנהל מערך התקשורת, הדוברות והאסטרטגיה של EDK, חברת הפרסום של משה קלוגהאפט. כן, אותה חברה שתחת כנפיה חסו "אם תרצו", וחוסים כיום גם מועצת יש"ע וגם "ישראל שלי".

[]

אבל הקשרים בין מועצת יש"ע לבין "ישראל שלי" מתחילים מוקדם יותר, עוד בלשכת נתניהו. כאשר נתניהו היה ראש האופוזיציה, ראש הלשכה שלו היה נפתלי בנט, כיום מנכ"ל מועצת יש"ע. מנהלת הלשכה היתה אחת, איילת שקד. בראיון בתחילת השנה אומרת שקד על פעולתה עם בנט שהם החליטו להקים מיזם משותף, שירתום לצרכי הימין את הציבור, במינימום משאבים ובלי בלגאן לוגיסטי. שותף שלישי במיזם הוא רפאל טרבלסי, שהיום הוא אחד מעובדי משרד ראש הממשלה ו"יועץ אישי ופוליטי" לשר יוסי פלד.

כאשר בנט התפוטר מלשכת נתניהו, איילת שקד חיכתה כמה ימים ועזבה אף היא את הלשכה. ברוב הדיווחים על חילופי האישים תוכלו לקרוא שהאשמה מוטלת על שרה נתניהו, אבל בכתבה ב-Ynet מתואר סיפור קצת אחר. ציטוט:

בנט היה אחראי או שותף בלשכה למגוון נושאים. בין היתר, היה שותף ליצירת כמה אסטרטגיות שליוו את יו"ר הליכוד בהתנהלותו הציבורית, בהם ההסתמכות על המחאה הציבורית שתביא להפלת הממשלה. גורמים בליכוד, המעורים בנעשה בלשכתו של נתניהו, אומרים כי "בנט לא התפטר אלא התפוטר. האסטרטגיות שלו לא הצליחו להביא לתוצאה המקווה, וההסתמכות על המילואימניקים אחרי הדו"חות של וינוגרד היתה כישלון".

במלים אחרות, בנט הוא אחד האחראים העיקריים לכמה מהמגמות המעניינות ביותר בימין הישראלי בתקופה האחרונה. ב-Ynet קושרים אותו ישירות למאבק המילואימניקים, זה שהתגלגל מאוחר יותר ל"אם תרצו", ונוהל תקשורתית על ידי EDK. גורמים בליכוד מודים, הלכה למעשה, שהיה מדובר במאבק מכוון מלמעלה, שנועד לייצר מראית עין של מאבק עממי. בנט ושקד יצאו מלשכת נתניהו, אבל לקחו את האסטרטגיה ההיא הלאה, לתפקיד הבא.

בשיחה איתה, אומרת שקד שבין ארגונה ובין מועצת יש"ע יש "שיתוף פעולה", בעיקר בתחום ההסברה; דברים דומים אומר דובר מועצת יש"ע, רוני ארזי. לדברי ארזי, מועצת יש"ע לא תומכת כלכלית ב"ישראל שלי", משום שאין צורך בכך – אם כי, הוא מבהיר, במידה ויהיה צורך כזה, סביר מאד שמועצת יש"ע תתמוך ב"ישראל שלי".

חשוב להדגיש: לא מועצת יש"ע ולא "ישראל שלי" מכחישים את הקשר ביניהם. בנט עצמו ציין בראיון למעייני הישועה את הקשר הזה. אחרי הכל, קשה להכחיש את הקשר כשיש לשני הארגונים כתובת משותפת והאתר של האחד נרשם על ידי הדובר של השני. "הארץ" מצא שבתחילת דרכה של "ישראל שלי", היא אף יוצגה על ידי דובר מועצת יש"ע, ומגדיר את ההפרדה בין שני הארגונים כהפרדה למראית עין.

אז הכחשה אין, כי אי אפשר, אבל הסתרה יש. מועצת יש"ע ו"ישראל שלי" לא מודיעים על הקשר ביניהם. למה? כי, כמו הסיינטולוגים, במועצת יש"ע יודעים שהמותג שלהם שרוף; שחלק ניכר מהציבור יאטום אוטומטית את אוזניו למה שיש להם לומר, ברגע ששמם יוזכר; כי הם רוצים להגיע לאנשים בלי הצורך להסביר שזה נכון שהם מתנחלים והם משוחדים, אבל בכל זאת כדאי להקשיב להם. הרבה יותר קל להם להעביר את המסרים שלהם, אותם המסרים עצמם, כשהם לא מגיעים לבושים בדובון ונעולים בסנדליים. וזה לא מסובך: צריך רק לרכך אותם קמעא, להעמיד פני ישראלים מן השורה, להציג את המסרים כ"הסברה", והשאר, חושבים שם, כבר יקרה מעצמו.

