החברים של ג'ורג'

פעם, מזמן, בשנות השמונים היה זן של שמאלנים חביבים ואוהבי אדם, לרוב בעלי מבטא אנגלו-סקסי קל, שהגזענות הרווחת בחברה הישראלית לא רק החרידה אותם, היא גם ביישה אותם. הם היו יוצאי המאבק של שנות השישים, וגזענות היתה משהו שאנשים מתורבתים מתביישים בו, יהודים – עם הרקע שהם הניחו שיש להם – על אחת כמה וכמה. אחרי הכל, איך יכולה קבוצה נרדפת להיות רודפת? התשובה שלהם היתה שבישראל, עקב ה"מצב" הבטחוני הזמני-נצחי, שוררים תנאים אנומליים, תנאי מלחמה; וכתוצאה מכך שונאים היהודים הישראלים את האויב. אבל זו אינה גזענות, אין כאן שנאת אדם.

מצד שני, הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שישראל היא רשמית תיאוקרטיה, ושהדת שלה, אפעס, המציאה את שנאת האדם; ועל כן הם טענו שמדובר בקנאות של הרבנים האשכנזים. היהודים הספרדים היו אמורים להיות נינוחים יותר, קלילים, אורתודוקסים שיש על מה לדבר איתם. במיוחד העריצו באותה תקופה את ש"ס. אריה דרעי נחשב לנער הזהב של הפוליטיקה הישראלית, עובדיה יוסף נחשב לתומך גדול של שמעון פרס ולמי שתומך בפתרון שתי המדינות (היתה כאן טעות, כנראה מכוונת, בהבנת פסק הלכה של יוסף, שקבע שאם מומחי בטחון ממליצים על כך, אפשר להסיג כוחות צבא. יוסף לא דיבר על פירוק התנחלויות וסביר, למעשה, שפסק ההלכה הזה היה קונטרה לשנוא נפשו ושותפו לרבנות הראשית, שלמה גורן הלאומני).

ההזיה המשונה הזו התפוגגה מהר למדי. דרעי הסתבך בשחיתות וש"ס מיררה את חייה של ממשלת רבין השניה, בוגדת בה בכל הזדמנות, מרקדת כהרגלה על כל החתונות. במהלך הכהונה הראשונה של נתניהו זכינו להתוודע לאליהו סוויסה, שר הפנים שעליו אמר אחמד טיבי שמדיניותו כלפי ערביי ישראל היתה שוות ערך לזו של כהנא. ב-1999 הפך דרעי את מפלגתו לאויבת הממסד הישראלי – קודם לכן היא היתה אויבת הממסד החרדי-אשכנזי – כדי למלט את נפשו מאימת הדין. אחר כך היו לנו ההתבטאויות ההומופוביות של ניסים זאב, לא מזמן הצטרף שלמה בניזרי לאותה המקהלה, ותוך כמה זמן זה היה השיר של ש"ס כולה, מישי ועד יוסף.

בסוף השבוע חיסל ישי סופית כל שאריות של התפיסה של "יהדות מזרחית אוהבת אדם". בנם של הפליטים מצפון אפריקה קבע ש"מאות אלפי עובדים זרים יביאו איתם שלל מחלות", מצהבת ועד איידס.

המאבק על זכויות העובדים הזרים מעניין. הוא מציב בצד אחד את המחנה הליברלי בישראל, ומנגד את המחנה היהודי-אורתודוקסי. כמעט שאין שבירת שורות. הליברלים מאמינים בזכויות אדם; היהודיסטים מאמינים בזכויות היהודים, בעם לבדד ישכון. כשהדברים נוגעים לזכויותיהם של לא יהודים, אין שום הבדל – מעולם לא ×”×™×” שום הבדל – בין אלי ישי ובין ברוך מרזל, בין אלה של אריסטוקרט-הלכה כמו יוסף שלום אלישיב ובין אלה של עם הארץ מן השוק.

רצוי לציין שזה היה המצב לפני שהחל ישי לדבר על מחלות, ולפני שהתחילו הקשקושים על כך שהעובדים הזרים גוזלים מקומות עבודה של ישראלים. ההתנגדות לתושבים זרים החלה עוד כאשר רוב הפליטים שהגיעו לכאן היו ניצולים מרצח העם בדארפור. כאן אפשר היה לראות את הפילוח במלוא חריפותו: מצד אחד הומניסטים מזועזעים, מצד שני אורתודוקסים זועמים, שלא היו מוכנים לקבל אפילו אודים מוצלים מאש.

