בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת הגיע הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – זה בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום זה כבר לא מספיק.

זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?

לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.

כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.

ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.

לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ההנהגה הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה,  שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.

ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה זה שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?

הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן  – פתאום כלי הנשק הזה יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.

מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.

גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.

כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.

אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.

(תומר פרסיקו)

לרבנות אין די במלחמה שהיא אוסרת על החיים, או על המתים הטריים, וכעת היא התפנתה לנהל מאבק גם עם מתים נשכחים. הרבנות בחיפה רוצה להעביר מקברם ארבעה חיילים בריטים בני דת משה, שנפלו לצד חיילים בריטים אחרים ונקברו לצידם בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר, וזאת משום – לטענתם – שאין לקבור יהודים לצד גויים.

יש כמה סיבות להתנגד למעשה הגרוטסקה החדש הזה, שדורש לטלטל עצמות שנחות במקום מסוים מזה תשעים שנה. לא הייתי בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה, אבל מספר פעמים הייתי בבית הקברות הבריטי בדיר אל בלח, והוא היה מרשים הרבה, הרבה יותר מכל בית קברות יהודי שהיה לי חוסר המזל לבקר בו; פיסה מוריקה של אנגליה שהועתקה במאמצים אל המזרח התיכון. כמו כמעט כל דבר שמשויך ליהדות האורתודוקסית, בתי הקברות היהודיים זועקים חוסר אסתיקה, כמעט אנטי-אסתיקה. לא במקרה זו הדת שיצרה את האיסור על "כל פסל וכל מסכה", ובעצם על כל אמנות פלסטית. זה לא מקרה: שורה של פסיקות הלכתיות אסרו על הפיכת בתי הקברות למקום נעים, ומאחר והדבר הפך מטבע הדברים את בית הקברות למקום מוזנח, התירו להעביר את ניהולו לידי ערים של גויים בעלי חוש אסתטי בסיסי.

שנית, הבריטים – שממשיכים לטפח את בתי הקברות שלהם, כאן וברצועה – צפויים לגלות התנגדות, ואם לישראל לא היו מספיק צרות בגלל התנהלותם של החיים בה, עכשיו היא צפויה להכנס לתקרית דיפלומטית בגלל עצמותיהם של כמה טומי'ס. בהתחשב בגל הנוסטלגיה למלחמת העולם הראשונה שעובר על בריטניה בשנים האחרונות, זה רעיון רע במיוחד.

ושלישית, וחשוב מכל, משום פריצת הגדר ההלכתית. המושג ההלכתי של דרכי שלום הוא פחות או יותר כל מה שעומד התפרצות כל השדים של ההלכה אל המרחב הציבורי; הוא אמור לבוא אל קיצו בימים שבהם "יד ישראל תקפה". הברייתא המפורסמת ביותר בנושא (גיטין, ס"א עמוד א') אומרת כך: "תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי השלום". הדגשה שלי. הפסיקה הזו מופיעה גם אצל הרמב"ם: "אפילו הגויים – ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום". פסיקה זהה מופיעה גם ב"שולחן ערוך" של יוסף קארו (יורה דעה, שס"ז: "קוברים מתי גויים").

אלו פסיקות מפורשות. ההתנגדויות לקבורת לא יהודים בבית קברות יהודי מגיעות כולן מרבנים אשכנזים מאוחרים, שנשענים על פלפול מפוקפק מהרגיל של רש"י, שמפרש את "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" כ"לא בקברי ישראל, אלא מתעסקים בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל". שנאת המין האנושי של ההלכה האשכנזית חריפה באופן ניכר מזו של ההלכה הספרדית: אם זו האחרונה רואה את ימות המשיח כתהליך שבו הלא-יהודים רואים את האור ומתגיירים, הרי שהראשונה מדברת על השמדתם. שורש הדברים, כמובן, ביחסים האלימים מאד בין נוצרים ליהודים. בסופו של דבר הכל חוזר לתתנ"ו, לרצח הילדים היהודים על ידי הוריהם, שהיה מיועד למנוע את התנצרותם, ושכדי להמנע מהדיסוננס הקוגניטיבי הנורא – "עין מי תשמע ולא תדמע/הבן נשחט והאב קורא את שמע" – של העבירה על הטאבו האנושי הבסיסי ביותר הוגדר כ"קידוש השם".