מסלול דומה מאוד, אחרי הכל, עשתה בהצלחה גדולה "אם תרצו": היא טוענת שהיא "תנועת מרכז" שאין לה מה לומר על השטחים, תוך שהיא מסתירה את העובדה שכל המייסדים שלה הם מתנחלים ושהיו"ר שלה, רונן שובל, היה יו"ר "תא כתום" ומועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי". והרי יצחק שמיר כבר אמר שבעד ארץ ישראל מותר לשקר; אז מה כבר יכול להיות רע באיזה שקר לבן? בקצת מלחמה פסיכולוגית?

במיוחד כשזה עובד כל כך טוב.

(יוסי גורביץ ואיתמר שאלתיאל)

כל המידע בפוסט הזה נאסף כחלק מפרויקט "החטטן" של אקטיביסמוס, שניתן להגדיר אותו כתחקיר בקוד פתוח. אנחנו רוצים להודות לאיתמר ברק ונעם רותם, שחלק ניכר מהמידע נאסף על ידם.

ועוד דבר אחד: דיווחתי כאן לפני כמה ימים על התעללותה של משטרת כ"ך בצעיר אמריקני יהודי. מסתבר שהקצין שעצר אותו טען שהנער נשך אותו, לא פחות. "הארץ" מפרסם הבוקר ששני בתי משפט דחו את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, תוך שהם דוחים גם את טענת המשטרה על הנשיכה. במסגרת הנוהל המקובל בישראל, על פיו שוטרים רשאים לשקר לבתי המשפט ולעצור אנשים בתואנות שווא, המשיך הקצין בתפקידו וכמובן שלא יועמד לדין באשמת עדות שקר. לעומר כביר יש שתי שאלות למשטרה העוינת.

(יוסי גורביץ)

בפרפרזה על גולדה מאיר, לעולם לא אסלח לוואלה על כך שאילצה אותי להגן על אלון עוזיאל. אלו מכם שלא יודעים מיהו עוזיאל, אשריכם וטוב לכם: מדובר בהיפסטר שלפני כשבוע החליט לשבש את ההלוויה של סמי עופר במוזיקה בווליום גבוה ובריקודים, אבל לא היו לו את הביצים לעמוד מאחורי המעשה הנתעב שלו כשבאה המשטרה, אז הוא שיקר לשוטרים תוך שהוא כותב פוסט מתמם על כך שהוא לא הבין מה הם רצו ממנו. עוזיאל חשב, משום מה, שהוא עושה משהו חתרני בכך שהוא דורך על רגשותיהם של אנשים שבאו להפרד מיקירם; הוא פשוט המקבילה ההיפסטרית של כנסיית Westboro, שמפגינה מול הלוויתיהם של חיילים אמריקנים. התגובה הראשונה שלי לסערה-זוטא של עוזיאל – שמעולם לא שמעתי את שמעו קודם לכן, ואני מנחש שזה נכון לרוב האוכלוסיה הישראלית – היתה "אוי. איזו ברבריות צדקנית ומרוצה מעצמה."

ושם אפשר היה לעצור ולהחזיר את עוזיאל לאלמוניות הברוכה שבה שרץ קודם לפוסט ההוא. אבל לא: וואלה החליטה להפסיק לקבל שירותים מעוזיאל, שכמסתבר שימש כפרילאנסר במדור התרבות שלה. המעשה הבזוי והפחדני הזה גרוע מהמעשה הבזוי והפחדני של עוזיאל.

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

עוזיאל לא ביצע את הריקוד שלו בשמה של וואלה. הוא לא דרש וודאי לא קיבל עבור כך משכורת. הוא לא היה במשמרת בוואלה כשעשה את זה. לא היתה לוואלה שום עילה הגיונית לעשות את מה שעשתה. יש להניח שפרשת עוזיאל עוררה שם סערה; התגובה הנכונה היתה הודעה צוננת שהמערכת מגנה את כרכורי השמחה לאיד של עוזיאל, אבל שאין לה שום קשר אליהם. במקום זה, החליטו שם לרצות את זעם ההמון על ידי התזת ראש.

