לפני כשנתיים ראיינתי את דב חנין, כחלק מפרויקט הבחירות של נענע. אני לא זוכר הרבה מהראיון ההוא, אבל אני זוכר שהופתעתי מהרצינות – מהאימה – שבה התייחס חנין לאביגדור ליברמן.

לא לקחתי את ליברמן ברצינות, לא אז ולא עכשיו. הבריון תוקף-הילדים הזה תמיד נראה בעיני כמו בלון מנופח, דיקטטור-פח. חשבתי שפרשת אסתרינה טרטמן חיסלה אותו. הוא, ואסופת העלובים שלו, נראו כמו נסיון לשתול בישראל את "נאשי" של פוטין, ואולי יש לזה סיכוי בקרב המהגרים הרוסים המבוגרים, אבל לא בשום מגזר אחר. במיוחד כשהפער בין הרטוריקה של ליברמן ובין הרקורד שלו רחב כל כך. וחוצמזה, התולעת בחקירות נצחיות וגם ההתנהלות הפוליטית שלו מושפעת מהן – ההתפטרות שלו מממשלת אולמרט, לאחר שלא השיג בה דבר, באה לאחר שבתו נחקרה בחשד ששימשה כצינור להלבנת כספים אליו.

אני לא יודע מי אחראי להעברת הכספים – ולא, אני לא קונה שילדה בת 21 הרימה כמה מיליונים כתוצאה מייעוץ חקלאי של אביה – אבל חשבתי שזה יחסל אותו גם בציבור הרוסי, שב-15 השנים מאז שהחל להשפיע על הפוליטיקה הישראלית נע כתזזית ממפלגה למפלגה, נוטש אותן אחת אחרי השניה. וליברמן, שהציל את אולמרט מנפילה אחרי המלחמה, הרי לא השיג דבר למען הציבור 'שלו'.

אבל יש לו חוש פוליטי טוב. הוא מזהה טרנדים מצליחים מקילומטרים. הוא הלך בכל הכוח על רעיון גירוש ערביי ישראל, בשלל צורות. וזה מצליח. אוי, כמה שזה מצליח!

* * * * *

האימה של חנין במקומה. רוב מוחץ, בלתי מעורער, של 75% מהציבור אמר השבוע לערוץ הכנסת שהוא תומך בסוג כזה או אחר של טרנספר. לא כל מה ש-75% מהציבור רוצה, הוא גם מקבל – בשנות התשעים עמדה התמיכה בגיוס חרדים לשירות צבאי על כ-90%, ומה יצא מזה אנחנו יודעים – אבל מתקבל הרושם שמחסום אחרי מחסום נופל בפני הטרנספר.

מלחמת האזרחים של 1947-1948, שהוכרעה בטרם פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה, השאירה את הציונים עם מספר גדול של לא-יהודים (כפי שכונו רשמית עד שנות השבעים) לא רצויים. התחושה הציבורית היתה שהמשימה, הגירוש, לא הושלמה.

אחרי הטרנספר הגדול באו הטרנספרים הקטנים. הגירוש מאשקלון ב-1950, בירעם ואיקרית. אז, פחות או יותר, זה נגמר: הציונים הבינו בחוסר רצון שמה שלא הושלם ב-1948, כבר לא יושלם.

ולכן הוקם הממשל הצבאי. עד 1966, חיו אזרחי ישראל הערבים באנומליה חסרת תקדים: הם היו אזרחים והיתה להם זכות הצבעה – נסיון למנוע אותה היה כנראה מביא לגירושה של ישראל מהאו"ם – אבל בו זמנית הם היו כפופים לכוחות כיבוש. בספרו המופתי, "ערבים טובים" (עברית, 2006), הראה דר' הלל כהן איך הטכניקות שלימים יפעיל השב"כ כנגד הפלסטינים בגדה המערבית נוסו קודם כל כנגד ערביי ישראל. איומים, פיקוח הדוק על מערכת החינוך, מעקב אחר כל חלק מתחומי החיים – שירי חתונה בכלל זה – ושיטת המקל והגזר שהונהגה כלפי משת"פים ומורדים נוסו קודם כל כאן.

כהן מציין נקודה מעניינת: ההבדלה השיטתית של הדרוזים מעל שאר הערבים. עד להקמתה של ישראל, היינו בשיטת המילטים שנהגה כאן מימי הטורקים, היו הדרוזים כפופים לבתי הדין השרעיים. ישראל יצרה מהם עדה דתית מוכרת חדשה, בנסיון – מוצלח ברובו – לבדל אותם מעל שאר הפלסטינים, להפוך אותם למשתפי פעולה.

