החברים של ג'ורג'

ברשת מסתובב עכשיו עלון המזהיר מפני סכנות הסילבסטר. העלון רצוף שגיאות גסות: הוא טוען, למשל, שסילבסטר הראשון היה אפיפיור, בעוד שתואר מדויק יותר יהיה הבישוף של רומא: האפיפיורות לא קיבלה את הכוח שאנו רגילים לו עד המאה ה-11. אפילו אם נניח לטעות הזו, שיכולה לאפיין אנשים שאינם מכירים את תולדות הכנסיה הקתולית, הרי שיש שם טעות מצמררת יותר. העלון טוען, כי ב-31 בדצמבר, 1400, פרץ "הפוגרום המאורגן הראשון", בגרמניה, צרפת ואנגליה בו זמנית.

נניח לכותב, שאיננו יודע כי פשוט אין אפשרות לארגן תיאום כזה בין שלש המדינות, ולו בשל בעיות התקשורת; נניח לעובדה, כי הוא חוזר כפשוטה על עלילת הדם שהופנתה כנגד יהודים; אבל כיצד לא ידע הכותב, המתיימר להיות יהודי מאמין, כי בשנת 1400 לא היו כלל יהודים בצרפת ואנגליה?

ומה עם ידיד שלי, לא מן הבורים, שכאשר סיפר את הסיפור הידוע (הוא ידוע, נכון?) על רבי עקיבא ו"גם זו לטובה", סיים "ואז באו קוזאקים ושרפו את העיירה" – מבלי לחוש בבעייתיות של שילוב רבי עקיבא, תנא מיהודה של המאה השניה, ממנהיגי מרד בר כוכבא, בהוויה של העיירה היהודית המזרח אירופאית?

הישראלים אינם יודעים הסטוריה. דומה שיש כוונת מכוון מאחורי הדבר. ראשית, שלפה מערכת החינוך הישראלית את ההסטוריה היהודית מכלל ההסטוריה העולמית, והציגה אותה כדבר נפרד: יש "הסטוריה יהודית", ויש כל השאר. שנית, הפכו את ההסטוריה היהודית כולה להסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות: הלימוד מתמקד בחורבן בית שני – ולא באמונות ובתרבויות שפרחו בתקופתו; בחורבן יהדות הריין בעת מסעות הצלב (מהם מסעות הצלב? מהי נצרות? לא חשוב. נוצרים הם אנשים שהורגים יהודים), ולא ברש"י ובבית מדרשו; בגלות ספרד ובאינקוויזיציה הספרדית, ולא בתור הזהב של ספרד; ובין שני אלה, כמובן, היו באירופה רק עלילות דם.

הסיבה, כמובן, היא התפיסה הציונית. שלילת הגולה, המתעלמת מן העובדה החותכת כי רוב מכריע של ההסטוריה היהודית נכתב בגולה; כי גם בטרם חרב הבית השני ישבו רוב יהודי העולם מחוץ ליהודה; השאיפה להסטוריה "נורמלית", הסטוריה של דם ומלכים ומלחמות, גרמה להסטוריוגרפיה הציונית – לפחות בגירסת בית הספר שלה – לדלג על 2000 שנים קריטיות.

אם נוסיף לכך שנאת זרים רבת דורות, ותפיסה הגורסת כי מה שמעניין לא יהודים לא צריך לעניין יהודים – נקבל חברה חסרת עוגנים הסטוריים. באוזני שמעתי מדריך תיירים ישראלי, המסביר תחת שער טיטוס כי הקיסר הפלאביאני היה בעצם אפיפיור (הוא טעה במשמעות הכתובת pontifex maximus; וכי מי יכול היה ללמדו כי האפיפיורים נטלו תואר זה מן הקיסרים?). שמעתי בוגרי ישיבות תיכוניות הסבורים שאפלטון חי אחרי הרמב"ם: אחרי הכל, חלק גדול מן הטענות שלו מזכירות את אלו של הרמב"ם. אנשים חושבים שהחשמונאים ניצחו את הרומאים דווקא, ושאין להם מושג אם היוונים באו לפני הרומאים, או להיפך.

ולמה שיהיה להם? בשרשרת האינסופית של "בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו, ועשו עבודה די טובה", האם זה באמת משנה אם קודם היו אלה המצרים ורק אחר כך הנאצים, ואיפה, בדיוק, נמצאים הביזנטים בשלשלת הזו? וכך יש אנשים שאינם מכירים כל תרבות – אפילו לא את זו היהודית. אנשים שלא ממש סגורים מתי היה בית ראשון (ההוא שהחריבו היוונים, כידוע), ומתי בית שני, מי הם החסידים, ומה הם רצו, בעצם.

וכידוע, אין ואקום. את מקום ההסטוריה תופס המיתוס: המיתוס של "כל העולם נגדנו, תמיד, אפריורי"; מיתוס שמאפשר להפוך את עלילת הדם על פיה, ולהאשים את כל הנוצרים בשנת 1400 בקשר כנגד היהודים שביניהם; המיתוס לפיו במקום בו נמצאים היהודים, נמצאים גם הקוזאקים; שהשואה משמשת כשיאה של שרשרת מיסטית כלשהי, וששואה נוספת נמצאת מעבר לפינה. שרשרת ארוכה, שאין לה רצף סיבתי, משום שאיננה זקוקה לסיבה.

ניטשה שאל פעם "כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים": כיצד מזיק העדר ההסטוריה לחיים אנחנו רואים בכל פעם שבו אנו מביטים על העדר המבוהל הנקרא הציבור הישראלי.

(הערה: הטקסט הזה התפרסם במקורו בנענע, לפני כשבע שנים. חשבתי שלרגל השנה הבאה עלינו לטובה, ראוי להזכיר אותו.)

(יוסי גורביץ)

הבוקר במכולת, שמעתי אשה מסננת שצריך לתפוס את הערבים שהציתו את הדליקה אתמול ולשרוף אותם כמו את 40 הסוהרים שנשרפו אתמול. התערבתי. "ומה אם אלה היו בחורי ישיבות?". "מה?" "שאלתי מה אם השריפה נגרמה בגלל בחורי ישיבות, כמו בפעם שעברה. גם אז תרצי לשרוף אותם?". היא מלמלה משהו, שילמה ונעלמה.

וזה, פחות או יותר, מה שמגן על ראש הממשלה נתניהו ועל ערימת הגמדים שלו מזעם ההמון: הידיעה שכל כשלון או אסון יתורגם מיד לחרדה מהאויב החיצוני או הפנימי, על פי הצורך. הידיעה שהישראלים, כמו הרוסים, כבר מזמן מתייחסים לממשלה עצמה כאל אסון טבע, שאין מה לעשות כנגדו. פשוט נתון שהוא שם.

האשם המיידי בחרפה שלכבאי ישראל נתקעו אמש בלי מספיק חומרי כיבוי דלקה הוא שר הפנים, אלי ישי, שרשמית אחראי עליהם. אבל אלי ישי, עד כמה שהוא מהמאוסים שבפוליטיקאים שלנו, הוא לא באמת שר פנים. הוא נציג ש"ס במשרד הפנים. כל מה שמעניין אותו הוא איך לנצל את כוחו העצום של משרד הפנים כדי להתנכל לזרים ולקדם את מקורביו. עכשיו הוא אומר ששנים הוא התריע שאין מספיק תקציב לכבאים, אבל כולם יודעים שזה לא באמת עניין אותו. אם באמת היה אכפת לו, הוא היה מייצר משבר קואליציוני – וגם גורף באותה הזדמנות תמיכה עממית נרחבת. הוא לא התעניין בכבאות כי הוא לא מתעניין בתפקידו. אלי ישי הוא עקרב. הוא מתנהג בהתאם לטבעו.

האשמים האמיתיים הם בנימין נתניהו ונערי האוצר. אתם עשויים אולי לזכור אותו מתפקידו כשר אוצר, ומהעובדה שהוא משמש כעת כשר בכיר במשרד האוצר. בשעתו, הוא נשא את הנאום המפורסם על "האיש הרזה", המגזר הפרטי, הסוחב על כתפיו את "האיש השמן", המגזר הציבורי. נתניהו היה הפרזנטור הגדול של "כלכלת הזרזוף": שאם נקטין את המיסים על העשירים, הם ירוויחו יותר ואיכשהו כל העושר הזה יזרזף כלפי מטה. בארה"ב כבר הבינו, בעקבות בוש, שמדובר בכלכלת-וודו: הוא קיבל מדינה שהיתה בעודף תקציבי ובעקבות הקלות המס לעשירים שביצע, הותיר אחריו גרעון עצום. תחת נתניהו, הוקטנו מיסי החברות והוקל עול המיסים על העשירים: ככל שהרווחת יותר, כך קיבלת בונוס גדול יותר מהמדינה. אפילו ה-OECD כבר הספיק למחות על כך. כל זה, כמובן, עולה לממשלה בהכנסות ממיסים.

וכשההכנסות ממיסים יורדות, צריך לקצץ בשירותים לציבור – מה שמכונה בעגה של האוצר "קיצוץ בתקציב". הקיצוצים פגעו, בעקביות, בשירותים לציבור – להוציא בפרה הקדושה של משרד הבטחון. התקציבים שלו המשיכו לצמוח. העובדים שלו המשיכו לצאת לפנסיה ארוכה בגיל צעיר.