על רש"י, כידוע, מספרת האגדה שאמו כמעט ונדרסה על ידי פרש נוצרי (בגלגוליה המקובלים, הפרש הופך לצלבן, אבל הוא נולד 60 שנים מוקדם מדי), ושנעשה לה נס; על כל פנים הוא היה עד בן הזמן למאורעות תתנ"ו. שנאת הנוצרים בקרב יהודי אשכנז מוקדמת, כמובן, למסעות הצלב, אבל היא התקבעה אחריהם, וכפי שאפשר לראות כאן, היא מקלקלת את השורה: רש"י מעקם הלכה פשוטה וברורה, שהובנה כפשוטה על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך, בכדי למנוע מגע אפילו בין מתי היהודים ומתי הנוצרים. אחרי הכל, אם יהודים מצווים לרצוח את ילדיהם ובלבד שלא יהפכו לנוצרים, איך אפשר לדבר על קבורה לצידם של נוצרים?

אלה התהומות של שנאת האדם, החורגת אפילו משנאת האדם הבסיסית של ההלכה, שאליהם שוקעת הרבנות של חיפה. אבל יש כאן רובד נוסף: "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" היא אולי המצווה המוכרת ביותר של "דרכי שלום". הנסיון הראשון הזה לשנות מצב קיים, שעמד על כנו עשרות שנים – בניגוד להתחמקות מקבורה אקטיבית של חייל דרוזי, נניח, ליד חייל יהודי, שהיא דבר נפוץ למדי – בהחלט עשוי להיות איתות, השריקה לכלבים שכבר הורגלנו בה מצד רבנים, ש"דרכי שלום" מגיעות לקיצן בישראל, שאנחנו עוברים ממצב של "דרכי שלום" ל"יד ישראל תקיפה", כלומר ששעת שעבודם או השמדתם של הלא-יהודים עומדת בפתח.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר הוציא הודעה לעיתונות (שצוטטה בעיתון הבית שלו, "ישראל היום", כידיעה מטעם הכתב המדיני) על טיוליו עם רעייתו הנשגבת בוושינגטון. בין השאר נאמר שם שנתניהו דקלם מהזכרון את הצהרת העצמאות האמריקנית. מעניין אם הוא חשב ולו לרגע על המשמעות של אחת הפסקאות הידועות ביותר שבה:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable rights, that among these are life, liberty and the pursuit of happiness. That to secure these rights, governments are instituted among men, deriving their just powers from the consent of the governed. That whenever any form of government becomes destructive to these ends, it is the right of the people to alter or to abolish it, and to institute new government, laying its foundation on such principles and organizing its powers in such form, as to them shall seem most likely to effect their safety and happiness.

ואם הבין שהוא משחק במחזה הזה בתפקיד לורד נורת'. כנראה שלא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לכבוד,

ראש העיר אור עקיבא, מר שמחה יוסיפוב

הנדון: קריאת רחוב בעירך על שמו של הגזען הידוע מאיר כהנא

נכבדי, נחרדתי לקרוא בסוף השבוע כי באור עקיבא מצוי רחוב על שמו של הגזען ושונא האדם מאיר כהנא, המכונה "רב". כפי שבוודאי הינך יודע, היה כהנא בעת פעילותו אחת הדמויות המוקצות ביותר בציבוריות הישראלית, מפאת דעותיו הגזעניות כלפי חלק ניכר מאזרחי המדינה. דעות אלו ניכרות היטב בחוקים שונים שהציע, ואני מצטט כאן מחלקם: "אסור ליהודי אזרח ותושב המדינה להינשא ללא-יהודי. בנישואי 'התבוללות' שכבר נערכו, יוכרחו בני הזוג להיפרד לאלתר"; "יבוטלו קייטנות, מתנ"סים וכל המוסדות המעורבים. יבוטלו כל התוכניות הממשלתיות העלולות להביא לקרבה בין תלמידים יהודים וערבים"; "מוסדות החינוך בארץ ישראל יהיו נפרדים ליהודים וללא יהודים". ח"כ איתן ערך השוואה מאלפת בין חוקים אלו לחוקי נירנברג, והיא מצורפת כאן לעיונך.

חמור לא פחות, תנועתו של כהנא, היא תנועת כך, נפסלה מהתמודדות לכנסת מפאת עמדותיה הגזעניות, וב-1994, בעקבות הטבח במערת המכפלה, אף הוכרזה כארגון טרור והוצאה אל מחוץ לחוק בישראל (הרוצח גולדשטיין היה חבר התנועה, ומועמד מטעמה לכנסת). עקב מהלך זה, הוכנסה התנועה גם לרשימת ארגוני הטרור בארה"ב, קנדה והאיחוד האירופי.