היום, כמובן, הנסיון הזה חוזר אלינו כבומרנג. מתרבות הידיעות על דרוזים המסרבים לשרת בצה"ל. אמונה על הגזענות היהודית הישנה, שעל פיה לא-יהודים אינם בני אדם, ישראל משתמשת וזורקת – את המשת"פים הפלסטינים, את המשת"פים של צד"ל בזמנו, וגם את הדרוזים. כחייל סדיר, לפני כ-20 שנים, אמר לי אחד הדרוזים ששירת איתי במרירות ש"יש ארבעה מעמדות בישראל. החרדים לא משרתים בצבא, ומקבלים פרנסה מהמדינה. החילונים משרתים בצבא, והמדינה מספקת להם שירותים. הערבים לא משרתים ולא מקבלים כלום. הדרוזים משרתים ולא מקבלים כלום". הוא אמר עוד שהסיבה שדרוזים רבים בחרו בשירות צבאי כקריירה, מעבר למסורת הצבאית הארוכה של בני העדה, היא ש"כשאני לובש מדים, זה 'בוא הנה חייל, תאכל משהו'. אבל אחרי השירות, כשאני על אזרחי, כשאני רוצה עבודה, זה 'לך מכאן, ערבי'".

את ה'לך מכאן, ערבי' מכירים, כמובן, שאר הערבים הישראלים היטב.

* * * * *

המסמך המייסד של ישראל, מגילת העצמאות, הוא פיקציה. הוא נכתב מתוך כוונה לשכנע את האו"ם לקבל את ישראל כחברה; זו הסיבה לפסקה שמתחילה ב"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלא חלקו…", שכן האו"ם, בראשית ימיו, היה חבר העמים שהביסו את מעצמות הציר.

בכדי להשיג מטרה זו, הכילה המגילה שורה של הבטחות שלחותמיה לא היתה כל כוונה לקיים. הם הבטיחו "לשקוד על פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה" – ומיהרו לנשל את התושבים הערביים מאדמותיהם, רכושם, ובמקרים רבים זכויותיהם. הם הבטיחו "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" – ומיהרו להטיל משטר צבאי על נתיניהם הלא-יהודים. הם הבטיחו "חופש דת, מצפון, לשון" – ומיהרו להשיב את שיטת המילטים הטורקית, המחלקת את האוכלוסיה לקבוצות עדתיות-דתיות, על כנה.

לערביי ישראל קראו חותמי המגילה "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה" – אבל גם על "יסוד נציגות מתאימה" (הדגשה שלי). בפועל, חברי הכנסת הערבים לא שולבו כשרים בממשלות ישראל עד העשור הנוכחי, ומפא"י הפעילה לאורך שנות קיומה שורה של מפלגות-לווין ערביות. המפלגה האותנטית של המיעוט הערבי בימי שלטון החושך של בן גוריון, מק"י, נרדפה על ידי שירותי הבטחון עוד יותר שנרדפו שאר יריביו.

בארצות הברית רווח הכזב של "נפרדים אך שווים"; הציונים לא טרחו אפילו להעמיד פנים שמדובר בשוויון. המטרה היתה אתנוקרטיה, לא מדינה אזרחית. תומכי האזרחות היו, באורח משונה, דווקא בצד הרוויזיוניסטי, הפאשיסטי כביכול: הלל קוק שהתפטר מהכנסת כשביצעה את הפוטש של 1949, שרצה מדינת כל אזרחיה עוד בשנות החמישים; יוחנן בדר וחבר הכנסת שישב לצידו, ששנה-שנה הצביעו עם מק"י נגד הממשל הצבאי.

החוק היה כלי בידי המדינה היהודית כנגד אזרחיה הערבים. בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות החשיכה, בחסינות מושל – בוצע שוד האדמות הגדול שהעביר את רוב האדמות מידי הפלסטינים לידי היהודים. ומאחר והחברה הפלסטינית היתה עדיין ברובה חקלאית, המכה היתה כבדה במיוחד.

כדי למנוע את שובם של הפליטים – ישראל הודתה בקיומם של כ-700,000 מהם, יותר מאוכלוסייתה היהודית של המדינה בעת הקמתה – הורה בן גוריון לצבא לירות בהם. ב-1956, כשקשרה ישראל עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות כנגד מצרים, טבחו כוחות הבטחון הישראליים, באירוע שהוגדר על ידי הרוצחים עצמם כ"כמו נאצי", ב-49 אזרחים ישראלים-ערבים בכפר קאסם. המג"ד, שמואל מלינקי, חשב שהטבח – כמו טבח דיר יאסין, כתשע שנים קודם לכן – יתחיל את בריחתם של תושבי המשולש, ויעביר סופית את אדמותיהם לידי המדינה.

