"ידיעות אחרונות" הלך אתמול למחוזות שעיתונאי ישראל ממעטים להפליג אליהם, ועסק בשאלת מותו של גור, בנו בן ה-11 של אריאל שרון, שנהרג בשנת 1967 מפליטת כדור. אף שהמוות, כמסתבר, דווח בהרחבה בכלי התקשורת באותה שנה, הוא שקע במצולות הזכרון הציבורי זמן קצר לאחר מכן.

גור וידיד נוסף, אסיר (כיום, ואז ילד בן 14) המכונה ק', שיחקו בכלי נשק עתיק. הכדור נפלט, גור נפצע אנושות ומת בדרכו לבית החולים. שרון התעקש שהאחראי לכך הוא ק', ולשם כך דרש חקירת משטרה ושכר את שירותיו של עורך הדין שמואל תמיר בנסיון להוכיח זאת. על פי הכתבה, הוא מירר את חייו של ק'.

וכל זה מטריד מאד ומוכר מאד. האשם במותו של גור הוא שרון עצמו, בין אם הכדור נפלט כשגור החזיק ברובה בין אם בעת שהחזיק בו ק'. אף אדם מן הישוב לא היה מניח לילד בן 11 להתעסק עם נשק שלא בנוכחות מבוגר אחראי, עם כל טענותיו של שרון שגור היה אמון על "משמעת נשק". כל מי שהחזיק בידיו נשק יודע שהכלל הראשון הוא שאין דבר כזה, רובה לא טעון שלא נבדק.

אבל זה, כמובן, לא יכול היה להיאמר באוקטובר 1967; שרון היה אלוף מנצח, שכיתר והשמיד כוחות מצרים בסיני, במה שנראה אז כקרב שייזכר לדורות. אף אחד, כמסתבר, לא העלה על דעתו לחקור את שרון בחשד להזנחה פושעת של קטין. אלו היו, אמר אחד המרואיינים, בנו של תמיר, ימים אחרים.

ואולי זו גם הסיבה שהסיפור שקע בנשיה. בין הבודדים שהזכירו אותו אחר כך היו עוזי בנזימן, בספרו "לא עוצר באדום" שנכתב לאחר מלחמת 1982, ושרון עצמו בראיון ב-2003, לאחר שנבחר לראשות הממשלה. רוב הציבור כלל לא ידע שלראש הממשלה המנוסה שלו היה בן שמת בתאונת ירי; בחדשות נענע בשנת 2004, היו מי שראו בזה סוד אפל, שעובר מפה לאוזן.

מי יודע, אולי אם היו הישראלים יודעים, אולי היתה נסדקת תדמית הסבא החביב והמנוסה של שרון, והיתה פורצת החוצה, נחשפת, מהותו הכאוטית, חסרת המעצורים. אולי היה נמתח הקו הישיר, האדום, שהתחיל בפעולות התגמול ועבר בצניחה בניגוד לפקודה במתלה, דרך ההצעה לבצע פוטש צבאי ב-1967, דרך הבוז המוחלט – ולשם שינוי, מוצדק לעיתים קרובות – לפקודות שקיבל ב-1973, דרך הקמת החווה השערורייתית, עבור בהולכת השולל של 1982 ובשקרים לממשלה, בקריאה למתנחלים (תוך כדי משא ומתן, כששרון הוא שר חוץ) "להתנחל על כל גבעה", דרך המגעים המפוקפקים עם אילי הון, וכלה בפרובוקציה ההיא על הר הבית ובמלחמת התשת-הדמים שניהל שרון ב-2001-2002, מלחמה שראתה בישראלים הנקצרים בשר תותחים נחוש, שאין לחוס עליו ואין להגן עליו ואין להפריד בינו ובין אדמות המולדת המאוכלסות, אבוי, באויב רצחני שנוא ושונא.

בקצרה, סיפורו של גור שרון – סיפור חוסר האחריות המשווע שנגמר בהרג ילד, סיפור רדיפת הנקם אחר ילד אחר – היה סיפור שהיינו צריכים לראות בעיתונות הישראלית קודם לבחירות 2001, או לכל המאוחר בבחירות 2003. להביא אותו עכשיו, באפריל 2008, כששרון כבר שנתיים איננו מסוגל להזיק, זו גבורה קטנה מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)