אז קיצצו בכל השאר. בחינוך, ברווחה, בתשתית. ישראל מתייבשת כבר שנים ארוכות – אבל האוצר עדיין מעכב את הקמת מתקני ההתפלה, שכמובן הופרטו, ולא בונה כאלה של המדינה. חברת החשמל זקוקה נואשות לתחנת כוח נוספת, אבל האוצר לא מוכן להשתתף במימון שלה. כי, נו, זה שירות לאזרח ועל כן זה לא ראוי.

בהתאם, נמנע האוצר מלהשקיע את הכספים הנדרשים גם למכבי האש. בישראל יש כאלף כבאים; הכבאים עצמם מציינים כי התקן האמריקני הוא כבאי לאלף תושבים, כך שבישראל חסרים כ-6,000 כבאים. כי, נו, משכורת לכבאים עולה כסף ולנתניהו ועוזריו חשוב יותר לוודא שמנכ"ל חברה ישלם פחות מס. המדינה אפילו הפריטה את כיבוי השריפות מהאוויר, אבל לא עושה את חלקה ולא מעבירה את הכספים שנדרשים לרכישת חומרי הכיבוי. תקציב הכבאים לא התעדכן כבר שנים, למרות שהאוכלוסיה גדלה בקצב של 1.8% בממוצע מדי שנה – והמדינה מתייבשת.

בפוסט מצוין, הזכיר היום צביקה בשור שנתניהו הוא אידיאולוג – עד שזה מגיע לכסא. כדי לשמור על הקואליציה שלו, אין לו שום בעיה לנפח את הממשלה בתשעה שרים חסרי טעם ושמונה סגני שרים מיותרים. כל זה עולה לנו 126 מיליוני שקלים בשנה. עלות חומרי הכיבוי החסרים היא שני מיליונים עד 25 מיליונים, תלוי את מי שואלים.

ה"רפורמות" – מזמן לא נעשה שימוש כל כך נלוז במילה הזו – של נתניהו לא מנעו את העוני. להיפך: הן הגבירו אותו, גם בקרב משפחות שבהן יש שני מפרנסים. המגזר היחיד שנהנה מהכלכלה נוסח נתניהו הוא מגזר המנהלים והפיננסים. לא במקרה, נתניהו מתנגד בתוקף גם להעלאת שכר המינימום – כלי שאין כמוהו לקדם את הצריכה ועל כן את הצמיחה – וגם לקביעת תקרה לשכר המנהלים. אחרי הכל, הוא ונערי האוצר משרתים נאמנה את קבוצת ההתייחסות שלהם, האלפיון העליון.

ובינתיים, הם מחריבים את השירות הציבורי בישראל, ולאט מדי אנחנו קולטים שיש לכך השלכות בנפש. כשיש פחות רופאים והתרופות עולות יותר, חלק מהציבור מקצץ בצריכת שירותי הבריאות שלו. כשמחירי המזון עולים, מי שידו אינה משגת – ועניים מוציאים הרבה יותר על מזון, ביחס, לעומת אנשים אמידים – צורך פחות מזון, ויש לכך השלכות בריאותיות. כשטייקונים כמו האחים עופר לא מקפידים על תקנות השמירה על הסביבה והזיהום, אנשים חולים יותר ומתים יותר. לפעמים מדובר בעובדים שלהם עצמם, לפעמים באחרים. כשבמדינה יש מספר מגוחך של פקחי עבודה שהאוצר מסרב להגדיל, וגם הם משמשים בעיקר את האובססיות הדתיות של אלי ישי, אז מספר עצום של מעסיקים – 92%, לפי בדיקה שנערכה לפני ארבע שנים – עושקים את העובדים שלהם. כשיש פחות מדי שוטרים, והם מקבלים שכר לא ראוי, אז הפשע הופך לסכנה לאומית. כשמערכת המשפט ממשיכה לתפקד עם תקני שופטים שנקבעו לפני עשורים, אז גם אין צדק.

מדי פעם פורץ איזה אסון, מזכיר שאנחנו בעצם חיים במדינת עולם שלישי נוסח דרום אמריקה, עם מיעוט של עשירים, חלק ניכר של האוכלוסיה שלא מגיע אפילו לרף המס, ומעמד בינוני מתדרדר במהירות. והאסון של אתמול, נורא ככל שיהיה, יחוויר לעומת האסון הצפוי הבא: רעידת אדמה מסיבית. כזו צפויה באזור שלנו – אנחנו יושבים, כזכור, על השבר הסורי-אפריקאי – מדי שמונים שנה בערך. האחרונה היתה לפני כ-80 שנה. ב-2001, העריכה ועדה בין משרדית שרעידת אדמה תעלה לישראל ב-5,000 עד 10,000 הרוגים; ב-2010, העריכה אותה ועדה בישראל תהיה "בוודאות" רעידת אדמה כבדה, ומומחה אחר העריך ש-96 אלף מבני מגורים (!) בישראל צפויים לקרוס ברעידת האדמה הזו. רוב המבנים בישראל לא ערוכים לעמוד ברעידת אדמה. מאחר ומדובר בישראל, מדינה נקרופילית, חברי הכנסת קראו מיד ליצירת עתודות של זיהוי חללים. כי, כמובן, אסור הלכתית לקבור אנשים בקברי אחים, אבל זה שהם ימותו כמו זבובים זה כנראה בסדר. שחר אילן מכסה את הנושא כבר שנים, ללא הועיל.

אבל כל זמן שהממשלה עסוקה בהסתת הציבור כנגד לא יהודים, פלסטינים או עובדים זרים, היא יכולה לסמוך על כך שאף אחד לא ישאל אותה שאלות קשות. אירונית, כך תיארה בשעתו התעמולה הישראלית את התנהלותן של מדינות ערב כלפי ישראל: ניגוח חיצוני כדי למנוע קריאות לרפורמה מבית. יופי של השתלבות במרחב.

עדכון: בסרטון הזה אפשר לראות את שלי יחימוביץ’ מדברת על מדיניות האוצר כלפי הכבאים, שנה ומשהו מראש, ומזהירה שמניעת העברת הכספים היא מכוונת, שהיא מיועדת להציג את הכבאים ככלי לא יעיל, וזאת כדי לדרוש את פיטוריהם של הכבאים המנוסים והוותיקים ולשכור כבאים צעירים ולא מנוסים בשכר זול יותר. תודה לבלוגר TikunOlam על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום נרחב בגליון שלו שפורסם הבוקר (ו') לגל האנטי דמוקרטי העכור העולה עלינו, אותו הוא הגדיר כפאשיזם. היוזמה הזו – שבמסגרתה לא רק מתייחסים לתופעות נקודתיות, או למי-הכניס-למי בפוליטיקה, אלא לתמונה שמנסה לחבר את הנקודות – בהחלט מבורכת, אבל נראה שהיו כמה נקודות שלא הובנו.

למשל, נטען שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שהפאשיזם שלה הוא דתי. זה לא מדויק. יוצרי הפאשיזם המקוריים – שמרנים צרפתים – ראו בדת הקתולית חלק בסיסי והכרחי מהזהות הצרפתית השורשית. הפשיסטים הספרדים גם הם שילבו את הקתוליות בלי שום בעיה למארג האידיאולוגי שלהם, והכנסיה – או, ליתר דיוק, פלג שמרני במיוחד שלה, אנשי אופוס דאי – היו גורם מרכזי בשלטון במדינה הפאשיסטית מאריכת הימים ביותר. המדינות הפאשיסטיות שהוקמו בקרואטיה ובסלובקיה היו אולי משטרי בובות, אבל אלו היו משטרי בובות פאשיסטו-קתוליים. בגרמניה הנאצית, כמה כנסיות פרוטסטנטיות הכריזו על עצמן כ"נוצריות-גרמניות", כלומר כמחזיקות בג'יבריש שניסה לרוקן את הנצרות מהפן היהודי שלה, תעלול מסובך במיוחד לפרוטסטנטים, וטענו שישוע היה ארי. המפלגה הנאצית נקרעה בין עידוד היוזמה המשונה הזו ובין דיכוי כל צורות הנצרות ומעבר לניאו-פגאניזם נקי; אבל גם ניאו-פגאניות היא דת. אי אפשר לומר שלנאציזם לא היה פן דתי; אנשי האס.אס. הרי חרתו את "אלוהים איתנו" על אבזם חגורותיהם, ואתאיזם היה עילה לגירוש מהשורות.

הבלבול נובע מכך שמולדת הפאשיזם כפי שאנו מכירים אותה, איטליה, אכן היתה נטולת כל סממן דתי. אבל דבר זה ניתן להסבר בקלות על ידי ההיסטוריה הייחודית של איטליה, שמלחמת השחרור שלה כללה מלחמה גם באפיפיור, שעדיין החזיק בשרידי מדינות האפיפיור – ביניהן רומא. הלאומיות האיטלקית – במידה מעניינת, כמו זו היהודית בראשיתה – נוצרה מתוך מלחמה בכנסיה; מטבע הדברים, היא היתה אנטי דתית.

מעבר לכך, יש מגוון סוגים של פאשיזם. הפאשיזם האיטלקי קידש את המדינה, אבל הגרמני – וישראל קרובה הרבה יותר לדגם הגרמני – קידש את הפולק, העם, לא את המדינה; הוא שאף לכך שהמפלגה, לכאורה יצוגו של הפולק, תירש בסופו של דבר את המדינה. כידוע, זה לא הסתייע. הפאשיזם האיטלקי דחק את מקומו של המלך; בצרפת וספרד היו יסודות מלוכניים חזקים בתנועות הפאשיסטיות.