הממשלה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את דליפת הידיעה על הטבח, עד שחברי כנסת של מק"י אילצו אותה להכיר בפרשה בכך שדיברו על הנושא מעל בימת הכנסת. כמיטב המסורת הפטרנליסטית המפא"יניקית, נערכה 'סולחא' בכפר, והילידים קיבלו כמה חרוזים כפיצוי.

נותרה בעיית הרוצחים, והיא מדגימה היטב את מהותה של ישראל. הוקם בית דין צבאי, שקבע לראשונה בישראל את קיומה של פקודה בלתי חוקית, והרשיע את רוב הנאשמים. אבל הוא גזר עליהם עונשים קלים מאד – החמור שבהם היה של 17 שנות מאסר בלבד, כשהעונש הצבאי על רצח הוא מוות – והממשלה שחררה אותם בשקט, וסידרה להם ג'ובים, אחרי שלוש שנים בלבד. המח"ט, ישכה "אללה ירחמו" שדמי, נמצא אשם – בבית דין אחר; השופט הלוי, יקה ורוויזיוניסט טוב, לא היה חותם על התועבה הזו – בהטלת עוצר ללא סמכות, ועל פקודה בלתי חוקית שהביאה למותם של 49 גברים, נשים וילדים הוא נקנס בעשרה אגורות. 0.2 אגורות, בערכי 1957 – זה המחיר ששמה ישראל לראשי אזרחיה הערבים.

* * * * *

ובכל זאת, באיטיות ולמרות אירועים כמו "יום האדמה" של 1976, החלה להיווצר חברה משותפת לערבים ויהודים. היא צברה תאוצה כשנשל השלטון, סוף סוף, מידי מנגנון החושך של מפא"י; העשור בין 1977 ל-1987 היה עשור הזהב של יחסי היהודים והערבים בישראל. החברה הערבית הפכה למודרנית ועירונית יותר: שיעור הילודה ירד מ-9 ילדים בממוצע לאשה בשנות השישים ל-4.3 ילדים כיום. סקר אחר סקר הראה שהציבור הערבי שואף להפוך לישראלי יותר.

אלא שככל שהערבים ניסו לנטוש את זהות "ערביי '48" ולהפוך לישראלים, היהודים נסו מפניהם. ב-1984 נבחר לכנסת מרטין מאיר כהנא, טרוריסט אמריקני שחמק בעור שיניו ממאסר בעוון פיגוע כנגד אמרגן של הבלט הסובייטי – הפיצוץ, שהיה אמור למחות על מניעת ההגירה של יהודי ברית המועצות, הרג אירונית דווקא יהודיה – והפך את ישראל לכר להסתתו. כהנא דיבר שוב ושוב על טרנספר לערביי ישראל. הוא העלה הצעות שהיו, כפי שחשף ח"כ מיכאל איתן מהליכוד, העתק אחד-לאחד של החוקים להגנה על הדם והכבוד הגרמני של הנאצים.

רוב הישראלים דחו את כהנא, וב-1988 פסל בית המשפט העליון את רשימתו מהתמודדות לכנסת. הוא יירצח ב-1990, במולדתו, על ידי הג'יהאד האיסלמי המצרי, אבל בהחלט יתכן שהוא הקדים את זמנו. בסקרים שנערכו באמצע שנות השמונים, הצהירו יותר מ-20% מהיהודים על תמיכתם בטרנספר. לכהנא, שהשעין את שנאת האדם שלו על מקורות הלכתיים מוצקים (אנשי שמאל כעמוס קינן התחננו, לשווא ובאופן פאתטי למדי, בפני הרבנים הראשיים שיתמודדו מול הכתבים שלו, כנראה מתוך תפיסה מוזרה שיש הבדל בין כהנא ובין אברהם שפירא ומרדכי אליהו) היתה, מטבע הדברים, תמיכה עצומה בקרב חובשי הכיפות. (אנקדוטה אישית: כעורך בטאון "ישיבת נחלים" בשנת 1987, נגנז הגליון הראשון שלי ע"י ראש הישיבה, הנוכל המורשע יוסף בא-גד, משום שהסקר שנערך בקרב השמיניסטים הראה שכשליש מהם יתמכו בכהנא).

