החברים של ג'ורג'

צמד הכותבים של "תורת המלך", המדריך לרציחת לא- יהודים שנחשף אתמול (ב'), לא נשארו חייבים. בתגובה שפורסמה במעריב, הם אומרים ש"אנו נמצאים בעידן חופש המידע, וברוך ה' ניתן כיום להוציא ספרי קודש מבלי להזדקק לרישיון הצנזור כמו שהיה במשטרים אפלים בעבר, כגון בשלטון הצאר הרוסי. אחד התחומים שבעבר היה מוסתר פעמים רבות מאימת הצנזורה, הוא הנושא של בחירת עם ישראל."

כל הפרשה הזו מועילה מאד. היא מוציאה מהפינות החשוכות של הישיבות את מה שנלחש שם כשאין זרים, היא חושפת את ערוותם של רבנים "מתונים" לכאורה – ראוי להזכיר שבאמצע שנות השמונים, אחרי שכהנא פרסם את ספריו ההלכתיים לחלוטין, איתגר עמוס קינן את הרבנים הראשון להפריך את הספרים בספרים משלהם; הדממה היתה מרשימה, כמו היום – והיא מאפשרת לנו להעריך מחדש את ההיסטוריה.

הגירסה הרשמית של ההיסטוריה היהודית אומרת שהיה עם קטן ושוחר שלום, מוקף בעמים עוינים, אבל מאחר ולא היו לו דרואידים ומשקאות קסם, הוא נכבש גם נכבש וקורקס גם קורקס. העם הזה, כמובן, היה צחור כשלג ומעולם לא עשה שום דבר שלילי.

אהמ. לאורך כל ההיסטוריה הפגינו היהודים שנאה עזה כלפי העמים שבקרבם ישבו. יהודי אשכנז הצטיינו בכך במיוחד – ישראל יובל מנה 77 אזכורים לשפיכת דם במזמור נקמה אחד – אבל הם לא היו לבד. השנאה היתה קיצונית, משום שהעולם לא התנהל כפי שצריך להתנהל: היהודים אמורים היו להיות העם הנבחר, ובפועל המקדש שלהם נבזז ונשרף הרבה מעבר למקובל, כל משיח התגלה כמשיח שקר גרוע מקודמו, והם היו למשל ולשנינה כבר בעולם העתיק. השנאה חדרה עמוק לליטורגיקה (קללת המינים, המכוונת כנגד הנוצרים, שאומר היהודי האורתודוקסי שלוש פעמים ביום; "עלינו לשבח"; "ברוך שלא עשני גוי") ולהלכה, והדברים ידועים ונכתבו פה לעייפה.

עכשיו, יהודים תמיד חשבו שלא-יהודים הם שוטים – "ראש של גוי" היא קללה אידית מוכרת – ויש לציין שבמשך תקופה ארוכה, כל ימי הביניים בערך, רמת האוריינות של היהודים עלתה לעין שיעור על זו של העמים שבקרבם חיו. עם זאת, הלא-יהודים לא היו לגמרי מטומטמים. הם ידעו מה היהודים חושבים עליהם, והחזירו בשנאה בריבית דריבית. ולהבדיל מהיהודים – להוציא יהודים התאבדותיים – לשנאה שלהם היה כוח פיזי, לא מטאפיזי.

הנוצרים, למשל, ידעו בדיוק מה חושבים עליהם היהודים. הידע, כמובן, עבר דרך מסננת בורות ואי הכרה, אבל הם ידעו שהיהודים מקללים אותם בתפילותיהם וידעו שיהודים הרשו לעצמם לרמות אותם, כמו גם להעיד שקר. צנזורה, ומעיכת טקסים יהודיים עוינים, היתה חלק מהעניין. חוק ביזנטי מהמאה החמישית אוסר על היהודים לציין את פורים בתהלוכה שבה מוצג המן כאדם צלוב. הרמז, כמסתבר, היה עבה מספיק כדי שגם מי שאיננו בן לעם הנבחר יבין אותו – והעובדה שהיהודים מסתבכים בתהלוכות דומות, למרות התוצאה הידועה מראש, גם אלף שנים אחר כך מאלצת אותנו לתהות מי היה הנבון ומי האידיוט.