אני לא יודע מה אומר החוזה בין עוזיאל ו-וואלה; מהיכרותי עם חוזי פרילאנס, אני מנחש שהוא מתיר לה לפטר אותו – סליחה, להפסיק לבקש את שירותיו – מעכשיו לעכשיו, ובלי כל פיצויים. הרבה מאד אנשים, כולל עבדכם הנאמן, מועסקים בחוזים כאלה. סביר להניח שוואלה לא עברה על חוקי העבודה, כי החוזה המקובל מבהיר במפורש שאין קשר של מעסיק-מועסק בין הצדדים. אבל הצעד שהיא נקטה מסוכן מאד לכל מי שמועסק בחוזים כאלה: הוא קובע, בפומבי, שמותר למעביד להפסיק התקשרות איתך בגלל משהו שעשית בחייך הפרטיים – משהו שאיננו עבירה פלילית ושעליו כלל לא הועמדת לדין. יש, מטבע הדברים, מקצועות שבהם פיטורים במצב כזה היו מהלך סביר – למשל, כל משרה מטעם המדינה, שהמחזיק בה מחויב בשמירה על כבוד הציבור. עיתונאי, לדעתי, הוא לא חלק מהמשרות האלה. ראוי לציין שהאתר האחר שמקבל שירותים מעוזיאל, טיימאאוט, הודיע שהוא דווקא ימשיך לקבל אותם – וראוי לציין שעכשיו הוא תקוע עם עוזיאל, כי לך תפטר אותו אחרי זה.

אם השטות הבהמית של עוזיאל לימדה אותנו משהו, הוא עד כמה שברירית זכות הביטוי בישראל, ועד כמה זה נחשב ללגיטימי להגיב עליה בשלילת פרנסה. גם זה משהו, אני מניח.

עדכון: דובי קננגיסר פרסם פוסט עם כמה טיעוני נגד לא רעים בכלל.

לבקשת הקהל, עוד דבר אחד: בסרטון שלמטה אפשר לראות את משטרת כ"ך בפעולה החביבה עליה, חביטה במפגיני שמאל בלתי מסוכנים. ראוי לציין שהקלגסים כלל לא חוששים לבצע את הפעולות מול המצלמות. למה מה יעשו להם? התקרית הזו מתרחשת בעת "ריקוד הדגלים" של הציונות הדתית, אותו אירוע שבו צווחו בריוניה קריאות "מוות לשמאלנים", "איטבח אל ערב" ועוד, מבלי שהמשטרה עצרה מישהו מהם.

(יוסי גורביץ)

כשיחקרו פעם את קריסתה של ישראל, יש סיכוי טוב ש"הקול היהודי" – אתר המופעל על ידי עמותת "יהודים שמחים", שהיא זרוע ביצועית של תלמידיו ישיבת "עוד יוסף חי" של יצחק גינצבורג – ייחשב כמקבילה הישראלית של תחנות הרדיו של רואנדה, שהסיתו לרצח והנחו את הטובחים בזמן רצח העם שם. האתר מדווח בעקביות ובהתלהבות על פוגרומי "תג מחיר", וראוי לתהות עד כמה הוא אחראי להן: בבדיקה שעשינו בשעתו, שמנו לב שחלה ירידה חדה בדיווח על פעולות כאלה בימים שבהם תלמידי הישיבה היו בחופשת פסח.

כך או כך, ל"קול היהודי" יש מקורות מצוינים בימין היהוויסטי. הוא מדווח היום על אירוע שהתרחש, לדבריו, לפני כחודשיים: כ-40 צעירים יהודים התארגנו בפסגת זאב ויצאו לצוד פלסטינים, שמטרידים לדבריהם נשים בשכונה. הם מצאו ארבעה פלסטינים סמוך לקניון המקומי, ולאחר שווידאו שיחס הכוחות עומד בתקן של הקו קלוקס קלאן, קרי 10:1, תקפו אותם. המשטרה התערבה, הפלסטינים נלקחו לקבל טיפול – הם נפצעו קלות – והפוגרומצ'יקים נמלטו על נפשם. לא דווח על מעצרים.