באתר עיריית אור עקיבא, כותב אתה בעצמך כי העיר היא מהמובילות בישראל בתחום החינוך ו"משמשת דוגמא ומופת גם בתרבות". הנני סבור שעיר המעלה על נס אדם המטיף לערכים גזעניים והמקדם מעשי אלימות דוגמת כהנא, אינה יכולה להתהדר בתארים דוגמת "מובילה בתחום החינוך" או "דוגמה ומופת בתרבות". צר לי שעיר בישראל רואה לנכון מתן לגיטימציה לאנשים דוגמת כהנא, במקום לקדם ערכי סובלנות ושוויון לכלל אזרחי ישראל.

בהערה אישית אציין שבימים אלו אני וזוגתי מחפשים אחר דירה לרכישה. עובדת קיומו של הרחוב המדובר הורידה את עירך ממפת החיפושים שלנו. כולי תקווה שתמצא לנכון לפעול לשינוי שם הרחוב, ולהחליפו בשמה של אישיות המסמלת ערכי אהבת אדם.

בכבוד רב,

עומר כביר

(עומר כביר)

שורה של מתנחלים בכירים – גרשון מסיקה; בועז העצני, הבן של והבריון המשפטי של "אם תרצו"; בני קצובר; רון נחמן, ראש העיר שמתעקשת שהיא לא התנחלות אלא אם היא צריכה לשלם מסים; ואחרים – פרצו בגאון דרך אל מחוזות טרלול בלתי מוכרים, ושלחו מכתב איום לבאן קי מון, מזכ"ל האו"ם. הם הודיעו לו קוממיות כי אם לא יחדל ממנהגו הנלוז לציין עובדות ולהתייחס לשטחי הגדה המערבית כשטחים כבושים, הם יתבעו אותו לדין וידרשו פיצויים.

וזאת על שום מה? ובכן, מספרת לנו הידיעה בלהיטות, ההצהרות של באן קי מון מנוגדות לסעיף 80 של אמנת האו"ם מ-1945, המכונה "סעיף ארץ ישראל", אשר לטענת המתנחלים מעגן את "הזכויות המשפטיות של העם היהודי על ארץ ישראל כזכויות נצחיות, אשר אי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי".

זה היה נראה לי משונה משהו. כלומר, אם היה סעיף כזה, אני חושב שהייתי שומע עליו. יתר על כן, הוא היה מייתר את כל הדרמה של הכט' בנובמבר 1947. אחרי הכל, אם יש סעיף באמנת האו"ם, שיצאה שנתיים ויותר קודם, שמעניק ליהודים זכויות על פלסטינה, אז על מה כל הרעש, המתח סביב הרדיו, ספירת הקולות והריקודים?

אז הלכתי לברר מהו אומר בעצם סעיף 80 לאמנת האו"ם. עכשיו, הוא די מסובך ופתלתל – קראו בעצמכם – אבל אפילו רש"י לא היה מצליח למצוא שם זכר ל"ארץ ישראל", שלא לדבר על "זכויות נצחיות, שאי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי". כלומר, הידיעה בנרג משקרת בכמה נקודות קריטיות. לגמרי לא במקרה, מי שחתום על הידיעה – וכנראה לא טרח לברר מה כתוב באמנת האו"ם, ולו כדי לשמור על שאריות של אמינות – הוא כתב המתנחלים של נרג, עמיחי אתאלי. זוכרים את האגדה על העיתונות השמאלנית? אתאלי לקח תעמולה שקרית והציג אותה כידיעה עיתונאית, ואפילו לא טרח להביא תגובה או דעה נגדית. אחרי הכל, כבר אמר אחד מראשי הממשלה שלנו שלמען ארץ ישראל מותר לשקר, אבל מה קרה לעורכים של נרג? אומרים שפעם היו כאלה.

אז מה בעצם אומר סעיף 80? הוא אומר שעד שלא יהיו הסכמים באשר לשטחים המוחזקים ב-trusteeship, מעין אפוטרופסות ובפועל מנדטים, אין באמנת האו"ם כדי לפגוע בזכויות של העמים שלמענם נערך המנדט או של האומות המיישמות אותו בפועל. כלומר, חבר הצ'יזבטיונרים של המתנחלים מחזיר אותו לחבר הלאומים ולהחלטת סאן רמו, שמקימה את המנדט הבריטי.