צנזורה של כתבים יהודיים על ידי הנוצרים מתחילה דווקא ביוזמה של יהודים קנאים, שהסגירו ב-1232 לאינקוויזיציה את כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. שוב, אתה תוהה מי בדיוק יצא האידיוט כאן. שמונה שנים לאחר מכן מגיע השבר הגדול ביחסי הנצרות המערבית והיהדות – פולמוס פאריס. הפרנציסקני הטרי והיהודי לשעבר ניקולאס דנין קורע כדג את רבה של יהדות צרפת, יחיאל מפאריס, והתוצאה היא הוראה על שריפת התלמוד.

בין הנקודות שמצליח דונין, במאמץ קל, להוכיח הוא שלא רק שהיהודים כתבו שורה של דברי תועבה כנגד ישוע ומאריה, אלא שהוא מביא בפני הבישופים את "טוב שבגויים הרוג" – אם כי בתרגום עוין, כ"טוב שבנוצרים הרוג". יחיאל משקר בגסות ומנסה לטעון שהיהודים בכלל לא שונאים את הנוצרים, ולא משכנע אפילו את עצמו. התוצאה היא התחלת הצנזורה במערב, ואיסור על פרסומן של הלכות מסוימות – בדיוק הלכות שנאת ורצח גויים. אלה יורדות למחתרת, משתמשות בכינויים רומזניים, נלחשות מפה לפה. כוח פיזי לא היה; קולמוס שנאה היה גם היה.

ועכשיו אין צנזורה, עכשיו התמוטטה הגדר של "מפני דרכי שלום" ו"חשש איבה"; שוב יש מי ששומע את "דפיקות פעמי משיח", שוב יש מי שחושב שאם הוא יתגרה בגויים הוא יזכה לסיוע אלוהי. והלכות רציחת גויים חוזרות אלינו בדפוס גאה, שחצן, בלתי מצונזר, מסריחות כמו דבר שנדחף למרתף מחשבתי טחוב במשך 800 שנים.

וצריך לזכור: הן ראו אור יום עכשיו, אבל הן תמיד היו שם. הן נלחשו ולא נאמרו בגלוי, אבל היו שם. הנוצרים ידעו זאת. שנאת היהודים שלהם לא היתה חסרת בסיס ולא נוצרה בוואקום; היא התבססה על העובדה ששנאת היהודים לשאר בני האדם עתיקה כימיה של היהדות. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את רציחתם, בזיזתם והשפלתם של בני אדם שלא עשו רעה, לכל היותר פינטזו על כך; אבל הידיעה שהשנאה, אם גם לא ביטויה הפיזי, היתה דו צדדית – היא משהו שצריך להביא אותו בחשבון, כשדנים בהיסטוריה רבת הדמעות של היהודים. מיעוטים נוטים לשנוא, במיוחד כשהם סובלים מהזיות גדלות.

סביר להניח שהפרוטוקולים של מזוקני ציון, שכבר תורגמו לאנגלית, לא יגררו פוגרומים. אבל זה נובע מכך שאנחנו חיים בתקופה מתורבתת. לפני מאה ומאתיים שנה, בחלקים מסוימים של העולם, הטקסטים האלה היו גוררים גם גוררים. זו הסיבה שהם הורדו למחתרת. והאמת, הטקסטים האלה, אם אכן היו מקובלים בפועל ולא נשארים תיאורטיים, היו סיבה הגיונית לגמרי לאנטישמיות בריאה. אחרי הכל, הטקסט לא מפליג עד כדי שחיטת ילדים נוצרים לצרכי מצה, אבל בהחלט אומר שמותר להרוג אותם "אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם".

אז ×”× ×” עוד תודה על כך שאין צנזורה: הדבר מאפשר לנו לבחון את ההיסטוריה של יחסי יהודים ושכניהם לא רק דרך הפריזמה של הקורבנות, אלא גם דרך הפריזמה של הפנטזיות שלהם – שרודפיהם היו מודעים להן. והיהדות האורתודוקסית בישראל, מהי אם לא מימושן של הפנטזיות שהיו כלואות זמן ×›×” רב? מהי אם לא מסע נקמה כנגד ההיסטוריה, נסיון להחזיר על כנו את הסדר האלוהי, שעל פיו ימות המשיח הם "ימי שיעבוד מלכויות" במהופך? ההלכה הזו, שכל הגויים חשודים על רצח יהודים, שהלכה שעשו שונא ליעקב – האם אין היא הקרנה של רצונם הכבול של כותבי ההלכה? האם אין זו סיבת הגירתם של יהודים אורתודוקסים לא מעטים מהעולם להתנחלויות – היכולת לנסות ולממש שם את הפנטזיה של עם אדונים?

