החברים של ג'ורג'

עוד לא נרגעה הארץ מכת השטן החרדית שהתגלתה בירושלים, על תנורי גיא בן הינום שלה, על "טיהורי" הילדים; עוד הרב ראש הכנופיה מבוקש על ידי האינטרפול, וצצה לה עוד פרשיה המציגה את הצאן הקדוש באור לא מי יודע מחמיא.

מעשה במיליונר, תורם ידוע, ובבתו הסוררת, שחשקה בבן המעמדות הנמוכים בקרב החרדים (גילוי נאות: המדובר בקרובי משפחה. ולא, אני לא מתכוון למסור פרטים מעבר לכך). הבת, למרות מאמצים עקשניים מצד האב, החליטה להנשא לצעיר. 

בכל חברה אחרת, להוציא אולי החברה המוסלמית, בזה היה נגמר הסיפור. הצעירה התעלמה ממשפחתה, בחרה בגורלה, וזהו. לא במקרה הזה. כאן, פנה המיליונר, או שלוחיו, אל הרבנים ראשי העדר, והללו – שיודעים על איזה צד של הקרקר מונח הדג המלוח – מיהרו והוציאו פסק הלכה כנגד החתונה.

ספק, בלשון המעטה, אם לפסק ההלכה הזה יש תוקף כלשהו. "בגרה הבת", כותב הרמב"ם (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, ב' טז'), "אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר הנשים, שאין מתקדשת אלא לדעתה". אבל זה לא הפריע לרבנים להודיע שמדובר ב"ניגוד לדעת התורה", ולפרסם כרוזים המגדירים את החתונה – לא פחות ולא יותר – "שלא כדת משה וישראל". מה שנעשה פה, למעשה, הוא הכנה לערעור בפני בית דין רבני; טענה שהנישואים – שהרבנים לא נכחו בהם – אינם תקפים. מה היא הלכה מפורשת מול כסף מזומן, או גרוע מכך – החשש מהפסקת זרימתו?

לא זו אף זו: אחרי שכתבו הרבנים את דברי הבלע שלהם – בין השאר הגדילו לטעון שהחתונה היא "חילול שם שמיים" – יצאו הכרוזים וסבבו את ערי המסכנות שבירושלים, וקראו לאספסוף לצאת ולמחות.

ועשרות אברכים, שפרנסתם עלי ועליכם, עזבו את לימודי תפלותם, סגרו את הגמרות, ויצאו להפגין. מה להם ולנושא? דבר לא. רובם לא שמע את שמע הכלה, החתן או החותן קודם לכן. הם לא הכירו את הנושא, לא בחנו אותו, לא שקלו אפשרויות, לא דנו; הרבנים צלצלו בפעמון, וכלבי האספסוף יצאו, מריירים, מרחרחים ומגלים באוויר סימנים לאקשן נכסף. מה להם ולחתונה הזו, שאפשר שהיא פזיזה אבל ודאי שהיא אמיצה? דבר לא.

וכל מילות הקוד הללו – "נבלה נעשתה בישראל", "אנשים בני בליעל", "עזות מצח" – הפעילו את תופי הטם-טם של בורי התלמוד, והם יצאו לרחובות. כמו במצעד הגאווה, כמו בהתנגשויות השבת, הרבנים שרקו והאספסוף בא בריצה. הוא לא מוחה על מעשה נבלה; לעיתים קרובות אין לו מושג במה מדובר; הוא ניזון משמועות; אבל הרבנים יודעים דבר גדול. הם יודעים שהאספסוף שלהם, הכלוא בין ספרים הממיתים את הרוח ובין מלמדים הממיתים את הנפש, את העוז, את החשיבה -  האספסוף הזה צמא לאקשן, לפורקן. תן לו אקשן, תן לו משהו להתפוצץ עליו, והוא כבר יתפרק.

זה כל סוד כוח הגיוס החרדי, שמרבים לדבר בשבחיו לאחרונה: הבטלה הכפויה, החדלון המתמיד של המוח, השבירה האיטית אך הבטוחה של אינטלקט על גלגלי ציות מאונס, הפחד האיום מחריגה מן השורה, הכוח המוחלט של הרבנים כלפי הצאן, ושחיתותם של הרבנים המוכרים אביון בעבור נעליים. רצוי יהיה לזכור את זה בפעם הבאה שהרבנים יצלצלו בפעמון – ובכל הפעמים, כמו מרתף העינויים בירושלים, שבהן לא רק שלא צלצלו, אלא אף שלחו את תועמלניהם (שלום, 'ליאורה'!) כדי לכזב ולהסוות את סרחון רקבונם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)