ואז באה האינתיפאדה הראשונה ומהומות הכותל ב-1990, שגבו את חייהם של יותר מעשרה מתפללים, והדבר העדין שנבנה בימיו של בגין התחיל להתערער. היתה עליה בהתקרבות בימי ממשלת רבין, שהשקיעה במגזר הערבי כפי שלא השקיעה שום ממשלה לפניה, שנשענה בגלוי על קולות חברי הכנסת הערבים כדי ליישם את מדיניותה – מדיניות שנראתה כאילו תוכל, סוף סוף, לקצץ את הקשר הגורדי שבין ערביי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה; כאילו, בהשכנת שלום בין ישראל ופלסטין, תוכל סוף סוף לאפשר לערביי ישראלים להשלים – בקושי, בחריקת שן, אבל להשלים – עם מדינתם.

ואז באה תקופת נתניהו, שנבחר על "טוב ליהודים", ולאחריה השבר הגדול של תקופת ברק. ערביי ישראל הצביעו לו ברוב גדול, אבל הוא לא הסכים לשתף אותם בממשלתו – והתפאר בכך בפומבי. ערביי ישראל, שחשבו שתקופת רבין שבה, מצאו עצמם, תחת ברק, באותו מצב כמו תחת נתניהו: הם נחשבו קבוצה עוינת מכדי שהרמטכ"ל-לשעבר יטרח להתייחס אליה. מה קרה באוקטובר 2000, כולנו זוכרים: ישראל הרגה 13 מאזרחיה, ולא הענישה איש על ההרג. הפגנות יהודיות אלימות לא פחות – בטבריה הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים על ידי מתפרעים יהודים – לא נענו באש חיה. זו שמורה תמיד רק למגזר אחד.

ומשם השבר היה מוחלט. הסקרים מראים זאת במפורש: שנה אחרי שנה, הערבים הישראלים פונים בחדות הלאה. הם מזהים עצמם, יותר ויותר, כפלסטינים ופחות כישראלים. ישנה עליה ניכרת בכוחן של תנועות אירידנטיסטיות כבל"ד של עזמי בשארה, והסרטן של האחים המוסלמים – אותה היוואשות מן הפוליטיקה, היינו מתיקון החברה, ופניה מסתגרת אל הדת ואל הצדקה, שש"ס היא מקבילה מוכרת יותר שלה לרוב הישראלים – צובר יותר ויותר תאוצה.

והסקרים בציבור הישראלי מראים דילוגים מהירים בתמיכה בטרנספר או שלילת אזרחות: כ-50% בתחילת העשור, 75% כיום; המספר עולה משנה לשנה ואין לדעת היכן ייעצר. אוזלת ידה של המשטרה כנגד הפוגרומצ'יקים חובשי הכיפות בג'בל מוכבר; ההוראה, הבלתי חוקית על פניה, של דיכטר להרוס בית בתחומי מדינת ישראל; כל אלה הם נורת אזהרה מהבהבת במהירות. נראה שהרצון הקולקטיבי של רוב מוחלט מן היהודים בישראל, זה שהציונות המיינסטרימית היתה לו לפה – לשמור על טוהר הגזע, להרחיק את הגויים הטמאים – עומד על סף התפרצות נוספת.

ומה בצד השני? מעט מאד. החוק, משענת קצה רצוץ; מסורת נחלשת והולכת של ליברליזם וזכויות אדם, נחלתם של מתי מעט; ממשלה שיושב בה אבי דיכטר וקודם ישב בה ליברמן, וכנסת שהיו"ר שלה היא דליה איציק ושמכילה יצורים כמו אסתרינה טרטמן וזבולון אורלב. לפני כ-20 שנה אמר עמוס עוז שאם תנתן פקודת טרנספר, השמאל יתמרד וישבש אותה. אני לא בטוח שהוא היה חוזר על האמירה הזו בבטחון דומה היום. אולי אפשר היה להשמיע אותה, כשערביי ישראל לא נתפסו כמאיימים על 'דמותה היהודית' של ישראל. היום, כשהקולות להפיכת ישראל ממדינת יהודיה למדינת אזרחיה חדים וברורים – וצודקים, אם יש צורך לציין זאת – בהחלט יתכן שלאפיפיור יש יותר דיוויזיות מלעוז.

האם יש אפשרות לסובב את הגלגל הזה אחורה? בכלל, בכלל לא בטוח. יהיה, ככל הנראה, רע יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)