למה הם רוצים לחזור לשם? כי החלטת האו"ם, שמקימה את ישראל, מדברת על חלוקה. בהחלטת סאן רמו אין חלוקה ולמעשה גם ירדן שייכת לשטחים המיועדים להקמת מדינה יהודית.

יש שלוש בעיות מסיביות בגישה הזו, של דילוג על החלטה 181 של האו"ם וחזרה לסאן רמו. קודם כל, חבר הלאומים היה בעיקר ארגון של מדינות קולוניאליסטיות. הוא היה הרבה פחות יצוגי והאו"ם למעשה ביטל אותו. המתנחלים רוצים להחזיר אותנו לעידן המאושר של הקולוניאליזם, אבל – איפה סופרמן כשצריך אותו – כדור הארץ מסרב בתוקף להסתובב אחורה.

שנית, החלטת סאן רמו – שמחלקת את המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת – לא אומרת את מה שהמתנחלים חושבים שהיא אומרת. היא מדברת על הקמת "בית לאומי" – לא "מדינה", וזה לא שהדיפלומטים הצרפתים והבריטים לא הכירו את המונח הזה – ליהודים בשטחי המנדט; אבל היא לא אומרת מילה על "זכויות נצחיות", והיא מכילה סעיף שהמתנחלים מעדיפים לשכוח. הוא אומר שההחלטה מתבצעת כאשר "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." ההדגשה שלי. אם המתנחלים רוצים לחזור לסאן רמו, בהנחה המפוקפקת שיימצא מישהו מחוץ לישראל שיסכים לכך – מה לעשות, ברוב העולם חושבים שגם לא יהודים הם בני אדם – הם יצטרכו להעניק לכל הפלסטינים זכויות אזרח. ואשר לזכויות הדתיות – אוי, אוי, אוי. כל קברי השייח'ים שהפכו לקבר רחב הזונה יצטרכו לחזור לבעליהם.

שלישית, בפשטות, התעקשות שהחלטה 181 בטלה ומבוטלת, ושלמעשה לאו"ם אין סמכות לקבל אותה שומטת את ההכרה הבינלאומית היחידה בקיומה של מדינת ישראל. אבל אם הם יאמרו זאת בפירוש – בלי הממבו ג'מבו על "סעיף ארץ ישראל" ו"זכויות נצחיות" –הישראלי הממוצע יזרוק אותם מכל המדרגות.

אז מה עושים? משקרים, מפברקים מציאות, וסומכים על הבטאון הגווע של "אם תרצו" שיעביר את זה בלי בדיקה רצינית מדי. ככה זה: מי שהתרגל לחיות בכזב, להעמיד פנים בו זמנית שהוא גר בבסיס צבאי ובאותה מידה בבית כמו כל בית בישראל, כבר לא יכול להגמל מזה.

אה, ועצה בחינם לה"ה קצובר, נחמן, העצני ושות': במקומכם לא הייתי מתקרב יותר מדי לבית דין בינלאומי כלשהו. זה יכול להגמר רע מאד.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך מקצץ במרץ בשיעורי האזרחות, כדי שהאזרחים לעתיד לא ידעו מהו אזרח – להבדיל מנתין – ובמקביל, הוא גם מכין אותם לעתידם כבשר תותחים. תכנית לתלמידי כיתות ז' עד י"ב אמורה לגרום להם לאמץ אנדרטאות וקברים של לוחמי צה"ל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר שגדעון סער הוא שר מתון או שפוי, כמו גם לפעם הבאה שאחד מדובריה של ישראל יעז למלמל משהו על תרבות המוות הפלסטינית. והשיר הזה נכון מאי פעם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יחיו בממלכה המדומיינת של המתנחלים.

(יוסי גורביץ)

במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.

המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.

אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.

הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.

נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).

נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?

ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?

המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.

אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"ג] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."

כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.

ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.

או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.

הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.

