אריה סתיו, עורך הבטאון "נתיב", קרא הערב לרציחתם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ, ציפי לבני. מאחר והסתה ישירה לרצח היתה עשויה לעורר את היועץ המשפטי לממשלה מתנומתו, הקפיד סתיו לערפל את דבריו. הוא לא קרא ישירות לרצח, אלא רק ל"העמדה לדין על בגידה". אליבא דסתיו, “אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות".

את הקו הזה כבר ראינו בפעולה. השתמש בו אדיר זיק, משולח הרסן שבאנשי הרדיו הישראלי ואיש ערוץ7,אשר קרא, לפני 13 שנים בערך, להעמדה לדין של ראש הממשלה רבין על פי אותו סעיף עצמו. הן זיק והן סתיו ידעו היטב שלממשלה יש רשות לשאת ולתת עם מדינות זרות, ושסעיף זה לא נועד לחול על ממשלה הכפופה לכנסת. כל כוונתם היתה להתיר את דמם של אויביהם. במקרה של זיק, זה הצליח. במקרה של סתיו – ימים יגידו. אחרי זיק, לא יוכל סתיו לטעון שלא ידע שמדובר בחומר נפץ.

אבל סתיו איננו שוטה – למרות הדעה המקובלת על תרגומיו – והוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא מכה בתוף.

* * * * *

המקום שבו אמר סתיו את הדברים ראוי לעיון. היה זה כנס יהודיסטי שנערך – תחת הכותרת הדו-משמעית "ישראל בין העמים" – ושנערך שלא במקרה ברמלה. אל רמלה, כמו אל לוד ואל עכו, הגיע גרעין יהודיסטי שמטרתו "לייהד" את העיר. עימותים בין התושבים המקוריים ובין המתנחלים בלוד ועכו כבר נרשמו.

הרשימה הקבועה של הרבנים שהגיעו למקום – שוב דודקביץ' מיצהר, שוב זלמן מלמד, שוב דב ליאור, ולמרבה השמחה נפקד מקומו של שמואל אליהו – כבר אמרה הכל, למי שמכיר את הקודים הפנימיים, בדבר משמעות הדיון ב"ישראל והעמים".

והם לא הפתיעו. הם אף פעם לא מפתיעים. מלמד קורא להענקת אזרחות ישראלית יהודית – דבר שיוביל, כפי שכתב היום היטב אברהם בורג, לביטול החשש מפני "נאמנות כפולה" של היהודים ויחליף אותו בוודאות שנאמנותם שייכת למדינה אחרת; ספק אם יש הצעה מזיקה יותר ליהודי העולם. אבל יהודי העולם לא מעניינים את מלמד אלא כשמן על גלגלי המהפכה האמונית שלו. אגב, ynet הצניע זאת יפה, אבל מלמד גם קרא לשלילת אזרחותם של ערביי ישראל. ואכן, אין להאשים את העורך; רב הקורא לאפרטהייד – “גר תושב", בתלמודית נקיה – כבר מזמן איננו חדשות. זה אפילו לא כלב נשך אדם; זה כלב שרץ אחר זנבו.

דב ליאור קונן על כך ש"המלאכה לא הושלמה" במלחמת ששת הימים, ועל כך שאזרחי ישראל הערבים לא גורשו אל מעבר לגבול. את ההטפה הזו, לגירוש יותר מ-20% מהאוכלוסיה, קינח ליאור בתירוץ הידוע מבית מדרשו של צביקה יהודה'לה קוק, ש"אין לנו שום דבר נגד אחמד או מוחמד כפרטים". ולמה שיהיה לך משהו כפרטים, אם אתה מתכוון לגרש אותם ככלל? על אמינותה של אמרה זו של קוק, ועל הצביעות בחזרה הבלתי פוסקת עליה, אפשר ללמוד משיעור האדמות הפרטיות הגזולות שעליהן נבנו ההתנחלויות. אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

דודקביץ' חזר למקורות הציוניים, והעניק להם את מגע מידאס המהופך שהציונות הדתית מצטיינת בו כל כך. לשיטת הרב של הפרועה שבהתנחלויות, אין להעסיק פלסטינים כל זמן שיש יהודים שאין להם פרנסה.

