הלל וייס, היהודיסט (*) והקללות, פרסם היום בנרג מתנחלים טקסט חריג אפילו יחסית לו עצמו. הוא קורא לבני עדות הדובון והעוזי שלא לציין את יום העצמאות, ובתוך שאר התשפוכת הפראנואידית, קורא לטהר את דגל המדינה: “יש לייהד את הדגל, שנטמא וכוער ונחמס ונדרס בידי הקלגסים נושאי המדים השחורים, זרוע הגירוש… דגל ישראל המחולל והמגולל בעפר יום יום על ידי השלטונות, שתכלית קיומם היא הבגידה בעם היהודי, בארץ ישראל ובמדינת ישראל". יש עוד.

הטקסט שווה קריאה עד מאד, ולא רק על ידי בעלי חיך המתענגים על כתיבה פרנואידית משובחת; יש לקוות שהוא נקרא גם במחלקה היהודית בשב"כ ובפרקליטות. במחשבה שניה, בהנתן שיעור ההצלחה שלהם בלחימה בטרור היהודיסטי, אולי זה לא כל כך כדאי.

וייס איננו עוד מזיל ריר לתוך זקנו, ואיננו ממשוגעי הגבעות. הטקסט שלו, פסיכוטי ככל שישמע לאוזן לא יהודיסטית, יזכה לקוראים רבים. וייס הוא חלק מהקבוצה שהקימה את הסנהדרין החדשה – נסיון יומרני, וכושל עד כה, להעמיד חלופה למדינת ישראל. הטקסט עצמו הוא קריאה מפורשת למרד, לסירוב להכרה בסמכותה של מדינת ישראל.

מאז ההתנתקות, משהסתבר למתנחבלים שהחמור שעל גבו ניסו להביא את המשיח מסוגל לבעוט, משהסתבר שמדינת ישראל לא בהכרח רואה עצמה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", ואף – אבוי – מעיזה לחשוב שאולי תכליתה היא קידום אזרחיה ולא התוכנית האלוהית אליבא דנביאי השקר לבית קוק, הם החלו לבעוט בחזרה. מדינה שאיננה נתונה למרותם, שאיננה עושה את רצונם, הופכת לאויבתם.

ההתפרעות קיצונית במיוחד בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שגרמה ההתנתקות למתנחלים. הגאולה אליבא דקוק איננה אמורה לסגת; משהחל התהליך הגאולי, הוא אמור להשיך ברצף עד התחנה האחרונה. המכה הראשונה לתיאוריה הזו נחתה כבר בעת פינוי סיני. המדינה פינתה ישובים – שהיו מאוכלסים בעיקר בפולשים יהודיסטים – ואלוהים לא התערב. נביאיו קראו וזעקו, והוא לא ענה. אפשר שישן, והם לא הצליחו להעירו – תופעות כאלו נרשמו בעבר – אבל זו לא תיאוריה מקובלת בקרב היהודיסטים ורבניהם.

את סיני תירצו ב"העם לא היה מוכן" ובכך שלא כולם מסכימים שזו ארץ ישראל. התירוץ הזה לא עומד בהתנחלויות עזה ולא בפינוי ההתנחלויות בגדה. זו לב לבה של ארץ ההבטחה – שאליבא דווייס, ולא ברור כאן אם התעמולה הערבית מזינה את היהודיסטית או להיפך, משתרעת מן הפרת ועד נחל מצרים. שתי גדות הירדן כבר לא מספיקות לו. (ואולי מעולם לא הספיקו, אולי היה הירדן פשוט אמצעי להתחבב על אנשי חירות הישנה?)

מכאן הזעזוע החריף והצורך למוטט סדרי עולם. שהרי אם קוק היה נביא שקר, אם יש נסיגה בגאולה, כל עולמם של היהודיסטים קורס, וכל מפעלם הופך להימור נורא ונפשע על גורלם של מיליוני יהודים. מכאן הצורך – וזה ההבדל הגדול בין וייס ובין החרדים הישנים, שוללי הציונות, שהטקסט שלו דומה, על פניו, לשלהם – לזנק אל התהום, להפוך את המציאות על פיה, לאלץ את אלוהים להביא את הגאולה.

קורותיהם של היהודיסטים רצופות בפעולות כאלה. פעמיים הותקפו המסגדים שעל הר הבית. פעם שלישית ניסו יהודה עציון וחבר מרעיו לפוצץ אותם. מזימות נגד המסגדים ממשיכות להירקם, וכל הנסיונות לעליה להר הבית – ביניהם הנסיון המשונה להנדס גנטית פרה אדומה, שאפרה מטהר את המתים ומאפשר כניסה להר, שטמאי מתים (וכולנו נחשבים לטמאי מתים) אסורים בעליה עליו – מטרה אחת להם: לפוצץ את המציאות ולעורר ג'יהאד מוסלמי ענק כנגד ישראל. גוג ומגוג, במונחי היהודיסטים – ואותו מונח עצמו משמש את הכריסטיאניסטים בעלי בריתם.