אילו רק הקשיבו להם, זה לא היה צריך להפתיע. שנאת האדם היא סימן ההיכר של היהודי האורתודוקסי, הגזענות חלחלה עמוק לתפילות שהוא אומר מדי יום ומדי שבוע. הגזענות היהודית בישראל איננה אנומליה; היא המצב הטהור. כפי שציין בועז עברון לפני שלושים שנה כמעט, יהודי מפולין ויהודי ממרוקו, שחוויותיהם וחייהם היו שונים לחלוטין, דיברו באותה שנאה ובאותו תיעוב על ה"גוי". התפיסה של טוהר הדם היהודי, שעצם נוכחותם של זרים מאיימת לחלל אותו – בשנות השמונים התנגד זבולון המר, אז בעוונותינו שר החינוך, למפגשים בין ילדים יהודים וערבים, מחשש לנישואי תערובת; הילדים האמורים היו בכיתה ה' – חלחלה עמוקות גם למי שמכנים עצמם "יהודים חילונים". נישואים אל מחוץ לשבט, בלי גיור, הם עדיין אסון משפחתי בישראל, הצורה העמוקה ביותר של המטת קלון, שרק המרת דת חמורה ממנה (ומן הראוי לשאול מדוע המרת דת מטרידה גם יהודים "חילונים").

בשנות השמונים טרם התקבלה התובנה שאדם נרדף, כמו ילד מוכה, יכול להפוך בעצמו, בקלות יחסית, לאדם רודף. ליהדות, שתפיסתה העצמית היא של שליטת העולם ומציאותה היא של הבזויה שבאומות, וישראל איננה שונה בכך בהרבה מהיהדות האורתודוקסית הקלאסית, היו 2,000 שנים לשייף את שנאת האדם שלה. היא חדרה למזון, לתפילות, לשירים, להומור, לפולקלור; כדי להתנער ממנה יש להשיל את היהדות האורתודוקסית עצמה. אלי ישי, בנם של פליטים, הופך בקלות לרודפם של פליטים – משום שהוא איננו רואה את השווה ביניהם, פליטות ואנושיות, אלא את המבדיל ביניהם: יהדות מול אנושיות. המדרג האורתודוקסי, כידוע, מריה"ל והלאה, קובע את חשיבותם של דברים בעולם לפי מדרג עולה: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

אין, על כן, סיבה לפליאה בדבריו של ישי. הוא חש את הלך הרוח, את דעיכתם של תומכי ההומניזם, את עלייתה של שנאת האדם היהודית; והוא מעז להתחבר ישירות לקהל שלו, מעז לומר בפומבי את מה שנהגו קודם לכן לומר מאחורי בית הכנסת. בשנות השמונים זה לא היה קורה; עדיין היו כאן יותר מדי בני אדם. כשכהנא אמר באותם שנים אותם הדברים ממש שאמר ישי, למעשה מתונים יותר – את הארס האמיתי הוא השאיר לספריו – הוא הוקע. כשהוא נבחר, ישראל הזדעזעה עד עמקי נשמתה.

אבל אז עדיין היה קיים בישראל, בעוצמה, האתוס הישראלי, שעם כל מגרעותיו היה על-שבטי; עכשיו ישראל היא מדינה יהודית כמעט לחלוטין. עכשיו יכול אלי ישי לכנות את הפליטים "נושאי מחלות", ולדעת שהוא ירגיז כמה אלפי שמאלנים ואת התקשורת הישראלית – אבל יקלע לליבם של מיליונים.

שמתם לב, אגב, לתגובתו הרועמת של מה שנשאר מהשמאל? שמעתם את מנהיג העבודה מאיים לפרוש מהממשלה אם ישי לא יתנצל או יפוטר? שמעתם את אלילת השמאל החדשה (והחיוורת מכולם), ציפי לבני, דורשת נחרצות את ראשו של ישי, שהרי לא ייעשה כן במקומנו?

גם אני לא.

(יוסי גורביץ)