(יוסי גורביץ)

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

היה בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע הזה – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם זה לא היה מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה כה זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)

מכחישן אוטומטי: אתמול, כשהתחילו להגיע הידיעות המקוטעות על מה שקרה במג'דל שאמס, התקשרתי לדובר צה"ל בנסיון לקבל תגובה רשמית – השמועות הראשונות היו צרור יריות על אוטובוס ישראלי. אחרי שהעבירו אותי מעמדה אחרת לשניה – העובדה שאני כותב בשני בלוגים, אחד בעברית ואחד באנגלית, כנראה בלבלה אותם – אמרה לי חיילת צעירה שאני אקבל בקרוב תגובה במייל. אמרתי לה שבמקומם הייתי מוציא הודעה רשמית מסודרת כמה שיותר מהר, כי הרשת מתפוצצת משמועות. היא נפנפה אותי בנימוס צונן.

כעבור כחצי שעה קיבלתי את התגובה הבאה, שמובאת כאן כלשונה: "בתשובה לשאלה: לפני זמן קצר זיהה כוח צה"ל אזרחים סורים אשר ניסו לפגוע בגדר המערכת בין סוריה לישראל בצפון רמת הגולן. הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר. צה"ל שב ומזהיר כי כל נסיון לפגוע ברכוש או באדם יתקבל בתגובה הולמת". זה היה כשעה אחרי שמד"א הודיע על אירוע רב נפגעים. ארבעה אזרחים סורים – אולי יותר; התקשורת הסורית מדברת על עשרה – נהרגו ועשרות נפצעו. ודובר צה"ל? הוא מדבר על "ירי באוויר". הם היו צעירים שם מלזכור את הבדיחה הישנה מהאינתיפאדה הראשונה, "כדור ראשון באוויר של הריאות". האם זה היה שקר מטומטם במיוחד, מהסוג של "אף ספינה לא נפגעה" של תחילת מלחמת לבנון השניה, או חוסר תקשורת אמיתי בין השטח ובין דו"צ? אולי דו"צ צריכים להציב אנשים שלהם ביחידות צה"ל השונות. מצד שני, אני מקבל את הרושם שזה יעלה דרסטית את מספר הנפגעים בקרב אנשי דו"צ.

הלכתי לאתר דו"צ, אולי אמצא שם מידע מועיל יותר. המבזקים של האתר עסקו בסגר שהוטל על הגדה בעת יום העצמאות, כמעט שבוע קודם לכן. אם לזה קורא אבי בניהו "לוחמי ניו מדיה שנבחרו בפינצטה", אולי עדיף פשוט לסגור את דובר צה"ל. במיוחד אם אחר כך מגיעה הטענה המתבכיינת-מביכה שהכל מזימה איראנית. אם יש לכם הוכחות לטענה כזו, הציגו אותן. אם אין לכם, או שייגרם יותר מדי נזק מודיעני מחשיפתן, אז פשוט תסתמו את הפה.

ההפתעה: צה"ל ביצע אתמול את התרגיל הקבוע שלו מאז 1968: התפסות עם המכנסיים למטה. מקובל, אמנם, שצבא יהיה ערוך למלחמה הקודמת, אבל צה"ל קצת מגזים כשהוא ממשיך להתכונן ל-1973 כאילו לא היו לנו שתי מלחמות בלבנון ושתי אינתיפאדות, שבכולם נאלץ צה"ל להתמודד עם אוכלוסיה אזרחית שמעורבת בלחימה. סביר להניח שאם הצבא הסורי היה מנסה להזיז איזו חטיבה, צה"ל כבר היה מראה לו מה זה.

אבל להתכונן לאפשרות שדווקא אזרחים יהיו מעורבים – זה לא. אמנם, האביב הערבי מתקדם במהירות לעבר הקיץ, טוניס הדיחה את השליט שלה בינואר ובאותו חודש פרצה גם המהפכה במצרים; אמנם, פלסטינים צעירים וזועמים כתבו את תכניותיהם ליום הנכבה בפרוטרוט בפייסבוק – כל כך בפרוטרוט, ששר ה-Hasbara שלנו (יש דבר כזה; מה יש, רק לסורים מותר?) דרש את הסרת עמוד "האינתיפאדה השלישית". לא ברור אם המודיעין לא שמע על זה, או שהוא לא העביר את המידע, או שהוא העביר והגנרלים בפיקוד צפון התעלמו; מלחמת גנרלים קלה כבר החלה אמש, כשבאמ"ן מגלגלים את התיק לפתחו של אלוף פיקוד צפון, גדי "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל הראש" אייזנקוט. כך או כך, גם אם באמ"ן שכחו – שוב – את החומר החשוב בארכיונים ולא הפיצו אותו ליחידות, כל התכונה לקראת יום הנכבה היתה בכל כלי התקשורת. ידענו שאייזנקוט מנותק מהמציאות, אבל עד כדי כך? הוא לא קורא עיתונים? בפיקוד צפון מיהרו הבוקר לומר שהוא נמצא בימיו האחרונים בתפקיד, ומזה כבר משתמע שאין טעם לערוף את ראשו, הוא ממילא הולך הביתה.