על פי התפיסה הזו, קומץ קטן של יהודיסטים נאמנים, הנאבקים הן ב"ערב רב" היהודי כביכול והן בצאצאיו של עשיו, יאלץ את אלוהים לפעול. הוא לא יוכל לראות את בניו נשחטים ואת נווהו מחולל. התכנית של קוק תוגשם על אפם ועל חמתם של הישראלים המעוניינים בקיום סביר, ושאינם טעונים ב"מתח אמוני גבוה". את התקדימים המעידים שזה לא כל כך עובד – משריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי הרומאים ועד היהודים השוחטים את ילדיהם בימי מסעות הצלב כדי למלא את מכסת הדם שעל הפורפיריון – הם מעדיפים להדחיק.

הרעיון של "מלכות ישראל", של מדינה שאיננה ככל המדינות, שבזה ליום קטנות, שמתנהלת בין פסגות הנצחון והתבוסה ההירואית של הרומנטיקה, איננו ייחודי לווייסים. הוא רעיון שהיה קיים כבר בקרב אנשי הלח"י ובקרב כמה מן הכנענים. ואין זה מקרה שפולחן אברהם שטרן פושה בקרב הנוער היהודיסטי. אין זה מקרה שאיש הלח"י לשעבר, שבתאי בן דב, הוא זה שהפך את דברי הקוקים לתכנית פעולה. המתנחלים תמיד ראו את עצמם כאוונגרד משיחי, שסתם מדינה של "גויים דוברי עברית" רחוקה מלספק אותם. עד ההתנתקות, הם חשבו שהאוונגרד יסחוף אחריו את הרוב – “יתנחל בלבבות", כלשונם; לאחריה, הם נואשו מן העם. הוא לא ראוי להם, על פי תפיסתם.

ועל כן הם יעשו כמעשה המהפכנים הרוסים. האוונגרד המהפכני יגאל את העם כפוי הטובה בכוחות עצמו. אלא שכמו במהפכה ההיא, כשעולם ישן עדי יסוד יוחרב, בכלל לא ברור שיצליח לקום משהו ראוי במקומו. נהוג היה, בשעתו, לבכות את הדיכוי האכזרי של השלטונות הצאריים. בפועל, ברור שהדיכוי לא היה אכזר די הצורך. ביום אחד תחת סטאלין נרצחו יותר חפים מפשע מאשר בכל תקופתו של ניקולאי הראשון, שנחשב לנורא שבעריצי אירופה.

טקסט דומה לזה של וייס טרם פורסם במקומותינו, ודאי לא באמצעות גוף ממסדי לכאורה כמו "מעריב". מדינה ריבונית איננה יכולה להסכין עם הקמתה של מדינה עוינת בשטחה ועם קריאה למרד כנגדה. מן הראוי שאת ראש הנחש של המהפכה היהודיסטית יקפדו השלטונות שלנו ביתר יעילות משדוכאה ההפיכה הקומוניסטית. לזו האחרונה עמד יתרון אחד: היא האמינה בגאולת המין האנושי. ליהודיסטים אין אפילו את זה – הם דוגלים בשעבוד, או השמדת, המין האנושי למען גאולתם של היהודיסטים.

יש רק פתרון אחד למצב: המושג ההלכתי של "דרכי שלום". מעיקר הדין, אסור ליהודים לרפא לא יהודים, אבל מפני דרכי שלום – היינו, החשש מנקמה – הם עושים כן. היהודיסטים איבדו את החשש הזה; המשיחיות תמיד דוחפת כשהיא חשה שהמציאות חלשה, נוטה להכנע. כניעה תחזק את היהודיסטים; תגוב נגד תקיפה תחזיר את הגדר הישנה למקומה, ואולי יסכינו היהודיסטים לחיות תחת שלטון ישראל כפי שהם חיים, ללא מרידה, תחת שלטון עמים אחרים. את המהפכה האמונית צריך לדכא כשהיא קטנה.

(*) יהודיסטים, בדומה ליהודים אורתודוקסים אחרים, מאמינים שהם נזר הבריאה (על פי הסדר שנקבע בספר הכוזרי: דומם, צומח, חי, אדם, יהודי) – אבל, בניגוד לשאר, לא מסתפקים בכמיהה לעתיד שבו ישלטו היהודים בעולם, אלא מנסים לקדם אקטיבית מצב זה. המונח מבוסס על "איסלמיסט" – מוסלמי שלא רק מאמין שהמוסלמים אמורים לשלוט, אלא גם פועל בכיוון. כריסטיאניסטים הם נוצרים הפועלים להשלטת הנצרות. "איסלמיסט" נמצא בשימוש כבר זמן רב; "כריסטיאניסט" הוא מונח של אנדרו סאליבן; "יהודיסט" הוא שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ(