החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)