לפני שלוש שנים, רעשה הארץ לעשרים דקות בערך, אחרי שפוגרומצ'יקים שיהדותם גאוותם עשו אותו הדבר בדיוק בערב יום השואה. גם אז, ההתקהלות אורגנה בפורומים סגורים – אז זו היתה כנראה רשימת SMS, הפעם כנראה קבוצת פייסבוק – וגם אז המשטרה לא הצליחה לשים את ידה על הרשימה.

מותר לתהות האם המקור של "הקול היהודי" הוא נריה אופן, תלמיד לשעבר ב"עוד יוסף חי", שהורחק מפסגת זאב באמצעי הפסול של צו אלוף פיקוד העורף, בחשד שהיה מעורב בארגון אירועים כאלה בדיוק. ב"קול היהודי", כמובן, שבו וציינו את הקריאה של גינצבורג ורבנים אחרים לתמוך בפוגרומצ'יקים ולעמוד לצידם. אף אחד מהרבנים האלה, למותר לציין, לא נעצר או נחקר. הם חזקים מדי.

לפני שלוש שנים היו 11 מעצרים ודי הרבה רעש; הפעם, אחרי מכתבי הרבנים ומכתב הרבניות והזליגה השקטה של "תג מחיר" לגבולות ישראל, לא היו עצורים ולא היה פרסום. אלמלא התהדר "הקול היהודי" באירוע, הוא פשוט היה מתפוגג, מצטרף לשורת האירועים היומיומיים שרק "הקול היהודי" והמדרון החלקלק מדווחים עליהם. רוב מוחלט של המקרים האלה לא נגמר במוות, ופוגרום או סתם התעללות בלא-יהודים שנגמרים רק במכות הם משהו שכבר לא מדווחים עליו. על ההבדל בנפח הדיווחים על מותם של יהודים מידי ערבים לעומת ערבים מידי יהודים כבר כתבתי. התרגלנו. פוגרומים הפכו לשגרה שלא ראוי לדווח עליה, כל זמן שהיא לא חורגת מגבולותיה המוכרים. רעש רקע. כלב נשך אדם.

כך נראה טרור ברמה נמוכה, בתמיכה בשתיקה של המדינה – החל מהחקירות שלא מסתיימות אף פעם, ומבהירות לבריונים שמהססים שאין להם הרבה ממה לחשוש, עבור בעובדה שהרבנים שמספקים את המסגרת האידיאולוגית לפשיעה הזו כלל לא נחקרים, וכלה בעובדה שהם בעצם ממומנים על ידי המדינה.

עכשיו נשאר רק להרגיל את האזרחים לרצח כדבר שבשגרה, בתירוצים הרגילים – היית רוצה שערבי יצא עם אחותך, אתה יודע מה הערבי היה עושה לך אם רק היה יכול – ונחליק סופית אל החשכה השקטה. זה לא יהיה מהיר כל כך; בכל זאת יש לרוב האוכלוסיה מעצורים. אבל זה כבר לא מדרון חלקלק, זו צניחה חופשית.

(יוסי גורביץ)

חוקרת של משטרת ירושלים תל אביב עצרה אתמול (ב') את גדעון ספירו, פעיל שמאל ועיתונאי ותיק בן 76, בחשד לכתיבת מאמר מסית. ספירו שוחרר כעבור שעתיים, לאחר התערבות עורכי דינו, ממשרדו של מיכאל ספרד.

שערוריות אינן זרות לספירו. במשך שנים, הוא כתב מכתבים רבים לשופטים, שבלשון המעטה הוא לא העריך את יכולת השיפוט שלהם. מכתב חריף במיוחד, שנשלח בסוף שנות השמונים, גרר אותו לבית משפט השלום בירושלים, שם אסר עליו שופט לכתוב יותר מכתבים לשופטים. ספירו, שיוצג אז על ידי האגודה לזכויות האזרח, ערער למחוזי וזכה. בינתיים, הוא פרסם את המכתבים שנאסר עליו לשלוח ב"כל העיר".

למרות קריירה ארוכה בשמאל הרדיקלי, אמר לי ספירו בראיון טלפוני, זה היה המעצר הראשון שלו. העילה, בלשון המעטה, היא מוזרה: מאמר שכתב לפני עשרה חודשים. במאמר כתב ספירו שכאשר מתנחלים נושאים נשק, יש להתייחס אליהם כאל חברי מיליציות ובהתאם כמטרות לגיטימיות אין לראות אותם כאזרחים רגילים; הוא הוסיף שכישראלים, אין לנו זכות להכתיב לפלסטינים את דרכי ההתנגדות שלהם; והדגיש משמעותית את העובדה שהוא תומך, למרות זאת, במאבק לא אלים.

