החברים של ג'ורג'

מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.

מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".

אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.

השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא ×”×™×” ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא ×”×™×” תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל ×”×™×” בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.

הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.

בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.

(יוסי גורביץ)