החברים של ג'ורג'

בעקבות אירועי ההמרדה האחרונים בצה"ל, קרא איגוד ישיבות ההסדר "לקיים שיח עמוק בחברה הישראלית על שימוש בצבא למשימות בעלות אופי של שיטור ואכיפת חוק". והקריאה צודקת ונכונה. רוצים שיח? קבלו.

השימוש בצבא ל"שיטור ואכיפת חוק" זה סימפטום לפריצת גבולות. למעשה, כל דבר שמאיים כרגע על החברה הישראלית הוא סוג כזה או אחר של פריצת גבולות. והראשונים שפרצו את החומה הם המתנחלים, כל השאר זה אפקט הדומינו בפעולה. יום אחרי מלחמת ששת הימים, לשטח שנמצא תחת ריבונות ישראלית נוסף שטח בשליטה צבאית ישראלית. יותר מארבעה עשורים של טשטוש ההבחנה הזאת עשו את שלהם והנושא נמצא לחלוטין מחוץ לשיח המתנחלי, ובקושי קיים בשיח הציבורי בכלל.

אבל ישראל מעולם לא סיפחה את יהודה ושומרון, לא העניקה אזרחות לתושביהם ולא החילה את ריבונותה על השטח הזה. לפי החוק הישראלי, אלו שטחים "מוחזקים" והריבון בהם הוא צה"ל. לפי התפיסה הדתית-לאומנית, העם, התורה והארץ-חד הם, מה שלא משאיר הרבה מקום למי שלא הם. לכן, הם שוברים בשיטתיות את כל הקווים שתוחמים, במדינה דמוקרטית, בין דת למדינה, בין אזרחות ללאום, בין הצבאי לאזרחי, בין הפרטי לציבורי, בין האישי לממלכתי, בין משפט ופוליטיקה, בין אמצעי למטרה ובין רצוי למצוי, כדי להפוך את המבנה המורכב של מדינה דמוקרטית, שכולו איזונים ובלמים בין אינטרסים מתנגשים של בני אדם אמיתיים, לאידיליה אחדותית אוטופית מגוייסת.

ברגע שהוקמה ההתנחלות הראשונה והיהודי אזרח ישראל הראשון עבר לגור בה, גבול הריבונות הישראלית נפרץ, שכן פתאום נוצר מצב אבסורדי לפיו על שטח שמחוץ לריבונות ישראל חי אזרח שכן נמצא תחת ריבונות ישראל, ובמרחק יריקה ממנו, על אותה קרקע, לא-אזרח של שום-מדינה שכפוף לא לממשלה נבחרת אלא לצבא זר. ומרגע שהגבול נפרץ, טיבו של הקרע להתרחב ולהסתעף, ולמוטט את הגדרות שתוחמות את חיינו.

פתאום אזרחים מתחילים להסתובב חמושים ברובי סער צבאיים, אנשים שאינם אזרחים מקבלים גישה לבית המשפט העליון הישראלי, ישובים אזרחיים יהודים משמשים כבסיסים צבאיים, וישובים ערבים משמשים כמתקני אימונים לצבא. כשפרקטיקות אזרחיות מישראל הריבונית זולגות לשטח שבשליטתה הצבאית, דברים זולגים גם בכיוון השני. פרקטיקות משפטיות של צבא כובש מוצאים את דרכן למערכת המשפט האזרחית, הקו המפריד בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים שאינם אזרחים מתמוסס, המשטרה מתחילה להתייחס אליהם כאל אויב והם, מצדם, מתנתקים ממוסדות המדינה או קוראים תיגר על הגדרתה הלאומית. גופים אזרחיים, ישיבות הסדר, ארגוני זכויות אדם ומיסיונרים יהודים ונוצרים מתחילים להסתובב בצה"ל. רבנים מחלקים פקודות ותעמולה פוליטית לחיילים, הרבנות הצבאית קובעת מטרות משל עצמה למלחמה (דבר שרק הממשלה מוסמכת לעשותו), צה"ל מתחיל להתעסק בלייהד עולים שאינם יהודים עפ"י ההלכה כדי לפטור את המדינה מחוסר היכולת שלה להתמודד עם הסתירות של עצמה, בית המשפט העליון גולש לקבלת החלטות פוליטית והפוליטיקאים מנסים להשתלט על הרשות השופטת, עולים מקבלים תעודות זהות לא במשרד הפנים אלא בכותל, קצינים נכנסים לבתי ספר כמחנכים וכל המדינה הופכת למיש-מש אחד גדול שבו כולם דוחפים ידיים לעסקים של כולם ואף אחד לא אחראי על כלום. אהוד בנאי, בדיאגנוזה קולעת על מצבה של ישראל, כתב כך:

הוא לגמרי לא שקט, חי על הקצה.אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה.

מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל, הוא בוכה לבד בלילה כשאף אחד לא מסתכל.

קם כל בוקר ורואה, שהלילה מתמשך. לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך.

מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים. מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.

אין לו זמן לשבת לאכול כמו בן אדם, את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם.

עוקף מהימין, ואחר כך שובר לשמאל, רוצה להתיישר, אבל כבר לא ממש יכול.

ביני לבינך, בינינו לבינם, בין חושך לאור, בין יבשה לים.

בין קודש לחול, בין המתוק למר, בלי גבול – אין גבול לשום דבר.

ואכן, שום אורגניזם לא יכול להתקיים בלי גבולות. בינו לבין כל מה שלא הוא, ובין החלקים שמרכיבים אותו. אורגזינם שגבולותיו נפרצו הוא לא אורגניזם חי אלא המבורגר, ולשם לוקחת אותנו האידיליה המתנחלית של "הכל אחד". במציאות, אי אפשר לירות וגם לבכות, אי אפשר לדרוש נאמנות מאזרחים ערבים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לערב את יהודי הפזורה במדיניות שלנו בלי שישנאו אותם על מה שאנחנו עושים, אי אפשר להחרים את גולדסטון וגם להתלונן שהוא לא שמע את הצד שלנו ואי אפשר ליישב אזרחים בשטח צבאי ואז לטעון שהצבא לא אמור להתעסק אתם.

לכל דבר יש השלכות. מי שרוצה לחיות בשטח שבשליטת הצבא יהיה כפוף לצבא. רוצים להיות אזרחים כמו אלה שבקו הירוק? שיספחו את השטחים ויתנו אזרחות גם לפלסטינים שחיים בהם. לא רוצים לתת אזרחות לפלסטינים? תחיו כאזרחי פלסטין ושמשטרת פלסטין תתעסק אתכם. לא רוצים להיות כפופים לממשלת פלסטין? תתכבדו ותעברו לצד הזה של הקו הירוק. אלה האפשרויות ואין בלתן. מישהו צריך להגיד שאי אפשר לתת למדינה הזאת להתפרק רק כי כמה אנשים רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה.

(שלום בוגוסלבסקי)