חוק העונשין (144ד' 2ב') אוסר על פרסום "קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", אבל מגביל את האיסור למקרים שבהם "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". החוק מופעל אך לעיתים נדירות. לדברי ספירו, זהו כנראה המעצר הראשון בשל פרסום מאמר מאז שנות החמישים. מאחר וספירו כתב בעברית, ומאחר שחמושים פלסטינים אינם נוהגים, בדרך כלל, לעלעל בכתבי עת בעברית, אפשר לומר בזהירות שה"אפשרות לעשיית מעשה אלימות או טרור" בעקבות הפרסום לא ממש ממשית, או אפילו קרובה לממשית.

איך, בדיוק, היתה המשטרה מצדיקה את המעצר, כשהיתה גוררת את ספירו מול שופט? לא ברור. גם לא ברור מה לעזאזל חשבה החוקרת כשהורתה על מעצרו של אדם בן 76, שאיננו מהווה סכנה לציבור. האגודה לזכויות האזרח גינתה את מעצרו של ספירו והגדירה אותו כפגיעה בזכויותיו. ספירו אומר שהוא שוקל לתבוע את המשטרה, ואולי גם לתבוע אישית את החוקרת שהורתה על מעצרו.

המעצר מרגיז במיוחד, משום שהמשטרה לא עושה כמעט כלום כנגד קריאות לאלימות או הסתה גזענית (שאסורה על פי אותו החוק) כשהן מגיעות מהצד השני. הרבנים שתמכו בספר "תורת המלך" הידוע לשמצה, שקרא להרג ילדים לא יהודים אם "ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים", לא נעצרו. כנגד הרבנים שכתבו את הספר טרם הוגש כתב אישום.

שמואל אליהו מצפת, שלאחרונה התפאר בהצלחתו להפוך את עירו לשטח נקי מפלסטינים על ידי איסור מכירת או השכרת דירות להם, לא נעצר, שלא לדבר על העמדה לדין. זאת, למרות העובדה שלפני חמש שנים הוא חמק בעור שיניו מהעמדה לדין בגין אותה עבירה בדיוק, בתנאי שיתנהג היטב.

אולי האשמים ביותר בהסתה הם כותבי ועורכי "הקול היהודי", אתר שמופעל על ידי תלמידי הרבנים שכתבו את "תורת המלך", שמשבח בעקביות ולעתים מעודד פוגרומים מצד מתנחלים ("תג מחיר", בעגת הפוגרומצ'יקים). למותר לציין שהם לא נעצרו ולא הועמדו לדין. ואלה רק דוגמאות מהחודשים האחרונים.

קשה להשתחרר מהתחושה שספירו נעצר משום שהמשטרה רואה הסתה-לכאורה כנגד יהודים כנפשעת משמעותית יותר מהסתה ממשית לא יהודים; ספירו עצמו רואה בכך הוכחה נוספת לכך שהמשטרה מתייצבת לצד המתנחלים. וכך זה יהיה כל זמן שישראל תמשיך להיחשב "מדינת היהודים".

(יוסי גורביץ)

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר הזה את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ה"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)

מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.

מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".

אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.

השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא היה ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא היה תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל היה בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.

הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.

בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.

(יוסי גורביץ)

מוקדם יותר השבוע חגגה הציונות הדתית את החג שהוא כולו שלה, שאף פלג אחר באוכלוסיה היהודית – ודאי לא הישראלית – לא מכיר בו, החגא הידוע כיום ירושלים. במשך עשרות שנים, טרוניה קבועה של חובשי הכיפות היתה שאף אחד אחר לא מצטרף אל החגיגות שלהם, שמתמקדות ב"ריקודגלים", קפצוצים מצד כל הקהל תוך ניפוף בדגלי ישראל.

מי שיצפה בסרטון שמופיע למטה, יקבל מושג טוב איך נראית היום הציונות הדתית, מלח הארץ בעיני עצמה. בלב האירוע הממסדי שלה, שהחל השנה בטוב הטעם שהורגלנו בו מצד חובשי הכיפות דווקא בשייח ג'ראח, השמיע האספסוף קריאות קצביות של "מוחמד מת", "נשרוף לכם את הכפר" (בעיני ישראלים, כל ישוב ערבי הוא "כפר"; אם הוא גדול מהרגיל, זה פשוט כפר גדול), "מוות לשמאלנים", ו"איטבח אל ערב". למיטב ידיעתי, המשטרה לא עצרה אף אחד, למרות שלהוציא קריאת "מוחמד מת" (שספק אם גם היא חוקית; יש בארץ חוק נגד פגיעה ברגשות דת) כל הקריאות הללו הן הסתה ברורה למדי לרצח. אבל, אחרי הכל, אנחנו מדברים על משטרת כ"ך.

