החברים של ג'ורג'

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר ×”×–×” את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ×”"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)