הלאה. באופן מפתיע, אומרים לנו, אף שרוב הישראלים מתנגדים ל"מנהיג חזק", רוב המהגרים מחבר העמים (53%) דווקא רוצים כזה. זה לא צריך להפתיע כל כך: כולנו יודעים שהיטלר כונה רשמית "הפיהרר", המנהיג, אבל רק מעטים יודעים שסטאלין התהדר בכינוי דומה, ווז'ד (Vozhd). שלא במפתיע – הרוסים תמיד ליקקו את מגפי עריציהם, עד שהללו התגלו כחלשים מדי – רוסיה חווה גל של נוסטלגיה לסטאלין, האיש שהרג יותר רוסים אפילו מהיטלר. הרוסים שהגיעו לכאן לא השאירו את רוסיה מאחוריהם; הם הביאו אותה לישראל. ביל קלינטון אמר דברים דומים מאד לאחרונה; ישראל ביתנו נעמדה על רגליה האחוריות במחאה.

נתון נוסף שמבלבל את כותבי ידיעות הוא מה שנראה כמו סתירה במונחים: 80% מהנשאלים מזדהים כדמוקרטים, ורק 10% מזהים את עצמם כלאומנים (3% מהאוכלוסיה היא פשיסטית במוצהר). מצד שני, 36% (!) מהיהודים רוצים לשלול את זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, ו-58% מיהודי ישראל אומרים שיש להגביל את חופש הביטוי אם הוא "פוגע באינטרסים לא בטחוניים" של ישראל. יש להניח ששיעור התומכים בהשעיית חופש הביטוי מסיבות בטחוניות, התירוץ המקובל בישראל, גבוה משמעותית יותר. יצוין שאין לדעת כמה מן הנשאלים הישראלים תמכו בזכות הצבעה לפלסטינים מסיבות של Hasbara, כלומר היו שמחים מאד לשלול אותה אבל חוששים, עדיין, מהתגובה הבינלאומית להחלטה כזו.

אז מה קורה פה? קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. חלק ניכר מהציבור הישראלי הוא פולקיסטי, קרי מחזיק בזן הפאשיזם שגורס שהלאום שלו, שעובר בדם, עליון אינהרנטית על לאומים אחרים; שהכנסה של "דם זר" אליו תחליש אותו או תפגע בו בדרך אחרת (מה שגורר בהתאם חשש גדול מ"נישואי תערובת"); והוא שונא זרים, מוכן בהרף עין להשתכנע שהם שונאים אותו ורוצים בחורבנו. (כדוגמא מהירה, אוהדי כדורגל השמיעו קריאות "היטלר" כנגד שופט גרמני במשחק כדורגל שנערך לאחרונה – ואמנם שנו רבותינו שאין מביאים ראיה מן הכלבים השוטים, אבל גרמניה, פרדוקסלית, היא דווקא מדינה אהודה בישראל. הצוללות הללו היו בהחלט השקעה משתלמת מבחינת הרפובליקה הפדרלית).

אבל, מצד שני, הישראלי הממוצע יודע שפאשיזם ולאומנות הם דברים רעים. לימדו אותו את זה בלימודי השואה שלו: יש קשר בינה ובין עליית הפאשיזם, אז הוא לא רוצה להיות מקושר למשהו דומה. על כן הוא עושה מאמץ עילאי כדי להרחיק מתודעתו את העובדה שאם עדיין משמעות למילה האמורפית "פאשיזם", הוא כנראה עונה על ההגדרה. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט, למרות שאין דבר הרחוק ממנו מתפיסת הבסיס של דמוקרטיה – שותפות היסוד של כולם במדינה – והוא מחפש דרכים עוקפות אל הפולקיזם, ומילים שיסתירו את מהותו.

לא, הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיהודי שמתחתן עם לא יהודיה מבצע פשע. הוא לא פאשיסט, אבל לא מבין מה הבעיה להקים מדינה שמעדיפה יהודים ומפלה ערבים. הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיש יותר מדי חופש עיתונות. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא מוכן שהילדים שלו ילמדו עם בני עמים אחרים. הוא לא פאשיסט, אבל לא רואה שום בעיה עם גירושם של ילדים שנולדו כאן לרחם הלא נכונה. הם לא יהודים, אחרי הכל. הוא לא פאשיסט, אבל מבחינתו מי שלא שירת בצבא הוא חלאת המין האנושי, מישהו שצריך לשלול את זכויותיו. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא אומר "שמאל", הוא אומר "סמול", כי זו קבוצה לא לגיטימית של גברים הומואיים-נשיים וזונות של ערפאת, שבטוח דפקו אותו אם כי הוא לא בטוח איך. הוא לא פאשיסט, אבל אם מישהו ידליק סיגריה ביום כיפור, הוא עלול להתעצבן ולהרביץ לו, כי בכל זאת, צריך שיהיו גבולות.

הוא לא פאשיסט, הוא יהודי. והוא מתכסה בעובדה שהמילה הזו מעורפלת בערך כמו פאשיזם: הוא יכול לומר "יהודי" ולהתכוון לכך שהוא אדם שנברא בצלם בעוד אחרים לא, יודע בבטחה שאחרים, מיעוט קטן, ישתמשו ב"יהודי" כדי להשתמש ב"נושא תרבות מסוימת, שמחויבת לספקנות ולמלחמה באפליה". הטשטוש הזה מאפשר לו לומר לעצמו בבטחה שהוא לא פאשיסט.

הוא לא פאשיסט, הוא פולקיסט. אבל הוא לא יודע את ×–×” – הסבירו לו על פאשיזם, והוא ממש לא מעריץ את המדינה – והחוק בישראל ממילא מתיר גזענות, אם היא ממניעים דתיים, כך שאיש גם לא יאמר לו.

ובינתיים, הוא "מתחזק".

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם על המאמץ.

הערה מנהלתית ב': כפי שכמה קוראים חדי עין כבר שמו לב, "ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר (ו') את שמו של אבי יעקובוב כחייל שרקד עם הפלסטינית, והעניק קרדיט נאה לבלוג. זה, נזכיר, אזכור שני של הבלוג בעיתון של המדינה בתוך חצי שנה. שלום לקוראי "ידיעות אחרונות" שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום, ואזכור מהיר של כללי הכתיבה בבלוג: שם אמיתי או זהות קבועה, והמנעות מהתקפות אישיות, עלי או על קוראים אחרים. לפני שאתם מסתערים,או חוטפים התקף, צוי לקרוא את "פטריוט של מדינה לא קיימת" ואת "רק על עצמי", שאפשר למצוא למעלה.

(יוסי גורביץ)

פולחן יצחק רבין מגיע לשלביו הסופניים: ב-30 באוקטובר תיערך עצרת זכרון לרבין בכיכר שבה נרצח, אבל מתקבל הרושם שהיא תהיה האחרונה. חלק מהמארגנים הגיעו למסקנה שאין בהן טעם עוד. אם תשאלו אותם למה העצרת נערכת דווקא ב-30 באוקטובר ולא, נניח, ברביעי בנובמבר, תאריך הרצח, כנראה שאף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה טובה, וגם זה חלק מהעניין.

יצחק רבין היה פוליטיקאי בינוני, והמחויבות שלו לדמוקרטיה היתה נמוכה מכך. היום, לאחר שעלה וישב לימין האל, עטור ענני תהילה, כבר לא כל כך מדברים על זה, אבל הוא האיש שנתן לנו את "בלי בג"צ ובצלם", הוא שהחל למסמס את תהליך אוסלו במילים "אין תאריכים קדושים", הוא שייחל לטביעתה של עזה בים, הוא האיש שלא העז גם אחרי טבח גולדשטיין לפנות את המתנחלים מחברון, הוא מי שבאינתיפאדה הראשונה נתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים", אבל הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריותו כאשר החיילים והקצינים שמילאו את הפקודה עמדו בעטיה לדין. במערכת הבחירות של 1988, הוא נסע מעצרת בחירות אחת לאחרת, והתפאר במספר הבתים שהחריב כשר בטחון בשטחים הכבושים. כראש ממשלה, הוא נכנע לש"ס והוציא את שולמית אלוני ממשרד החינוך, ובעצתו של החושי הארכי הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, חיים "הלשון" רמון, התיר לש"ס לשחק בללכת-בלי-ולהרגיש-עם, להיות מחוץ לקואליציה אבל לקבל תנאים של מפלגה שנמצאת בתוכה. הוא זה שהחליט על גירוש 400 חשודים בהיותם אנשי חמאס ללבנון ללא הליך משפטי. הוא תיעב את השמאל, וזכה לאותו יחס בחזרה. אומרים שהוא עבר תהליך של זיקוק ושינוי בחודשים האחרונים לחייו, שהוא ראה את הדברים אחרת. יכול להיות. ויכול להיות שזה פשוט היה יחצ"ן וכותב נאומים טוב יותר.

כך או כך, יצחק רבין הפוליטיקאי לא היה צריך לעניין אותנו לאחר מותו. על אחת כמה וכמה לא יצחק רבין הסב. מה שהיה צריך לעמוד במרכז הבמה הציבורית הוא יצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי שנרצח על ידי מחנה של בני עוולה. יגאל עמיר היה שליח ציבור: הוא לא פעל לבדו. היו לו שני שותפים שהורשעו יחד איתו, שניהם בחורי ישיבות הסדר. הם לא היו לבדם: שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת נשק וחומרי חבלה עבור התא הטרוריסטי של עמיר. עמיר הפליל את שוורץ, והודה שקיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה של בנו.

מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי מניעת פשע – וניסתה גם לברר כיצד יוכל לפרוץ עמיר לנשקיה של ההתנחלות שלה – הלכה מטעמו של עמיר אל הרב שלמה אבינר כדי לברר האם חל על רבין דין רודף. אבינר נרעש מהפניה, משום שהיו ×›×” רבות מסוגה; הוא טרח להוציא פסק הלכה ששלל את התפיסה, והדגיש ש"ראש הממשלה איננו ערב רב". אבל אבינר לא טרח לעדכן את המשטרה באנשים שביקשו ממנו פסקי הלכה כאלה, שיש להם משמעות ברורה מאד, ×›×™, נו, אתם יודעים, הוא ×”×™×” הופך למויסר והוא לא רצה לגמור כמו יואל בן נון. האחרון, אגב, נקב בשמותיהם של דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שקבעו ×›×™ דין רודף חל על רבין. הרבנים לא הועמדו לדין. בקושי נחקרו. שולמית הראבן כתבה אז מאמר מריר, "הרבנים לא יהיו שם", על האופן שבו רבנים יתחמקו מאחריותם ויפילו אותה על המאמינים שיבצעו את מה שהרבנים ירצו שיבצעו.

הידיעה על הרצח התקבלה תחילה בשמחה רבתי בקרב חובשי הכיפות. משלחת "בני עקיבא" לפולין פרצה בריקודים ספונטניים; בתפוח ומקומות מחליאים במיוחד אחרים הוציאו את בקבוקי המשקה. מועצת יש"ע אמנם גינתה את המעשה, אבל בנשימה אחת גינתה גם את רבין, טענה שהפעולות שלו גררו תסכול בהתנחלויות ולמעשה הטילה את האחריות לרציחתו עליו.

אחרי 24 שעות, קלטו שם מה קורה ואיך הם נראים, ושינו מיד עמדה. פתאום, התחילו לדבר על "הסתה" נגד הציבור הדתי. לא היתה הסתה כזו. התחילו – פחות מ-24 שעות לאחר הרצח; באוזני שמעתי – לפמפם את האגדה שרבין הוא זה שירה על אלטלנה; התחילו – 48 שעות לאחר הרצח – להפיץ את האגדה שהשב"כ הוא זה שרצח את רבין. התחילו, בקצרה, בכל התפתלות נואשת אפשרית כדי להדחיק את העובדה שידיהם דמים מלאו.

השמאל הישראלי, ודאי השמאל הציוני, ×”×™×” בהלם. שנים דיברו שם על הסכנה הנשקפת מהמתנחלים, וכשהיא התפרצה והכתה – שוב! – הם לא ידעו איך להתמודד איתה. מיד התחילו לדבר על "פיוס", ועל הצורך להמנע מ"מלחמת אחים". מכה רצינית, מהירה, אז – סגירת ישיבות ההסדר, פינוי התנחלות או שניים, פעולת "תג מחיר" שכזו – היתה עוברת בהסכמה ציבורית רחבה. לפרס לא היו הביצים לצעד ×›×–×”. יכול להיות שהעובדה שהוא עצמו ניצל מהתנקשות רק בגלל שעמיר החליט להתמקד במטרה העיקרית גם היא שיחקה תפקיד. כך או כך, פחות משבוע אחרי הרצח, כשהוא מנסה להרכיב את הממשלה שלו, הוא שולח את יוסי ביילין וחיים רמון לנהל שיחות קואליציוניות עם… המפד"ל.

ומיד לאחר מכן התחילו לעמעם את הרצח ואת רבין. הוא הפך מהג'×™× ×’'×™ הנרגן שהיה במציאות למין סבא מיטיב. סיבת מותו התעמעמה גם היא: ×”×™×” לה קשר כלשהו לאלימות, ×–×” בטוח, אבל כשניסו לכתוב בהודעה רשמית "נרצח על ידי מתנקש חובש כיפה", מה שהיה מדויק בעליל, קמו מחאות והיא × ×’× ×–×”. משנה לשנה, טושטש האירוע ההיסטורי; הדיבור עליו, במיוחד על האווירה שקדמה לו – כל ההפגנות המאורגנות האלה של בחורי ישיבות, עם הקריאות הקצובות של "בדם ואש/את רבין נגרש", שגרמו למתנקש להבין שהוא אכן שליח ציבור – הפך ל"הסתה". צחי הנגבי, האישיות הפוליטית היחידה בישראל שנאלצה להתנצל על מעורבותה בהסתה לשתי רציחות פוליטיות – הקודמת היתה זו של אמיל גרינצווייג – הפך ליקיר הממסד.

אז לא דיברו על הרצח, ודאי לא על הסיבות לרצח. ודאי לא על המסיתים לרצח ועל הנהנים מהרצח. כל מה שנשאר היה דמות סב מטושטשת ולא ברורה, שירים נוגים, ומסר שהיה מעל לכל א-פוליטי. 15 שנה אחרי, ודאי אחרי האינתיפאדה השניה, אין שום סיבה טובה שמישהו עדיין יילך לעצרות הללו. ומאחר ורצח ראש הממשלה הנבחר בישראל לא תואר כמה שהוא היה – התנקשות בדמוקרטיה מצד מחנה שתמיד דחה אותה – ומאחר ורוב הישראלים כבר אינם דמוקרטים, זה לא צריך להפתיע אף אחד שכל העסק התפוגג.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" פרסם היום (א') כתבה שנושאה היה אנטישמיות בספרד, שכותרתו היא "שליש מאזרחי ספרד מחזיקים בדעות שליליות על יהודים". בקטן צוין שעורכי הסקר, גוף שהוקם בין השאר על ידי משרד החוץ הספרדי ושנקרא Casa Sefarad-Israel (CSI), הגיעו למסקנה שהסיבות לעליה באנטישמיות הספרדית נובעות בעיקרן ממדיניותה של מדינת ישראל, ספציפית המתקפה בעזה והמלחמה בלבנון (הסקר נערך לפני המשט; יהיה מעניין לברר אם תוצאות המתקפה הכושלת ההיא אכן הגבירו את "האנטישמיות").

כמה אנטישמיות יש בספרד? על פי הנתונים של CSI, כפי שהופצו, לכ-34.6% מהספרדים יש "דעות שליליות" על יהודים, ול-46% "דעות חיוביות". מה זה אומר? לא ממש ברור. הליגה נגד השמצה, בדו"ח שהוציאה על אנטישמיות בספרד ב-2009, הציגה את הנתונים המפוקפקים הרגילים שלה (השוואה בין מדיניותה של ישראל בעזה ובין הגטאות הנאציים נחשבת שם לאנטישמיות, טענה שכנראה הופכת גם את ראש ממשלת בריטניה קאמרון ל"אנטישמי"), אבל נאלצה בחוסר רצון להודות שאשר לאירועים אנטישמיים, היא מצאה רק שלושה מהם במהלך 2009: שניים מהם, גם לדבריה-שלה, קשורים יותר למדיניותה של ישראל מאשר לאנטישמיות קלאסית. בספרד חיים כ-40 מיליוני תושבים. אם 34.6% מהם אכן אנטישמיים, יבול ההתקפות שלהם אומר שאנטישמיות היא כנראה משהו לא מסוכן.

(יצוין שבאופן משעשע, הליגה גם מציינת את העובדה שרק ל-18% מהספרדים היתה ב-2005 "דעה חיובית מאד" על יהודים כהוכחה לאנטישמיות, למרות שב-2002 רק 2% מהם החזיקו בדעה הזו. מסתבר שכשאייב פוקסמן רוצה, גם עליה של 900% בפילושמיות מעידה על אנטישמיות).

השגרירות הישראלית בספרד, מטבע הדברים, ממש לא אהבה את המסקנה שמדיניותה של של ישראל אחראית לעליה באנטישמיות, ולקחה אותה הרבה יותר ברצינות מהכתבה ב"הארץ". מעבר לטענה שהיתה אנטישמיות בספרד גם קודם להקמת מדינת ישראל (מה שנתון; כולם מדברים על האינקוויזיציה, אני חושב שחוקי ה-Limpieza de sangre הם הוכחה טובה הרבה יותר), ומעבר לטענה שמפלגות ספרדיות והתקשורת הספרדית מושפעות יתר על המידה מארגונים פרו-פלסטיניים, טוענת השגרירות שמדובר ב"בורות ובלבול בין ישראל והיהודים בקרב חלקים גדולים של האוכלוסיה הספרדית".

ועל זה כבר נאמר, אני חושבת שהגברת מוחה יותר מדי. מה זאת אומרת, בלבול? איך נוצר הבלבול הזה? מה המקור שלו? האם יכולה להיות אפשרות שמקור הבלבול הוא במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל? מדיניות שהתבטאה, למשל, בקריאותיהם של אריאל שרון ובכירים אחרים בישראל ליהודים להגר אליה? אולי מקור הבלבול הוא במדיניותה הקבועה של ישראל, לדחוף את אפה לענייניהם של יהודים במדינות זרות – כמו, למשל, הנטיה הקבועה של ממשלת ישראל לגנות אנטישמיות במדינות אחרות, כפי שהדגימה ההיסטריה של ממשלת ישראל בפרשת השלט הגנוב באושוויץ.

ישראל הוקמה לא מעט בשל העובדה שמנהיגי התנועה הציונית הצליחו לשכנע מדינאים זרים, גם כאשר היה מדובר בשקר גס, שהם מייצגים את העם היהודי כולו. מנהיגים ציונים כמו מנחם אוסישקטין לא היססו גם לפרוט על תפיסות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" לקידום מטרותיהם. נחום גולדמן הסתובב שנים בעולם עם תואר ריק מתוכן של "נשיא הקונגרס היהודי העולמי", ששיחק יפה על התחושות הללו. הדגל הישראלי מכיל סמל יהודי מובהק, ומדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית.