אם לרוב הישראלים לא היה דחוף להצטרף אל מלח-הארץ-בעיני-עצמם וזורי המלח בעיני כולנו, לפסיכית המובילה של הפוליטיקה האמריקנית, שרה פיילין, דווקא אצה הדרך. פיילין ציינה את יום ירושלים על ידי חבישת מגן דוד גדול, ואמרה ש"היום הוא יום השנה ה-44 לאיחוד ירושלים, אנחנו רוצים לציין את זה." פיילין נחשבת ליקירת הנאו-קונים האמריקנים, והיא התגלתה על ידי אחד המובילים שבאנשיהם, וויליאם קריסטול; יש מי שמזכיר לה אירועים כאלה, ומי שמקפיד לטשטש אירועים מביכים יותר, כמו נוכחותה הדמומה של פיילין בטקס שבו הסביר כומר מ-Jews for Jesus שפיגועי התאבדות בישראל הם זעם האל על אי התנצרותם של היהודים. פיילין היא כרגע המנהיגה הבלתי מעורערת של המחנה הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואם היא תכנס למרוץ הפריימריז של הרפובליקנים, יש לה סיכוי טוב לנצח בו, הרבה בזכות תמיכתם של אלה.

השותפות הלא טבעית בין הימין הישראלי ובין הימין הנוצרי האמריקני (שעד לא כל כך מזמן היה אנטישמי למדי, וכמה ממנהיגיו, כמו פאט ביוקנן, הם אנטישמים פחות או יותר מוצהרים) משכה הרבה תשומת לב והשתאות לאורך השנים. הפילושמיות של החבר'ה האלה, אפשר לומר בזהירות, היא סוג ביזארי מהרגיל של אנטישמיות: הכומר החביב על אם תרצו, שלא לומר השוגר דדי שלהם, ג'ון הייגי, נתפס בהצדקת השואה (והתפוח לא נופל רחוק מהעץ: הדובר של אם תרצו אמר בשעתו שהוא יקבל כסף גם מהיטלר), כפי שנתפס גם פט רוברטסון; ג'רי פאלוול נתפס פולט את התפיסה המיסטית המדייוואלית שהאנטיכריסטוס יהיה יהודי – תפיסה שאצל הרבה מאד פונדמנטליסטים עדיין מפעמת, ושעברה סובלימציה לתפיסה שהאנטיכריסטוס יהיה מזכ"ל האו"ם, כלומר קוסמופוליט, שם כינוי אחר ליהודי.

הפילושמיות שלהם, אחרי הכל, מתבססת על ההנחה שתוך זמן לא רב, ממש מעבר לפינה, יגיע יום הדין הגדול והנורא, שבו יצטרכו היהודים לבחור בין התנצרות, כפי שיעשה מיעוט קטן מהם, ובין השמדה. היהודים ימלאו את תפקידם בדרמה האלוהית, כך או כך, באמצעות היעלמותם. מאחר ולפי המיתולוגיה הנוצרית שהפונדמנטליסטים האמריקנים מחזיקים בה, קודם להתנצרותם יצטרכו היהודים לשוב לארץ אבותיהם, ומאחר והמושג "ארץ אבותיהם" אומר להם בדיוק מה שהוא אומר למתנחלים, נוצרה ברית-נוכלים בין שני המחנות, כשכל אחד מהם מנסה להביא את האפוקליפסה שהוא מאמין בה ומנצל את השני מתוך אמונה צינית שהלז מקדם את חורבנו-שלו.