(יוסי גורביץ)

נתחיל במילה טובה לרועי שרון, שפרסום הכתבה שלו – על הספר החדש להלכות הריגת גוי – מוכיח שהוא עיתונאי ולא תועמלן, כמקובל במחנה שלו. תועמלן היה קובר את הכתבה הזו, לא הופך אותה לכותרת ראשית.

שני רבנים מישיבה ביצהר, יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו ספר, "תורת המלך", שמסביר את הלכות הריגת לא-יהודים. בהתחלה, כמקובל, מגיעה הקריצה בדבר "חשש איבה" ו"חילול השם", ואחרי הכסת"ח הנדרש הם מגיעים לתכלע'ס – מתי מותר לרצוח לא-יהודים.

לשני האנשים האלה יש, כמו שאומרים, עבר. בהנחה שאין שני יוסי אליצור ביצהר, האחרון התייחס לרוצח אשר וייזגן כמי שבמעשיו "הסיר את החרפה מעל עם ישראל"; שפירא נחשב לאחד הרבנים המקובלים על נוער הגבעות ואחד מאלו שאחראים לפעולות התגמול של המתנחבלים, המכונות "מדיניות תג מחיר". הוא אף התיר לחלל את השבת כדי לבצע פעולת תגמול שכזו. שלא במפתיע, שפירא הוא חב"דניק ומחסידיו של מי שהוא אולי הרב המסוכן ביותר בישראל, יצחק גינצבורג. לפני יותר מעשור הוגש כתב אישום כנגד יצחק שפירא כלשהו מיצהר באשמת תקיפת שוטרים ופריצה לבית ספר פלסטיני, במהלכה קרע דגל פלסטין. בהחלט יתכן שמדובר באותה הבהמה. גם רשימת האנשים שכתבו "הסכמות" לספר – גינצבורג הנזכר לעיל, דב ליאור, יעקב יוסף – לא צריכה להפתיע אף אחד.

מכתבתו של שרון עולה שמדובר בספר מושקע בן 230 עמודים. יש שם כמה פנינים. החביבה עלי היא זו שנחבאת אל הצד: "כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו". ראוי, ראשית כל, להתייחס לכך ששפירא ואליצור מדברים במפורש ובלא רתיעה על "מלכות", ושנית לכך שבעצם הם הוציאו דין רודף פחות או יותר על כל מתנגדיהם הפוליטיים, יהודים בכלל זה. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי זה בדיוק מה שעשה ישראל רוזן לפני יותר משנה, ועד כמה שידיעתי מגעת, הוא לא הועמד לדין. החלק הזה של חומת הברזל של המציאות, שאמורה למנוע מגדר "דרכי שלום" מלקרוס התמוטט לגמרי.

הלאה. תועמלני חובשי הכיפות מיהרו לטעון שספרם של שפירא ואליצור דן בכלל בדיני מלחמה ומה אתם רוצים ובמלחמה כמו במלחמה. ×–×” רחוק מלהיות מדויק: הם הופכים את כל אזרחי האויב למטרה – "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת". שפירא ואליצור אף קוראים לרצח ילדים מכוון: "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם." אלה לא חוקי מלחמה, אלא אם מדובר בספר התקנות של האס.אס.

אה, כן, "שבע המצוות": נקודת התורפה של מגלגלי העיניים חובשי הכיפות. "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר," כותבים השניים. לא מצב מלחמה ולא נעליים, סתם קנאות. ואחת משבע המצוות היא פרצה נהדרת: היא אוסרת על עבודה זרה. בינגו. שפירא ואליצור נתנו היתר לרצוח את רוב אוכלוסיית העולם.

טענה נוספת של מגלגלי העיניים היא שהספר לא מזכיר במילה ערבים או פלסטינים. זו, למעשה, נקודת נגד: היא מעידה על שנאת המין האנושי של היהדות ההלכתית, שאיננה תלויה באיבה ספציפית. די בכך שאדם איננו יהודי, או איננו משועבד ליהודים, כדי להתיר את דמו. ההלכה, כידוע, איננה עונשת הריגת לא יהודים בידי יהודים.

נו. זה לא היה מפתיע במיוחד. אבל רגע, מה הצליל הזה שאני לא שומע? אה, כמובן: מחאתם של "הרבנים המתונים". שלמה אבינר נקט בהתחמקות המקובלת של "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" – אותה טקטיקה של אימאמים שאומרים שהאיסלם אוסר על פגיעה בחפים מפשע, תוך גיחוך מובלע והנחה שבני שיחם הבורים לא יודעים שבעת ג'יהאד אין חפים מפשע או ששפירא ואליצור לא דיברו על רצח "סתם" אלא מתוך קנאות לקיום "שבע המצוות". הכתב הממוצע אפילו לא ידע מה זה. מן הראוי לציין שבין אבינר ואליצור קיים סכסוך ישן, שאבינר לא טרח להזכיר. אליקים לבנון לא טורח לעשות אפילו את זה ופשוט לא ברור לו אם היה חכם לפרסם את הספר דווקא עכשיו. הוא גם מגלגל את האשמה לפתחו של זאב שטרנהל דווקא, שאחד מהמחנה של לבנון ניסה, כזכור, לחסל. והחוצפא תשגא.

חיים נבון אומר שהוא לא קרא את הספר, ועל כן לא יוכל להתייחס אליו, וחוזר על ההתחמקות של אבינר בדבר "חפים מפשע". אורי אורבך מצא התחמקות אחרת: "אני מציע לרבנים כותבי הספר, שבמקום להתעמק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים." הרב שרלו, שבדרך כלל זמין מול כל מיקרופון רענן, נעלם לאיזה בונקר. כנראה ששאר רבני צה"ר נמצאים שם איתו. אבל על מידת ההומניזם של שרלו כבר עמדנו.

כששפירא הורה לחלל שבת קמה זעקה קשה בקרב הרבנים. כשהוא מתיר את דמם של ילדים ושל יריבים פוליטיים, דממה. אלה האנשים, זה טיבם.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, בשנות השמונים היה זן של שמאלנים חביבים ואוהבי אדם, לרוב בעלי מבטא אנגלו-סקסי קל, שהגזענות הרווחת בחברה הישראלית לא רק החרידה אותם, היא גם ביישה אותם. הם היו יוצאי המאבק של שנות השישים, וגזענות היתה משהו שאנשים מתורבתים מתביישים בו, יהודים – עם הרקע שהם הניחו שיש להם – על אחת כמה וכמה. אחרי הכל, איך יכולה קבוצה נרדפת להיות רודפת? התשובה שלהם היתה שבישראל, עקב ה"מצב" הבטחוני הזמני-נצחי, שוררים תנאים אנומליים, תנאי מלחמה; וכתוצאה מכך שונאים היהודים הישראלים את האויב. אבל זו אינה גזענות, אין כאן שנאת אדם.

מצד שני, הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שישראל היא רשמית תיאוקרטיה, ושהדת שלה, אפעס, המציאה את שנאת האדם; ועל כן הם טענו שמדובר בקנאות של הרבנים האשכנזים. היהודים הספרדים היו אמורים להיות נינוחים יותר, קלילים, אורתודוקסים שיש על מה לדבר איתם. במיוחד העריצו באותה תקופה את ש"ס. אריה דרעי נחשב לנער הזהב של הפוליטיקה הישראלית, עובדיה יוסף נחשב לתומך גדול של שמעון פרס ולמי שתומך בפתרון שתי המדינות (היתה כאן טעות, כנראה מכוונת, בהבנת פסק הלכה של יוסף, שקבע שאם מומחי בטחון ממליצים על כך, אפשר להסיג כוחות צבא. יוסף לא דיבר על פירוק התנחלויות וסביר, למעשה, שפסק ההלכה הזה היה קונטרה לשנוא נפשו ושותפו לרבנות הראשית, שלמה גורן הלאומני).