אם אייזנקוט היה עושה את הג'וב שלו כמו שצריך – אני יודע: ואם לסבתא היו גלגלים – אז היחידות שלו היו ערוכות גם להתמודדות עם מפגינים, וגם היה להן את הציוד המתאים לשם כך. זה לא קרה, ואנשים מתו. מאחר ואלה רק פלסטינים, ועוד סורים, ועוד כאלה שפרצו את הגבול, אז המוות הזה לא יטריד יותר מדי ישראלים. אבל…

אין משמעת: ההנחיות האחרונות של צה"ל, כזכור, היו למנוע הריגת פלסטינים משום שזו משחקת לידיהם ומעניקה להם נצחון בקרב על צריבת התודעה. התוצאה היתה מניין הרוגים גבוה למדי. אין לדעת מה אחריותו של צה"ל להרוגים בלבנון – הוא טוען שהוא ירה "ירי מדויק" לעבר ההפגנה הלבנונית, ומאשים את הלבנונים; מצד שני, מה ציפיתם שהוא יאמר? טוב שלא אמר ש"הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר " – אבל הנראטיב הפלסטיני קיבל את הגוויות שלו, ואת הסיבוב הזה הוא לקח. מן הראוי לציין שלאף חמוש ישראלי לא נשקפה סכנת חיים; כל התיאורים מדברים על מפגינים בלתי חמושים.

תפקידו של צה"ל הוא, בין השאר, לספק למנהיגי ישראל מרווח תמרון. מנהיגיה הנוכחיים, כמובן, לא מתכננים שום תמרון. אבל צריך לתהות אם צבא שלא מסוגל להבין את הנדרש ממנו וליישם אותו הוא לא כלי חלוד, החוליה החלשה בשרשרת; האם צה"ל לא התרגל כל כך להיות גוליית – כבד, משוריין, ושחצן ללא סיבה – שהוא הפך לנשק המסוכן ביותר שבידי אויביה של ישראל, בהמה גסה שתמיד אפשר לסמוך עליה שתייצר תגובת יתר. פומפיוס היה מסוגל, כשרצחנותם של חייליו סיכנה את השלום במחוז שכבש, להורות על חתימת חרבותיהם בנדניהם, וענישת מי ששבר את החותם; ממשלת ישראל איננה יכולה, איננה מעיזה, לומר לחמושיה לנצור אש.

ההתקפה שנשכחה: כולם דיברו על האירועים ברמת הגולן, בעיקר בגלל טראומת "הסורים על הגדרות" ארוכת הימים ("אדוני ראש הממשלה, הכל אבוד. הסורים השיגו קאטר", כתב בשעשוע משתמש טוויטר); אף אחד כמעט לא התייחס לעובדה שצה"ל פתח באש טנקים לעבר מפגינים ברצועת עזה, הרגו אחד מהם ופצעו 40. נו, זו עזה. התרגלנו.

ועוד דבר אחד: קלגס בכיר במשטרת ישראל, ניצב משנה קובי בכר, סטר לעורכת הדין מייסא ארשיד מהוועד נגד עינויים, לאחר שזו ההינה בחוצפתה לשאול אותו באיזו סמכות הוא עוצר מפגינים בהפגנה שאיננה זקוקה לרשיון. במשטרת ישראל טוענים שמדובר ב"הפעלת כוח סביר". עמוד הפייסבוק של טמקא הזמין את הגולשים לענות על השאלה "מותר לו?" ודאי שמותר לו: הרי היא רק ערביה, ועוד אשה, ועוד שמאלנית. איזו שאלה יש כאן בכלל?

סטירת לחי היא, בכל תרבות, צורת השפלה שנוקטים בה בעלי הכוח כלפי חסרי כוח. מה שהבריון הברברי בכר אמר לארשיד בסטירת הלחי שלו פשוט למדי: "את אולי מלומדת, ועורכת דין, אבל אני גבר ויהודי, וזה קובע הכל". ואפשר להניח בבטחה שחלק ניכר מהאספסוף היהודי יסכים איתו.

(יוסי גורביץ)