במשך דורות, פמפמו לנו את הטענה שהקמתה של ישראל פותרת את "הבעיה היהודית", ושכל פתרון אחר סופו בכשלון מוחלט. עכשיו אנחנו רואים כיצד ישראל לא רק שלא פתרה שום "בעיה יהודית", אלא היא בעצם הופכת לבעייתם של יהודים: היא האחראית, כמעט לבדה, ליצירתה של אגדה אנטישמית על "נאמנות כפולה". האגדה הזו צמחה לא מעט בשל נטייתה של ישראל להשתמש בסוכנים יהודים: ג'ונתן פולארד הוא המוכר מהם כיום, אבל דור לפני פולארד היו משה מרזוק ושמואל עזר ("קדושי קהיר", כפי שהם מוכרים כיום, בשל הוצאתם להורג) ושאר חברי חוליית הטרור היהודית שהפעילה ישראל במצרים במה שכונה "עסק הביש".

יש להניח שהשימוש בסוכנים יהודים לווה לעיתים – ודאי בארצות המזרח – בתפיסה צינית שאם לכידתם תעורר אנטישמיות – מה טוב. הציונות היא טפיל המתקיים על אנטישמיות; בלעדי אנטישמיות, אין לה קיום. רק צריך לראות באיזו שקיקה כותבים כאן על אירועים אנטישמיים ואנטישמיים למחצה; אולי עכשיו כל היהודים בעולם – אלה שנהנים מהחיים הטובים – יבינו שצדקנו לאורך כל הדרך. במקרה של פולארד, העסק השתבש והביא לפניית המנהיגות היהודית נגד ישראל; במקרה של הפעילים הציונים שביצעו פיגועים בבגדאד בשנות החמישים, ×–×” דווקא הצליח.

אדם שהיה מחזיק בתיאוריות קונספירציה היה אומר שככל שיהיה ליהודים מחוץ לישראל יותר טוב, כך הם יתרחקו מישראל. זה המהלך ההיסטורי: קבלתם של יהודים מובילה לנטישת היהדות. על כן יש לישראל אינטרס מובהק בעידודה של אנטישמיות: זו גורמת לפרץ לאומנות יהודי – הגיוני לגמרי, בהתחשב – שהפתרון המתבקש שלו הוא הגירה לישראל, מה שיעלה את מספר היהודים בארץ ואת מספר המתגייסים הכשרים לשורות צה"ל.

בהינתן שישראל לא מסוגלת לארגן רכבת תחתית במשך יותר מ-70 שנה (כפי שציין באכזבה כבר אלתרמן), התפיסה שלמעלה לוקה בשני הכשלים הקלאסיים של תיאוריות קונספירציה: ייחוס אירועים לזדון מכוון ולא לטמטום, וייחוס אומניפוטנטיות לקושרים. לישראל לא באמת אכפת מיהודי העולם. את מלחמותיה ומבצעיה היא מתכננת בלי להשקיע מחשבה במה שהללו יעוללו להם, שאינם צד בלחימה.

וזה לגיטימי לגמרי: יהודי העולם אינם אזרחים ישראלים. אבל אם זה המצב, ישראל צריכה להפסיק לסכן אותם. היא צריכה לומר שאין קשר בינה ובין יהודים המתגוררים מחוץ לגבולותיה, שאין לה כל תביעות כלפי יהודים אלו, שהיא לא מתיימרת לייצג אותם ושהיא לא מצפה מהם שיזדהו איתה או יעלו לה תרומות, ובהתאם היא מפסיקה לתת להם זכויות יתר – כמו אזרחות אוטומטית ברגע שיעלה הרצון מלפניהם.

אבל מהלך כזה יקרב את ישראל באופן מסוכן למצב של מדינת לאום מן השורה, ל"מדינת כל אזרחיה" – היכולת של כל שמנדריק מברוקלין לקבל בהבל פה אזרחות ומעמד העולה על זה של פלסטיני ישראלי שמשפחתו יושבת כאן דורות היא מרכיב מרכזי בהיותה של ישראל מדינה מפלה. הוא גם יאלץ את המוסדות הציונים לוותר על הפנטזיה של הגירה יהודית מסיבית מן המערב, שתשמש כנשק יום הדין במלחמת הדמוגרפיה. על כן זה לא יקרה – והמדינה שהקמתה היתה אמורה לפתור את בעיותיהם של יהודי העולם תמשיך להיות אחת העילות הבולטות לאנטישמיות.

(יוסי גורביץ)

הממשלה החליטה בחשאיות לפני כשבועיים על ביטול חובת הגיוס לבחורי ישיבה: מעתה, עם הגעתם של בני האצולה הללו לגיל 22, הם יוכלו לצאת לשנת שירות לאומי, ולאחריה ישוחררו מן השעבוד שלהם לראשי הישיבות ויוכלו לעבוד באופן חוקי.

שלושה צדדים מתנגדים להחלטה. הראשון, באופן מובן, הוא צה"ל. עד כה הפטור לחרדים היה רשמי למחצה בלבד, והכיל אלמנטים לא סימפטיים, כמו חוסר יכולתם של בחורי הישיבות להתקיים עצמאית. כמובן, זה היה פטור לכל דבר וכולם ידעו שבחורי הישיבות עובדים בשחור. התוצאה היתה הרסנית מכל בחינה שהיא: תלמידי הישיבות לא ביצעו שירות צבאי, לא תרמו את שלהם לשוק העבודה, התרגלו לרמות את המדינה (באמצעות הונאת מס), ונכבלו למעשה לראשי הישיבות שלהם (שיכלו לזרוק אותם לצבא בכל עת, ובאותה הזדמנות לחסל את הסיכויים שלהם לחיים נורמליים בעולם החרדי).

צה"ל מתנגד לפטור מכמה סיבות. ראשית, הוא מערער משמעותית את המיתוס של צבא העם. משמעות ההחלטה היא שסופית, 62 שנה אחרי הפשרה של בן גוריון על פטור ל-400 בחורי ישיבה, יש שני סוגים של אזרחים יהודים שלכל דבר ועניין מופרדים בלידתם: כאלה שנועדו לסכן את חייהם וכאלה שלא. שנית, הפטור הזה צריך – בצדק! – לעורר טינה בקרב האוכלוסיה היהודית שמחויבת לסכן את חייה (ונזכיר, לצורך העניין, שעצם לבישת מדים הופכת את האדם למטרה מותרת בפגיעה). המוטיבציה לשירות בקרב הצעירים החילונים/מסורתיים צפויה לרדת משמעותית, והצבא מודאג מכך – בצדק, מבחינתו. הדבר שמפחיד את צה"ל יותר מכל הוא המעבר לצבא מקצועי, שכן אז הוא יצומצם משמעותית, ואלפי אוכלי חינם אנשי קבע יצטרכו למצוא עבודה אמיתית (הצבא, נזכיר, הוא בהרבה מובנים ועד עובדים חזק מאד); יתר על כן, תצטמצם באופן ניכר גם השפעתו הציבורית, שכן החוויה הצבאית תהיה משותפת לפלח אוכלוסיה קטן ביחס, ועם העדר החוויה תשקע גם האהדה האוטומטית.

מה שמביא אותנו לצד השני שמתנגד להחלטה: ציבור האנשים הגדול מאד שכבר שימשו כעובדי כפיה של צה"ל ושוחררו מעולו. הללו מונעים על ידי הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי, אז כולם צריכים להדפק". זה ציבור גדול מאד, קולני מאד, וממורמר מאד, אבל כזה שלא השקיע יותר מדי מחשבה באופן שבו צה"ל צריך להיראות או לפעול. מבחינתו, צה"ל תמיד צודק.

הצד השלישי של המתנגדים, באופן לגמרי לא מפתיע, הם ראשי הישיבות. שם חוששים שרווקים "ינטשו את הישיבות באמצע תקופה הנחשבת בסיסית ומעצבת בחייהם", כלומר ייחשפו לעולם החיצון ואולי אפילו, תשמור האלה ותציל, יתחילו לחשוב לבד. אחרי הכל, מספר האנשים שנמלטו מן היהדות ברגע שהיתה להם ברירה היה תמיד גדול הרבה יותר מאלו ששמרו לה אמונים, ורגע הבריחה היה כאשר ניתנה להם אפשרות להשתלב בעולם מתקדם יותר. בחורי הישיבות שכבר נישאו כבולים; יש להם אשה, ילדים, מחויבויות. מבחינתם, היציאה החוצה תהיה טרגדיה קשה. המקסימום שהם יכולים להיות הוא אנוסים. אבל מבחינת הרווקים, כל החיים לפניהם.

צריך לתמוך בצעד הזה. צריך לשחרר כמה שיותר בחורי ישיבה מעול הרבנים שלהם. והעובדה שהמהלך הזה יפגע קשות במוטיבציה של חילונים ומסורתיים לשירות צבאי היא מבורכת: שירות צבאי כפוי הוא עוול, הוא הפיכתם של המשרתים לעובדי כפיה. הגיע הזמן להפסיק אותו, ואם זה יקרה בגלל התקוממות המונית של מלע"כים (מיועדים לעבודת כפיה), מה טוב. סוף סוף יהיה כאן שינוי שהגיע מלמטה. אולי, סוף סוף, הרגש הישראלי הבסיסי – הסירוב להיות פראייר – יוביל לשינוי חיובי.