ההזיה המשונה הזו התפוגגה מהר למדי. דרעי הסתבך בשחיתות וש"ס מיררה את חייה של ממשלת רבין השניה, בוגדת בה בכל הזדמנות, מרקדת כהרגלה על כל החתונות. במהלך הכהונה הראשונה של נתניהו זכינו להתוודע לאליהו סוויסה, שר הפנים שעליו אמר אחמד טיבי שמדיניותו כלפי ערביי ישראל היתה שוות ערך לזו של כהנא. ב-1999 הפך דרעי את מפלגתו לאויבת הממסד הישראלי – קודם לכן היא היתה אויבת הממסד החרדי-אשכנזי – כדי למלט את נפשו מאימת הדין. אחר כך היו לנו ההתבטאויות ההומופוביות של ניסים זאב, לא מזמן הצטרף שלמה בניזרי לאותה המקהלה, ותוך כמה זמן זה היה השיר של ש"ס כולה, מישי ועד יוסף.

בסוף השבוע חיסל ישי סופית כל שאריות של התפיסה של "יהדות מזרחית אוהבת אדם". בנם של הפליטים מצפון אפריקה קבע ש"מאות אלפי עובדים זרים יביאו איתם שלל מחלות", מצהבת ועד איידס.

המאבק על זכויות העובדים הזרים מעניין. הוא מציב בצד אחד את המחנה הליברלי בישראל, ומנגד את המחנה היהודי-אורתודוקסי. כמעט שאין שבירת שורות. הליברלים מאמינים בזכויות אדם; היהודיסטים מאמינים בזכויות היהודים, בעם לבדד ישכון. כשהדברים נוגעים לזכויותיהם של לא יהודים, אין שום הבדל – מעולם לא ×”×™×” שום הבדל – בין אלי ישי ובין ברוך מרזל, בין אלה של אריסטוקרט-הלכה כמו יוסף שלום אלישיב ובין אלה של עם הארץ מן השוק.

רצוי לציין שזה היה המצב לפני שהחל ישי לדבר על מחלות, ולפני שהתחילו הקשקושים על כך שהעובדים הזרים גוזלים מקומות עבודה של ישראלים. ההתנגדות לתושבים זרים החלה עוד כאשר רוב הפליטים שהגיעו לכאן היו ניצולים מרצח העם בדארפור. כאן אפשר היה לראות את הפילוח במלוא חריפותו: מצד אחד הומניסטים מזועזעים, מצד שני אורתודוקסים זועמים, שלא היו מוכנים לקבל אפילו אודים מוצלים מאש.

אילו רק הקשיבו להם, זה לא היה צריך להפתיע. שנאת האדם היא סימן ההיכר של היהודי האורתודוקסי, הגזענות חלחלה עמוק לתפילות שהוא אומר מדי יום ומדי שבוע. הגזענות היהודית בישראל איננה אנומליה; היא המצב הטהור. כפי שציין בועז עברון לפני שלושים שנה כמעט, יהודי מפולין ויהודי ממרוקו, שחוויותיהם וחייהם היו שונים לחלוטין, דיברו באותה שנאה ובאותו תיעוב על ה"גוי". התפיסה של טוהר הדם היהודי, שעצם נוכחותם של זרים מאיימת לחלל אותו – בשנות השמונים התנגד זבולון המר, אז בעוונותינו שר החינוך, למפגשים בין ילדים יהודים וערבים, מחשש לנישואי תערובת; הילדים האמורים היו בכיתה ה' – חלחלה עמוקות גם למי שמכנים עצמם "יהודים חילונים". נישואים אל מחוץ לשבט, בלי גיור, הם עדיין אסון משפחתי בישראל, הצורה העמוקה ביותר של המטת קלון, שרק המרת דת חמורה ממנה (ומן הראוי לשאול מדוע המרת דת מטרידה גם יהודים "חילונים").