הימין הישן, בימיהם של בגין ושמיר, הפגין חשדנות בריאה כלפי הנוצרים הציונים האלו. בימיו של נתניהו, מצד שני, כבר נוצרה ברית של ממש. נתניהו, אחרי הכל, שוחה כדג במימי המפלגה הרפובליקנית, ומחובר היטב למרכזי הכוח שלה. הוא והרפובליקנים ניזונים זה מזה: הסטירה המטאפורית שנתן לאובמה בעת ביקורו בארה"ב היתה מיועדת לא רק לחזק את מעמדו של נתניהו בימין הישראלי, אלא גם לפגוע במעמדו של אובמה בציבור האמריקני. כשצריך, נתניהו אפילו מעדיף את הימין האמריקני על הימין הישראלי: הוא חיסל בשעתו חוק נגד מיסיונריות בישראל, שקודם על ידי הסיעות הדתיות, משום שהבין שמשמעות הפעולה הזו תהיה שבר חסר תקדים עם הפונדמנטליסטים האמריקנים. כך נוצר המצב המשונה, כפי שמציין אדם קירש, שבו "מנהיג יהודי של מדינה יהודית מתיר לנוצרים לנסות להמיר את דתם של יהודים, כתמורה לתמיכה פוליטית נוצרית". גאווה יהודית, אין כמוך. (וכאן גם המקום להזכיר שהחוק הישראלי, בניגוד לשגיאה הנפוצה והלא מקרית, לא אוסר על מיסיונריות: הוא אוסר על הטפה לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל נסיון להמיר את דתו של אדם תמורת טובת הנאה כלכלית כלשהי).

ב-15 השנים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו, נע הציבור הישראלי ימינה, וישראל הפכה ל"אומת פוקס". בעוד בארה"ב רוב הציבור – לא רק הדמוקרטים – רואה את השרלטנית מאלסקה באופן שלילי, בישראל פיילין חביבה על חלק ניכר מהציבור. שיעור התמיכה באובמה בקרב הישראלים נאמד לפני כשנה בכשישה אחוזים, בערך כמו זה שמקובל בקרב צופי פוקס. אובמה נתפס כאויבה של ישראל ושל ארה"ב עצמה; הטוקבקים הישראלים היו זועפים מהרגיל בעקבות חיסולו של בן לאדן, כשלפחות אחד מהם טוען שבן לאדן הסכים לחיסולו, משום שבכך הוא מחפה על העובדה שהמנהיג האמיתי של הג'יהאד העולמי יושב בבית הלבן. אף אחד לא בדק את זה, למיטב ידיעתי, אבל הניחוש שלי הוא ששיעור הישראלים שחושבים שאובמה הוא מוסלמי גבוה מזה של צופי פוקס; משה פייגלין – שמחזיק בתמיכה של כ-23% מחברי הליכוד – אומר את זה כמעט במפורש, ועוד באתר "ליכודניק".

ישראל הופכת יותר ימנית ויותר דתית, מתנערת בעקביות מאתוס אזרחי וכוללני – עד כמה שהגיעה אליו אי פעם – וככזו היא מתכנסת היטב לגבולות ערוץ פוקס. רשת פוקס היא הרשת של הימין האמריקני; בישראל היא כנראה מקובלת על כ-80% מהיהודים, מהאיחוד הלאומי ועד לפאתי קדימה. המשמעות של התהליכים הללו, ושל המהלכים המכוונים של נתניהו וחברים דומים כמו דני דנון – המלווה של פיילין בביקורה בישראל – הוא שישראל הופכת יותר ויותר לנחלתם של הימנים הדתיים בארה"ב. בהתחשב בכך שישראל עצמה, כאמור, הופכת יותר לאומנית ודתית, זה לא צריך להפתיע.

גם הדמיון ברטוריקה לא צריך להפתיע: הימין האמריקני תוקף את הנשיא שלו על כך שהוא לא תומך מספיק בתפיסת הייחודיות של ארה"ב, שמקבלת שם גם גוון דתי מובהק; הימין הישראלי חובט במה שנשאר מהשמאל הישראלי משום שהוא לא מקבל את התפיסה הבסיסית שלו, עליונותם האינהרנטית של יהודים, לא רק בישראל אבל בעיקר בה. רעיון זכויות היתר של היהודים, שנובע מתוך התפיסה שהם "עם נבחר", כפי שהימין האמריקני רואה את עצמו, הוא לדעתי קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל. (מעניין, לצורך העניין, להשוות את תפיסת העולם של שון האניטי מפוקס ניוז, שמקבל את העליונות האמריקנית כערך דתי ואת הצבא האמריקני כסמל של הערך הזה, מול זו של כנסיית Westboro, פונדמנטליסטים קיצוניים שמבחינתם דבר האל חשוב משמעותית יותר מארה"ב והצבא שלה, שמפגינה מול הלוויות של חיילים בשל המדיניות הצבאית שלתפיסתם מתירה ומקדמת הומוסקסואליות; מעניין באותה המידה לעקוב אחרי עלייתה של הכנסיה המורמונית, כמו גם הלגיטימיזציה שלה, משום שבין שאר אמונות ההבל שלה היא רואה בארה"ב את הארץ המובטחת ומאמינה שישוע חזר לאמריקה לאחר צליבתו. אבל זה חורג מתחומי הפוסט).