כל זה לא אומר שהמהלך הממשלתי היה ראוי. החלטה בנושא כזה, שנמצא במחלוקת קשה עשרות שנים, לא יכולה להיפתר במסגרת איזה סעיף בחוק ההסדרים. לא בחברה חופשית. ואם הממשלה קיבלה החלטה כזו, היא לא יכולה להסתיר אותה ולקוות שאף אחד לא ישים לב. בכך, כמובן, מתנהלת ממשלת נתניהו כמו הפחדנים שלמדנו להכיר ולתעב.

אבל עכשיו ההחלטה נחשפה, ועכשיו יהיה דיון. ואולי יצא מזה משהו טוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר תרומות גדול בקרן הטבק והאלכוהול. רכשתי באיביי מצלמה חדשה – Canon 550D, DSLR שאמורה להחליף את ה-Canon 40D המזדקנת שלי – והיא אמורה להגיע לארץ בקרוב, עם קצת מזל לפני החופשה בפראג (ב-22 באוגוסט). אני מודה לכל התורמים. בלעדיהם זה לא היה קורה.

(יוסי גורביץ)

ההרפתקה העיראקית של בוש קורסת, ואיתה קורסת ההשפעה הבינלאומית של ארצות הברית. מפקדי הצבא בעיראק הודו בשבוע שעבר שמתקפתם בבגדאד, שנמשכה שלושה חודשים, נכשלה: הם לא הצליחו להוריד את רמת האלימות העדתית בעיר, והם ספגו מספר אבדות כבד מאד. וכל זה קורה ערב בחירות.

בוש נטש את "stay the course” שלו, שתמיד הזכיר קצת את "לא מחליפים סוסים באמצע הנהר" של הסרט "כשכש בכלב". עכשיו הוא מדבר על adapt and win, הסתגלות לטקטיקה של המורדים בעיראק שיוביל לנצחון. לכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של מלחמת ויאטנם, זה נראה מוכר עד כדי יאוש.

אלא שההבדלים הם לטובת ויאטנם. ג'ונסון היה הומניסט, שבאחד הדיונים התפרץ בזעם: “מה הם רוצים? מה הם רוצים? בכסף שהוצאנו על פצצות, הייתי בונה בית ספר בכל כפר! הייתי בונה להם בתי חולים! סכרים! מה הם רוצים?”. האינסטינקט של הנשיא הענק ההוא, ענק בכוחו וענק בחולשותיו, היה לבנות בתי ספר. לא להפציץ אותם. האירוניה המרה היא שהוא המטיר מוות על ויאטנם, כדי שיוכל להלחם בקרב החשוב לו באמת – המלחמה בעוני בארצות הברית. התוצאה, כמובן, היתה תבוסה בשני הקרבות.

מק'נאמרה היהיר, שמרבים להשוות אליו את רמספלד, היה מחשב אנושי אבל אנושי מאד. הוא ידע לעשות חשבון, וכשהבין בסוף 1967 שככל שהוא משחית משאבים על ויאטנם התנגדות האויב גוברת, ולא יורדת, הוא התפטר. אין ספק שהמלחמה גרמה לו סבל עצום. פחות, כמובן, מהסבל שנגרם לחיילים ששלח אל מותם ולכפריים שהרעיל ב-agent orange, אבל הוא לא היה איש ה-”stuff happens”.

וכמובן, ויאטנם לא היתה חשובה. ויאטנם לא איימה על ארצות הברית. לתיאוריית הדומינו, שגרסה שנפילת ויאטנם לידי הקומוניסטים תביא להתקפה על הוואי, לא היה בסיס.

עיראק היא סיפור אחר.

את תוצאותיה של עיראק כבר ניתן לראות בזירה הבינלאומית: לממשל בוש היתה מעט מאד השפעה על המשבר בלבנון; צרפת הצליחה לתמרן היטב מול הענק האמריקני. כשהתפוצץ המשבר הצפון קוריאני, לבוש לא היה מה לומר – וגרוע מכך, לאף אחד לא היה אכפת מה הוא אומר.

כשדיווח וולטר קרונקייט, המום, על מתקפת הטט, העיר ג'ונסון: “אם קרונקייט פנה נגד המלחמה, הפסדנו את האמריקני הממוצע". הציבור האמריקני פנה נגד המלחמה כבר בסוף 2005, ומאז שורותיהם של המתנגדים גדלות ללא הרף. שני שלישים מן הציבור מתנגדים לה כעת.

בהתחשב בכך שהצבא האמריקני מפסיד, שעיראק מתפרקת לחתיכות על פי קווי שסע עדתיים ומשפחתיים, ושהציבור האמריקני פנה נגד המלחמה בהמוניו, אפשר לומר בזהירות שסביר להניח שבסוף שנת 2007 תצטמצם משמעותית הנוכחות האמריקנית בעיראק, אם לא תחדל לחלוטין.

זו תהיה תבוסה איומה. ועיראק חשובה הרבה יותר מוויאטנם.

כשעלה האייטולה רוחאללה חומייני על ערימת גופות מתנגדיו ותפס את השלטון באיראן, הוא הגדיר שלושה אויבים: “השטן הגדול" (ארה"ב), “השטן האדום" (ברית המועצות), ו"השטן הקטן" (ישראל). בסוף השנה הבאה, יוכלו האיסלמיסטים לומר שהביסו את שני הראשונים. ומה על השלישי?

קודם למלחמה, טען בוש באוזני שליחו למזרח התיכון, אנתוני ×–×™× ×™, ש"הדרך לבגדאד עוברת בירושלים": כדי לכבוש את עיראק מבלי להצית את העולם הערבי, יש צורך להגיע לאיזשהו הסכם בין ישראל והפלסטינים. בוש לא התכוון ברצינות – הוא נוצרי אוונגליסטי ותומך ישראל נלהב – וזיני עזב את האזור מתוסכל. לימים יטען שקבוצה פרו-ישראלית בהנהגת הממשל היתה הדוחף העיקרי למלחמה.
כוחה של ארצות הברית קטן בשנה האחרונה, והוא צפוי לקטון עוד יותר בשנים הקרובות. בעשור הקרוב, לפחות, לא תעשה ארצות הברית כל צעד חשוב במזרח התיכון; ודאי לא תשלח אליו כוחות צבאיים. והתבוסה בעיראק, נצחון מוראלי מאין כמוהו לזרקאווים של העולם, תדרבן את הג'יהאדיסטים הלאה.

האם ערב הסעודית, ערש הג'יהאדיזם, תשרוד תבוסה אמריקנית? מה יהיה גורלה של ירדן, מולדתו של זרקאווי, שבה גואה לאחרונה גל ג'יהאדיסטי? האם מובארק יצליח להעביר את השלטון לבנו גמאל (“ג'ימי" בפי המצרים – לא סימן טוב), או שמא יתפסו האחים המוסלמים – הנהנים מתמיכה ציבורית עצומה במצרים – את השלטון? כסאו של מושארף מתנדנד כבר עכשיו – מה יקרה כשפטרוניו האמריקנים יובסו בשדה הקרב? אפילו בסוריה גואה החשש מפני הג'יהאדיסטים: השלטון מינה לאחרונה שורה של מופתים רשמיים, שמטרתם להיאבק בגירסה החיה של האיסלם באמצעות גירסה רשמית. זה לא כל כך הולך, ובכלל לא בטוח שבשאר מסוגל ללכת בדרכי אביו ולהשמיד עיר שלמה, במידת הצורך. מה יקרה שם כשהאמריקנים יתקפלו?

הסכנה האמיתית שבפצצה האיראנית איננה השימוש בה. אף אחד לא מספיק מטומטם, אפילו לא חמינאי, כדי לפתוח במלחמה גרעינית. אבל פצצה גרעינית מוסלמית – כזו שנמצאת בסביבה, לא זו של פקיסטן – תנטרל את הפצצה הישראלית. דימונה היתה ההרתעה מפני הסתערות כוללת על ישראל: אם יובס צה"ל בשדה הקרב, תופעל הפצצה. כשיערכו האיראנים את הניסוי שלהם, האס הזה שבשרוולה של ישראל יבוטל. וכאן רצוי לציין, שוב, שצה"ל לא ניצח ב-40 השנים האחרונות.

יש סיכוי סביר שבעוד שנתיים, תהיה ישראל באמת מדינה קטנה מוקפת אויבים. כשזה יקרה, כשיחושו האיסלמיסטים – והפלסטינים היום הם יותר איסלמיסטים מלאומנים; עוד הצלחה מזהירה של כוחותינו המזוינים – שסופה של ישראל קרוב, הם לא ירצו עוד את העיסקה הישנה של קווי 67'. הם יחושו עצמם בראשו של גל עולה.

והבעיה היא שכשזה יקרה, ארצות הברית תהיה עסוקה בליקוק פצעיה, וכלל לא במצב לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. הצלחנו לעצבן את האירופים היטב בעשור האחרון, ובכל מקרה הצבא שלהם הוא צעצוע לא מזיק; רוסיה היא מזמן מדינת אויב; ישראל תעמוד לגורלה לבדה.

וכשזה יקרה, לא נבין איך זה קרה. זה קרה, כשהעברנו את החדשות מעיראק לעמוד 17, מתחת למודעות האבל. זה קרה, כשחשבנו שאנחנו "עם לבדד ישכון", ושלמתרחש בסביבתו אין כל השפעה עליו. זה קרה, כשחשבנו שיש לנו עוד קצת זמן, שאם נלחץ עוד קצת, הפלסטינים יתפרקו.