בשנות השמונים טרם התקבלה התובנה שאדם נרדף, כמו ילד מוכה, יכול להפוך בעצמו, בקלות יחסית, לאדם רודף. ליהדות, שתפיסתה העצמית היא של שליטת העולם ומציאותה היא של הבזויה שבאומות, וישראל איננה שונה בכך בהרבה מהיהדות האורתודוקסית הקלאסית, היו 2,000 שנים לשייף את שנאת האדם שלה. היא חדרה למזון, לתפילות, לשירים, להומור, לפולקלור; כדי להתנער ממנה יש להשיל את היהדות האורתודוקסית עצמה. אלי ישי, בנם של פליטים, הופך בקלות לרודפם של פליטים – משום שהוא איננו רואה את השווה ביניהם, פליטות ואנושיות, אלא את המבדיל ביניהם: יהדות מול אנושיות. המדרג האורתודוקסי, כידוע, מריה"ל והלאה, קובע את חשיבותם של דברים בעולם לפי מדרג עולה: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

אין, על כן, סיבה לפליאה בדבריו של ישי. הוא חש את הלך הרוח, את דעיכתם של תומכי ההומניזם, את עלייתה של שנאת האדם היהודית; והוא מעז להתחבר ישירות לקהל שלו, מעז לומר בפומבי את מה שנהגו קודם לכן לומר מאחורי בית הכנסת. בשנות השמונים זה לא היה קורה; עדיין היו כאן יותר מדי בני אדם. כשכהנא אמר באותם שנים אותם הדברים ממש שאמר ישי, למעשה מתונים יותר – את הארס האמיתי הוא השאיר לספריו – הוא הוקע. כשהוא נבחר, ישראל הזדעזעה עד עמקי נשמתה.

אבל אז עדיין היה קיים בישראל, בעוצמה, האתוס הישראלי, שעם כל מגרעותיו היה על-שבטי; עכשיו ישראל היא מדינה יהודית כמעט לחלוטין. עכשיו יכול אלי ישי לכנות את הפליטים "נושאי מחלות", ולדעת שהוא ירגיז כמה אלפי שמאלנים ואת התקשורת הישראלית – אבל יקלע לליבם של מיליונים.

שמתם לב, אגב, לתגובתו הרועמת של מה שנשאר מהשמאל? שמעתם את מנהיג העבודה מאיים לפרוש מהממשלה אם ישי לא יתנצל או יפוטר? שמעתם את אלילת השמאל החדשה (והחיוורת מכולם), ציפי לבני, דורשת נחרצות את ראשו של ישי, שהרי לא ייעשה כן במקומנו?

גם אני לא.

(יוסי גורביץ)

נו, בשעה טובה ומוצלחת הוסר צו האיסור שכולנו ידענו מה עומד מאחוריו – קשבית הבלוג, נילי אורן, טרחה לעדכן את הח"מ בנושא שעה ששוטט בסמטאות פירנצה – וכמו פטריות אחרי הגשם, חזרה מקהלת העשבים השוטים ע"ש המחתרת הראשונה להופעת אורח.

הפליאה לעשות ההתנחבלות שבות רחל, מקום מגוריו של המחבל היהודי שאף אחד כבר לא טורח להצמיד לו מספר: היא מיהרה להוציא הודעת גינוי לרוצח – לכאורה, לכאורה – ואף הביעה "הלם ותדהמה", שנמשכו 0.37 שניות, ×›×™ הודעת הגינוי שלה נגמרת ב… גינוי לשמאל: "היישוב גם מבקש להדגיש ×›×™ הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל המצב להסתה כנגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

מה שיפה בכל זה, כפי שמעידה כתבת "העין השביעית", הוא שההודעה הוכנה ככל הנראה מראש, לפני איזה שבועיים. כלומר, לפני שמישהו מהשמאל הספיק בכלל לקרוא את הטיקר שמציין במה בעצם מואשם יעקב טייטל, הוא כבר מצא את עצמו מגונה רטרואקטיבית על ידי החברים הטובים של הרוצח (לכאורה, לכאורה). שזה מרשים אפילו למגלגלי עיניים מיומנים כמו אחינו בני עדות הדובון והעוזי.

אלישיב רייכנר נזעק להודיע שטייטל והוא לא שייכים לאותו מחנה, למרות הכיפה והזקן של טייטל. היה כנראה עורך אירוני מאד בנרג, או לחילופין היה להם מחסור בכותבים, כי המאמר של רייכנר הוא הימני בשלישיית המאמרים שלהם; השמאלי הוא של חביב הבלוג, החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שנזעק להודיע לאליאור חן ש"אתה לא דתי ולא רב, אז תוריד את הכיפה, אתה פוגע בכולנו". הגברת מוחה מעט יותר מדי, חושבני. (על אליאור חן, שוב, בימים הקרובים – אם יאפשר הזמן).