אז מה היה לנו פה. קריאה משתמעת לרצח ראש ממשלה ושרת חוץ. קריאה לגירוש של 20% מהאוכלוסיה הישראלית וקינה על כך שהדבר לא בוצע קודם לכן. קריאה לסיפוח רטרואקטיבי, ומבלי לשאול בדעתם, של יהודי העולם לישראל. קריאה לחרם כלכלי על בני עם אחר. לא רע לערב אחד.

* * * * *

לפני 13 שנה ירה שליח הציבור של היהודיסטים בגבו של ראש הממשלה הנבחר. בעדותו הראשונה, לפני שהספיק להבין שרוב הציבור לא איתו ושהוא גרם נזק לבני הכת שלו, אמר הרוצח ש"בכיכר נישאו נאומים בערבית" והתגאה במה שעשה. הוא גם הודה שקיבל אישור רבני לרצח. פרט לרצח ראש הממשלה, תכננו הקושרים – כנופיה של בני ישיבות הסדר – גם מעשי טבח בפלסטינים. לצורך מעשי טבח אלו, גנבו כמה מבני הכנופיה חומר נפץ מצה"ל. אביו של אחד הקושרים סייע להסתרת חומרי הנפץ. הידיעות על בקבוקי היין הנפתחים בתפוח וחגיגות הריקודים במשלחת "בני עקיבא" בפולין נעלמו תוך יומיים מדפי העיתונים.

יגאל עמיר, חגי עמיר ודרור עדני עדיין מרצים את עונשם. שאר חברי הכנוםיה חמקו מעונש. הצבא לא העמיד לדין את אלו שתכננו להפנות את נשקם, שקיבלו ממנו, כנגד אזרחים הנמצאים תחת משמורתו. אף ישיבת הסדר לא פורקה. כשנקב יואל בן נון בשמותיהם של ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שנתנו את האישור ההלכתי לרצח, הוא הוקא מתוך הציבור שלו ונזקק לשומרי ראש. בתגובה, ניסה יוסי ביילין להכניס את המפד"ל לממשלת פרס קצרת הימים. ואחרי שישה חודשים, כמובן, בא נתניהו.

בקצרה, היהודיסטים יצאו מרצח רבין מחוזקים. הם בעטו בגדר המציאות, וזו קרסה בקול רעש. הם רצחו ראש ממשלה – וכן, זה "הם"; מי שיצר אצל הרוצח את התחושה שהוא גיבור העם; מי שהציף את שלמה אבינר בכל כך הרבה בקשות לפתווה כנגד ראש הממשלה, עד שאבינר נאלץ להוציא פסק שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב"; מי שהתפתל וגלגל עיניים ומחאתו תמיד היתה כפולה, טרם ניקה את הדם הזה מעל ידיו – ושום דבר לא קרה. הרבנים עדיין על מכונם. הישיבות ממשיכות להרעיל את מוחות תלמידיהן. והערב נשמעה, שוב, הקריאה לרצח הבוגדים. למה, אם כן, לא לעבור מדיבורים למעשים? מה הנזק?

נהוג לומר, במקרים כאלה, ש"הכתובת על הקיר". אולי ראוי להשתמש בביטוי חריף יותר, זה שבו השתמש ברכט כשהתברר, זמן קצר לאחר המלחמה, שהתפיסות הנאציות עדיין מפעפעות בעם הגרמני. הכלבה ההיא, שהמליטה את הגורים ההם – כתב ברכט – מיוחמת שוב.

כשזה יקרה שוב – ואירונית, מה שיכול להציל את אולמרט מרצח הוא אפסות יכולתו הפוליטית – נשמע שוב את אותם התירוצים. עשב שוטה. אקדמאי מנותק. אי אפשר להכליל ציבור שלם. צריך להבין את הזעם. שופכים את דמנו. זכרו אותם, את הדוברים בערב על "ישראל בין העמים". רוב הסיכויים שתשמעו את המנטרות הריקות האלה מהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)