ובכן, הם התפרקו. עכשיו, ככל הנראה, תורנו. ישראל תיפול לפני שיתחיל הקרב: כשיתחוורו יחסי הכוחות האמיתיים, כל מי שיוכל יברח מכאן. זה, אחרי הכל, האינסטינקט היהודי. ישארו כאן רק החלשים ומי שאינם מסוגלים לנוס, שלכישוריהם אין דורש מעבר לים. התהליך מתרחש כבר עשור, מסיבות אחרות – ישראל היא מדינה פונדמנטליסטית, עוינת לקוסמופוליטים החדשים, וההזדמנות לחיות במקום שקט פשוט קורצת מדי – ועכשיו הוא צפוי להיות מואץ.

הדרך לבגדאד עוברת בירושלים? בהחלט יתכן שכרגיל, בוש טעה גם כאן: בהחלט יתכן שהדרך לירושלים עוברת בבגדאד.

(יוסי גורביץ)

בטוב זה לא ייגמר: כשאירע המקרה הראשון של רצח אב על ידי בנו, מספר פלוטארכוס, נבוכו הרומאים: אף חוק לא טיפל באפשרות הזו. היא כלל לא עלתה על הדעת. מאז זרמו הרבה מים בטיבר, אבל אפשר לומר בוודאות שהאנשים שכתבו את חוק יסוד: הנשיא, לא חשבו שבמשרה הזו יכהן אי פעם אנס, ושיהיה צורך לגרד אותו מהכסא.

החשוד מספר אחת במדינה נחוש להצמד לקרנות המזבח. יש לו פחות משנה לגרור, והוא יעשה הכל כדי לסיים אותה. מה יש לו להפסיד? את שמו הטוב? החסינות שלו קונה לו עוד תשעה חודשים עד שבכלל יצטרך להגיע לבית משפט. קצב לא יילך מרצונו.

הבעיה היא, מצד שני, שגם אי אפשר לאלץ אותו ללכת. בניגוד למה שמקובל לכתוב בכותרות העיתונים, מזוז לא יכול להגיש נגד קצב כתב אישום. אם קצב יגרור את א' לאולם שאגאל ויאנוס אותה שם, לעיני כל חברי הכנסת, עדיין אי אפשר יהיה להגיש נגדו כתב אישום. החסינות שהוענקה לנשיא היא טוטאלית.

המקסימום שמזוז יוכל לעשות הוא להודיע לכנסת שהוא רוצה להעמיד את קצב לדין, ושהיא מתבקשת להדיח אותו מתפקידו. כדי לעשות את זה, צריך 20 ח"כים שיגישו בקשה כזו. סביר שיימצאו, אם גם בקושי. אבל האם מישהו באמת חושב, שיימצאו 90 ח"כים – הרוב הנדרש – שיצביעו בעד הדחת קצב? קצב, אחרי הכל, נהנה מתמיכתם של השובניסטים, אלו שבטוחים שכל הנשים זונות, שכל אשה שניה מגישה תלונת-שווא על אונס, ושמציפים את הטוקבקים בקריאות "תהיה חזק, קצב, האמת תנצח".

האנשים האלה הם, לעיתים קרובות מאד, גברים ממוצא יהודי-ערבי. ש"ס בחרה את קצב, והיא גם תשאיר אותו בתפקיד, למרות הפאדיחה האיומה שהפך להיות הנשיא המזרחי המסורתי הראשון. מה שמביא אותנו ל…

נאמנות כפולה. אחת המורסות הפחות אלגנטיות שבגוף הפוליטי הישראלי הוא חבר הכנסת ניסים זאב. זאב, מוהל במקצועו – וגם שם, לפחות על פי התביעות שהוגשו נגדו, הוא לא היה הצלחה גדולה – מייצג את הפנים הרעות של ש"ס. או, ליתר דיוק, הרעות יותר. זאב ידוע בהתבטאויותיו כלפי הומוסקסואלים, נשים ושאר ציבורים שש"ס לא חפצה ביקרן.

היום כתב זאב מאמר דעה ב-ynet. בבואו להגן על אותה הצבעה אומללה בשנת 2000, העלה זאב טענה חדשנית: המתלוננות כנגד קצב לא צרחו, ומכאן – על פי הכללים שנקבעו במאה השביעית לפני הספירה – שלא היה אונס. במחשבה שניה, אני חוזר בי מהרעיון שמדובר בטענה חדשנית.

אלה חוקי ההלכה, אומר זאב, ומי אנחנו שנחלוק עליו. ראוי, אמנם, לשאול אותו מדוע לא יישא הנשיא את הנשים שאנס – האשה, אחרי הכל, נקנית גם בביאה – אבל נניח לזה. בהחלט יתכן שהתשובה תהיה הרבה יותר גרועה ממה שחשבנו.

חילונים נוהגים ללעוג לפסקי הלכה, במיוחד מפי רבנים ספרדים, משום שהם נראים, ובכן, נלעגים. אבל מה שנראה כבדיחה מצחיקה בעמוד האחרון של העיתון, בהחלט יכול להגמר בבכי לדורות במשכן הכנסת. אחרי הכל, זאב הוא בין האנשים המופקדים על קביעת מעמד האשה, והנה הוא אומר בריש גלי ששבועתו לכנסת – הוא נשבע, או ליתר דיוק הצהיר, שישמור על חוקי מדינת ישראל – תפלה בעיניו לעומת ההלכה. וההלכה, אותה מפלצת זקנה הקובעת שנערה מאורסת הנאנסת ואינה צורחת דינה מוות יחד עם אונסה, עומדת לימין קצב. ובישראל, להלכה יש דיוויזיות.

לא, קצב לא יילך. לא, הכנסת לא תדיח אותו. ואם הוא יהיה נאלח במיוחד, הוא יימלט שבועיים לפני סוף כהונתו לאיזו מדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם ישראל.

עבד כי ימלוך. דני סימן משמש, במינוי ביזארי במיוחד מתקופת אהוד ברק, כראש לשכת העיתונאים הממשלתית. סיפורי הזוועה של עיתונאים שנאלצו לבוא איתו במגע יכולים לפרנס ספר קטן ונאה. שוב ושוב נמסר כי סימן נהנה מתחושת הכוח שלו והוא מקפיד להתעלל בעיתונאים, במיוחד זרים – אכן, צעד חכם מצד גורם במלחמה על שמה המטונף מיום ליום של ישראל. חכם רק פחות מהמינוי של מירי רגב.

עיתון "הארץ" ניסה לראיין את סימן, כדי להבין מדוע הוא מתעמר בכתב ה"פרנקפורטה אלגמיינה צייטונג" המוצב בארץ, יורג ברמר. לזכותו של ברמר יש לומר שהוא נלחם חזרה בשרץ הקטן, ומשרד החוץ הגרמני פנה בתלונה רשמית לשגריר ישראל.

בחלקים שפורסמו הבוקר במאמר, ושאינם מופיעים עוד, מתבטא סימן בלשון בלתי נסבלת. הוא מצהיר על כך הוא נהנה "לדפוק" את ברמר, מאיים לשלול את תעודות העיתונאי של כל אנשי הארץ, ושאר פנינים. יש לקוות שהחלקים הוסרו לא משום שסימן – שאגב, אמור להנפיק גם את תעודת העיתונאי שלי – ניסה לממש את איומו; יש לקוות עוד יותר שאם סימן חייב בהחלט לחיות על חשבון הציבור, שהוא יועבר בקרוב לתפקיד מתאים יותר – נניח, תופס כלבים בשיבטא, ושהמאמר ב"הארץ" יהיה זרז לכך.

(יוסי גורביץ)

במאמר במגזין אטלנטיק בחודש ספטמבר, קרא ג'יימס פאלוז לממשלת ארצות הברית להכריז על נצחון במלחמה בטרור, ומיד לאחר מכן להודיע על סיומה. הוא ציין שהטרוריסטים מודעים היטב לכך שאין ביכולתם לנצח את המערב – ועל כן הטקטיקה שלהם היא לגרור אותו לתגובת-יתר, שתעורר עליו את זעם העולם המוסלמי, תפגע בלגיטימיות שלו, ותאלץ אותו לוותר על ערכיו.

מלחמת עיראק הצליחה לעורר את זעם המוסלמים ולפגוע באמינותה של מדיניות החוץ האמריקנית, פגיעה חסרת תקדים מאז ימי ויאטנם. ביום חמישי שעבר, אימץ הקונגרס האמריקני את הצעת החוק להקמת בתי דין צבאיים (The Military Commissions Act), והנחית את המכה הקשה ביותר על זכויות האדם בהיסטוריה של ארצות הברית.

כדי להבין את משמעות החוק, אנחנו צריכים לחזור כמה שנים אחורה, אל חוזה פאדייה (José Padilla). פאדייה, אזרח אמריקני שהתאסלם (הוא לקח לעצמו את השם עבדאללה אל מוהאג'יר), נעצר בשנת 2002 בשיקאגו. הוא הואשם בתכנון פיגועים איסלמיסטיים, ובין השאר נטען כי פאדייה עמד להשתמש ב"פצצה מלוכלכת". על אף היותו אזרח אמריקני, ולמרות העובדה שהוא נעצר על קרקע אמריקנית, הוחזק פאדייה במעצר צבאי – וזאת בהוראתו הישירה של הנשיא ג'ורג' בוש, שהורה להעבירו ממתקן פדרלי אזרחי למתקן צבאי. על פי הנחייתו של בוש, הוגדר פאדייה כ"לוחם אויב".