רייכנר כל כך לחוץ, שהוא נזקק לטיעונים משונים למדי. למשל, "כמו שהמשת"פית טלי פחימה לא מייצגת את כל השמאל, וכמו שהרוצח אסף גולדרינג לא מייצג את כל החילוניים, כך גם אתה לא מייצג לא את הימין, לא את המתנחלים, ולא את הציונות הדתית."

אהמ. כמה הבדלים, ברשותך. טלי פחימה לא שייכת לשום גוף של השמאל, ומעולם לא התיימרה לייצג את השמאל. למעשה, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהשמאל הישראלי מגעיל אותה (לא שאני מאשים אותה). יתר על כן, פחימה היא אינדיווידואליסטית מובהקת, ובניגוד לטייטל היא לא התגוררה בישוב בן 120 משפחות, שיש צורך לעבור ועדה מסדרת כדי להגיע אליו, ושהוא כל כך הדוק שיש לו דובר.

הטענה לגבי אסף גולדרינג משונה עוד יותר. אף אחד לא טוען – או, ליתר דיוק, הטוקבקים טענו את זה כבר חודשים והתועמלנים הנואשים של חובשי הכיפות החלו גם הם הערב להשתמש בטיעון – שגולדרינג רצח את בתו מתוך אידיאולוגיה כלשהי. גולדרינג הוא עשב שוטה של ממש, חיית טרף מהסוג שכל חברה ממהרת לנכש. כפי שכתב יפה נמרוד לפני שבועיים, טייטל ודומיו אינם עשבים שוטים בערוגת חובשי הכיפות; הם הפרי המובחר.

מה שמעניין באמת בהתייחסותו של רייכנר לגולדרינג, הוא שגולדרינג מוזכר במפורש כאמצעי תעמולה בהנחיות לתקשורת של "מטות ערים", גוף מתנחבלי מוכר. צריך לזכור גם את זה, כשהאנשים שכל הזמן אומרים לנו שהם קהילה אחת ומכאן היופי שבקיומם טוענים פתאום שהם כולם אינדיווידואלים; שורת המקהלה שלהם, שירת העשבים, נראית אחידה באופן מחשיד.

אבל הבה נקבל את הטענה הוותיקה יותר, היינו ששבות רחל היא קהילה. תועמלני י"ש ינסו לעמעם את העובדה שמשבות רחל, התנחבלות בת 120 משפחות בלבד, כבר יצא מחבל אידיאולוגי: אשר ויזגן, שרצח ארבעה פלסטינים בנסיון למנוע את ההתנתקות. בכמה ישובים "חילוניים" יש יחס של רוצחים לאוכלוסיה של 1:60?

יתר על כן, על פי החשדות טייטל פעל במשך 12 שנים. הוא השיג נשק. הוא הקים סליק, ואולי יותר מאחד, בהתנחלות. הוא עשה שימוש בחומרי נפץ. ואתם רוצים לומר לי שבקהילה הדוקה, כזו מהסוג שאיחור שלך לתפילה הופך לחדשה בכל הישוב תוך שעות, כל זה עבר בלי שמישהו ישים לב? בבקשה. אל תעליבו את התבונה שלי.

לסיום, ראוי לציין שטייטל לא חשוד בטבח בברנוער (אם כי באורח תמוה הוא הודה בו), אבל רצוי גם להזכיר שכאשר אירע הטבח, תועמלני הימין הדתי מיהרו לטעון שהוא בוצע על ידי "הומו מדוכא". אחד המעשים המיוחסים לטייטל הוא דקירה של צעיר ערבי ב-1997, משום שחשד שהלה מנסה להציע לו מגע מיני. המפגש ביניהם התרחש בגן העצמאות. יתר על כן, חלק ניכר מפעילותו של טייטל הופנתה כנגד ייצוגים של הומוסקסואליות, כגון מצעדי הגאווה, ומיוחס לו תכנון טבח בבית הקהילה הגאה בירושלים, שלא יצא אל הפועל. בהתחשב בתקרית של טייטל בגן העצמאות, הטענה על "הומו מדוכא" נראית אירונית למדי. כמסתבר, כדי להיות הומו מדוכא ורצחני, אתה צריך להיטען באידיאולוגיות מסוימות.

(יוסי גורביץ)