ליברל אמריקני שאל אותי לאחרונה בהיסוס האם ישראל לא הופכת למקבילה של סרביה בימי מלחמת האזרחים. זה דימוי ששב וחוזר בדיון הליברלי האמריקני על ישראל. נקודות ההקבלה, יש לציין בחוסר רצון, רבות יותר מדי. צריך להזכיר גם שהסרבים הפגינו במהלך המלחמה אהדת ישראל ניכרת, בין השאר מתוך התפיסה ש"אתם יודעים מה זה מוסלמים"; שפוליטיקאים ואנשי ציבור הביעו באותה תקופה תמיכה ניכרת בסרביה דווקא; ששר החוץ שרון, בימיו של נתניהו כראש ממשלה, הביע דאגה עמוקה מפעולת נאט"ו בקוסובו, משום שהוא ראה בה תקדים מסוכן לעתידה של ישראל; שהתעמולה הציונית מזכירה שוב ושוב את האוגדה שהקים חאג' אמין אל חוסייני בבוסניה, שנלחמה לצד הנאצים; ואת הלגיטימציה שמעניקים הישראלים לטיהור האתני של 1948, שהגיעה לשיאה בחוברת האחרונה של אם תרצו בנוסח של "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם". אם ישראל תתפס בחברה הליברלית האמריקנית כמקבילה של סרביה של מילושביץ' ומלאדיץ', נתמכת על ידי מקדמי מלחמת התרבויות בימין האמריקני, מצבה של ישראל יהיה חמור מאד.

אין זהות מלאה בין אומת פוקס ובין הימין האמריקני, כמובן. הימין האמריקני עצמו מפולג בנושאים שונים. הניאו-קונס, למשל, התפלגו בסוגיית המהפכה בעולם הערבי: חלקם הוכיחו עצמם אנשי אמת ותמכו במהפכות הללו, אחרי שנים שבהן דיברו על הצורך בהן; אחרים הוכיחו שהם זאב בדמות כבש, תומכי ישראל במסווה של מקדמי חופש בעולם הערבי. אבל אם ישראל תמשיך לאלץ את האמריקנים לבחור בינה ובין דמוקרטיזציה של העולם הערבי, התוצאה הצפויה תהיה, ותוך זמן לא רב, התנערות שקטה של ארה"ב מישראל. נתניהו כבר הצליח לעצבן חלק ניכר מהציבור המעורה-פוליטית שם, והשאלה "מה עשית עבורי לאחרונה" היא שאלה קבועה שם. האמירה הקרה של הלורד פלמרסטון, שלאנגליה "אין בעלי ברית נצחיים, ואין לה אויבים נצחיים; האינטרסים שלנו הם תמידיים ונצחיים, ועלינו לשמור עליהם" משותפת לשרי חוץ ברחבי העולם. ישראל העמידה לעצמה, בהתנהלותה היהירה, מספר קטן של אויבים ומספר גדול להפליא של מתעבים; ושיורה תלוי במעצמה אחת. אם מחצית ממנה תשתכנע שישראל היא לא רק נטל, אלא גם תועבה מוסרית, תתקצר מאד הדרך אל חזונו של חלק אחר בה – זה שסבור שחורבנה של ישראל יביא את ימות המשיח. זה שבנימין נתניהו והימין הישראלי נתלו בו, זה שאיננו מניח לישראל להקיא את טרפה, ולצאת מהמיתולוגיה אל ההיסטוריה.

בפוקס ניוז יערכו לנו הלוויה נהדרת, אין ספק. ואחר כך הם יחכו בסבלנות להגעת המשיח, שכרגיל לא יטלפן, אפילו לא ישלח SMS. לנו זה כבר לא ישנה.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שיאמרו לכם שהחכמה היהודית עמוקה מני חקר, שהרבנים הם גאונים שצופים בעולמות אחרים ושומעים את השיחות שמאחורי כס הכבוד, הפנו אותם לקישור הזה. אין מילים.

(יוסי גורביץ)