משלא הוגש כתב אישום נגד פאדייה, הגישה עורכת דינו בשנת 2003 בקשה לצו האבס קורפוס, היינו, לחייב את הממשלה לפרט מדוע הוא מוחזק במעצר. הממשל התחיל בסדרה של התחמקויות משפטיות – בין השאר, הוא השתמש בטענה הנלעגת שלעורכת הדין אין את מעמד הקרבה הנדרש כדי להגיש בקשה כזו – ולאחר שנתיים ארוכות של מאבק משפטי, הודיע לפתע הממשל כי פאדייה יועמד לדין בבית משפט פדרלי, ויואשם בקשר לביצוע רצח, חטיפה ופגיעה. ההסכמה הכללית היא כי שינוי עמדת הממשל נבע מכך שבוש לא רצה שבית המשפט העליון, שעמד לדון בפרשה, יקבע כי אסור לו להחזיק אזרח אמריקני כ"לוחם אויב".

כדי להבין את חשיבותו של צו הבאס קורפוס, צריך לזכור שהוא הסעד העיקרי לאדם המוחזק במעצר ללא שיוגש נגדו כתב אישום. הוא מאלץ את הממשלה להסביר לבית המשפט מדוע, בעצם, יש להחזיק בו, ומשמש כזרז להגשת כתב אישום, או שחרור. יסודו של צו ההבאס קורפוס הוא במאגנה כארטה משנת 1215. הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטור, הנחשב למתון, מחה שקבלת החוק "תחזיר את זכויות האדם 900 שנים אחורה".

ואחר כך הלך ספקטור והצביע עבור החוק. למה?

ממשל בוש הורה על שימוש בעינויים החל מסוף שנת 2001. היועץ המשפטי של הבית הלבן דאז ושר המשפטים היום, אלברטו גונזאלס, הגדיר את אמנת ג'נבה כ"שריד ציורי מן העבר" (אני מתקשה למצוא תרגום קצר וקולע לביטוי של גונזאלס, quaint). סגנו של גונזאלס, ג'ון יו, ענה בחיוב על השאלה האם לנשיא מותר להורות על עינוי לא של טרוריסט, אלא של ילדו של טרוריסט.

הרפובליקנים הפכו את העינויים לנושא הדגל בבחירות הקרובות. הם בצרות קשות והם הולכים לטעון שרק להם יש ביצים לענות את אויביה של אמריקה. זו הסיבה מדוע ספקטור לא התנגד לחוק: אסור היה להראות בקיעים בקו הרפובליקני. והחוק, כמובן, מאפשר עינויים. זו מטרתו.

הנשיא בוש מוסמך מעתה להורות על "אמצעי חקירה חריגים" כנגד עצורים, על פי שיקול דעתו. אם ירצה – ולמה שירצה? – הוא רשאי גם להגיש דו"×— על כך לקונגרס. בוש הוסמך, למעשה, להשליך עצירים לאיזה גולאג, ולענות אותם שם – על פי שיקול דעתו, שעל פי החוק החדש, אין כל אפשרות לערער עליו. לעציר אין אפשרות להבאס קורפוס; הוא לא יכול לדעת מה הראיות נגדו; אם בוש לא ירצה בכך – ולמה שירצה? – אף אחד לא ידע היכן הוא.

יתר על כן, על פי החוק החדש, כל הראיות שהושגו "באמצעי חקירה חריגים" עד לקבלת החוק יהיו קבילים בבתי הדין הצבאיים. כך גם יהיו ראיות שיושגו "ללא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה". ממשל בוש, אגב, סבור שהטבעה-למחצה של עצירים, מניעת שינה במשך יממות, החזקת עצירים בתאים קרים במיוחד ושטיפתם בזרם מים קפוא למחצה (שיטה שהיתה חביבה על הסובייטים), השפלה מינית, איום בכלבי תקיפה – הוא סבור שכל אלה אינם "הפרה חמורה" של האמנה.

כלומר, אם החליט בוש – על פי מידע סודי, שלא ייחשף לעולם – שאדם הוא "לוחם בלתי קונבציונלי", הוא רשאי להורות על מעצרו, על העברתו למתקן סודי, על הסתרתו מעין העולם, על עינויו, על מניעת סעד משפטי בסיסי ממנו, ולאחר מכן – על שפיטתו בידי אנשים שהוא מינה, שיישענו על ראיות שהושגו בעינויים. ואם השופטים הללו – יונקים בעלי כיס מיבשת אוסטרליה, יש להניח – יחליטו להוציא את הנאשם להורג, בוש מוסמך לאשר את פסק הדין. האינקוויזיציה פעלה בצורה הוגנת יותר. כמו שאמר יפה ברק אובאמה, ככל שמתמעטות הראיות שיש בידי הממשלה נגדך, כך מתעצם כוחה.

וכמובן, בהסתמך על תקדים פאדייה, אין שום סיבה להניח שאזרחים אמריקנים לא יהיו בין אלו שייחטפו ויעונו על ידי נשיאם. רצוי להתעכב על העובדה הזו: ארצות הברית הפכה למדינה היחידה בעולם, שחוקיה מאפשרים כעת עינויים, ולמדינה היחידה בעולם המערבי, שחוקיה מאפשרים העלמת אזרחים.

13 סנאטורים דמוקרטים הצביעו בעד החוק. אני מניח שהם ימצאו תירוצים להחלטה האיומה הזו. הרפובליקנים הצליחו למלכד יפה את הדמוקרטים בשנים האחרונות בנושאי ביטחון; מאז ימי ניקסון, הצליחו הרפובליקנים להשיב אל הדמוקרטים את תווית "מפלגת הבגידה" שימיה כימי מלחמת האזרחים. ויש רגליים לסברה שמלחמת ויאטנם לא היתה מתרחשת, על כל פנים לא כפי שהתרחשה, אלמלא חרדו קנדי וג'ונסון הדמוקרטים מנחת זרועה של עיתונות הימין.

אין כל מקום לסליחה ולהבנה במקרה הזה. אחד הסנאטורים, ג'ו ליברמן, כבר העיף את עצמו מהמפלגה הדמוקרטית. כל אחד מ-13 העלובים חתם על חיסולה של מגילת הזכויות – החוק מנוגד לתיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה – ועל זה לא יכולה להיות כפרה. יש גבול למשחק הפוליטי. האנשים האלה צריכים לעוף, בפעם הבאה שיהיו פריימריז.

במובן עמוק מאד, החוק הזה מחסל את ארצות הברית. האמריקנים נוהגים לומר, בצדק רב, שארה"ב היא תולדתה של החוקה, ובצדק רב מייחסים קדושה גם לשרידים ציוריים מן העבר שנותרו בה. התיקון השלישי, למשל, קובע שהממשלה לא תשכן חיילים בבתי אזרחים; במאה ה-18 זו היתה חובה שנואה במיוחד, היום התיקון מעורר בעיקר משיכת כתף. ובכל זאת, אף אחד לא הציע לסלק אותו.

החוקה, ומגילת הזכויות שנלוותה לה, היתה שגרירה של רצון טוב למדינה שהקימה בין אומות העולם האחרות. היא היתה מבצר, שעמד גם בימים הגרועים ביותר של ממשלי ניקסון ובוש. אנשים אמרו "כן, אבל החוקה עדיין שם. הם לא יגעו בה". ועכשיו המבצר האחרון נפרץ.

כמובן, יש עדיין סיכוי לא מבוטל שבית המשפט העליון ישליך את החוק הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומו. וכמובן, זמנים רעים היו גם קודם לכן: ממשלו של ג'ון אדמס חוקק את "חוק הזרים וההסתה" הידוע לשמצה, חוק שבוטל על ידי הממשל שבא לאחר מכן, זה של ג'פרסון.

הדמוקרטים נאחזים עדיין בשרידיה של תפיסת ה-bipartisanship, שגורסת שיתוף פעולה בין המפלגות. הגיע הזמן להוציא אותה לגמלאות; הרפובליקנים רמסו את הדמוקרטים כשהיו בשלטון, והגיע השעה להשיב באותה מטבע בדיוק. כשנכנס ג'פרסון לתפקידו ומצא שקודמו אדמס ערך שורה של "מינויי חצות" ערב חילופי הנשיאים, הוא ביטל את כולם. על הדמוקרטים לעשות הכל כדי שהשנתיים האחרונות של בוש יהיו גרועות מאלה של קלינטון. הממשל הזה, הגרוע ביותר מאז זה של ביוקנן, שבר את כל הכללים. הוא לא ראוי לשום הנחות.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בוש עצמו, אבי הקטסטרופה הזו. אריק שרון נהג לכנות את הנוצרי החסוד הזה "התליין מטקסס". אפילו רפובליקנים הוטרדו מחיבתו לעונש המוות, וכמה מהם יצאו כנגדו בגלוי כאשר חיקה בלעג את תחינתה של קארלה פיי טאקר (“אנא”, הוא ייבב באוזני הכתב, מדושן עונג, “אל תהרוג אותי!”), רוצחת שהורה להוציא להורג.

בספר The One Percent Doctrine מתואר בוש כמי שעודד אישית עינויים, וכמי שגילה עניין לא בריא בצד הפרקטי שלהם. החוק החדש מאפשר לו לענות כאוות נפשו – ואולי אפילו יחזיר אותו לימיו הטובים כתליין, אם יחליטו השופטים שימנה על הוצאות להורג. קשה להתחמק מן המחשבה שכאשר אושר החוק הזה, עבר חיוך של עונג על פניו.

בן לאדן נחל נצחון גדול, אולי סופני, בשבוע שעבר. כל כך הרבה תלוי עכשיו בבחירות נובמבר.

(יוסי גורביץ)